חב''ד כל הלב לכל אחד
תרומה | לימוד יומי | חנות | בתי חב"ד | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:35 זריחה: 5:40 י"א באייר התשפ"ד, 19/5/24
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

רבי אברהם בן הרמב"ם
ניצוצי רבי

מדורים נוספים
התקשרות 729 - כל המדורים ברצף
על-ידי בירור הנפש הבהמית מגיעים ל"תרועת מלך בו"
גאולת י"ב-י"ג תמוז גילתה את האמת בעולם
רבי אברהם בן הרמב"ם
פרשת בלק
ארבע מידות בתלמידים
כתיבת דוב בער / תספורת ערב שבועות
הלכות ומנהגי חב"ד

תארים מופלאים עליו על-ידי חכמי דורו * עדות חד-משמעית מפיו על צורת קני המנורה * מדוע נזכרה הכוס החמישית בגמרא, על-ידי הגאונים והרמב"ם, אך הרמב"ם עצמו לא נהג בה? * האם המצווה 'ללכת בדרכיו' כוונה למעשה האדם, לרגש הלב או להתדמות לה'? * ומהו ההיבט האמיתי של ענייני טבע הנאמרים בגמרא, שלא נראים מתאימים למדע בימינו?

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

"יסוד המעלה בנן של קדושים, ארז האדיר אשר בין העבותים צמרתו, זרעו קודש מחצבתו" – כך כתב הרמב"ן באגרתו לחכמי צרפת על רבי אברהם בן הרמב"ם.

"החכם האדיר דגל הרבנים", "מורנו ורבינו פרשנו ורכבו קדוש יוצרנו עטרת חכמי גלותנו". "הרב

המובהק, הפטיש החזק, נגיד עם ה' צבאות, יחיד הדור ופלאו". בתארים אלו הוכתר רבי אברהם על-ידי מי שהיה ה'בר-פלוגתיה' שלו בענייני תורה – רבי דניאל הבבלי.

בתורתו של הרבי נשיא דורנו יש התייחסות לתורתו של רבי אברהם, ומשם יבואו כאן ניצוצות.

המנורה

בציור המנורה שבגוף כתב יד קדשו של הרמב"ם (בפירושו למשניות) צוירו ששת קני המנורה כשהם נמשכים (מהקנה האמצעי) לצד מעלה, בקו ישר אלכסוני, שלא כבציורי המנורה הרגילים, הנמשכים בחצאי קשת.

ולמרות שבנוגע לפרט זה אולי היה מקום לומר בדוחק הכי גדול – אומר הרבי ("חידושים וביאורים בהל' בית הבחירה" עמ' מח ואילך) – שהרמב"ם צייר כאן "להקל על הציור", אבל מפורש בפירוש רבי אברהם בן הרמב"ם (תרומה כה, לב) ד"ששת קנים . . נמשכים מגופה של מנורה לצד ראשה ביושר כמו שצייר אותה אבא מארי ז"ל, לא בעיגול כמו שצייר אותה זולתו", וכן איתא גם בפירוש רש"י על התורה – "באלכסון נמשכים ועולין".

ולאחר שנתגלה גוף כתב-יד-קודש של הרמב"ם, ועדותו של בן הרמב"ם בזה – בטל היסוד ובטל הבניין של בעל משנת חסידים בספרו "מעשה חושב" פ"ז (על מלאכת המשכן) שכתב בפשטות שששת הקנים "נמשכים בעיגול" כשהוא מסתמך, בין השאר, על סתימת לשון הרמב"ם, שהרי בידינו עדות של רבי אברהם, כאמור.

גם בפרט מסויים – בעניין גביעי המנורה – שלכאורה משמע שרבי אברהם מפרש בשונה קצת מהציור שצייר הרמב"ם, סבור הרבי (חידושים וביאורים שם עמ' מו, הע' 10) שלגופו של עניין והעיקר "דבזה מובן דסבירא ליה כאביו".

קרבן פסח ופסח שני

הרמב"ם מונה את שחיטת הפסח ואכילתו בב' מצוות. וידועה הקושיה: שיטת הרמב"ם היא ששני עניינים המעכבים זה את זה ואין המצווה מתקיימת באחד מהם, נמנים רק למצווה אחת. וכן הוא אפילו אם אין מעכבים – אם העניין אחד. הרבי (לקוטי שיחות כרך טז פרשת בא) מביא את תירוצו של רבי אברהם בן הרמב"ם ומוסיף להקשות שגם תירוצו צריך ביאור.

בשיחה אחרת מתבסס הרבי על דברי רבי אברהם בן הרמב"ם בביאור ההבדל בין ג' הדעות (פסחים צג,א) בגדרו של פסח שני. באחת ההערות מציין שדעתו של רש"י שונה מדעתו של רבי אברהם בן הרמב"ם בפרט מסויים.

האם נהג הרמב"ם ב"כוס חמישי" בליל הסדר?

בהתוועדויות ש"פ קורח ופ' חוקת תשד"מ התייחס הרבי בהרחבה לנושא "כוס חמישי", בקשר לדעת הרמב"ם (הל' חמץ ומצה ריש פרק שמיני). שנה לאחר מכן הופיעה השיחה המוגהת (ליקוטי שיחות כרך ז"ך עמודים 48-54) ובשיחה התייחסויות רבות לעדותו של רבי אברהם בן הרמב"ם.

בראשונה מובאת בהערה 8 עדות של רבי אברהם כפי שהובא בספר "מעשה רוקח": "ואבא מארי ז"ל היה נוהג שאחר גמר ההלל היה סומך לו הלל הגדול על כוס רביעי ואחרי-זה מברך ברכת השיר ואחר-כך בורא פרי הגפן ושותה כוס רביעי, והיה מכוון לכלול קריאת הלל הגדול על כוס של יין וגם שלא להוסיף על ארבע כוסות. עד כאן".

הרב בעל "מעשה רוקח" ממשיך וקובע מדעת עצמו: ולפי זה צריך לומר דמה שכתב רבינו [הרמב"ם] אחרי זה "ויש לו למזוג וכו'" הכוונה דמעיקר הדין אין איסור להוסיף. אמנם הנכון הוא שלא להוסיף.

אולם הרבי חולק על "מעשה רוקח", כי מלשונו של הרמב"ם "וכוס זה אינו חובה כמו ארבעה כוסות" משמע שגם כוס זו היא "חובה", אלא שלא כמו "ארבע כוסות".

והרבי כותב (בהערה 10):

ומה שהרמב"ם – בפועל לא מזג כוס חמישי (על פי עדות בנו הנ"ל) אף שפסק כן בספרו כנ"ל, צריך עיון גדול, והחשש שהרואה יטעה שצריך לשתות חמש כוסות – לא מצינו כיוצא בזה שזה יפטרו מחיוב שעליו.

והרבי ממשיך ומעלה סברה שונה:

ואולי חזר בו מהפסק-דין בספרו (ודלא כפירוש ה"מעשה רוקח" – שבלאו הכי צריך עיון גדול איך אפשר ליישבו בלשון הרמב"ם).

ובינתיים מסיים הרבי בפליאה על רבי אברהם בן הרמב"ם:

ובכל אופן צריך עיון גדול שלא העיר הרב אברהם על הסתירה [= בין הנהגת הרמב"ם בפועל שלא התייחס כלל לכוס חמישית] ממה שכתב בספר הי"ד.

בהמשך השיחה מבאר הרבי שההמשכה האלוקית שעל ידי כוס חמישי שייכת רק כשיש שלמות בעבודת האדם שקדמה לכך, ומטעם זה נזכר כוס זה בגמרא, בזמן הגאונים והרמב"ם, כאשר באותם זמנים היו כאלה שלעצמם אכן נהגו בכוס חמישי, משום שעבודתם – ראשונים כמלאכים – היתה בדרגה כזו.

ומה עם הרמב"ם עצמו? – מציין הרבי בהערה 48 שם:

ומה שהרמב"ם לפועל לא נהג כן – יש לומר שהוא בכדי להעלות גם אלו שלא היו יכולים להגיע למדריגה זו דאמירה על כוס ה', ולכן "היה מכוון לכלול קריאת הלל הגדול על כוס של יין" אף שאין זה מגוף ועצם האמירה על כוס ד'.

"והלכת בדרכיו"

בשנת תשמ"ח נדפסה חוברת "ליקוטי שיחות" לפרשת כי-תבוא (לקו"ש כרך לד עמ' 150-153). השיחה נסבה על ביאור דברי הרמב"ם בספר המצוות מצווה ח', אודות מצוות "והלכת בדרכיו" – שלכאורה, כיצד מתאים הדבר עם הכלל שכלל הרמב"ם שאין ראוי למנות ציוויים כוללים? והביא את תירוצו של רבי אברהם בן הרמב"ם שהסביר, ש"והלכת בדרכיו" אינו ציווי כולל כי לפי ה'קבלה' אין הפסוק מדבר בקיום המצוות כולן אלא רק "דברים התלויים במידות", כמו חנון, רחום, וכיוצא בזה.

אולם הרבי נושא ונותן בדבריו, וזו תמצית הדברים:

יש מקום לדון בדברי רבי אברהם בן הרמב"ם: אם "דרכיו" בכתוב זה מוסב רק על "דברים התלויים במידות", הרי אם-כן אין חידוש במצווה זו, שכן ההנהגה של חנון ורחום וכיוצא בזה נכללת כבר במצוות "ואהבת לרעך כמוך" (והרבי מביא ראיות לכך מדברי הרמב"ם בכמה מקומות בספר המצוות ובספר הי"ד).

לכאורה – ממשיך הרבי – יש לומר שכוונת רבי אברהם בן הרמב"ם בכותבו "שהמצות הן מעשיות, והלכת בדרכיו אלו דברים התלויים במידות", היא – שהציווי "והלכת בדרכיו" הוא (לא על ההנהגה במעשה בפועל באופן של רחמים וכו', אלא) על הרגש שבלב – וזה החידוש בציווי זה שלא ידענו ממקום אחר.

אך שתי סיבות גורמות שאין התירוץ מספיק:

א. מפשטות לשון הרמב"ם (בספר המצות כמו בספר היד), משמע שהציווי "ואהבת" כולל לא רק הנהגת ידידות ואהבה אלא גם פשוטו של "ואהבת", אהבה בלב שגורמת לרחמים כו'.

ב. הלשון "והלכת בדרכיו", מורה על עשייה, הנהגה בפועל ולא (רק) רגש שבלב.

והרבי מגיע למסקנה:

"והלכת בדרכיו" אינו ציווי הבא לחייב את האדם על ההנהגה (בפועל) ברחמים, חנינה, וכיוצא בזה, כי אם הוא ציווי על ההתדמות – "להדמות בו יתעלה כפי היכולת" – שהתנהגותו ברחמים וחנינה כוונתה ומטרתה היא להתדמות לבורא (אלא שבדרך ממילא באה ההנהגה בפועל).

לפי זה – מתורץ בפשטות הטעם ש"והלכת בדרכיו" אינו ציווי כולל – מפני החידוש בכוונת ההליכה בדרכים אלו, "להידמות בו יתעלה".

לאחרי שמבאר הרבי את מעלת "והלכת בדרכיו", הקשור עם הליכה ועלייה שלא בערך ומוסב על "דברים התלויים במידות", מעיר הרבי בהערה 52:

ואולי זוהי כוונת רבי אברהם בן הרמב"ם בסיום דבריו "ובזה יש עניין שהבנתו רחוקה בראשונה . . והבן זאת כי הוא עניין דק" – שמרמז בזה, שתוכן עניין ההליכה שייכת ב"מידות".

ובהמשך (הערה 55):

והכתוב "והלכת בדרכיו" מתפרש כפשוטו (כלשון הר"א בן הרמב"ם), שמוסב על כל המצוות כולן.

השיחה עצמה נאמרה בהתוועדות שבת קודש פרשת ויחי תשמ"א, בתגובה להערה שפורסמה באותו שבוע בגיליון 'הערות התמימים ואנ"ש' שעל-ידי ישיבת תות"ל במוריסטון. ומעשה שהיה כך היה:

במוצאי שבת קודש פרשת בשלח י"א שבט תשכ"א (תורת מנחם כרך ל, עמ' 68 ואילך) השמיע הרבי שיחה מופלאה בביאור מצוות "והלכת בדרכיו", הנמנית על-ידי הרמב"ם במניין המצות (אף שאינו מונה ציוויים כוללים): במצווה זו – ביאר הרבי – יש עניין מיוחד, שאופן קיום המצוות צריך להיות בדרך של "והלכת", שאינו נשאר במעמדו ומצבו אלא מתעלה למדרגה נעלית יותר, והדרך לכך – שכן לכאורה הרי הנברא הוא מוגבל – היא על-ידי "בדרכיו" – קיום המצוות כדי "להידמות בו יתעלה", שהוא נושא הפכים.

השיחה הוגהה על ידי הרבי ונדפסה בליקוטי שיחות כרך ד, ע' 1130 ואילך.

כאן בהערות התמימים התפרסמה הערה, שהמעיר מציין, כי בתשובות רבי אברהם בן הרמב"ם מתעכב על שאלה זו (בסימן סג (ירושלים תרחץ) הועתק ברמב"ם הוצאת שולזינגר כרך ההשלמה סימן ג) ושם הוא מתרץ באופן אחר מכפי שנתבאר בליקוטי שיחות.

באותה התוועדות – ש"פ ויחי תשמ"א, ציין הרבי שהדברים קשורים להפטרת השבת שבה נאמר (מלכים-א ב,ג) "ושמרת את משמרת ה' אלוקיך ללכת בדרכיו לשמור חוקותיו מצוותיו ומשפטיו ועדותיו גו'".

הרבי חזר על תוכן תשובת רבי אברהם בן הרמב"ם, ובענוותנותו הרבה אמר:

בשעת הדפסת השיחה אישתמיטתיה תשובת רבי אברהם בן הרמב"ם – לולי כן הייתי מציין לזה במראי מקומות.

הרבי הודה לכותב ההערה שהביא את דברי רבי אברהם – ב"יישר כוח", אך עם זה אמר:

אמנם בהכרח להגיע לביאור שנאמר בליקוטי שיחות.

ואחרי שהאריך לבאר, הוסיף ב"ויש לומר בדרך אפשר", ששני הביאורים הם בדומה להבדלים שבין נגלה ופנימיות התורה:

תשובת רבי אברהם היא בחלק הנגלה בתורה, ולכן עיקר ההדגשה והחידוש הוא על "בדרכיו", וממילא מפרש זאת רק על עניינים מסויימים, אלא שבזה גופא, מכיוון שמדובר על "והלכת בדרכיו", הליכה שעניינה למעלה ממדידה והגבלה, היא מתבטאת בעבודה של מידות, שכן לגבי מעשה המצוות בפועל ממש הרי המידות הן בחינת בלתי-מוגבל.

הדברים נתלבנו והובהרו והודפסו כאמור בשנת תשמ"ח באופן של "כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם".

נצחיות התורה

ביום שני של חג השבועות תשמ"ג ('תורת מנחם התוועדויות' תשמ"ג כרך ג' עמ' 1571) הוסיף הרבי ביאור ל'ליקוטי שיחות' השבועי שיצא לאור לפרשת במדבר-חג השבועות (ונדפס ב'ליקוטי שיחות' כרך כג, עמ' 33 ואילך).

באותה שיחה נאמר ש"כל העניינים שבש"ס הקשורים בטבעי בני אדם, רפואות וכיוצא באלו, מכיוון שהינם חלק מתורה שבעל פה הרי הם בכלל נצחיות התורה שאינה משתנית".

בהתוועדות האמורה התייחס הרבי לשאלה שמצינו, שרבי אברהם בן הרמב"ם, במאמר על דרשות רז"ל (נדפס בהקדמת עין יעקב דפוס ווילנא) [ולפניו: ר' שרירא גאון (אוצר הגאונים תשובות סימן שעו) הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג' סוף פרק יד)] ביאר שדבריהם של חז"ל בענייני הטבע, כמו רפואה ותכונה וכיוצא בזה, נאמרו על-פי ידיעותיהם בענייני הטבע כו' ולא מפני שהיתה בידם מסורת בנוגע לדברים אלו, ולכן עניינים אלו יכולים להשתנות (מצד התפתחות המדע כו'). וקובע, שמפני זה אין לסמוך על הרפואות שבש"ס עד לאחר שייבדקו על-ידי רופאים מומחים כו', מכיוון שעניינים אלו נאמרו על-פי ידיעתם של החכמים בענייני הטבע וכו'.

ולכאורה, כיצד יתאים עניין זה עם עניין הנצחיות שבתורה?!

הסביר הרבי:

דברים אלו נכתבו כדי להניח דעתם של השואלים (ה"נבוכים" לעת עתה), אף שרבי אברהם בן הרמב"ם, הגאונים, כמו הרמב"ם עצמו, אינם סוברים כן. וכפי שמצינו בש"ס לא פעם את הביטוי "דחית בקש" כלומר, מענה שאינו אמיתי.

איך ייתכן ביאור בעניינים של יסודי הדת והאמונה שיהיה מקום לטעות בדבריהם? גם תוכן מענה זה ניתן לשינוי, כאשר השואלים יגיעו לדרגה שבה יהיו מסוגלים לעמוד על אמיתיות העניין דנצחיות התורה!


 

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)