חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:48 זריחה: 5:46 י"ב בתמוז התשע"ט, 15/7/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 727 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת קורח, כ"ד בסיון, ה'תשס"ח (27/06/08)

מדורים נוספים
התקשרות 727 - כל המדורים ברצף
תמוז – בירור החומר והוספה בקדושה מתוך חמימות
מחיל אל חיל גם בגאולה
מנהגי הספרדים
פרשת קורח
אם אין קמח אין תורה
חצי פסוק / שלום דובער
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 727, ערב שבת-קודש פרשת קורח, כ"ד בסיוון ה'תשס"ח (27.6.2008)

 

 דבר מלכות

תמוז – בירור החומר והוספה בקדושה מתוך חמימות

בחודש תמוז מאיר תוקף החום של "שמש הוי'" * מה בין חמימות לקרירות, ומדוע קיימת חמימות בענייני עולם? * בדורנו האירה "שמש הוי'" בנס גאולת כ"ק הריי"צ בי"ב תמוז, המהווה נתינת כוח מיוחדת לבירור ה"חומר" והוספת חיות וחמימות בענייני קדושה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בעניין . . מילוי השליחות בבירור חלקו בעולם לעשותה ארץ-ישראל על-ידי תוקף ההתקשרות למשה שבדורנו – יש נתינת-כוח מיוחדת בשבת מברכים חודש תמוז 1:

ענינו המיוחד של חודש תמוז – שבו היא תקופת החום, כמאמר2 "חמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה", שבשאר התקופות לא מתייחס עניין הקרירות לחמור דווקא, שהרי יתכן שהקרירות היא מצד העדר תוקף החום, ורק בתקופת תמוז, תקופת החום, מתייחס הקרירות ל"חמור" דווקא, שהקרירות שלו ("קרירא ליה") בזמן של תוקף החום, היא, הוראה על החומריות ("חמרא").

וענינו בעבודה הרוחנית – כדכתיב3 "כי שמש ומגן הוי' אלקים", ובתקופת תמוז הוא תוקף החום ד"שמש הוי'".

ב. והעניין בזה:

עניין החום הוא מעלה בעבודה, כדאיתא בספרי מוסר וחסידות4 שכל העניינים בעבודת ה' צריכים להיות בחמימות דווקא.

ויתירה מזה: על-פי הידוע שתכלית הבריאה היא בשביל ישראל, כמאמר5 "בראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית", ובישראל גופא הוא בשביל עניין התורה שבישראל ("בשביל התורה ובשביל ישראל"), היינו, שתכלית הבריאה היא כדי שישראל יקיימו את התורה, וכדאיתא במסכת ברכות6 "כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה", ועל דרך זה במסכת קדושין7 ש"הם לא נבראו אלא לשמשני, ואני לא נבראתי אלא לשמש את קוני" – מובן, שגם עניין החום שנברא בעולם בשביל התורה וישראל עיקרו הוא בענייני תורה ועבודה.

ואף שלכאורה גם הקרירות הוא נברא שתכליתו להביא תועלת בעבודה – יש הפרש בין קרירות לחמימות, שחמימות היא מציאות חיובית, שבאה מצד החיות דוקא, מה שאין כן הקרירות שמציאותה הוא העדר, שבהעדר החיות והתנועה ממילא נעשה קרירות, וכיוון שמציאותה הוא רק העדר, אינו שייך לומר שתכלית בריאתה הוא בשביל התורה, כיוון שאינה בריאה, מה שאין כן בחמימות, כנ"ל.

ג. ולהוסיף, שלאמתו של דבר הוצרך להיות עניין החיות והחמימות בקדושה דווקא8, והטעם שיש חיות וחמימות גם בענייני העולם, הוא, כדי שיהיה עניין הבחירה, שהרי, אם היה עניין החיות והחמימות רק בקדושה, לא היה עניין הבחירה, ולכן הוצרך להיות חיות וחמימות גם בשאר עניינים.

דוגמא לדבר:

איתא במאמר של כ"ק אדמו"ר נ"ע9 ש"לעתיד לבוא יהיה ציור גופות האומות כמו בעלי-חיים, ועכשיו הוא בשביל הבחירה כו'". כלומר: ההפרש בין אדם לבהמה הוא אשר האדם הולך בקומה זקופה (ובמילא המוח הוא למעלה מהלב, ולכן שליט עליו), והלב הוא למעלה מהרגלים, מה שאין כן בבעלי-חיים שאצלם הוא הכול בשווה. ועל-פי זה היה צריך להיות אצל אומות העולם כמו בבעלי-חיים, ולמה נבראו בקומה זקופה? והביאור, שאילו נבראו כמו בעלי-חיים, לא היה מקום לעניין הבחירה, ולכן נבראו גם כן בתבנית ציור אדם, אבל אינם כלל במעלת אדם, ודווקא ישראל הם במעלת אדם, שהרי אדם אתם כתיב10.

– שמעתי11 מכ"ק מורי וחמי אדמו"ר הכ"מ שאחד שאל אצל כ"ק אדמו"ר מהר"ש (כמדומה) בעניין שמירת הברית, ואמר לו כ"ק אדמו"ר מהר"ש שעניין השמירה הוא כמו שהיה אצל ה'אור-החיים': פעם נסע ה'אור-החיים' עם שיירא במדבר, וכשהגיע שבת לא רצו להתעכב בגללו ונשאר לבדו, ובא אליו ארי, והראה לו ה'אור-החיים' את אות הברית, וכשראה זאת, הנה לא זו בלבד שלא עשה לו מאומה, אלא ששמרו מכל החיות, ואחרי שבת רכב עליו ה'אור-החיים' ונסע עליו עד שהשיג את השיירא, עד-כאן המעשה. והביאור בזה – על-פי מאמר רז"ל12 "אין חיה רעה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לה כבהמה", ולכן כשראה הארי אות הברית, שברית הוא לשון התקשרות, ובו נראה ביותר הצלם אלקים, אמיתית ענינו של האדם 13, אזי לא היה לו שליטה עליו, ואדרבה, ענינו אינו אלא לשמשו.

ומזה מובן גם בנוגע לעניין החמימות – ששייכותה בענייני העולם אינה אלא בשביל הבחירה, אבל עיקרה הוא בקדושה דווקא.

ד. אמנם, יתכן מעמד ומצב ד"חמרא (שאפילו) בתקופת תמוז קרירא ליה", היינו, שגם בזמן שמאיר תוקף החום ד"שמש הוי'" יש בו עניין הקרירות, ואין בו שום חמימות וחיות בענייני קדושה, מצד תוקף החומריות ("חמרא").

והעצה לזה – כתורת הבעל-שם-טוב שנתגלתה ונתפרסמה על-ידי כ"ק מורי וחמי אדמו"ר14 – "כי15 תראה חמור, כאשר תסתכל . . בהחומר שלך שהוא הגוף, ותראה, שונאך, שהוא שונא את הנשמה . . ועוד תראה שהוא רובץ תחת משאו שנתן הקב"ה להגוף שיזדכך על-ידי תורה ומצוות והגוף מתעצל בקיומם, ואולי יעלה בלבבך, וחדלת מעזוב לו, שיוכל לקיים שליחותו, כי אם תתחיל בסיגופים לשבור את החומריות, הנה לא בזו הדרך ישכון אור התורה, כי אם, עזוב תעזוב עמו, לברר את הגוף ולזככו, ולא לשברו בסיגופים".

ובהקדמה – שאמירת תורה זו על-ידי הבעל-שם-טוב, שהוסיף וגילה הפירוש בפסוק (וואָס איז פריער אויך געשטאַנען) – מהוה נתינת-כוח לברר את חומר הגוף. ועל דרך זה התגלות ופרסום תורה זו על-ידי כ"ק מו"ח אדמו"ר – שהוסיף לבאר תורת הבעל-שם-טוב הלזו ולגלותה ולפרסמה באופני פרסומים שונים – מהוה תוספת נתינת-כוח בעבודה של בירור הגוף.

– נשיא דורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ הוא הוא הנשיא הבעל-שם-טוב, אלא שהוא בגוף אחר, שהרי, עניין ההשתלשלות אינו שייך במאור עצמו, כי העצמי, "אויב ער איז, איז ער אינגאַנצן" [=אם הוא ישנו, הוא קיים בכל שלמותו] כמו שהוא, ולכן אמרו חז"ל16 (על הפסוק17 "ובאת גו' אל השופט אשר יהיה בימים ההם") ש"יפתח בדורו כשמואל בדורו", ובדורנו זה, כ"ק מו"ח אדמו"ר הוא הוא הבעל-שם-טוב ומשה רבינו שבדור.

ויש להוסיף בביאור תורה הנ"ל:

אצל "חמור" – עניני התורה ומצוות הם ל"משא", כמאמר18 "כשור לעול וכחמור למשאוי", ולא עוד אלא שלפעמים אינו רוצה לשאת את משא קיום התורה ומצוות, שזהו עניין "רובץ תחת משאו", "ער שטעלט זיך אָפּ און גייט ניט ווייטער" [=עוצר ואינו מתקדם]. – וזהו ההפרש בין חמור לסוס, שסוס, כאשר מכים אותו, ממשיך לילך הלאה, מה שאין כן חמור, גם כאשר מכים אותו אין זה מועיל מאומה.

וכדי לברר ולזכך את החמור, שענייני התורה ומצוות לא יהיו עליו למשא, ועד שירגיש שזהו כל החיות שלו – אי-אפשר להתחיל בהבנה והשגה על-פי שכל, כי, מצד תוקף החומריות לא יוכל לקבל זה, אלא ראשית העבודה היא באופן של קבלת עול דווקא, ועל-ידי זה יוכל להתברר ולהזדכך עד שסוף כל סוף לא יהיו עניני התורה ומצוות למשא, אלא אדרבה, שירגיש שזהו כל חיותו.

והתחלת העבודה דבירור וזיכוך החומר היא בחודש תמוז, כשמאיר תוקף החום ד"שמש הוי'" – שלכל הפחות בזמן זה לא יהיה בבחינת "חמרא בתקופת תמוז קרירא ליה", אלא יורגש אצלו חיות וחום בענייני קדושה, ועל-ידי זה תומשך החיות והחמימות בענייני קדושה על כל השנה כולה.

ה. ובעניין זה התווסף עילוי מיוחד בדורנו זה בשייכות לכ"ק מו"ח אדמו"ר (נוסף לכך שעל-ידי זה שגילה ופרסם תורת הבעל-שם-טוב הנ"ל הוסיף כוח בעבודה דבירור החומר) – שבחודש תמוז, בי"ב בו, חל (יום ההולדת ו)יום הגאולה של כ"ק מו"ח אדמו"ר.

ובהקדמה19:

כיוון שבתקופת תמוז מאיר תוקף החום ד"שמש הוי'" (כפי שמתבטא בתוקף החום בגשמיות), היה ראוי להיות זמן של גילוי ושמחה, כולל ובמיוחד מצד הסמיכות וההמשך למתן-תורה (סיום ארבעים יום שהיה משה בהר סיני בי"ז תמוז), אלא בגלל שגרם חטא העגל (בי"ז תמוז), נעשה היפך הגילוי והשמחה. ולכן, לעתיד לבוא כשיתוקנו כל החטאים ובתוכם חטא העגל, יהיה זמן של גילוי ושמחה.

ומעין זה נעשה גם בדורנו זה – שבחודש תמוז נעשה עניין של גילוי ושמחה על-ידי גאולת כ"ק מו"ח אדמו"ר בי"ב תמוז, שראו אז נסים במוחש, החל מליל המאסר, שבאותו לילה אסרו אנשים רבים ומיד דנום למיתה, ובמשך הזמן שנתעכב כ"ק מו"ח אדמו"ר עד בואו לחוקר, נעשה שינוי ועל-ידי זה ניצל מיד בתחילת בואו למאסר. וכן לאחרי זה, כפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר20 שכשהודיעו לו על יציאתו מבית האסורים, ראה, שהיה כתוב עונש מיתה, רחמנא-ליצלן, והעבירו על זה קולמוס וכתבו עשר שנים סאָלאַווקי (מקום גירוש בסיביר), וגם על זה העבירו קולמוס וכתבו שלש שנים קאסטראמא, ועד לגאולה בשלימותה בי"ב-י"ג תמוז – שכל זה היה נס גלוי,

– אף שגם אז, בתכלית הגילוי, נמצאו כאלה שהיה צורך להתייגע עמהם ("מ'האָט זיך געמוטשעט מיט זיי") שיודו שזהו נס גלוי, ויש כאלה שצריכים להתייגע עמהם ("מ'מאַטערט זיך מיט זיי") עד היום הזה!

בנס הגלוי של גאולת כ"ק מו"ח אדמו"ר בי"ב תמוז מתגלה תוקף החום ד"שמש הוי'" שבתקופת תמוז, ועל-ידי זה מתווסף כוח בכללות העבודה של בירור החומר – לבטל הקרירות שמצד החומר ("חמרא בתקופת תמוז קרירא ליה"), ולהוסיף חיות וחמימות בכל עניני קדושה.

ולכן, על-ידי ההתקשרות לכ"ק מו"ח אדמו"ר נמשך ומתגלה ומאיר לנו תוקף הגילוי ד"שמש הוי'" שבגאולה די"ב תמוז, ועל-ידי זה מתווסף כוח ועוז לברר את ה"חמור", לפעול על החומריות שיאיר בו אור הקדושה, ועד שמברר גם החומריות שבחלקו בעולם, המקום שאליו נשלח על-ידי משה שבדורנו לעשותו ארץ-ישראל, על-ידי זה שממלא את השליחות מבלי לערב את שכלו ולשנות בשליחות (גם כשהיצר הרע, ה"חמור", אומר לו שעל-ידי השינוי יצליח יותר) [. .].

ו. וההתחלה בזה – בשבת מברכים חודש תמוז, שבו נמשכת ברכה ונתינת-כוח על כל עניני חודש תמוז, כנוסח ברכת החודש: "יחדשהו כו' לחיים ולשלום לששון ולשמחה לישועה ולנחמה, ונאמר אמן".

ולהעיר מהשינוי באמירת אמן בברכת החודש של השליח-ציבור – שלאחרי התיבות "לחיים ולשלום", וכן לאחרי התיבות "לששון ולשמחה", עונים מיד "אמן", מה שאין כן לאחרי התיבות "לישועה ולנחמה" אין עונים מיד "אמן", אלא השליח-ציבור צריך לעורר ("מינטערן") ולהכריז "ונאמר אמן", ורק אז עונים אמן.

ויש לומר הרמז בזה – שהברכות הראשונות, "לחיים ולשלום לששון ולשמחה", שאינם אלא טוב הנראה והנגלה, עונים מיד אמן,

מה שאין כן הברכה "לישועה ולנחמה", כיוון שבאה לאחרי צער ויגון, הרי, אף ש"מפי עליון לא תצא הרעות"21, מכל מקום, מעצמו, "פון זיך אַליין", "ענטפערט זיך ניט קיין אמן"... [=עניית אמן לא באה מעצמה] ויש צורך בהתעוררות מיוחדת שיהיה "ונאמר אמן".

ועל דרך זה בנוגע לעניין ההסתלקות: אף שיודעים אנו שההסתלקות הוא עניין של עילוי אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר, וכידוע מאמר הבעל-שם-טוב22 היה יכול לעלות בסערה השמימה, אלא שרצונו היה לבוא לעילוי של "אל עפר תשוב"23, ויתירה מזה, שהעילוי הוא לא רק בשבילו, אלא גם בשבילנו (שאם לא כן, בודאי לא היה מסכים לכך), מכל מקום, כיוון שבגלוי הרי זה עניין הפכי, "ענטפערט זיך ניט קיין אמן"... [=אין אמן זה נענה מעצמו...].

(וסיים כ"ק אדמו"ר:) "ונאמר אמן" – כאשר כ"ק מורי וחמי אדמו"ר הכ"מ יבוא ויוליכנו לקראת משיח צדקנו, בקרוב ממש, במהרה בימינו אמן.http://chabadlibrary.org/books

(מהתוועדות שבת שלח ה'תש"י. 'תורת מנחם – התוועדויות' ה'תש"י (א) עמ' 109-114, בלתי מוגה)

________________________

 

1)    מכאן ועד סוס"ד – הוגה  ע"י כ"ק אדמו"ר, ונדפס בהוספות ללקו"ש חי"ח ע' 462 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.

2)    שבת נג, א. וראה המשך תער"ב ח"א ע' שסח.

3)    תהלים פד, יב. וראה לקו"ש חי"ח ע' 310. וש"נ.

4)    קונטרס תורת החסידות ע' 7. וראה "היום יום" טז שבט – ע"ד קרירות וכפירה.

5)    פרש"י עה"ת בתחלתו. ובכ"מ.

6)    ו, סע"ב. וש"נ.

7)    משנה וברייתא סוף קידושין – ע"פ גירסת הש"ס כת"י (אוסף כת"י של תלמוד הבבלי, ירושלים, תשל"ד). וכן הובא במלאכת שלמה במשנה שם.

8)    ונרמז במרז"ל (ב"ר פט"ז, ב) דלא נברא זהב אלא בשביל ביהמ"ק.

9)    בגכתי"ק – בד"ה נ"ח תרנ"ו, ולא ניתנה אז* להעתיק.

__________

*הערת המו"ל: בסה"מ תרנ"ו (קה"ת תשד"מ) – נדפס בשוה"ג (ע' שיט).

__________

10)  יחזקאל לד, לא. יבמות סא, רע"א.

11)  ראה "רשימות" חוברת קעז ע' 5.

12)  שבת קנא, ב. וש"נ.

13)  וכפי שרואים במוחש בהפכו – שבענין זה יש תאוה ביותר שלא מצינו דוגמתה בשאר הענינים, ולכן בזה דוקא נראית אמיתית הענין דאדם.

14)  ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סכ"א. וש"נ (נעתק ב"היום יום" כח שבט).

15)  משפטים כג, ה.

16)  ר"ה כה, רע"ב.

17)  שופטים יז, ט.

18)  ע"ז ה, ב.

19)  בהבא לקמן – ראה גם לקו"ש חי"ח ע' 308 ואילך.

20)  ראה סה"ש תש"א ע' 139. לקו"ש ח"ד ע' 1063.

21)  איכה ג, לח.

22)  המשך תער"ב ח"ג ע' א'רנז. סה"ש תורת שלום ע' 46. לקו"ד ח"א צו, ב.

23)  בראשית ג, יט.

 משיח וגאולה בפרשה

מחיל אל חיל גם בגאולה

הנהגה שהיתה בזמן "בני קורח"

אדמו"ר הזקן בשולחנו מביא . . וזה לשונו: "וכל היוצא מביהכ"נ לביהמ"ד והולך ללמוד זוכה ומקבל פני השכינה, שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון". ומוסיף בחצאי-עיגול באופן יוצא מן הכלל: "ועיין שם . . ובמדרש רבה פרשת שמות סוף פרק ב ובירושלמי סוף פרק ד דשביעית".

[. .] והנה, תכלית העבודה בזמן הגלות היא לבוא לגאולה בימות המשיח, שאז יהיו כל העניינים "כמצוות רצונך", כמו שכתוב "ושם נעשה לפניך . . כמצוות רצונך".

ועניין זה רומז אדמו"ר הזקן בציון ל"מדרש רבה פרשת שמות ספ"ב" ול"ירושלמי ספ"ד דשביעית" – ששם מדובר אודות ההנהגה שתהיה בזמן הגאולה:

במדרש רבה שם: "משה משה ("כל מי שנכפל שמו הוא בשני עולמות"), הוא שלמד תורה בעולם הזה והוא עתיד ללמד בעולם הבא, שעתידין ישראל לילך אצל אברהם ואומרים לו למדנו תורה, והוא אומר להם לכו אצל יצחק שלמד יותר ממני (שחי ה' שנים יותר מאברהם), ויצחק אומר לכו אצל יעקב (אף-על-פי שחי רק קמ"ז שנים, פחות מיצחק ואפילו פחות מאברהם) ששימש יותר ממני (ששימש תלמידי חכמים בהיותו "יושב אהלים", בבית מדרשם של שם ועבר), ויעקב אומר להם לכו אצל משה שלמדה מפי הקב"ה, הדא הוא דכתיב "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון".

ובירושלמי שם: "המת בשבע שני גוג אין לו חלק לעתיד לבוא [. .] (...ואף כאן מי שיטריח עצמו ויהיה לו היגיעה זה, הוא מזומן לחלק לעתיד לבוא).

וממשיך שם: "עד כדון אית תותבה לעתיד דאתי" (עד כאן שמענו שיש מנוחה בלא יגיעה לעתיד לבוא, שהרי אמר כל המתייגע באותן ז' שנים זה הוא זוכה לחלק לעתיד לבוא, אם כן יהא מנוחת ישיבה לעתיד לבוא). ועל זה בא המאמר שלאחרי זה, שאף-על-פי שאמרנו שלעתיד יהיה הכול במנוחה, מכל מקום, יגיעה [זו] תהיה לתלמידי חכמים – "עתידין הן חבירין להתייגע מבתי כנסיות לבתי מדרשות, מה טעם, ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון".

[. .] על-פי המפורש בזהר (ומרומז גם בנגלה דתורה) שהגאולה תהיה קודם לתחיית המתים, הרי הציון לירושלמי שמדבר אודות זמן הגאולה מיד לאחרי "שבע שני גוג", צריך להיות קודם הציון למדרש רבה שמדבר אודות הזמן ש"עתידין ישראל לילך אצל אברהם ואומרים לו למדנו תורה", ועל דרך זה ליצחק וליעקב עד למשה, דהיינו לאחרי תחיית המתים?

 [. .] ועל זה מוסיף הירושלמי, שפירוש הכתוב "ילכו גו' יראה גו'" הוא "עד יראה אל אלקים בציון":

[. .] פירוש הפסוק הוא, שההנהגה ד"ילכו מחיל אל חיל" שהיתה בזמנם של "בני קורח" שאמרו מזמור זה – תומשך ותוסיף להיות במשך כל הזמנים שלאחרי זה, "עד יראה אל אלקים בציון", היינו, עד שתהיה עוד פעם התגלות "אלקים בציון" בכל התוקף, כשיקויים היעוד "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו".

ומובן, שבזה נכלל גם הזמן שלאחרי ביאת המשיח ובנין בית המקדש ואפילו לאחרי תחיית המתים – שזהו הזמן דאלף השביעי, "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", שבכל הזמנים תהיה הנהגה של "ילכו מחיל אל חיל".

(משיחת כ' מנחם-אב תשח"י, 'תורת מנחם – התוועדויות' תשח"י כרך ג' (כג) עמ' 220, 225-227)

 ניצוצי רבי

מנהגי הספרדים

"מנהגיהם הטובים שקיבלו מדור לדור" * מהו היסוד בחסידות להבדלי המנהגים בברכת תפילין בין הספרדים לאשכנזים, על-פי דברי אדמו"ר הזקן? * הרבי מסביר ומנמק ממנהגי חב"ד שתוקנו כדי לקרב בין מנהגי קהילות אשכנז וספרד * צרור התייחסויות הרבי למנהגי ספרד – רשימה ראשונה

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

במכתבו למלך ספרד כתב הרבי בשנת תשמ"ו ('מורה לדור נבוך' כרך ב' עמ' 174):

המאורע – של ציון 850 שנה להולדת הרמב"ם – היה רב-משמעות במיוחד, לקהילות יהודיות ממוצא ספרדי בחלקים שונים של העולם אשר עדיין שומרות בגאווה על המסורות והזיקות היהודיות-הספרדיות שלהן.

מחלוקת הספרדים והאשכנזים בתפילין

אדמו"ר הזקן בתורה אור כתב:

"..על-ידי דרכה של המצווה נמשך בחינת המקיף ועל-ידי המצווה העצמה נמשך האור פנימי . . ולכן בתפילין של ראש נחלקו הספרדים והאשכנזים (טור ושולחן ערוך אורח חיים סימן כ"ח סעיף ה' ונושאי-כליו) – אם יברכו עליה ברכה מיוחדת מפני שהמקיף דתפילין-של ראש גבוה מאוד, על כן מנהג ספרד שלא לברך דסבירא ליה שאי אפשר להמשיך המקיף ההוא כו' והאשכנזים סבירא ליה דיכולים להמשיך". עד-כאן-לשונו.

נשאל הרבי על-ידי הרב החסיד רבי יצחק דובאוו ממנצ'סטר שבאנגליה, איך ניתן לפרש לפי זה את הדין שאם שח בין תפילה לתפילה יברך על של ראש: אם אי אפשר להמשיך האור, הרי גם אם שח אי-אפשר לברך.

הרבי השיב לו תשובה ארוכה (אגרות-קודש כרך ב' עמ' נו-נח), שרק קטעים בודדים ממנה יצוטטו כאן:

פתרון השאלה יש לומר בהקדם תוספת ביאור במחלוקת הספרדים והאשכנזים.

דהנה לכאורה יש לפרש דעתם, דהאשכנזים סבירא להו דמברכים על תפילין-של-ראש ועל-ידי-זה ממשיכים המקיף, והספרדים סבירא להו דאין ביכולתינו להמשיך המקיף, ולכן אין לברך דאין המקיף נמשך.

אבל האמת אינו כן, וגם להספרדים נמשך המקיף אלא דסבירא להו דאין ביכולת מעשה התחתונים להמשיכו, כי אם נמשך הוא מעצמו באתערותא דלעילא, כי הוא אור גבוה כל-כך שאין אתערותא דלתתא מגעת שם, ולכן אין מברכים. והאשכנזים סבירא להו דבמקום אור מקיף זה אתערותא דלתתא מגעת, ולכן צריך לברך . . והנה אור המקיף דאצילות אף שכנ"ל, נמשך הוא מעצמו לדעת הספרדים, בכל זאת אינו נמשך אלא על-ידי-זה שאיש הישראלי מניח תפילין-של-ראש, שמזה הוכחה שהוא מהענינים מסוג השני, היינו שאינם נמשכים אלא באתר שלים..

שלימות זו שעל-ידה אפשר שיחול אור מקיף זה, צריך שיהיה לה איזה שייכות לו, כיוון שהיא דוקא מאפשרת שיחול האור מקיף . . והיינו מה שמקודם מברך על התפלה של יד שעל-ידי-זה ממשיך אור המקיף דעולם הבריאה . . שהוא הסמוך לעולם האצילות . . ומכוון בברכתו על התפילין-של-ראש, היינו שכוונתו שאור מקיף דבריאה יהיה הכנה להשראת אור מקיף האצילות (בדוגמת ומבקשים הנבואה) – כל זה הוא מעין ושייך לאור המקיף דאצילות הנמשך מעצמו אחר כך.

"וכל זה – מסביר הרבי – בשלא שח בין תפלה לתפלה, אבל אם הפסיק בין תפילין של יד לתפילין של ראש או כשאין לו אלא תפילין של ראש, שאז חסרה השלימות, אזי צריך לברך על התפילין של ראש. ואין הכוונה שעל-ידי זה יכריח את אור המקיף דאצילות לירד, כי לדעת הספרדים, אין זה בכוחינו, אלא שעל-ידי-ברכה זו באה השלימות ויוכל אור המקיף לחול אחר-כך.

האשה כממונה יחידה על הכשרות

בהזדמנות, כשדיבר הרבי על מעלת אשה יהודיה וסמכותה בנושאי יהדות ככשרות וכיוצא-בזה (תורת מנחם – התוועדויות תשמ"ח כרך ד' עמ' 343), התבטא בין השאר:

והגע עצמך: האשה אינה מוכרחת להיות למדנית גדולה... ואדרבה – מנהג ישראל בשנים ההם, גם בין יהודים שומרי תורה ומצוות (וכך נהוג גם במדינות ספרד), שהנשים לא למדו בישיבות כו', וכל חינוכם היה מהסבתות, האמהות והאחיות הגדולות, ולאידך הבעל גם אם הוא צדיק גדול ותלמיד-חכם גדול, הרי על-פי התורה אין לו לשאול שום שאלות, חקירות ודרישות, ועל-אחת-כמה-וכמה שאינו צריך למשגיח, אלא, הוא יכול לסמוך לגמרי על האשה היהודיה (לבדה, וללא שני גברים עדים)!

"וכידוע מנהגי הספרדים בזה וכו' "

בין ההוראות שקיבלה אחת ההנהלות של ישיבות חב"ד, על היחס למנהגי התלמידים הספרדים וכיצד להדריכם גם במנהגי חב"ד, היא ההוראה הבאה ('אגרות קודש' כרך ז' עמ' שמח):

ואף שאין לנגוע במנהגיהם הם הטובים שקיבלו מדור לדור, בכל זאת יש מנהגי חב"ד שצריכים להודיעם על-מנת שינהגו כן מבלי לנגוע במנהג הספרדים.

בהתוועדות שבת-קודש פרשת עקב תשמ"ג אמר הרבי ('תורת מנחם' תשמ"ג כרך ד' עמ' 1918):

איתא בספרים שבעשרים באב מתחילה ההכנה לראש השנה, מכיוון שאז מתחילים ארבעים יום קודם יצירת הוולד ביחס לבריאתו של אדם-הראשון בראש השנה. וכידוע מנהגי הספרדים בזה וכו'.

מנהגים שנשתנו

במכתב משנת תש"ה ('אגרות-קודש' כרך ב' עמ' נג-נד) כתב הרבי:

ויש לברר מנהג הספרדים בזמן האריז"ל באמירת שיר-של-יום בראש-חודש, ושיירי-כנסת-הגדולה אין אצלי לעיין בו, וממנהגי הספרדים עתה אין להביא ראיה, כי כמה מנהגים נשתנו מאז ועד עתה.

אשרי חלקם

"אשרי חלקם של הספרדים שזכו לנשיאת כפיים בכל יום (לא רק ביום טוב)" – התבטא הרבי לפני הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו שליט"א, בליל ב' פרשת לך לך, ו' במרחשוון תשנ"ב (התוועדויות תשנ"ב כרך א, עמ' 243).

באותה הזדמנות ציין הרבי:

בקהילה של הרב [אברהם דוב] העכט (שנמצא כאן), יש עניינים שנוהג [בקהילה החלבית-סורית] כמנהג הספרדים בארץ-הקודש.

מנהג הספרדים וליובאוויטש

כשנשאל הרבי לפשר אי אמירת "אקדמות" בחב"ד – השיב בפליאה (כ"ו ניסן תשי"ט – 'אגרות קודש' כרך ח"י עמ' תכז):

לפלא פליאתו, בהימצאו בארץ-הקודש תבנה-ותכונן, שכנראה לא נודע לו שאצל כל הספרדים אין מנהג האמור, וגם בליובאוויטש לא נהגו לאומרם...

מנהג חב"ד – לקרב בין הדבקים

בין הטעמים למנהג חב"ד בגלילת והגבהת הספר-תורה – כדי למעט בחילוקי המנהגים בין מנהג אשכנז וספרד. כך מנמק הרבי ('אגרות קודש' כרך ח"י עמ' תכז). הרבי נשאל לפשר מנהג חב"ד שמגביה ספר-התורה חוזר ומניחו על הבימה וגוללו בעצמו ורק אז יושב על הספסל ואחר-כך כורך המפה וכו'.

תשובת הרבי:

ראה ערוך השולחן (שהיה מראשי האשכנזים) סימן קמז סעיף ט ששיבח מנהג זה. ומסיים [=בעל ערוך השולחן] שמנהג האשכנזים תמוה.

והרבי מוסיף מדיליה:

ועל הטעם שכותב יש עוד להוסיף: א) מוכח מכמה מנהגי ספר-תורה שמהדרים שתהיה הספר-תורה פתוחה רק בעת הצורך ותיכף-ומיד לגוללה. ב) למעט עד כמה שאפשר בחילוקי מנהגי בני-ישראל, והרי אצל הספרדים שהגבהת הספר-תורה היא לפני קריאת התורה – המגביה חוזר ומניחה על הבימה וכן הוא הסוגרה (או גוללה). ג) בכדי שתהיה הגלילה כדבעי – ראה שערי אפרים שער יו"ד סעיף יט.

פיוטים לשבח

בהתוועדות בשנת תשמ"ז אמר הרבי ('תורת מנחם התוועדויות תשמ"ז' כרך ג' עמ' 271).

ידוע מנהג בכמה קהילות בישראל, ובמיוחד אצל אחינו הספרדים, שבל"ג בעומר אומרים פיוטים מיוחדים שתוכנם על-דבר שבחו של רשב"י – "בר יוחאי . . אשריך", כלומר, אמירת שירות ותשבחות כו', ומבאר בדרושי חסידות שענין זה הוא על-דרך ובדוגמת "שבחו של מקום", "את ה' האמרת וגו'"

באותה הזדמנות הוסיף הרבי:

ולהעיר, שאף שלא ראינו אצל רבותינו נשיאינו שיאמרו פיוטים בשבחו של רשב"י – הרי מכיוון שבוודאי ידעו מזה, קרוב לומר שהיה אצלם במחשבה, ולא בדיבור בפה, מאיזה טעם שיהיה ו"תן לחכם ויחכם עוד".

המחשה גשמית פועלת את ההמשכה

"בכמה מקהילות הספרדים" – אמר הרבי בליל ב' דחג-הפסח ה'תשט"ז (תורת מנחם כרך טז עמ' 211) – "ישנו מנהג, שאחד מבני הבית מתהלך עם צרור על שכמו כו', כפי שיצאו בני-ישראל ממצרים, וכשמגיע לבית, שואלים אותו מנין בא, ועונה, שבא ממצרים והולך לירושלים, ובינתיים מספר אופן יציאתו ממצרים – כל הסיפור דיציאת מצרים.

"ומהטעמים למנהג זה" – הוסיף הרבי לבאר – "כי כאשר עושים פעולה גשמית להורות על עניין מסוים, הרי זה פועל בנוגע להמשכת עניין זה למטה, שיומשך למטה ביתר מהירות".

דוגמא לדבר הוא הביאור הידוע (של הר"ן, הרמב"ן והלבוש) במה שמצינו אצל הנביאים שהקב"ה ציום אותם לעשות פעולה מסויימת השייכת לנבואה, כדי להמשיך את העניין למטה.

הרבי העיר כאן שכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ "אמר פעם על הספרדים שהם 'לוקחים' כל עניין בהגשמה. ישנה אריכות דברים בזה, ואין כאן מקומו. ועל-כל-פנים בנוגע לעניין זה בו אנו עוסקים אדרבה, יש בכך מעלה, כיוון שעל-ידי ההגשמה ממשיכים את העניין כאן למטה".

הרבי סיים את דבריו, שהעיקר הוא שמשיח יבוא בגשמיות כפשוטו, למטה מעשרה טפחים! מיד לאחר-מכן ציווה לנגן את 'הניגון הספרדי'...

"מנהג ספרד" – לא רק לספרדים..

בסידור אדמו"ר הזקן (לפני "למנצח גו' יענך"), בימים שאין אומרים בהם תחנון, איתא" "מנהג ספרד".

מבאר הרבי ('לקוטי שיחות' כרך לב עמ' 19 הערה 2), שמהנאמר שם "מנהג ספרד" בהכרח לומר שאינו מתכוון לשלול שאר בני-ישראל, כי סידור אדמו"ר הזקן הוא שווה לכל נפש (ראה שער הכולל בהקדמה), לא רק לספרדים, ובמכל שכן עבור ההולכים בדרכיו והגרים במדינתו של אדמו"ר הזקן (שרובם לא היו ספרדים). אלא יש-לומר ש"מנהג ספרד" בא להוסיף הדגשה מיוחדת בזה. ואין-כאן-מקומו.

 ממעייני החסידות

פרשת קורח

פרשת קרח

חטאו של קורח נרמז באותיות ק' ר' ח' של שמו. האותיות הללו דומות בצורתן לאות ה', שהיא מאותיות הקדושה, אבל בכל אחת ואחת מהן יש שינוי שמצביע על חיסרון מסויים.

האות ה' מורכבת משלושה קווים, שרומזים למחשבה דיבור ומעשה – הקו העליון והקו הימני רומזים למחשבה ודיבור, והקו השמאלי רומז למעשה. אולם באותיות ק' ר' וח' יש פגם:

ק' – הקו השמאלי יורד למטה יותר מהקו הימני, רמז להוספה בלתי רצויה בקו המעשה, היפך האיסור להוסיף על מצוות התורה. ר' – העדר הקו השמאלי, דבר הרומז לחיסרון וגירעון במעשה, בניגוד לציווי שלא לגרוע מהמצוות. ח' – הקו השמאלי מחובר לשני הקווים האחרים, דבר הרומז שמיד אחרי המחשבה והדיבור נחפזים לשלב המעשה, מבלי לעיין תחילה בשולחן-ערוך ולבחון כיצד יש לעשות את המעשה. כתוצאה מכל אלה נגרמה מחלוקת קורח וכל עדתו.

(שיחת ג' תמוז תשמ"ב, התוועדויות תשמ"ב כרך ג, עמ'  1714, ש"פ קרח תשד"מ, התוועדויות תשד"מ כרך ג, עמ', 2030)

כי כל העדה כולם קדושים (טז,ב)

כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה (רש"י)

קורח הזכיר את מעמד הר-סיני כדי להוכיח שכל יהודי שייך לכהונה גדולה, ולכן אין מניעה שגם הוא ומאתיים וחמישים האנשים שעמו יהיו כוהנים גדולים. במתן תורה נאמר (שמות יט) "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים", ופירש בעל הטורים: "אילו זכו ישראל היו כולם כוהנים גדולים".

(לקוטי שיחות כרך ח עמ' 191)

זאת עשו קחו לכם מחתות (טז,ו)

אתם ר"נ איש מבקשים כהונה גדולה, אף אני רוצה בכך (רש"י)

מאתיים וחמישים האנשים ביקשו כהונה גדולה בגלל גודל העילוי שבדבר. על זה השיב משה, שכוונתם ושאיפתם זו אכן רצויה, ולא עוד אלא שגם הוא שותף להם ברצון זה; אבל בפועל – "אין לנו אלא כוהן גדול אחד", וחלילה לחלוק עליו.

(לקוטי שיחות כרך יח עמ' 188)

אתה וכל עדתך הנועדים על ה' (טז,יא)

עיקר חטאם של קורח ועדתו היה בכך שהתנגדו לשם הוי', המורה על הנהגה על-טבעית ועל-שכלית. זה שאמרו רז"ל במדרש "מה ראה קורח לחלוק על משה, פרה אדומה ראה". כלומר: קורח חלק על החוקים שבתורה, שהם מצוות על-שכליות. ולכן נסמכה פרשת חוקת לפרשתנו.

(ספר השיחות תש"א עמ' 137)

ויקם משה וילך אל דתן ואבירם (טז,כה)

כסבור שיישאו לו פנים ולא עשו (רש"י)

לפנינו לימוד נפלא בהלכות אהבת-ישראל:

בפסוק הקודם נאמר שהקב"ה אמר למשה "העלו מסביב למשכן קורח דתן ואבירם", היינו שכבר נגזר גזר-דינם של הרשעים הללו ומשה רבנו לא היה יכול עוד לומר להם דבר בעניין; ובכל-זאת חיפש דרך ועצה להציל את דתן ואבירם מלרדת חיים שאולה, על-ידי שעמד לפניהם בהדרת-מלכות וקיווה ש"שיישאו לו פנים".

על אחת כמה וכמה כאשר מדובר על יהודי שהוא בגדר תינוק שנשבה לבין העמים, בוודאי ובוודאי שחוב קדוש על כל אחד ואחד לעשות את כל התלוי בו כדי להצילו ולקרבו אל אבינו שבשמים.

(לקוטי שיחות פרשת קורח, כרך כח עמ' 98)

ואם בריאה יברא ה' ופצתה הארץ את פיה (טז,ל)

הבעל-שם-טוב הראה פעם מופת בעיר ברוד, ובגלל זה רצו חכמי העיר להחרימו. אמר להם הבעל-שם-טוב: דעו שעשיתי מה שעשיתי יחד עם אביי, ששמו נרמז בראשי תיבות של המילים "אם בריאה יברא ה'".

שאלו אצלו: והלוא נאמר "ואם בריאה וגו'"?

ענה הבעל-שם-טוב: אביי לא היה מסוגל לפעול מאומה בלי האות ו', הרומזת לשישה סדרי משנה. על-ידי התורה אפשר להמשיך את פי גן-עדן וגם את פי גיהינום.

(כתר שם טוב (הוספות) סימן כב)

וירדו חיים שאלה (טז,ל)

אדם צריך ליזהר מלהוריד את התורה, שהיא תורת חיים, לשאול תחתית של הקליפות. שכן לימוד התורה שלא לשמה מוריד את התורה לתוך הקליפות ר"ל.

(לקוטי שיחות כרך ב עמ' 329)

ויגמול שקדים (יז,כג)

הממהר להפריח מכל הפירות (רש"י)

כאשר יורד ונמשך שפע אלוקי לעולם הזה הגשמי, בכל היכל שבו עובר השפע דנים את האדם שבעבורו נועדה השפעה זו, אם הוא ראוי לקבלה. אם האדם יוצא חייב בדינו, מתעכבת ההשפעה בעולמות העליונים, כחסד רוחני, ואינה נמשכת לעולם כחסד גשמי. אך כשנמשכת השפעה על-ידי אהרון ובניו הכוהנים, היא יורדת במהירות דרך כל העולמות, ללא דין ומשפט, בבחינת "עד מהרה ירוץ דברו".

(לקוטי תורה במדבר עמ' נה)

וגם את אחיך מטה לוי... הקרב איתך ויילוו עליך וישרתוך (יח,ב)

"לוי" מורה על התקשרות ודבקות בקב"ה (כמו "הפעם ילווה אישי אלי"). אולם עבודת הלוויים היא רק לסייע לכוהנים, ואילו הם עצמם אינם משרתים בקודש. איך מתיישבים שני הדברים?

אלא שהיא הנותנת: מכיוון שהלוויים עזרו לכוהנים בלבד, שהם יוכלו להיות משרתי עליון, לא הרגישו את עצמם למציאות כלל, אפילו לא מציאות דקדושה (משרתים בקודש); ודווקא התבטלות מוחלטת זו מביאה לדבקות אמיתית בקב"ה.

(לקוטי שיחות כרך כח עמ' 122)

ואני הנה נתתי לך וגו' (יח,ח)

לפי שבא קורח וערער כנגד אהרן על הכהונה בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה (רש"י)

"לפי שבא קורח וערער על הכהונה" – קורח טען ש"כל העדה כולם קדושים", ואינם זקוקים להשפעת והדרכת הכוהנים.

"בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה" – כדי להדגיש את תלותם של העם בכוהנים, כיצד הם זקוקים לכוהנים כדי להעלות את ענייניהם הגשמיים לקדושה.

(לקוטי שיחות כרך יח עמ' 219)

כל חלב יצהר... אשר יתנו לה' (יח,יב)

והוא הדין בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב, שיהיה מן הנאה והטוב... וכן הוא אומר כל חלב לה' (רמב"ם סוף הלכות איסורי מזבח)

כשהתעוררה שאלת סדר הלימודים בישיבות ובבתי-ספר דתיים בארצות הברית, עמד כ"ק אדמו"ר הריי"צ על כך שלימודי הקודש יתקיימו בבוקר, שאז הראש רענן, ואילו לימודי החול יתקיימו אחר-הצהרים.

וטעמו ונימוקו עמו: הזמן המובחר והמשובח, שהוא בחינת "חלב", יש להקדיש לגבוה.

(לקוטי שיחות כרך ב עמ' 326)

ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו (יח,לב)

מניין אתה אומר שאם הפרשת אותו שלא מן המובחר שאתם בנשיאות עוון, תלמוד לומר ולא תשאו עליו חטא (ספרי)

מדברי הספרי נמצאנו למדים עד כמה חייב אדם לקיים כל מצווה בדרך של הידור מצווה, לפנים משורת הדין. וזה היה אחד הדברים שתבע הרבי הריי"צ, יותר מאשר הנשיאים הקודמים, ובמיוחד בשנותיו האחרונות.

(שיחת ש"פ קרח תשכ"ד)

 פרקי אבות

אם אין קמח אין תורה

רבי אלעזר בן עזריה אומר אם אין תורה אין דרך-ארץ אם אין דרך-ארץ אין תורה . . אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח (פרק ג משנה יז)

ויובן . . מאמר רז"ל אם אין קמח אין תורה, דקמח הוא לחם מן הארץ, ותורה היא לחם מן השמים, וצריך להיות שניהם דווקא, כמאמר המשנה כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטֵלה, ויפה תלמוד תורה עם דרך-ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון.

והיינו, שבכדי להשכיח ולתקן את חטא עץ הדעת צריך להיות יגיעת שניהם דייקא, תורה וקמח.

והנה, ב' העניינים דתורה וקמח בגשמיות, הם לפי שגם ברוחניות (בעניין התורה ומצוות) גופא יש גם-כן ב' העניינים, לימוד התורה ועבודת התפילה:

דתורה היא מלמעלה למטה, כמו שכתוב תען לשוני אמרתך, כעונה אחר הקורא, והיינו שאינו שום מציאות, כי אם שמקבל ההמשכה וההשפעה מלמעלה. ותפילה היא מלמטה למעלה, כמו שכתוב סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, דקאי על עבודת התפילה שעניינה הוא העלאה מלמטה למעלה.

וב' עניינים אלו דתורה ותפילה הם ברוחניות, ומהם נמשך גם בגשמיות עניין תורה וקמח, דקמח הוא לחם מן הארץ, דוגמת עניין התפילה שהיא העלאה מלמטה למעלה, וכשם שבעבודת האדם צריך להיות גם כן קו התפילה ואינו מספיק לימוד התורה בלבד, כמו כן גם בגשמיות צריך להיות תורה עם דרך ארץ דווקא.

כמאמר רז"ל הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידם [והיינו, דעם היות שהעסק בדרך ארץ גופא הוא גם כן על-פי התורה, כמו שכתוב בתחילת פרשה שנייה דקריאת שמע והיה אם שמוע תשמעו גו', הרי אחר כך כתיב ואספת דגנך גו', היינו שצריך להיות גם העסק בדרך ארץ דווקא, תורה עם דרך ארץ]. וברוחניות הוא עניין התורה והתפילה.

וב' עניינים אלו בעבודה הוא עניין רצוא ושוב, ובכללות הוא ההפרש בין ב' פרשיות הראשונות דקריאת שמע: ואהבת גו' בכל לבבך ובכל נפשך הוא עניין העבודה דרצוא. והיה אם שמוע תשמעו הוא עניין העבודה דשוב.

[. .] ויש מעלה בב' העניינים, המעלה בתורה היא להיותה המשכה מלמעלה למטה, והמעלה בתפלה היא לפי שעל-ידי ההעלאה מלמטה למעלה שהוא עניין של התחדשות אזי ממשיכים אור חדש.

[. .] והנה, מי שתורתו אומנתו מאיר אצלו בגילוי בחינת התענוג שבתורה . . שהוא תענוג פשוט שאינו מורכב בשום דבר, דאף שאצל כולם הרי התענוג שבתורה הוא בהעלם, מכל מקום, במי שתורתו אומנתו הרי זה בגילוי.

[. .] ולעתיד יהיה זה בגלוי אצל כל ישראל, דזהו מה שאמרו שעולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה, שהוא תענוג הפשוט שאינו מורכב בשום דבר.

אמנם מי שאין תורתו אומנתו, צריך להיות אצלו ב' העבודות דתורה ותפילה, שהוא רצוא ושוב, דכמו שהוא נמשך בגשמיות הוא עניין קמח ותורה, דיגיעת שניהם דווקא משכחת עוון (כנ"ל).

('תורת-מנחם – התוועדויות' תשט"ז חלק שלישי (יז) עמ' 3-4, 9-10, בלתי מוגה)

 תגובות והערות

חצי פסוק / שלום דובער

חצי פסוק עם שם ה'

ב'התקשרות' לפרשת בחוקותי (תשכ"ב), נאמר בעניין חצי פסוק עם שם ה'1, אשר הקטע 'כגוונא' שאומרים בליל שבת-קודש הוא תפילה, ולכן מותר לומר את האזכרות כתיקונן.

והעירנו הרב יהודה-לייב שי' גרונר:

א) ב'הערות וציונים' ל'סידור עם דא"ח'2, בקשר לאמירת קדיש בליל שבת-קודש לפני ברכו, כותב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "אומרים כאן קדיש, כיוון ד'כגוונא' הוא 'אגדה, שהיא דרשת הפסוק' (אדה"ז בשו"ע שלו סו"ס נד)".

ב) בהערות וציונים שם3, בקשר לאמירת 'כגוונא', כותב הרבי: "כמדומה ברור שבאמירת מאמר זהר זה אומרים השם כתיקונו, ומובן שיש לחלק בין קריאת אזכרות המובאים בעניין הנלמד, לבין 'המתלמד מטבע הברכות' שאסר רבנו הזקן בשו"ע שלו (או"ח סי' רטו ס"ב). וראה ברכי יוסף שם4. ואכ"מ".

המערכת

_____________

1)    הדברים הובאו ב'התקשרות' גיליון רעח ס"ע 17 שצויין שם, כמענה הרבי לשאלת אחד מחברי המזכירות בזה – המערכת.

2)    עמ' 734, לדף קעא,א ד"ה חצי קדיש. ובמקביל בהוספות לשו"ע אדמו"ר הזקן ח"ב (מהדורת קה"ת הישנה, תשכ"ד ואילך) עמ' 830 הערה 9, ובספר המנהגים עמ' 27 בהערה ד"ה חצי קדיש.

3)    עמ' 733, לדף קסח,א ד"ה כגוונא. ובמקביל בהוספות לשו"ע הנ"ל הערה 8, ובס' המנהגים שם בהערה ד"ה באמירת כגוונא.

4)    שם (בס"ק ד) הביא משו"ת שאילת יעב"ץ (סי' פא), שאם יש אזכרה באמצע מטבע ברכה הכתובה בש"ס יכול לאומרה. וכתב עליו: "ואין דבריו מוכרחים, ומנהג רבנן קשישאי בארץ הצבי שלא להזכיר השם כקריאתו". ובשו"ת יחוה דעת (ח"ג סי' יג) הביא מתשובת רב נחשון גאון (אוצר הגאונים למסכת ברכות סי' שנב), שבאמירת ברכות דרך לימודו, אם אומר שם ה' כקריאתו הרי הוא כמוציא שם שמים לבטלה. וכדעת המג"א (ס"ק ה), א"ר (ס"ק ד) ואדמו"ר הזקן (ס"ב). וכיוון שכאן מדובר בברכות שאסרו כנ"ל [בקשר לפסוקים - ראה להלן], לכאורה חייבים לומר שההיתר לומר זאת הוא בתורת תפילה. ואין זו סתירה שיש כאן מאגדות חז"ל, שעבורן צריך לומר קדיש.

אבל בפסוקים שבש"ס ושאר מדרשי חז"ל פסק הברכי יוסף כהיעב"ץ לקרוא את האזכרות כקריאתן, וכן פסקו הפרי מגדים (באשל אברהם על המג"א שם), השערי תשובה (ס"ק ב. בשו"ע השלם ס"ק ד) והמשנה ברורה (שם ס"ק יד). מאידך, בערוך השלחן (ס"ב) משווה דין פסוקים לדין ברכות: "וכן הדורשים ברבים ומזכירים פסוק שיש בו שמות, לא יפרש השם, אלא יאמר 'השם'. ואף שיש מתירין, נכון להתרחק מזה, וכן אנחנו נוהגים". וכן הביא בשו"ת יחוה דעת ח"ג סי' יג מרבי חיים הכהן רפפורט בשו"ת מים חיים חאו"ח סי' כב, שואל ומשיב קמא ח"ג סי' נג, שו"ת מהרי"ל דיסקין בקו"א סי' קד, שו"ת התעוררות תשובה ח"א סי' נד, ועוד. 

כל אלה לא חילקו בין פסוק שלם לחצי פסוק, וכ"כ בשו"ת חלקת יעקב או"ח סי' קא. (אלא אם נאמר בדעתם, ועכ"פ בדעת מקצתם, שכל הדיון לא נסב אלא על חצי פסוק, דפשיטא שפסוק שלם ניתן תמיד לאומרו עם השמות שבו). והחיי אדם (כלל ה' ס"ב) מתיר במפורש לומר חצי פסוק עם שם ה' (ושם בנשמת אדם ס"ק ב דן לעניין "כל פסוקא דלא פסקיה משה...". ובחסד לאלפים שנעתק בכף החיים ס"ק לו הבין בו ההיפך, כמ"ש בשו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' מ אות ג, אך סיים שם שלמעשה נוהגים דלא כהחיי אדם, אלא כשטעה בקריאת התורה ויש שם ה', מסיים לקרוא את הפסוק כולו משום כבוד ה' וחוזר לקרותו כולו שנית, ורק כשיש עוד שם ה' בהמשך נוהג כמ"ש החסד-לאלפים להפסיק ולחזור לתחילת הפסוק ולקרוא כראוי). ורק מספר טהרת מים (מערכת ה אות פו) מביא ביחוה דעת שם, שמחלק בזה בין פסוק שלם לחצי פסוק, כדברי הרבי בזה - המערכת.

בעניין הנ"ל

ב'התקשרות' נאמר בשם הרבי, כי באמירת פרקי אבות אין לקרוא את שם ה' בחצי פסוק, מכיוון שפרקי אבות הם לימוד. לעומת זאת, ב'כגוונא' שהוא תפילה, יש לומר את שם ה' גם בחצי פסוק.

באותו מאמר נשאלו שאלות ממעשה הקטורת ומשש זכירות, שהם לימוד, ואומרים בהם את שם ה' גם בחצאי פסוקים.

כמו-כן יצויין, שבקהילות [ספרדיות] רבות נהוג לקרוא בין פסח לעצרת את פרקי אבות לפני 'אין כאלוקינו' בסיום תפילת מוסף של שבת, במנגינה מיוחדת ובחלוקה של משנה אחת לכל קורא. בקריאה זו אומרים את שם ה', והשאלה היא: האם זה נוגד את דברי הרבי הנ"ל?1

נראה לעניות-דעתי שכוונת דברי הרבי היא להבדיל ולחלק בין קריאה שהיא חלק מהתפילה וכיוצא-בזה, לבין קריאה שאיננה קשורה לתפילה: כגוונא, וכן מעשה הקטורת ושש זכירות, הם חלק מהתפילה, וממילא חייבים לקרוא אותם כמות שהם, ללא שינוי, ובכלל זה השמות. לעומת זאת, בפרקי אבות, שקורא כל אחד לעצמו [כמנהגנו], אין עליו חובה לקרוא את שם ה' כמות שהוא, ולכן יאמר רק "השם" כדי להימנע מחשש הזכרת השם לבטלה, כמו בכל לימוד תורה.

אבל כאשר מדובר בקריאת פרקי אבות כחלק מן התפילה, וכנ"ל בקהילות מסוימות, יש הכרח להיצמד לטקסט, ובמצב כזה אין חשש של הזכרת השם לבטלה.

זאת, על-פי העיקרון המובא בכף החיים2 בשם חסד לאלפים: "צריך ליזהר שלא להוציא שמות יתירים בתפילה ותחנונים, כל דסגי בלאו הכי, וכל אשר יכול למעט בהזכרת שם השם – ימעט...".

עיקרון זה, שהזכרת שם ה' תלויה בנחיצות העניין, מופיע גם בדברי אדמו"ר הזקן בשולחנו3: "... אין נוהגין לומר 'יעלה ויבוא' בתוך 'הרחמן' כמו שנוהגין ב'על הניסים' [=מי ששכח לאומרו במקומו בברכת המזון], לפי שב'יעלה ויבוא' יש בו הזכרת שמות, ולא רצו לאומרם שלא לצורך, אף-על-פי שאין איסור בדבר, שהרי אומרים כל היום תחינות ובקשות שיש בהן הזכרת שמות...".

לפי זה מובן, שגם באמירת ההגדה בשבת הגדול, מאחר ועליה להיות מעין האמירה בליל הסדר, יש בה הכרח של היצמדות לטקסט, ובכלל זה הזכרת שמות.

הרב יוסף כהן, רמלה

_______________

1)    ראה לעיל הערה שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת. שהברכי יוסף התיר לומר שמות ה' בחצאי פסוקים שבדברי רז"ל – המערכת.

2)    סי' רטו ס"ק לה.

3)    סי' קפח סעיף יב.

עוד בעניין חצי פסוק עם שם ה'

ב'התקשרות' (תשכ"ב עמ' 16) נשאלו כמה שאלות בנדון, ואנסה להבהיר מעט את העניין:

טעם המנהג שלא לומר את שם ה' כמות-שהוא באמירת חצי פסוק, הוא לכאורה כדי שלא לומר שם ה' בכל מקרה, שיש בזה כעין זלזול ח"ו, אלא רק כשיש אמירה בעלת חשיבות. פסוק שלם יש לו חשיבות, ולכן נוהגים לומר בו את שם ה'.

טעם המאמר "כל פסוקא דלא פסקיה משה, אנן לא פסקינן", גם הוא לכאורה כדי לכבד את הפסוק שבתורה, שייאמר כנתינתו, ושלא להפסיק באמצעו.

על-כן, כשם שמועיל הסברו של מהר"ם שיק לאמירת חצאי פסוקים ב'שש זכירות', מכיוון ש"אין הכוונה לקריאת פסוק או פרשה, כי אם לזכירת עניין", שמכיוון שיש בחלק הנאמר עניין שלם של מצווה – אין עוד צורך לקרוא את כל הפסוק (כי כעת אין עוסקים במקרא), מאותו טעם ניתן גם להגיד באותו חלק את שם ה' כמות-שהוא. ומסתבר שכן הדבר גם בקשר למעשה הקטורת, פרשיות שונות ואף הגדה של פסח, שעניינן אינו מקרא אלא שבח, תחנונים וכיו"ב. וחידש הרבי שכן הוא גם בקשר לאמירת הזוהר ד'כגוונא' (ושהדבר נכון לא רק בקשר לפסוקים, אלא גם בקשר לברכות).

ועדיין צריך ביאור בקשר לפרקי אבות ולימוד תורה שבעל-פה בכלל, שאמנם הם לימוד תורה, אבל אינם 'מקרא' אלא 'משנה', ומכיוון שאותו חלק שנזכר שם מהפסוק – מספיק לעניין שבו מדובר על אתר, למה לא נתיר גם שם לומר חצאי פסוקים, כנהוג, וכפי הנדפס בכל הסידורים מאז ומקדם.

הרב יעקב הלוי הורוביץ, ראשון לציון

עוד בעניין השם 'שלום דובער'

בהמשך לדיון בנושא ב'התקשרות' (גיליון תשכ"ג):

א) יש לציין מראה מקום מדברי הרבי באופן כתיבת 'דובער' – תוכן קצר משיחות תשמ''ט, ליל ב' דחג הסוכות אות ח: "ואף שבשטרות צריכים לכתוב השם בב' תיבות...".

ב) תיקון למה שכתבו "והמכונה בערל" – לכאורה צ"ל "ודמתקרי בערל", שהרי כותבין 'דמתקרי' היכא שבעיקר השם יש בו גם שם לעז (כמבואר בפ"ת לסדר גט ראשון סעיף יט סק"ט קרוב לסופו, שיש לכתוב "צבי הירש דמתקרי הירש", וכ"כ בס' גט מסודר שער השלישי סימן ח סוף סעיף ד בשם איזה מגדולי מורים, וכ"כ בס' קב נקי כלל ל"ז אות ח, וכ"כ בס' גט למעשה ע' 260: "מנחם מענדל דמתקרי מענדל ודמתקרי מעניא ודמתקרי מאניעק".

ג) בס' קב נקי, שמות אנשים, אות ב' ס"ק יד מביא, שמצא כתוב שיש לכתוב לכתחילה בעריל (ביו"ד) [וצ"ע].

הרב אברהם יהודה קיעוומאן, חבר הבי"ד – מלבורן, אוסטרליה

מקור נוסף

קראתי בעניין את השקלא-וטריא לעניין שמו הקדוש של כ"ק אדמו"ר נ"ע.

וכדאי להעיר מ'לקוטי לוי יצחק – אגרות קודש', עמ' שצה, ששם מדבר על שם זה, וכותב ש"היה לו ב' שמות בלשון הקודש – 'שלום' [ו]'דוב', ושם אחד בלע"ז – 'בער', הוא על-דרך שניים מקרא ואחד תרגום".

והיינו שנקט בפשטות שיש כאן שלושה שמות – שניים מקרא (בלשון הקודש) ואחד תרגום (בלע"ז). וראה שם, שלפי זה מבאר את הקשר של כ"ק אדמו"ר נ"ע עם שבט יששכר, שגם בשמו מצינו עניין של שלוש, שלכן הסתלקותו של אדמו"ר נ"ע היתה בב' ניסן, היום של נשיא יששכר1. עיין שם.

הרב מנחם מענדל רייצס – קריית גת

______________________

1)    וראה בסדר השמות למהר"ם ר' יוזפש אות ב' (בשו"ע השלם נדפס בעמ' רמו): "בער – הוא כינוי לדוב או ליששכר" - המערכת.

עוד הערות בעניין הנ"ל

לדברי הרב לוין ב'בירור', "שמאז בריאת העולם לא היה שום אדם בעולם שנקרא בדיבור בשם דובער" – העירונו שאצל יוצאי גרוזיה (גאורגיה) נפוץ בדורות האחרונים השם "שלום דובער" כאשר 'דובער' נקרא ונכתב כשם אחד (="דוֹבֶּר").

א) בקשר לכתיבה הלכתית, הנה בנוסח שטרי התנאים של כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע1 ושל כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע2, מופיע השם "שלום דובער" כש'דובער' נכתב כשם אחד.

ב) ולהעיר מס' עזר מקודש, שמות אנשים, אות הד': "דובער – רגילין לחתום עצמם [אותם ששמם הקודש דוב וכינויים בער] ומכל מקום ידוע לכל שהוא [כל אחד] בפני עצמו, כאילו היה כותב עוד ב'" עכ"ל. ולכאורה כוונתו, שאף שבעלי שמות אלו רגילין לחתום בבי"ת אחת, הרי עיקר השם הוא בשני בי"תין, כשני שמות נפרדים, לעניין גט וכתובה.

המערכת

_____________________

1)    צילומו בספר המאמרים תרל"ה ח"ב עמ' תקנ"ז.

2)    (מופיע שם פעמיים) צילומו באגרות-קודש שלו כרך טז עמ' שצ.

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת קורח
כ"ה בסיוון

השכם בבוקר – אמירת תהילים בציבור1. אחר אמירת כל התהילים יאמרו קדיש יתום. ואם יש חיוב – יאָרצייט או אבל – אומרים קדיש יתום אחרי כל ספר2. אחר-כך לומדים במשך כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך תפילה3.

המולד: יום חמישי, 11 בבוקר, 46 דקות ו-10 חלקים.

מברכים החודש: "ראש-חודש תמוז ביום החמישי וביום השישי, הבא4 עלינו לטובה".

אין אומרים 'אב הרחמים'.

התוועדות בבית-הכנסת. "רובא דרובא, הנה בכל התוועדות הרי ראשי המדברים תובעים מאת המסובים: שייטיבו הנהגותיהם ודרכיהם; שיקבעו עיתים ללמוד דא"ח, ושיישמרו הקביעויות; ואשר הלימוד יהיה על מנת לעשות5 ולקיים.

והנה כללות עניין ואופן התוכחה [=בעניינים אישיים] מבואר היטב ב[מאמר] ד"ה: "אם6 רוח המושל7", אשר ראוי לכל אחד ואחד מאנ"ש ללומדו אליבא דנפשיה8. "אמנם הוכחה זו בעת ההתוועדות היא רק על דברים ועניינים שאין בהם משום הלבנת-פנים ולא כלום, כמו שהיה מאז ומקדם, שאיש את רעהו הוכיחו באהבה ובחיבה גדולה"9.

"אם לדעתי ישמעו – יסדרו ההתוועדות דשבת מברכים באופן כזה שיבוא האור מהתוועדות זו גם בביתם של כל אחד ואחד מהמתוועדים, והתחלת ההבאה תהיה דווקא ביום השבת עצמו... לסדרה [=את ההתוועדות] באופן כזה – שיוכלו לסעוד סעודת שבת בביתם, ולספר גם בבית על-דבר שבת מברכים בכלל, ועל-דבר שבת מברכים מיוחד זה בפרט10.

פרקי אבות – פרק ג'11.

יום שלישי,
כ"ח בסיוון

יום הצלת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ורעייתו הרבנית ע"ה מעמק הבכא האירופי, בהגיעם לשלום לארה"ב (תש"א)12.

ביום זה החלה תנופה חדשה בהפצת היהדות והמעיינות, בייסוד שלושת המוסדות המרכזיים: 'מחנה ישראל', 'קה"ת' ו'מרכז לענייני חינוך', שנמסרו על-ידי מייסדם, כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, לניהול חתנו, כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, כ"יושב ראש ועד הפועל" של כל אחד מהם13.

נקבע על-ידי כ"ק רבנו כיום סגולה14, להפצת המעיינות והיהדות חוצה והתוועדויות חסידיות. ובלשונו: "כבר נקבע על-ידי רבים מישראל ליום התוועדות וקבלת החלטות טובות15 בכל הפעולות דהפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה, וכבר ראו התוצאות מהתוועדויות אלה במעשה בפועל במשך יותר משלוש שני חזקה"16.

יום חמישי,
ל' בסיוון – א' דראש-חודש תמוז

ערבית: בראש-חודש (ובכל יום שיש בו מוסף) אין האבֵל (רח"ל) יורד לפני התיבה, ואפילו לא בתפילת ערבית ומנחה17.

קודם שמונה-עשרה טופחים על השולחן להזכיר 'יעלה ויבוא', אבל אין מכריזים זאת בדיבור.

שחרית: יעלה ויבוא. חצי הלל. קדיש תתקבל. שיר של יום, ברכי נפשי, קדיש יתום.

קריאת התורה דראש-חודש. חצי קדיש. אשרי ובא לציון18. יהללו. חולצים תפילין דרש"י ומניחים תפילין דרבנו-תם, קוראים קריאת-שמע, קדש, והיה-כי-יביאך. שש זכירות. חולצים תפילין דר"ת. הש"ץ אומר איזה מזמור, חצי קדיש, מוסף.

יום שישי,
א' בתמוז – ב' דראש-חודש

כתב אדמו"ר הזקן: "נוהגין... שלא להסתפר בראש-חודש אפילו חל בערב-שבת, מפני חשש סכנה, כי כן הזהיר19 רבינו יהודה החסיד"20. מלשונו מסתבר, שמצווה ליטול הציפורניים בערב-שבת, גם כשחל בראש-חודש21.

__________________________

1)    כך היתה עיקר התקנה דשבת מברכים (אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג עמ' תל, וכן מוכח מדבריו שם עמ' תקע"ח), כמו לגבי תקנת אמירת תהילים בכל יום, כידוע הפתק שנמצא על שולחנו של אדמו"ר מוהריי"צ לאחר מאסרו (אג"ק שלו ח"א עמ' תקצ"ט), אע"פ שגם היחיד חייב בה (כאמור באג"ק שלו ח"ב עמ' תקכ"ב. וראה שם בהמשך עמ' תקכ"ד: "לגודל העניין של אמירת תהילים בציבור").

אגב, כך נדפס גם בכותרת "תקנת אמירת תהילים בציבור" הנדפסת לראשונה בסידור 'תורה אור' תש"א ואילך, אחרי 'יקום פורקן' ו'מי שברך', ולאחר-מכן בראש ספרי התהילים 'אוהל יוסף יצחק' (וכן בהקדמה של הוצאת קה"ת שם). במהדורת ס' תהילים  עם פירוש הצמח-צדק בשנת תשי"ג, חסרה תיבת 'בציבור', אבל ישנה (מסתמא – ע"פ הוראת הרבי) בתהילים שבסידורי 'תהילת ה'' (תח"י משנת תשי"ז ואילך, ואולי עוד לפני כן).

2)    הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ב"תקנת אמירת תהילים בציבור" הנ"ל.

והוסיף על כך הרבי: "נראה לי, שבמקרה שאומרים קדיש בין ספר לספר – יאמרו מקודם ה'יהי רצון' שאחרי הספר (על-כל-פנים יאמרו – זה האומר קדיש), שעניינו סיום אמירת מזמורים, שלכן אומר קדיש אחרי זה. ואחר-כך, כשמתחיל ספר שלאחריו – הוא מעין דבר חדש. ועל-דרך ברכת המזון כשמחלקין סעודה לשניים (ראה שו"ע רבנו סי' רצ"א סוף ס"ג)"  - אג"ק של הרבי כרך י' עמ' דש ובסוף התהילים הנ"ל עמ' 223, ספר-המנהגים עמ' 30 ועמ' 55.

3)    הוראת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ - אג"ק ח"ד עמ' תכג, קובץ מכתבים שבסו"ס תהילים 'אהל יוסף יצחק' עמ' 192, לוח היום-יום כו כסלו וספר-המנהגים עמ' 30.

4)    ולא "הבאים" שהרי הכוונה לראש-חודש, ולא לימים בהם הוא חל.

5)    כ"ה באג"ק זו, נסמנה להלן בהערה 9 (ב'היום יום' נדפס: "ללמוד").

6)    כ"ה בפסוק (קהלת י,ד), במאמר, ובאג"ק (בהיום-יום: "ואם").

7)    נדפס בשעתו ב'קונטרס למ"ד' ('ספר המאמרים - קונטרסים' ח"ב עמ' 716), ולאחרונה בספר-המאמרים תרפ"ד עמ' רטז. במאמר זה מדובר אודות מה שגדולי הדור מוצאים בעצמם, בדקות דדקות, את חטא דורם, ועל-ידי-זה מוכיחים את הדור, עיי"ש ובמכתב הנדפס לפני המאמר.

8)    (=כדבר השייך אליו אישית) אג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג עמ' רצב. היום-יום, כד תשרי.

9)    אג"ק הנ"ל ח"ד עמ' יד, היום-יום שם.

10)  אג"ק כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו כרך י עמ' ג.

11)  הפסוקים דלהלן בפרק זה אינם שלמים, ולפי הוראת הרבי אין לאומרם עם שם ה' כמות-שהוא: פ"ג סוף משנה ג': "וידבר אלי". משנה ו': "אלוקים ניצב"; "בקרב אלוקים ישפוט"; "אז נדברו". משנה י"ד: "כי בצלם"; "בנים אתם". (ראה 'התקשרות' גיליונות: רעח, תטז, תשכז).

במשנה ט"ז צ"ל "ומצודה פרושה" בש' שמאלית.

12)  פרשת הדברים בספר 'ימי מלך' ח"א פרק טו. קובץ כ"ח סיוון שחולק על-ידי הרבי בשנת תנש"א.

13)  ראה שם ח"ב, פרקים יז-יח.

14)  בלקוטי-שיחות כרך לג עמ' 274 מביא ממגילת תענית פ"ג, שבכ"ה סיוון ערערו אומות העולם על בעלות ארץ-ישראל, והשיב להם גביהה בן פסיסא "תשובה ניצחת", וביקשו "תנו לנו זמן שלושה ימים" וכאשר "הלכו ולא מצאו תשובה, מייד הניחו בתיהם כשהיו מלאים, שדותיהם כשהן זרועות, כרמיהם כשהן נטועות, הלכו וברחו להם... ועשו אותו היום יום-טוב" וכיוון שהוויכוח התנהל בכ"ה סיוון, נמצא שביום כ"ח סיוון (בסוף שלושת הימים) היתה ההצלה בפועל מאומות העולם. ומקשר זאת עם הצלתו ביום זה, שהביאה תנופה חדשה – ע"י העמידה בתוקף עם התורה – בהעבודה ד'כיבוש הארץ' ("עשה כאן ארץ-ישראל") דחצי כדור התחתון, עד שמתבררים לא רק הניצוצי קדושה שבנכסיהם, אלא גם האומות עצמן, ש"הלכו וברחו" למקומם האמיתי, עיי"ש.

15)  "להתחזק ולהוסיף... ובאופן של התעסקות בכל כוחו [=כח סיוון], ועוד יותר מכפי כוחו" – סה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 546.

16)  ספר-השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 545.

17)  ספר-המנהגים עמ' 8.

18)  פעם אירע במניין של הרבי שהש"ץ סיים בקול "יגדיל תורה ויאדיר", לפני החזרת הס"ת, והרבי הורה לו לומר מיד את הקדיש [כנראה משום שעיקר חיוב אמירת קדיש הוא על ובא לציון ולא כהקדמה לתפילת מוסף. וראה בנימוקי או"ח ר"ס נה שהורה במצב זה (שמפסיקים בתפילין דר"ת ואף בדברים בטלים לפני הקדיש) לומר את הקדיש לפני החזרת הס"ת] וזה כנראה גרם שהתחילו לנהוג בקביעות אצל הרבי להחזיר את הס"ת לפני 'אשרי', 'ובא-לציון'.

19)  בצוואתו אות מח (מהדורת 'מקור חסד').

20)  שו"ע שלו סי' רס סו"ס א.

21)  דיוק ה'נתיב החיים' (לבעהמ"ח שער הכולל) סי' נח ס"ק ג (בסידור 'תורה-אור' מהדורת תשמ"ז, עמ' 626) מכך שרבנו הזקן השמיט ממנהג זה נטילת ציפורניים (המוזכרת בהכנות לשבת, בראש הסעיף בשו"ע) שגם הן נזכרו באות זו בצוואת ריה"ח. ובמילואים לס' 'קיצור הלכות' שם (עמ' נד) הביא זאת גם ממקורות נוספים, והסביר הטעם כיוון שנטילת הציפורניים היא מצווה גמורה, ו"שומר מצווה לא יידע דבר רע", משא"כ תספורת שאינה מצווה גמורה כל-כך, עיי"ש.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)