פרשת מטות
פרשתנו נקראת לעולם בימי בין המצרים.
אומר על כך כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:
סופם של ימים אלו להפוך ל"ימים טובים וימי ששון ושמחה" (רמב"ם סוף הלכות תעניות); ועניין זה בא לידי ביטוי בשלשת הנושאים של פרשתנו.
פרשת נדרים – מדובר בה על האפשרות של הפרת נדר, היינו שאין צורך להתרחק מענייני העולם (על-ידי נדר), אלא ניתן הכוח להעלותם ולהפכם לקדושה.
מלחמת מדיין – מסופר על חלוקת השלל של מדין והכשרתן של כלי מדיין, היינו טהרת השלל והעלאתו לקדושה.
נחלת בני גד ובני ראובן – שבטים אלו העדיפו את עבר הירדן בגלל היותו ארץ מקנה, ורצו להיות רועי צאן, הרחק משאונה של עיר והעולם; אך משה הבהיר להם שעיקר העבודה היא המלחמה בחומריות העולם כדי לבררה ולזככה, "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה".
(לקוטי שיחות כרך לח, עמ' 194)
וידבר משה אל ראשי המטות (ל,ב)
מדוע נקט הכתוב "מטות" ולא "שבטים"?
מטה הוא ענף קשה וחזק, שנפרד מן האילן, ואילו שבט הוא ענף המחובר עדיין לאילן, שהוא רך. לעניין נדרים דרושה בחינת "מטות" דווקא, שכן הנודר נדר מקדש את עצמו במותר לו ומתנזר גם מדברים המותרים, ועבודה זו דורשת תקיפות ונחישות.
(אור התורה במדבר עמ' א'שא)
זה הדבר אשר ציווה ה' (ל,ב)
כשיהודי עוסק בתורה הרי זה אותו הדבר עצמו שציווה ה' למשה בסיני.
(לקוטי תורה במדבר עמ' פב)
איש כי ידור נדר לה' (ל,ג)
האומר פירות אלו עלי קרבן... הרי אלו אסורין עליו, מפני שאפשר שידור אדם קרבן ויעשה בהמה שהיתה חול קרבן ותאסר (רמב"ם הלכות נדרים פ"א)
בא וראה עד היכן מגיע כוחו של הדיבור – הוא מסוגל להפוך את החול לקודש, להחיל קדושת קרבן על בהמה של חולין. מובן אפוא שאסור לזלזל בכוח זה ויש להקפיד להשתמש בו אך ורק לדברים רצויים.
(שיחת ש"פ מטו"מ תשמ"ח. התוועדויות תשמ"ח כרך ד, עמ' 92)
לא יחל דברו (ל,ג)
לא יעשה דבריו חולין (רש"י)
אסור שדבריו וענייניו הגשמיים של האדם יהיו חולין; גם ענייני החול של יהודי חייבים להיות "חולין שנעשו על טהרת הקדש".
(לקוטי שיחות כרך יג עמ' 108)
ככל היוצא מפיו יעשה (ל,ג)
מסופר על אחד מגדולי הרבנים החסידיים של הדור הקודם, שבראשית שנות כהונתו כרב השתתף פעם בסעודת מצווה, וטעם מן הכיבוד שעל השולחן, אך שכח לברך תחילה על העוגת ה'לעקאח' [=עוגת דבש] שהיתה על השולחן, כדין. אחד מחברי הקהילה, שהבחין בכך, שאל את הרב לפשר הדבר. הרב הצעיר, שהתבייש לומר את האמת, ענה: "אני נוהג שלא לאכול לעקאח".
ומאז, עד יומו האחרון, לא בא 'לעקאח' אל פיו, שהרי הוציא מפיו שאינו אוכל 'לעקאח'...
(מפי השמועה)
לתת נקמת ה' במדין (לא,ג)
ואילו בפסוק הקודם נאמר "נקמת בני-ישראל".
אומר הר"ר לוי יצחק ז"ל, אביו של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:
הקב"ה מדקדק בכבודם של ישראל יותר מבכבודו, ולכן אמר שהמלחמה היא "נקמת בני-ישראל"; ואילו משה מדקדק יותר בכבודו של מקום, ומבחינתו אין כאן אלא "נקמת ה'".
(לקוטי לוי יצחק ב עמ' שעז)
לתת נקמת ה' במדין (לא,ג)
שהעומד כנגד ישראל כאילו עומד כנגד הקב"ה (רש"י)
התורה מודיעה דבר זה במלחמת מדיין דווקא, שבה נקשרה המלחמה בישראל במלחמה בקב"ה: מדיין ניסו להכות את בני-ישראל על-ידי שהכשילום בעבירות, שהם נגד רצון ה' – זנות (בנות מדין) ועבודה זרה (בעל פעור).
(לקוטי שיחות כרך יח עמ' 362)
לכל מטות ישראל תשלחו לצבא (לא,ד)
לרבות שבט לוי (רש"י)
"מדיין", מלשון מדון ומריבה, מורה על מחלוקת ופירוד לבבות. לכן השתתף במלחמה זו גם שבט לוי, שעניינם התחברות ואחדות (לוי מלשון "הפעם יילווה אישי אלי").
(לקוטי שיחות כרך כג עמ' 210)
כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו (לא,יט)
הכלי מטמא אדם בחיבורי המת כאילו נוגע במת עצמו (רש"י)
אף בנוגע לטהרה וקדושה כך: מי שדבק בתלמידי חכמים "מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה ממש" (כתובות קיא). ומרובה מידה טובה ממידת פורענות, שכן אין אדם מיטמא מהמת אלא בנגיעה ישירה (היינו נגיעה בחרב ("חיבורי המת"), לא "נגיעה" באמצעות חץ); ואילו בצד הקדושה די גם בדבקות "רחוקה" בתלמידי-חכמים, כמאמר רז"ל (כתובות שם) "כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמיד-חכם והמהנה תלמיד-חכם מנכסיו, כאילו מדבק בשכינה".
(לקוטי שיחות כרך כח, עמ' 200 ואילך)
ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד (לב,א)
נאמר בספרים ששבטים אלו חיבבו את המן ולא אכלו מאכלים אחרים, ולכן היה להם מקנה רב, שכן לא שחטו את מקנם.
אומר על כך כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:
הן חיבת המן והן העדפת עבר הירדן נבעו מנקודה אחת – השאיפה להתרחק מהעולם.
המן היה לחם מן השמים, הוא לא היה תוצאה של חרישה וזריעה; ועבר הירדן היתה "מקום מקנה", מקום המתאים למרעה צאן, מלאכה המאפשרת לאדם להתרחק משאון העיר ולדבוק בקונו.
(לקוטי שיחות כרך ט עמ' 18) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
