מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1112 - כל המדורים ברצף
	הגאולה כמציאות ממשית
	יש חדש
	הזמן לסיים את כל העבודה
	שביעי-של-פסח
	להתרומם ולראות
	מלאכי הצלה
	בקיעת הנהר
	מציץ עלינו
	קריעת ים-סוף של מפקד הספינה
	ביעור מעשרות

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1112, ערב שבת-קודש שביעי-של-פסח, כ' בניסן תשס"ח (25.4.2008)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

הגאולה כמציאות ממשית

לא דיי להאמין, לא דיי לחכות, צריך לעכל את העובדה שמושגי הגאולה עומדים להתממש כאן ועכשיו. בשביל זה נועדה 'סעודת המשיח'

אחד ממנהגיו הידועים של הבעש"ט היה לאכול בחג האחרון של פסח שלוש סעודות. הסעודה השלישית, שהייתה נערכת לפנות ערב, נקראה 'סעודת משיח'. הבעש"ט הסביר זאת בכך, ש"ביום הזה מאיר גילוי הארת המשיח".

כעבור שבעה דורות הוסיף האדמו"ר החמישי של חסידות חב"ד, רבי שלום-דובער מליובאוויטש, פרט נוסף: הוא תיקן לשתות בסעודה הזאת ארבע כוסות, כשם שנהוג בליל הסדר.

התנוצצות של האור

מנהגים אלה נותנים ביטוי לתהליך גדול שמתחולל בעולם מימות הבעש"ט והלאה. כל ספרי החסידות מדברים על כך, שהתגלותם של הבעש"ט ושל שיטת החסידות היא הכנה לימות המשיח. הבעש"ט הוא התנוצצות אורו של משיח – זו הלשון המקובלת בקרב אדמו"רי החסידות.

ידועה האיגרת שכתב הבעש"ט, ובה הוא מספר על 'עליית נשמה' שהייתה לו, ושבמהלכה הגיע עד היכלו של המשיח. שאל הבעש"ט את המשיח: "אימתי קאתי מר?" (=מתי יבוא מר?), וענהו המשיח: "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה". מכאן נובעת האמונה, שהפצת מעיינות החסידות בכל חלקי העם היא הכנה לביאת המשיח.

הופעת החסידות היא אפוא סוג של הכנה רוחנית, שמכינה את העולם לקראת התגלותו של המשיח. מי שיתעמק במהותה של החסידות ובמסגרת החיים שבנתה, ימצא קווים רבים שמתחברים עם מושגים הקשורים בתקופת המשיח. העיסוק בפנימיות התורה הוא הכנה לתורתו של משיח. ההתלהבות והשמחה בעבודת ה' קשורות אף הן לאופייה של עבודת-ה' שתהיה בימות המשיח. ויש הרואים גם בכל העניין של דבקות בצדיק והתבטלות מוחלטת כלפיו, מעין הכנה לדבקות ולהתבטלות שכולנו נחוש כלפי המלך המשיח, שאף הוא יהיה שילוב של אישיות רוחנית, מלך ומנהיג.

גם המנהג של 'סעודת משיח' נקשר לתפיסה זו. הרעיון שמאחורי הסעודה הוא, לקבל את הארת המשיח לא רק בכלים הרוחניים של הבנה ורגש, אלא בצורה של סעודה, שהאדם אוכל ומרגיש את טעמה, ואחר-כך היא מתעכלת בקרבו ונעשית דם ובשר כבשרו.

'סעודת משיח' היא התשובה לאחד הקשיים הגדולים שלנו, בני הדור שעומד להיכנס בקרוב לתקופת הגאולה האמיתית והשלמה. קשה לנו להתחיל לחשוב במושגי התקופה. לא דיי להאמין, לא דיי לחכות, צריך לעכל את העובדה, שהדברים הללו עומדים להתממש כאן ועכשיו. כל נבואות הגאולה העתידיות עומדות להתחולל בקרוב ממש – לא בשמים אלא כאן בארץ.

מציאות ממשית

זו המשמעות העמוקה שמאחורי תקנת הבעש"ט על אכילת 'סעודת המשיח' – להתחיל לקבל את מושגי המשיח לא רק באמונה ובהכרה שכלית מופשטת, אלא בצורת סעודה גשמית, מצה גשמית ויין גשמי, שיהודים בשר-ודם אוכלים בעולם הזה הגשמי. כשאנו יושבים בסעודה זו, בשעה שבה מאירה הארת המשיח, אנו מקבלים כוח לחשוב על ביאת המשיח לא רק במושגים מופשטים, אלא בדרך מוחשית ומציאותית.

סעודה זו היא הכנה לגילוי המשיח, שאף הוא לא ייוותר במישור הרוחני בלבד. המשיח יבוא כמציאות ממשית, שנוכל לראותה בעיניים ולמששה בידיים. מציאות מוחשית, כמו סעודה שאנו אוכלים, כמו יין שאנו שותים.

ככל שאנו מתקרבים לגאולה, נדרשת הכנה גדולה יותר. זה הטעם למנהג שתיית ארבע הכוסות. אחד הנימוקים לארבע הכוסות של פסח הוא, שהן מקבילות ל"ארבע כוסות של פורענות שעתיד הקב"ה להשקות את אומות-העולם, וכנגדן עתיד להשקות את ישראל ארבע כוסות של נחמות" (כמאמר חז"ל). אם-כן, כאשר אנו מתקרבים לימים אלה, אנו שותים עוד ארבע כוסות בסיום הפסח, כדי לעורר את גילוי ארבע הכוסות של ימות המשיח.

עכשיו הזמן להתאחד באהבת אחים לקראת הגאולה. ויהי רצון שכבר השנה נאכל את סעודת המשיח יחד עם משיח-צדקנו.

 ספרים

מתחילים תניא
בהוצאת רשת אהלי יוסף-יצחק
הפצה: חיש

פירוש על שנים-עשר הפרקים הראשונים של ספר התניא, בשפה קלה, ללא צורך בידע מוקדם. הביאור מנוקד ומתאים גם לילדים המתחילים לטעום מספר התניא. 274 עמ'. טל' 9600770-03.

תלמי השדה
מאת הרב שמואל זעפרני
בהוצאת המחבר

עשרים מאמרים מקיפים בענייני שנת השמיטה. המאמרים הם למעשה סיכומי שיעורים שניתנו בישיבת המאירי בירושלים, והם מציגים את השתלשלות ההלכה עד פוסקי זמננו. 394 עמ'. טל' 6535254-02.

תורה ותעודה
מאת הרב יהודה שביב
בהוצאת המכון לרבני יישובים

בספר נלקטו, עובדו ונערכו סוגיות חינוך הפזורות בתלמוד הבבלי. יש בספר מפתח עניינים מפורט, המאפשר למצוא בנקל את העניין הנדרש. 324 עמ'. טל' 9964722-02.

קמנו ונתעודד
מאת שמואל עמנואל
בהוצאת המחבר

סיפורה של קבוצת צעירים מהולנד, שעברה את אימי השואה, ופעלה אחריה להקים מערכת חינוכית למאות בני נוער יהודים בהולנד. 384 עמ'. טל' 5380195-02.

 שלחן שבת

הזמן לסיים את כל העבודה

שביעי-של-פסח הוא החג האחרון של פסח, והוא חותם את כל חג-הפסח. עניינו של 'אחרון', שהוא משלים את כל מה שהיה חסר קודם לכן. ראינו זאת במסעות בני-ישראל במדבר, שבהם שבט דן היה "מאסף לכל המחנות". מחנה דן צעד אחרי כולם, ותפקידו היה לאסוף את כל האבֵדות שאיבדו השבטים שלפניו, ולהשיבן לבעליהן.

התפקיד הגשמי של שבט דן שיקף את תפקידו הרוחני. היה עליו לאסוף גם את ה'אבֵדות' הרוחניות. אם יהודי מאחד ממחנות ישראל איבד עניין רוחני כלשהו, היה על שבט דן למצוא את האבֵדה ולהחזירה לבעליה, היינו, להחזיר את היהודי למדרגה הרוחנית שבה הוא צריך לעמוד.

להשלים את החסר

כך יש לראות גם את אחרון-של-פסח. אף הוא בבחינת 'מאסף לכל המחנות' – הוא משלים את כל ימי הפסח ומאפשר לנו לתקן כל מה שהיה חסר בימי החג. פסח הוא זמן מופלא, המעניק לאדם מערכת שלמה של כוחות: לחוש התבטלות לקב"ה, כמצה, לחם עוני; לצאת מה'מְצָרִים' הרוחניים; להתגבר על היֵשות ועל הגאווה, המסומלים בחמץ; ולדלג מעל שלבים (פסח מלשון פסיחה ודילוג).

כשמגיעים לסיום עבודה זו של ימי הפסח, ועורכים חשבון נפש על מידת ההצלחה בעבודה זו, ייתכן שאבד רגע מסויים, שבו לא נעשתה העבודה שהייתה צריכה להיעשות. גם ייתכן שאבד, חלילה, יהודי כלשהו, בשעה שהיה אפשר לקרבו לתורה ולמצוות, אך לא פעלנו דיי הצורך בעניין.

הדור האחרון

כאן מגיע שביעי-של-פסח ומשיב את כל ה'אבֵדות'. יום זה מורה שלא לשקוע בדכדוך, בעקבות חשבון-הנפש, וכמובן לא להגיע לירידה רוחנית בעקבותיו. ביום האחרון של פסח הקב"ה מעניק כוחות ועוצמה מיוחדים, להשלים ולמלא את כל העניינים שחסרו בכל העבודה של ימי הפסח.

ואם כך בכל שנה ובכל דור, קל וחומר בתקופתנו, הדור האחרון של הגלות. דורנו הוא בבחינת עקב של הדורות הקודמים. הוא הדור האחרון, ה'מאסף לכל המחנות'. תפקידו לסיים את עבודת כל הדורות שלפניו, להשלים את כל החסר, ולהביא את הגאולה.

התבוננות שפועלת הוספה

ובמילים פשוטות: אף-על-פי שביאת משיח-צדקנו הייתה יכולה להיות ברגע שלאחר החורבן, אבל בפועל הגאולה עדיין לא באה, ועם-ישראל נדרש לעבור את כל תלאות הגלות הארוכה. אולם ברור, שכאשר נמצאים בסוף זמן הגלות, בעקבתא דמשיחא, בדור שהוא "מאסף לכל המחנות" – ודאי שזה הזמן המסוגל והמוכשר לביאת משיח-צדקנו.

כאשר יהודי מתבונן בכך, שהוא נמצא בתקופת עקבתא דמשיחא, ההתבוננות הזאת פועלת עליו להוסיף בכל הדברים הקשורים עם הגאולה, ובמיוחד ביום זכאי כיום האחרון של פסח – ועל-ידי זה פועלים את ביאת משיח-צדקנו בפועל ממש.

(התוועדויות תשמ"ב כרך ג, עמ' 1280)

 מן המעיין

שביעי-של-פסח

הים נעשה חומה

"והמים להם חומה" (שמות יד,כב). ללמדנו שבשעה ששומרים אמונים לה' ולתורתו, אפילו הולכים בים, הים מתבטל, ולא עוד, אלא הוא עצמו נהפך לחומת-מגן.

(הרבי מליובאוויטש)

שני קווים

'ימין' רומז לעבודה  במידת החסד, כמו נתינת צדקה וכדומה. 'שמאל' רומז לעבודה במידת הגבורה, כמו כפיית עצמו לדבר מצווה. על האדם לעבוד את ה' בשני הקווים, חסד וגבורה, ואין לו להסתפק בקו אחד בלבד.

(לקוטי שיחות)

ישועת ה'

על הפסוק (שמות יד,לא) "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים", אמרו חז"ל (במדבר רבה) שהקב"ה נושע כביכול עם ישראל. זהו שנאמר (שמות טו,א) "אשירה לה'". שהשירה הייתה על הישועה של הקב"ה כביכול.

(אור התורה)

לא יזדקקו למטה

על הגאולה העתידה נאמר (ישעיה יא) "והניף ידו על הנהר... והִכהו לשבעה נחלים". ואילו בקריעת ים-סוף נאמר (שמות יד,טז) "ואתה הרם את מטך". למה במצרים נזקקו למטֶה ואילו בגאולה תהיה הבקיעה על-ידי היד? לפי שעניין המטה לעורר ולהמשיך דין ועונש על המצרים, כדברי חז"ל (שמות רבה): "אין הקב"ה רודה את הרשעים אלא במקל". אולם לעתיד לבוא, שאז "יתפרדו כל פועלי אוון", לא יהיה עוד צורך במטה.

(הרבי המהר"ש מליובאוויטש)

שמחת האמונה

הימים האחרונים של חג-הפסח, כמו הימים האחרונים של חג-הסוכות, תוכנם מלא שמחה. ההבדל ביניהם הוא, שבימים האחרונים של חג-הסוכות שמחים בתורה, ואילו בימים האחרונים של חג הפסח שמחים באמונה, בבחינת "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

(רבי נחמן מברסלב)

ראויים אנו

רבי משה מקוברין נאנח בשביעי-של-פסח ואמר: "האם גם דורנו, דור חוטא, היה זוכה לניסים כאלה?". אחר-כך התעשת ואמר: "אם פרעה הושאר בחיים כדי שיראה את ניסי ה', ראויים גם אנו שהקב"ה יראה לנו ניסים ונפלאות כמו שנעשו ביציאת מצרים".

על-ידי הבנים

במסכת סוטה (יא) נאמר, שבשעה שהקב"ה נתגלה לבני-ישראל בים-סוף, הילדים שנולדו במצרים וגדלו באורח ניסי, הכירוהו תחילה ואמרו "זה א-לי". קריאתם של הבנים השפיעה על הוריהם, שאף הם ענו ואמרו "אלוקי אבי וארוממנהו". כך יהיה גם בגאולה העתידה, כפי שנאמר (מלאכי ג): "והשיב לב אבות על (ידי) בנים".

(לקוטי שיחות)

מה ראה הים

"הים ראה וינס". נאמר במדרש (מדרש פליאה): "מה ראה? ראה ישראל באים ורכוש של מצרים בידם". כוונת המדרש לומר, שניסיון העושר גדול מניסיון העוני. לכן כשראה הים שבני-ישראל התעשרו ובכל-זאת "ויאמינו בה'" "ורכוש מצרים בידם" – שהם שולטים על הרכוש, מזה נתמלא הים דרך-ארץ כלפיהם ונתן להם לעבור.

(דמשק אליעזר)

 אמרת השבוע

להתרומם ולראות

שנה אחת, בשביעי-של-פסח, אמר הרבי הרש"ב (רבי שלום-דובער) מליובאוויטש לבנו, הריי"צ (רבי יוסף-יצחק): "תאר לעצמך שקריעת ים-סוף הייתה מתחוללת חמישה קילומטרים מאיתנו, כמה היינו נמשכים לשם! על-אחת-כמה-וכמה שהיא מתרחשת במרחק של טפח אחד בלבד מעלינו. אילו היינו מצליחים להתרומם טפח אחד למעלה, היינו רואים את קריעת ים-סוף".

נענה הריי"צ ואמר: "אבל אנחנו עיוורים וחירשים, איננו רואים ואיננו שומעים".

אמר לו אביו: "וכי משום כך אין הדברים קיימים בכל עוצמתם?!".

 מעשה שהיה

מלאכי הצלה

שעת דמדומים של שבת קודש לפנות ערב, בבית-מדרשו של רבי ישכר-דוב מרדושיץ, ה'סבא קדישא'. השקט במקום לא הסגיר את עשרות החסידים, היושבים צפופים סביב שולחנו הטהור של רבם. בדחילו ורחימו האזינו קשב רב לכל מילה וכל הגה מדברי התורה המלהיבים, היוצאים מפיו הקדוש, כשעיניו עצומות.

בין היושבים שם היה גם תלמידו, רבי יחיאל-חיים מאוז'רוב. הוא היה מרבה לנסוע אל רבו בכל הזדמנות, וקשר פנימי ועמוק נוצר בין הרב ובין תלמידו.

כשאר התלמידים, האזין גם רבי יחיאל-חיים לדברי רבו, שנאמרו בסגנון קולח וברצף ענייני ברור. פתאום קלטו אוזניו מילים אחדות, שלא נראה בהן כל קשר לעניין המדובר. הן נאמרו כאמירה שמימית, ונשמעו כמכוּונות אל מי מבין הקהל, הראוי לשומען. וכך אמר הצדיק: "סגולה לאדם השרוי בצרה שיצייר לנגד עיניו את קלסתר פניו של רבו".

רבי יחיאל-חיים הרהר עוד מעט בדברים ששמע, אך לא ראה בכך משמעות מיוחדת בעבורו. מיד חזר להתרכז בדברי הצדיק שנמשכו כמעיין נובע.

לאחר השבת נכנס רבי יחיאל-חיים לחדר הרבי, כדי לקבל את ברכת רבו לפני צאתו לדרך. גם שאלה מיוחדת הייתה לו בדבר עיסוק במסחר, באיזו דרך יפעל. נתן הרבי את ברכתו למסחר וגם ברכה לדרך צלחה, ונפרד מתלמידו לשלום.

בטוח בכוח רבו חזר רבי יחיאל-חיים לביתו, והחל להתכונן למסע עסקים ארוך לעיר הגדולה, לקניית סחורות ומכירתן. הוא ארז תיק חפצים קטן, שאליו היה קשור צרור קטן יותר, ובו כל כספו, הכסף המיועד למסחר. שכר עגלה וסוסים ויצא לדרך.

העגלה עשתה את דרכה בדרכים וביערות, באזורים מיושבים ובמקומות שוממים, אשר רק לעיתים רחוקות דורכת שם רגל אדם. ישב רבי יחיאל-חיים בעגלה והרהר בתכניותיו בדבר עסקיו בעיר, ולפתע הוא שומע רחש קל, ומיד לאחריו מזנקים לעברו שני שודדי דרכים, כלי משחית בידיהם, וקוראים לו לעצור מיד את העגלה.

פחד נורא השתלט על רבי יחיאל-חיים. הוא לא היה מסוגל לעשות דבר מלבד להישמע להוראות השודדים. הללו לא איבדו זמן, תפסוהו וקשרו את ידיו ורגליו. לאחר מכן חיפשו בכליו ומיד מצאו את הצרור ובו הכסף. אושרם היה גדול, אך עתה ביקשו להיפטר ממנו. הם החליטו לקחתו אל הנהר הסמוך ולהשליכו לשם.

"גם קריאות הצלה לא יועילו כאן, במקום שלא נראה בו איש", חשב רבי יחיאל-חיים בליבו. אף אם הייתה תועלת בקריאות לעזרה, לא היה מסוגל להוציא הגה מפיו. מחשבות רבות רדפו במוחו זו אחר זו, על מצבו העגום ועל בני-ביתו שלא יזכה עוד לראותם...

ופתאום הבזיק ברק מאי-שם במוחו, הבליח בין כל רגשות הפחד עד שניצב מולו בעוצמה גדולה. אלה היו המילים ששמע מרבו. ברגע זה נזכר בנוסח הדברים, בדיוק כפי שנאמרו, ועתה, למרבה הצער, הם מכוּונים אליו.

אלה היו שניות יקרות וארוכות כנצח, קודם שיספיקו השודדים לבצע את זממם. רבי יחיאל-חיים התעשת ואזר את כל כוחות נפשו, עצם את עיניו, אימץ את מוחו, ובריכוז מלא צייר במחשבתו את תואר פני רבו הקדוש, כעומד חי לפניו.

פתאום נשמעו שעטות סוסים. רבי יחיאל-חיים פקח את עיניו. "האוּמנם קרה הנס?", שאל את עצמו. אלו היו שני חיילים רכובים על סוסים, שהתקרבו למקום במהירות. השודדים הופתעו, וקודם שהספיקו לחשוב כיצד להימלט, עמדו מולם החיילים ופקדו עליהם למלא את הוראותיהם.

התברר שהחיילים איבדו את דרכם, ושוטטו באזור בחיפושים אחר הדרך המובילה לעיר, ובנס ראו מרחוק את ניסיון החיסול של הסוחר היהודי.

רבי יחיאל-חיים שוחרר מכבליו, ואלה הושמו מיד על ידיהם ועל רגליהם של השודדים. החיילים לקחו אותם עמם בעגלתו, כדי להעמידם לדין בעיר הגדולה. רבי יחיאל עצמו עשה את דרכו ברגל אחריהם, עד העיר הגדולה, כדי למסור את עדותו.

החיילים עשו את מלאכתם בשלמות. הם תיארו בפירוט באיזה מצב מצאו את היהודי, שהובל כפות בידי הנאשמים. משפטם של השודדים נחרץ, והם קיבלו עונש מלקות ומאסר של שנים רבות. גם הכסף שנמצא בכליהם הוחזר אל רבי יחיאל-חיים בשלמותו.

רבי יחיאל חש כי חייו ניתנו לו במתנה, וכי אינו יכול להמשיך במסחרו בטרם יחזור לרבו, ה'סבא קדישא', כדי להודות שם לה' לפני קהל ועדה. שוב עלה על העגלה הרתומה לסוסים, והפעם בדרך לרדושיץ.

מיד בהגיעו ביקש להכניסו אל הרבי. בהתרגשות רבה התכונן לספר לרבי את כל הקורות אותו. והנה, אך נכנס אל חדר הרבי, נשא אליו ה'סבא קדישא' את עיניו, בפנים מחייכות, ואמר: "האם כעת היטבת להבין כי הדברים שדיברתי בשבת שעברה, היו מכוּונים אליך?"...

ובכל-זאת הרגיש רבי יחיאל-חיים צורך לגולל לפני רבו את כל סיפור המעשה, לכל פרטיו. כשסיים, אמר לו ה'סבא קדישא': "סבור אתה שאלו היו שני חיילים גויים מן השורה... מלאכים היו אלה, מלאכי מרום שנשלחו אליך להצילך מרדת שחת!".

 לומדים גאולה

בקיעת הנהר

גאולת מצרים היא מעין 'דגם מוקטן' של הגאולה העתידה, כפי שנאמר: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". בפסוק נאמר "כימי" (לשון רבים), שכן גאולת מצרים מורכבת משני שלבים – היציאה מהגלות בט"ו בניסן, והשגת החירות השלמה, בקריעת ים-סוף. שני שלבים אלה יהיו גם בגאולה העתידה – תחילה קץ הגלות ואחר-כך הגאולה עצמה, עם כל גילוייהָ הנפלאים.

שיאה של גאולת מצרים היה בבקיעת הים, שבה התרחשה התגלות עצומה של הקב"ה. אף בגאולה העתידה תהיה שלמות הגילוי האלוקי בבקיעה של מים, כפי שנאמר (ישעיה יא,טו): "והחרים ה' את לשון ים מצרים, והניף ידו על הנהר... והִכהו לשבעה נחלים". והנביא מסיים: "כאשר הייתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים".

הפיכת הגלות לאור

אלא שיש הבדל בולט בין שתי ההתרחשויות הללו: בקריעת ים-סוף היה "גוזר ים-סוף לגזרים", וחז"ל אומרים, שהיו שנים-עשר גזרים, כנגד י"ב השבטים, וכל שבט הלך במסילה המיוחדת לו; ואילו לעתיד-לבוא יהיה "והִכהו לשבעה נחלים" – לא שנים-עשר אלא שבעה.

מה מסמלים שני המספרים הללו? 'שנים-עשר' – כנגד שנים-עשר שבטי ישראל; 'שבעה' – כנגד שבעת המקומות שאליהם גלו בני-ישראל. הנביא (ישעיה יא,יא ) מפרט מהיכן ייגאלו בני-ישראל: "והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו אשר יישאר מאשור וממצרים ומפתרוס ומכוש ומעילם ומשנער ומחמת ומאיי-הים". המפרשים מציינים, שאלה שבעת המקומות שאליהם יגלה עם-ישראל.

גאולת מצרים הייתה קשורה במיוחד בגילוי הקדושה בעם-ישראל, ולכן ההתגלות של קריעת ים-סוף באה בצורת שנים-עשר גזרים, כנגד שנים-עשר שבטי ישראל. אבל ההתגלות האלוקית בגאולה העתידה תבטא את האחדות האלוקית הכוללת, כאשר גם הגויים ומקומות הגלות נכללים בתוך האמת האלוקית, ולכן ה'בקיעה' האלוקית לעתיד-לבוא קשורה ב"שבעה נחלים".

שבעה נחלים

הגלות נמשלה לסכר אבנים העומד בדרכם של מים. לכאורה, הוא מעכב את מרוצת המים ובולם את הזרימה. אבל במשך הזמן, כאשר לחץ המים גובר, הם ישטפו בעוצמה חזקה לאין-ערוך. כך דווקא המכשול מביא להגברת הזרימה. אך יש מצב, שלחץ המים גובר ומתעצם, עד שהוא סוחף איתו אפילו את הסכר עצמו. ואז זו זרימה אדירה, שבה שוצפים לא רק הררי מים אלא גם אבנים וסלעים, משברי הסכר שנשטף.

סכר המים הוא משל לגלות. אף היא כמו מכשול שמפריע ליהודי לחיות חיי תורה ומצוות כראוי. אבל המטרה הפנימית של הגלות היא לעורר כוחות נעלמים. דווקא בשל לחץ הגלות היהודי מתעורר להתחזק בתורה ובמצוות, יותר מכפי שהיה מקפיד בזמנים רגילים. וכאן יש שתי אפשרויות: ייתכן שהגלות רק תעורר את הכוחות הפנימיים הנעלמים שביהודי, והוא יהדוף מפניו את קשיי הגלות; אך ייתכן שדווקא בעקבות הגלות יתעצם כל-כך אור הקדושה, עד שיסחוף איתו גם את הגלות עצמה.

הדרך הראשונה היא גלות מצרים. המצרים לחצו את בני-ישראל, ודווקא על-ידי הלחץ גילו את הכוחות הפנימיים הגנוזים בהם. לכן, כשבאה ההתגלות בקריעת ים-סוף – ראו את אור הקדושה שהושג על-ידי הגלות, ושהתבטא בשנים-עשר גילויים, כנגד י"ב השבטים. אך הגלות הנוכחית היא בעלת משמעות עמוקה יותר – מטרתה לסחוף גם את הגלות עצמה, את אומות-העולם עצמן, שאף הן ייכללו בתוך האמת האלוקית של הגאולה. לכן כשתבוא הגאולה האמיתית והשלמה – ייבקע הנהר ל"שבעה נחלים", כנגד מקומות הגלות שיתבררו ויתוקנו.

 פתגם חסידי

מציץ עלינו

"משיח-צדקנו עומד מעברו השני של הקיר, וכבר מציץ מהחרכים ומביט עלינו. מובן שמבט של משיח מעניק כוחות מיוחדים לסיים את ההכנות האחרונות לקבלת פני משיח-צדקנו" (הרבי מליובאוויטש) 

 חיים יהודיים

קריעת ים-סוף של מפקד הספינה

מפקד היחידה בחיל-הים העיף מבט בבחור הישיבה העומד לפניו – צנום, עטור זקן, ציציות משתלשלות מעל מכנסיו – ולא הבין איך צנח לחדר הפיקוד. "כן?", פנה אליו בקשיחות. "שלום, אני ארז גוטליב, מפקד ספינת 'דבורה'. קיבלתי צו מילואים ליטול פיקוד בקורס הגיבוש", באה התשובה המפתיעה, מהאיש שבימים שבשגרה מכהן כר"מ במכינה לישיבה קטנה של ישיבת 'עטרת-ישראל' בירושלים.

"לוּ הייתי יודע שזה אתה, לא הייתי מזמן אותך", הפטיר המפקד, לא מאמין שהחרדי העומד לפניו הוא הקצין שאמור ליטול חלק פעיל בתרגילים המפרכים, לעקוב אחרי החניכים, למלא דוחות ולמיין את הראויים להתקבל כחובלים. אחרי הקורס, כשנפרדו זה מזה, אמר לו מפקד היחידה בחיוך: "עכשיו, אחרי שאני מכיר אותך, לא אוותר עליך".

בעקבות ההורים

ארז הגיע לשמירת המצוות דרך הוריו. אביו, יעקב גוטליב, היה סגן-אלוף בחיל הקשר. חצי יובל שירת בצה"ל במגוון תפקידים, ולפני שתים-עשרה שנים פרש לגמלאות. רעייתו, שהייתה בשנת שבתון מעבודתה בהוראה, הזמינה אותו לחופשת פסח בבית-הארחה שבגבעת וושינגטון. שם נחשפו להרצאות בנושאי יהדות, במסגרת סמינר שנערך במקום.

יעקב: "בתחילה האזנו מתוך שיעמום. פתאום קלטנו שהעסק רציני. חשנו שזו אינה סתם הרצאה להנעים למאזינים את הזמן. הופתעתי לגלות שיש לנו היסטוריה מאומתת, שיש שרשרת דורות להעברת התורה. שמירת מצוות הגיעה צעד אחר צעד, תוך התחשבות מרובה בילדים".

הכשרת הספינה

בני-הזוג החלו לארגן הרצאות בביתם בנושאי יהדות אחת לחודש, בעבור השכנים והמכרים. בליבם התפללו שהמאור שבתורה יעבור הלאה, לילדים, והתפילה נענתה. ארז היה באותה עת מפקד 'סופר דבורה', הספינה המהירה ביותר בחיל, ושירת בים-סוף. "החלטתי לעשות קידוש כל ליל שבת, כדי לשבור שגרה", הוא מספר. "כל חברי הצוות התרכזו על הסיפון לקידוש ולסעודת שבת. הדבר שינה את האווירה".

בהמשך החליט להניח תפילין מדי יום ולהתפלל תפילת שחרית מקוצרת. כשהים סער והספינה היטלטלה, היה מתפלל בשכיבה, אבל מעולם לא החמיץ תפילה. יום אחד הבחין כי שני החיילים הדתיים שבספינה נעלמים בכל פעם שמכינים אוכל. בירור גילה כי הם מקפידים על כשרות, וההיעלמות היא לצורך הכנת אוכל מחתרתית, במחבת משלהם. "לא הסכמתי לזה", הוא אומר. "כינסתי את הצוות והסברתי כי שום 'תוספת מעודנת' לתבשילים אינה מצדיקה שחברים בצוות לא יוכלו לאכול איתנו. הכשרתי את הספינה, וכל הכלים עברו טבילה". יום שלם עמדו וצבעו אותם בצבע כחול לחלבי ואדום לבשרי.

דמות המפקד

עם סיום השירות הצבאי, במקום לצאת לטייל בחו"ל, פנה ללימודים בישיבה. שלוש שנים למד בישיבה, ובמהלכן הקים בית בישראל. הוא מוסיף להתייצב לשירות מילואים, וכך הוא גורם שוב ושוב הלם לחניכים הצעירים. שלוש פעמים בשנה רואים שלושה מחזורים של חובלים, מיטב הנוער הישראלי, דמות של יהודי שומר תורה ומצוות. גם מי שינשרו מהגיבוש, ואלה אינם מעטים, יישאו עמם למזכרת את דמות המפקד ירא-השמים.

ארז גוטליב (מימין) ואביו, יעקב. תפילה שנענתה

 פינת ההלכה ומנהג

ביעור מעשרות

שאלה: מהי מצוות ביעור מעשרות, ומתי יש לקיימה?

תשובה: נאמר בתורה (דברים כו): "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית, שנת המעשר, ונתת ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה, ואכלו בשעריך ושבעו". השנה היא שנת השמיטה, ולכן צריך לבער בה את המעשרות, אם יש כאלה, מן הבית.

זמן הביעור הוא בערב שביעי-של-פסח. ויש מחמירים כדעה המקדימה זאת לערב-פסח.

למעשה, מי שיש לו פירות וירקות, מכל גידולי ארץ-ישראל, ובכלל זה שימורים, שגדלו בשנים הקודמות, ואין ודאות שהופרשו מהם תרומות ומעשרות כדין, חובה לבצע את ההפרשה עכשיו.

פירות שבוודאי לא הפרישו מהם תרומות ומעשרות - חייבים לתת את המעשר-עני לעני, או לגבאי-צדקה, או לזכות את המעשר לעני או לגבאי על-ידי הגבהת הפירות על-ידי אדם אחר (רבים נותנים גם מעשר-ראשון ללוי). הוא הדין במשקים הנוהגים לתת לכוהן תרומת-מעשר כדי להאכילה לבהמתו.

מעשר-שני, בין שעודנו בפירות ובין שכבר חולל על מטבעות, יש לבערו מן העולם. יש לפדותו כולו על מטבע בן 10 אג', ולהשחית את צורת המטבע בפטיש וכדומה. פירות השנה הרביעית של העץ, 'נטע רבעי', דינם כדין מעשר-שני. המנויים על אחת מ'קרנות המעשרות', פטורים מסעיף זה.

את ה'וידוי' לא נהוג לומר, מכיוון שעל-פי-רוב לא קיימנו הכול כנדרש. ויש הקוראים זאת בתורה, לזכר המצווה.

מי שלא ביער בערב החג – יבער מיד אחריו, ובאשר לפירות מעשר-שני ורבעי – יעשה 'שאלת חכם'.

מקורות: מעשר שני פ"ה מ"ו. ירושלמי שם. רמב"ם הל' מעשר שני פי"א. שו"ע יו"ד סו"ס שלא, ונו"כ. שו"ע אדמו"ר הזקן או"ח סו"ס תל. אנציקלופדיה תלמודית ערך 'בעור מעשרות' כרך ד עמ' מג. וראה 'משפטי ארץ - תרו"מ' פרק כ-כא.