מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

נטילת-ידיים לאמירת ברכה

בשו"ע אדמו"ר הזקן, בדיני 'אשר יצר'¹, פסק: המטיל מים ולא שפשף, אם נזהר שלא ליגע בערוותו, אין צריך ליטול ידיו כלל², אפילו אם רוצה להתפלל מייד. מכל מקום, נכון³ הדבר שירחוץ ידיו קודם שילמוד או שיזכור את השם, משום שנאמר⁴ "היכון לקראת אלוקיך, ישראל"⁵. כאן מפורש אודות רחיצה משום 'היכון' (אך ייתכן שאין הכוונה לרחיצה במים דווקא, אלא כמו שכתוב⁶ "ארחץ בניקיון כפי" שדרשו חז"ל שמספיק ניקיון בעלמא, מכך שלא נאמר 'ארחץ במים' אלא 'בניקיון'⁷), למי שידיו נקיות אלא שהטיל מים, אף לברכה או ללימוד תורה.

ובהלכות תפילה⁸ פסק, שאם נגע במקום מטונף צריך לרחוץ ידיו במים לתפילה אף אם כבר נטל ידיו שחרית, אבל "סתם ידיים כשרות לתפילה כמו שכשרות לשאר ברכות. ויש אומרים שהיסח הדעת פוסל לתפילה כמו שפוסל לאכילה, מפני שהידיים עסקניות הן ושמא נגעו במקום הטינופת. וכן עיקר". וממשיך, שאם אין מים מזומנים לפניו - אין צריך לחזור אחריהן בסתם ידיים, שלעניין זה יש לסמוך על הסברא הראשונה. ולבסוף מסיים "וכל זה - בתפילה, אבל לתלמוד תורה די בניקיון בעלמא בכל עניין, אפילו יש מים מזומנים לפניו". והאם הלשון "בכל עניין" כולל ידיים מלוכלכות, זה תלוי לכאורה בפירוש תיבת "שירחוץ" בקטע הקודם.

אבל בהלכות יום-הכיפורים⁹ פסק: "אם הטיל מים ושפשף בידיו... או שעשה צרכיו וקינח בידו - מותר לו לרחוץ ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו להסיר מהן הלכלוך וכדי לברך אשר יצר בידיים נקיות, אבל אם לא שפשף ולא קינח בידו - לא יטול ידיו כלל, שמותר לברך אשר יצר בלא נטילת ידיים, כיוון שלא נתלכלכו ידיו. והרוצה ליטול ידיו קודם שיברך אשר יצר - ישפשף... וכן נכון לעשות, כדי לברך אשר יצר בידיים נקיות וטהורות... אבל קודם התפילה... אם הטיל מים אף-על-פי שלא שפשף... מותר ליטול ידיו... שמצווה להתפלל בידיים טהורות ברחיצה, שנאמר "היכון לקראת אלוקיך, ישראל".

כנראה, מכיוון שלעניין תורה וברכה די בניקיון בעלמא, אין מתירין לו לרחוץ במים ביום-הכיפורים אלא אם שפשף, אלא שכאן ברור שגם לעניין ברכה ותלמוד תורה עדיפה רחיצה במים על ניקיון בעלמא, ולכן נכון לשפשף כדי לרחוץ במים. ולפי זה, לכאורה יש להכריע שגם בקטעים הקודמים, אם הטיל מים (וכל-שכן כשנגע בידיו) עדיף לרחוץ במים דווקא. [ואולי לעניין תלמוד-תורה, אם צריך לגשת לברז (ובפרט אם הוא מחוץ לאולם הלימודים) בכל פעם שנוגע במקום מכוסה (או מחכך בראשו), יש להקל שאין זה בכלל "מזומנים לפניו" ולהסתפק במידי דמנקי, כי כנראה בחוש, החומרא בזה מביאה הרבה ביטול-תורה, ויצא שכרו בהפסדו].

וכן מוכח מדבריו בהלכות נטילת ידיים לסעודה¹⁰: "העושה צרכיו ורוצה לאכול, יטול שתי פעמים, ראשונה יטול נטילה שאינה מכשרת לאכילה¹¹, אלא לנקות ידיו לברך 'אשר יצר'...", עיי"ש, ואינו מייעץ עצה קלה יותר (שלא יווצר קושי לברך על נטילת ידים לסעודה שאחר-כך) - לנקות בכל מידי דמנקי כדי לברך, הרי שלכתחילה יש ליטול במים דווקא. וב'סדר נט"י לסעודה' שבסידור רבינו¹², הלשון: "וכן היוצא מבית-הכסא¹³ ונוטל ידיו מעט לברך אשר יצר...".

וב(לוח ו)סדר ברכת הנהנין בסופו, איתא: "היה יושב במקום לא טהור, ושמע קול רעם או ראה ברק - אם יכול לצאת ולברך תוך כדי דיבור לסיום הרעם או הברק, צריך לצאת ולברך, וכגון שלא נגע עדיין במקום הטינופת ולא עשה צרכיו עדיין, או שיכול ליטול ידיו¹⁴  תוך כדי דיבור, ואם לאו - לא יצא". מסעיף זה ברור לכאורה: א) שגם היוצא מבית-הכסא אין עליו איסור לברך וללמוד אם לא עשה צרכיו¹⁵. ב) שאם עשה צרכיו, גם אם לא נגע במקום הטינופת, אסור לברך עד שיטול ידיו או לפחות ינקה אותן, כי לולא היה בזה איסור מן-הדין, לא ייתכן לפסוק להימנע מברכה¹⁶ - וזאת בניגוד לנפסק בדיני אשר יצר ובהלכות יום-הכיפורים, שבעשה צרכיו לבד מותר לברך, ואין בכך אלא משום 'היכון'¹⁷. והרי הסידור הוא "משנה אחרונה" לגבי השו"ע.

----------

*) תודה להרה"ג הרה"ח ר' אברהם שי' אלאשווילי, מעורכי המהדורה החדשה של שו"ע אדה"ז.

1) סי' ז ס"ב.

2) להעיר מרשימת הדברים ש"צריכים נטילה במים דווקא", בשו"ע הב"י (ואדה"ז, מהדו"ק) סי' ד סי"ח, שיציאה לצרכיו קטנים וגדולים אינה נמנית ביניהם, אך כניסה לבית-הכסא כן נמנית. והכוונה שם רק להסיר ממנו רוח טומאה, אך אין זה מחייב עדיין נטילה לברכה ולת"ת (בתהלה-לדוד סי' ז מציין ע"ז את הא"ר סי' ד ס"ק ו).

אכן בזוהר ח"א בהקדמה (י,ב) מזהיר שהנכנס לבית הכסא, אף שידיו נקיות, לא יברך ולא יקרא בתורה אפילו מילה אחת עד שיטול ידיו. ומשמע כוונתו אפילו כשלא עשה צרכיו, וכ"כ בשו"ע-הזוהר סי' ג ס"ק א מס' ארצות-החיים סי' ד אות עה בשם מהר"ם די-לונזאנו ובשם ס' תורת אמת. אבל ראה להלן הערה 15 שמסדר ברה"נ לא משמע כן.

אגב, אדה"ז פסק שם (מהדו"ק) שבכולן א"צ ליטול ג"פ, ומקורו מס' סדר היום; וכן מהמג"א סי' ז ס"ק א, שהביא בשם ס' היכל-הקודש אות ג' שכיוון שהזוהר מדבר על רוח רעה, צריך נטילה ג"פ, ודחה המג"א ראייתו, שהרי פירשו בגמ' (שבת קט,א) שרק הרוח רעה של נט"י שחרית "בת חורין היא, ומקפדת" על ג"פ. מאידך, הא"ר סי' ד ס"ק יב הביא בשם מקור-חיים [תלמיד מהרח"ו, טור ברקת ס"ק יח] דבית-הכסא [קבוע] ובין המתים ותשמיש ג"פ בעינן. והחיד"א במחזיק ברכה (ס"ק ו) הביא לענין ביה"כ דכן נהגו רבנן קשישאי*, הובא שם בשע"ת (ס"ק יב) וכף-החיים (ס"ק סא), ועיי"ש במאסף לכל המחנות ס"ק פט ובס' הלכה ברורה להרב דוד יוסף בהל' ברורה סי' ד סמ"ט-סג ובביה"ל סי' ז ס"ק ג, וש"נ (וכמדומה שנוהגים ליטול ג"פ גם לקציצת צפרניים ולתספורת וכו').

-----------

*) ככל הידוע, הרבי נהג ליטול ג"פ לסירוגין הן לתפילה (מנחה, ערבית), הן ל'אשר יצר' והן לאחר הלווייה (שם כמדומני נטל עוד פעם או פעמיים).

3) בקשר למשמעות הביטוי 'נכון', ראה בשדי-חמד כללי הפוסקים סי' טז אות כג (בהוצאת קה"ת כרך ט עמ' 3683), ובשו"ע אדה"ז - בס' 'כללי הפוסקים וההוראה משו"ע אדה"ז' כללים קכ-קכא ובהערות.

4) עמוס ד,יב.

5) המקור ל'היכון' לברכה (ולא רק לתפילה), שכבר נזכר (במהדו"ת) לעיל סי' א ס"ו (וראה גם במהדו"ק  סי' א סוס"א), מופיע כבר בב"י סי' ז סד"ה ורבינו הגדול.

6) תהילים כו,ו.

7) ברכות טו,א, הובא בשו"ע אדה"ז מהדו"ת סי' ד ס"א.

8) סי' צב ס"ה-ו.

9) סי' תרי"ג ס"ד-ה. כמצויין שם במהדורה החדשה, לעניין ברכה פסק כדעת הב"ח שם, ולעניין תפילה כדעת הב"י שם.

10) סי' קסה ס"א.

11) לכאורה הכוונה שאינו מקפיד ליטול מתוך כלי, מכוח גברא, או על כל שטח היד (גם לא על כל האצבעות) וכיו"ב.

12) סעיף ו.

13) על אף שעיקר הכוונה הוא לעשיית צרכיו, נקט יוצא מבית-הכסא, דלא כלשונו בשו"ע.  ואולי בא לכלול בזה בלשון קצרה גם הטיל מים אף שלא שפשף, כנ"ל מסי' תרי"ג שגם אז עדיף ליטול ידיו לברכה.

14) לכאורה, גם אם יכול לקנח ידיו במידי דמנקי - די בכך.

15) וצ"ע מלשון הזוהר המובא לעיל הערה 5 (ובפרט שאדה"ז בסידורו פוסק ומכריע כדעת הזוהר), אלא אם נאמר שאדה"ז מפרש בזוהר (דלא כמובא שם) שהכוונה לאסור ד"ת רק כשעשה צרכיו.

16) ובקל-וחומר ממה שבמהדורא תניינא (שם פוסק בדרך כלל כדעת הזוהר והמקובלים בניגוד לדעת הפוסקים) סי' א ס"ז הביא דעת הזוהר, שבו "החמירו מאוד שלא לברך... קודם נטילת-ידיים שחרית", ובכל-זאת, בלית-ברירה, פוסק שלא להימנע מתורה ומברכה: "ומכל מקום, אם אירע מקרה שאין לו מים ליטול ידיו ג' פעמים כראוי להעביר רוח הטומאה כשמשכים בלילה, חלילה לו ליבטל מדברי תורה עד שיאיר היום ויטול ידיו ג' פעמים, אלא יטול מעט או ינקה בכל מידי דמנקי ויברך וילמוד כדין התלמוד והפוסקים".

17) וכבר הקשה זאת בגיליון רע"א במג"א סי' רכז ס"ק ב (מקור הדברים שבסדר ברכת-הנהנין), על המג"א בסי' תרי"ג ס"ק ב. ולכאורה, פוסק כאן אדה"ז כפי דעת ס' המנהיג המובאת בטור ר"ס ז (עיי"ש בב"י, ב"ח ופרישה), דבעשה צרכיו אפילו לא קינח, חזקה שנגע במקום המטונף, או שמאחר שטינף גופו אינו כדאי להוציא ברכה מפיו ללא נטילת ידיים (משא"כ לקטנים אינו חייב נטילה אלא אם שפשף).

נשיאת סמל על הבגד בשבת ברשות הרבים

ב'שמירת שבת כהלכתה' (פי"ח סכ"ה) כתב על כך: "נוהגים להקל" (ואכן כדלהלן כן היה מנהגם של  אנשי "תורה עם דרך ארץ"), ובהערה מביא משו"ת 'מנחת יצחק' (ח"ג סי' כו אות ט) שמסתפק בזה [ב'מנחת יצחק' שם נוטה לומר שזה אינו כחותם של עבד שברמ"א סי' דש ס"א אלא הווי תכשיט, אבל מאידך חושש לסמוך על זה, כיוון שהמנהג להקל בתכשיט בזמן הזה, נובע בין השאר מכך שאין לנו כיום רשות-הרבים דאורייתא, ובערים הגדולות קשה לומר כן. ולמעשה נשאר בצ"ע], ומאידך מביא משו"ת 'לבוש מרדכי' (אפשטיין, סי' ב ס"ק ח) שמיקל בזה.

אמנם באגרות-קודש כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע (כרך ב עמ' קנב) מציין הנהגה זו בין כמה מהקולות הבולטות שנהגו המורים בבית-הספר החרדי 'תורה ודרך ארץ' בעיר ריגה, כפי שמתאר אותם:

אברכים מצויינים, ביראה בנוסח אשכנז, הכל מותר על-פי הדין[:] זקן מושחת בסם, מטפחת אף תפורה לבגד, אות החבורה (צעירי-אגודת-ישראל) תחובה בכנף הבגד, ומותר לשאת אותה [כנראה כוונתו גם למטפחת] בשבת, הושטת יד [לנשים], הילוכי טיול [מעורבים. ראה גם קונטרס עה"ח ס"פ כה ועוד], וכו' וכו'".

ובהמשך מספר, שבהתוועדות י"ט כסלו אשתקד [תרפ"ח. חבל שלא נעתק מזה מאומה בקטע הר"ד מיום זה שנדפס בס' השיחות תרפ"ח עמ' 7] עורר על העניין ד"נבל ברשות התורה" בהנהגה זו, וכתוצאה מזה "כעבור איזה חדשים, איזה מהתלמידים שי' מ'תורה ודרך ארץ' עזבו את ביה"ס... וצעירי-אגודת-ישראל התוועדו ויחליטו לעשות להם קביעות שיעורי לימוד בענייני מוסר, לאט לאט פרקו אותות הכבוד בערב שבת-קודש, ושער זקנם צמח...".

הרי ברור לכאורה שאין להנהגה כזו מקום כלל (אלא אם יחברו את הסמל אל הבגד בחיבור גמור, בתפירה או בדבק).

מאידך, ב'ימי בראשית' עמ' 24 נדפסה תמונה שבה מביט הרבי בשנת תש"ב על הסמל ('כפתור') של אירגון "מסיבות שבת" שהגיע אז מהדפוס, וניכר שהיתה זו יוזמתו, ועכ"פ – יוזמה שעודד (ומסופר שם שהרבי גם היה עונד לפעמים בימים ההם את הסמל על דש בגדו מבפנים). וכיוון שעיקר הפעילות היא בשבת, כשם האירגון (משא"כ, למשל, "צבאות ה'"), לפלא שלעת-עתה לא נודע על הסתייגות פומבית מנשיאת הסמל בו-ביום?!

נשמח לשמוע מכל מי שיש בידו פרט כלשהו שיכול להבהיר את הנושא.