מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1110 - כל המדורים ברצף
	מופת של מנהיגות
	יש חדש
	גם הטפל – חיוני וחשוב
	רבי וחסיד
	לדעת לבקש
	משפל לגאות / מעשה שהיה
	שילוב הניגודים
	לצאת כדי לשוב
	בשביל זה צריך להיות רוטשילד
	כרפס, מרור וחרוסת

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1110, ערב שבת-קודש פרשת מצורע, ו' בניסן תשס"ח (11.4.2008)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

מופת של מנהיגות

הרבי מליובאוויטש חולל את הבלתי-אפשרי – הוא זרע את מפת העולם היהודי באלפי נקודות של אור ויצר תחייה יהודית בעולם כולו

אחד הסימנים המובהקים של תקופת 'עקבתא דמשיחא', הבאה קודם ביאת המשיח, הוא אובדן המנהיגות. חז"ל רמזו זאת במאמר "פני הדור כפני הכלב": הכלב רץ לפני המרכבה, ובמבט ראשון נראה שהוא המנהיג ומורה-הדרך, אולם בכל פעם שמגיעים לפרשת-דרכים, הכלב עוצר ומביט אחורה לבדוק לאן האדון רוצה לנסוע. כאלה הם ה'מנהיגים' בדור הזה – במקום להנהיג את העם, הם עורכים סקרים ומתאימים את עצמם למה שהעם רוצה לשמוע.

בדור היתום הזה זכינו לראות דמות של מנהיגות אמיתית – מנהיגותו של הרבי מליובאוויטש. מעולם לא קבע את דרכו על-פי מה שהציבור רוצה לשמוע. הוא הביע את עמדת התורה והיהדות גם כשהציבור לא רצה להטות אוזן. הוא פילס נתיבים גם כשאמרו לו שלא יהיה אפשר לעבור בהם. הוא הנהיג את העם והוביל אותו ליעדים הנכונים, גם כשהדבר היה מאוד לא-פופולרי. ובזה מבחנו של מנהיג ישראל אמיתי.

כשאנו מביטים כיום במפעל-הענקים של השלוחים שהקים הרבי – אי-אפשר שלא להתפעל מעוצמת המנהיגות. במפעל זה חולל הרבי את הבלתי-אפשרי – הוא זרע את מפת העולם היהודי באלפי נקודות של אור ויצר תחייה יהודית בכל העולם כולו. מי האמין שאלפי זוגות צעירים, שגדלו בבית חסידי, יוכלו לצאת לנקודות המרוחקות ביותר ולהפוך למגדלורים המפיצים סביבם אור של תורה וחסידות. הרבי האמין והגשים את אמונתו.

סלל נתיבים

הרבי מעולם לא הלך בתלם החשיבה השגרתית. בארץ-ישראל תבע מדיניות תקיפה ונחושה, וראה בה הכרח קיומי מול מזימות הערבים, ואילו כלפי שלטונות ברית-המועצות נקט דרך של דיפלומטיה שקטה והתנגד למהלכים הפגנתיים פומביים. בשני התחומים גם יחד הוכח עד כמה צדק.

בחזית דת ומדינה ראה הרבי את עיקר הסכנה בסוגיית 'מיהו יהודי', וקבע כי פריצת ההגדרות הבסיסיות של הזהות היהודית עלולה להרוס את כל ענייני הדת בארץ. היו שלא הבינו את המשקל הרב שהרבי מייחס לסוגיה זו. כיום ברור לגמרי, שכל הבעיות בתחום הזה היו נמנעות לוּ היו מתקנים את החוק לפני כארבעים שנה.

י"א בניסן הוא יום-הולדתו של הרבי, היום שבו "נתמלא הבית כולו אורה" ועולמנו זכה לירידת נשמתו הגדולה. זה יום זכאי לחיזוק ההתקשרות אל הרבי, ללימוד תורתו, להליכה באורחותיו ולהגברת העשייה במפעליו הרוחניים. ובעיקר זה יום זכאי לחיזוק האמונה בנבואתו הגדולה על הגאולה וביאת המשיח בקרוב ממש.

 יש חדש

פעילות של אור

יום רביעי הבא, י"א בניסן, הוא יום-הולדתו ה-106 של הרבי מליובאוויטש. זה יום שבו "מזלו גובר", ועל-כן זה יום שבו אפשר לבקש ברכה ולקבל החלטות טובות. ביום זה ייטלו אלפי חסידי חב"ד פסק-זמן מההכנות לפסח ויצאו למגוון פעילויות להפצת היהדות ולזיכוי הרבים במצוות. יניחו תפילין עם יהודים, יחלקו נרות שבת לנשים, יפיצו עלוני הסברה על החג, ויתגייסו להביא את צורכי החג לרבבות משפחות נזקקות.

ההתוועדות המרכזית לרגל י"א בניסן מאורגנת על-ידי ועד כפר-חב"ד, והיא תהיה אי"ה בבית-הכנסת בית-מנחם בכפר-חב"ד, ביום רביעי בשעה 8:30 בערב. הציבור מוזמן.

נערכים לחג

בתי-חב"ד ברחבי הארץ מחלקים לקראת חג-הפסח יותר ממאה-אלף חבילות מזון, ובהן  מצות, יין ומצרכי מזון בסיסיים, למשפחות נזקקות. זה למעשה מפעל 'קמחא דפסחא' הגדול בארץ. נוסף על כך נערכים ברחבי הארץ כמאתיים סדרים ציבוריים, ל'כל דכפין'. צעירי-חב"ד הפיקו לקראת החג מגוון עלוני-הסברה על החג, הלכותיו ומצוותיו, בעברית וברוסית, לילדים ולמבוגרים.

עושים סדר בעולם

שליחי חב"ד ברחבי העולם נערכים למבצע הגדול של ארגון סדרים ציבוריים, להמוני מטיילים. סדרים כאלה יהיו בסין, בתאילנד, ביוון, בקפריסין, בווייטנאם, בבוליוויה, בטורקיה, בקונגו, בניגריה, בקולומביה, בקרואטיה, ועוד ועוד. מאות סדרים מאורגנים ברחבי מדינות חבר-העמים, על-ידי תלמידי ישיבות חב"ד מהארץ, שיצאו לנהל את הסדרים, ככוח-עזר לשלוחים המקומיים.

 שלחן שבת

גם הטפל – חיוני וחשוב

בפרשתנו התורה דנה בדרך טהרתם של כל מיני נגעי טומאה הבאים על האדם. אחד המרכיבים החיוניים של הטהרה, שבלעדיו אי-אפשר להיטהר, הוא הטבילה במקווה טהרה. אך כאן יש תנאי הכרחי: "ורחץ במים את כל בשרו" – הטבילה חייבת להקיף את כל גופו של האדם, ואסור ששום חלק מהגוף יישאר מחוץ למים.

הרמב"ם כותב להלכה: "אם טבל כולו, חוץ מראש אצבע הקטנה – עדיין הוא בטומאתו". הגמרא לומדת מהמילה "את כל בשרו", שהטבילה צריכה להקיף גם 'את הטפל לבשרו', כלומר, את השערות. וכך קובע הרמב"ם: "אם היה בעל שיער, יטביל כל שער ראשו, והרי הוא כגופו".

להטביל גם את השערות

כאן רואים דבר מופלא: השיער הוא דבר טפל לגוף האדם ("הטפל לבשרו"), ויתרה מזו, אין הכרח שיהיה לאדם שיער, שהרי הוא יכול לגלחו. ואף-על-פי-כן, אם יש לו שיער – הוא חייב להטביל את כולו בתוך המים, "והרי הוא כגופו".

מההלכה הזאת למדים שיש דברים שבהם יש חשיבות חיונית גם לפרטים פעוטים, פרטים טפלים, הקיימים לכאורה במקרה בלבד, ובכל-זאת גם הם הכרחיים וחיוניים.

העלאת החולין

עניינה הפנימי של טבילה הוא התבטלות עמוקה וכוללת של האדם אל הקב"ה. המילה 'טבילה' יוצרת גם את אותיות 'הביטל'. במובן הרוחני, משמעותה של הטבילה היא טבילה ב"מי הדעת" (כלשון הרמב"ם) – על האדם להשקיע את כל-כולו במי הדעת האלוקית, בהתבוננות בגדולת ה', לחוש התבטלות מוחלטת כלפי הקב"ה, עד שלא תיוותר בו שום תחושת יֵשות עצמית, אפילו לא בגדר של 'טפל'.

במשמעות רחבה יותר, הפעולה הזאת מסמלת את החובה המוטלת על יהודי לקחת את תחומי החולין, שמצד עצמם אינם קדושה ואינם איסור, ולהעלותם לעבודת ה'. כאן באה ההוראה האלוקית: "ורחץ במים את כל בשרו" – יש להעלות לקדושה את כל תחומי החולין, עד שלא יישאר מאומה מחוץ לעבודת ה', אלא הכול יופנה אך ורק לאפיקים של קדושה ואלוקות.

ביטול הרע

התורה מדגישה, שאפילו פרט קטן וטפל הוא חיוני. בראייתו של האדם יכול הדבר להיראות דבר קטן ושולי, אבל מאחר שזה רצונו של הקב"ה, יש גם לפרט הקטן הזה חשיבות עליונה. כשם שהאדם אינו יכול להיטהר אם "ראש אצבע הקטנה" נשאר מחוץ למים – כך חייבים לשים לב לכל פרט קטן בעבודת ה'.

על-ידי העלאת כל פרטי החיים לקדושה ולעבודת ה', תתבטל ממילא כל אפשרות לסטות לעניינים של איסור, שכל ענייני ההיתר הם הגשר שעלול להעביר את האדם אל תחומי האיסור. כך יתקיים הייעוד "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ונזכה לגאולה האמיתית והשלמה תיכף ומיד ממש.

(תורת מנחם כרך כה, עמ' 211. תשמ"ה כרך ב, עמ' 971)

 מן המעיין

רבי וחסיד

איך מתקשרים

חסיד אחד פנה פעם אחתאל הרבי הרש"ב מליובאוויטש ושאל: רצוני להיות 'מקושר', איך עושים זאת? השיב לו הרבי: למד את החסידות שאני אומר ובכך תהיה 'מקושר'.

בזכות העם

ראשי אלפי ישראל מתעלים בעילוי אחר עילוי על-ידי העבודה במסירות-נפש של תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם. זהו שנאמר (במדבר יא,כא) "שש-מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו" – על-ידי בני-ישראל האיר "אנוכי" בקרבו של משה.

(ספר המאמרים קונטרסים)

רבי גם בשנתו

כשאומרים 'החייט ישן', 'הסנדלר ישן', אין זה מדוייק, כי בשעת השינה אין האדם עוסק במלאכתו. אבל כשאומרים 'הרבי ישן' – זו אמת, כי גם בשנתו הרבי הוא רבי.

(רבי יצחק מוורקי)

הווה ועתיד

מה בין רבי לנביא? הנביא רואה את העתיד, והרבי רואה את ההווה. לפעמים קשה יותר לראות את ההווה מלראות את העתיד.

(רבי נפתלי מרופשיץ)

אילו קירבנו

פעם אחת אמר ה'צמח-צדק' מאמר חסידות בקול נמוך, ולא היה אפשר לשמוע את המאמר. באו חסידים בקובלנה לאחד מזקני החסידים: "נסענו לרבי במסירות-נפש ולא שמענו כלום". ענה להם בנוסח ההגדה של פסח: "אילו קירבנו לפני הר-סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו".

כמו יום-הולדת

היו חסידים שראו ביום בואם לרבי בפעם הראשונה את יום-הולדתם החשוב יותר. אחד החסידים הראשונים בא בפעם הראשונה לליובאוויטש אור ליום שישי פרשת משפטים. בכל שנה ושנה היה ער כל אותו לילה, ומכוון להניח תפילין בשעה שנכנס לחדרו של ה'צמח-צדק' בפעם הראשונה.

(היום יום)

ברייה חדשה

חסיד היה יוצא מ'יחידות' אצל הרבי ברייה חדשה. הנפש האלוקית – בריאה, יצר הטוב – שמח ומעודד, הנפש הבהמית – מפורקת, ויצר הרע – מעוך.

(ספר השיחות ת"ש)

לחוות מחדש

בעלי עבודה פיקחים נהגו לפחות פעם אחת בשבוע לחוות מחדש, עם כל הפרטים, את אחת הפעמים שזכו להיות ב'יחידות' אצל הרבי.

(ספר המאמרים תש"י)

 אמרת השבוע

לדעת לבקש

בשנים הראשונות לנשיאותו של הרבי מליובאוויטש, ביקש מאחד האברכים הצעירים לצאת לשליחות למקום כלשהו. אותו אברך כתב אחר-כך לרבי כי הוא חולה וחלש ואין לו הכוח לקבל עליו שליחות אחראית כזאת, שדורשת כוחות לעמוד בקשיים, ולכן הוא מבקש לפוטרו מהשליחות.

השיב לו הרבי: "חשבתי שתכתוב להפך – הואיל ואת השליחות צריכים למלא, אבל אני חולה וחלש, לכן הנני מבקש ברכה שאתרפא מתחלואיי ויהיה לי כוח למלא את השליחות במרץ ובשמחה. לו היית מבקש זאת, היית מקבל!".

 מעשה שהיה

משפל לגאות

שעת לילה מאוחרת במרכז הרפואי בבוסטון. כל החולים נמים את שנתם. הרופא התורן עובר במסדרון ומופתע לראות אור חזק בוקע מאחד החדרים. הוא מוצא שם אישה המפעילה ממיטת חולייה משרד שלם. היו עמה טלפון, מכונת כתיבה, קלסרים עמוסים, וכל הנדרש לניהול עבודה משרדית. האישה יושבת מרוכזת בעבודתה.

הרופא מתנצל על ההפרעה, ושואל את האישה לפשר עבודתה בשעה כזאת. האישה, חנה ליליאן כהן, מסבירה לרופא, כי היא עובדת בניהול יחסי-הציבור של ישיבת ליובאוויטש המקומית, ואושפזה בשיא ההכנות לערב התרמה שייערך בקרוב. "לכן נאלצתי להביא את ה'משרד' לכאן, כדי לבצע את כל המוטל עליי", אמרה.

אזכור המילה 'ליובאוויטש' הצית זיק בעיניו של הרופא. הוא הרהר רגע ואמר: "אם את עובדת במוסד של ליובאוויטש, אספר לך סיפור מפתיע שקרה לי עם הרבי מליובאוויטש". והוא החל לספר:

"אני יהודי, אך לא קיבלתי חינוך לאמונה דתית. שנים הייתי רופא-קצין בחיל-הים האמריקני, שם צברתי ניסיון רב ברפואה.

"יום אחד קיבלתי טלפון ממשרדי פיקוד הצי, באי גוואם שבאוקיינוס השקט. הקצין, מעברו השני של הקו, סיפר על התפרצויות חוזרות ונשנות של הרעלות קיבה ומחלות מעיים, שפשטו בין החיילים המשרתים באזור, ועד כה לא נמצא מקורן. 'יש לפנינו שתי אפשרויות – או שנאתר במהירות את הסיבה לתופעה ונטפל בה, או שניאלץ לשחרר את כל החיילים לבתיהם. האם תהיה מוכן להתייצב למילוי משימה זו?', סיים הקצין את בקשתו.

הסכמתי. ראיתי בכך אתגר מכובד. פונים דווקא אליי כדי לפתור בעיה שהרופאים האחרים לא הצליחו לפותרה.

"קודם נסיעתי הלכתי לבקר את אמי. היא ניהלה חנות מצליחה, ונהגה לתרום סכומים הגונים מרווחיה לצדקה. את הכסף הייתה שולחת אל הרבי מליובאוויטש, שיחלקוֹ על-פי הבנתו. כאשר סיפרתי לה כי לצורך הנסיעה עליי לעבור בניו-יורק, ביקשה שאהיה שליח להעברת הכסף. סביר יותר שרצתה להפגישני עם הרבי...

"את התור לפגישה עם הרבי קבעה אימא בעצמה. הפגישה נקבעה למחרת בלילה, בשעה שלוש לפנות בוקר.

"נכנסתי לחדרו הצנוע של הרבי. הרבי לחץ את ידי ואני הנחתי את הכסף על השולחן. הוא הביט בי במבט שלא אשכח לעולם, והתעניין בי ובמטרת נסיעתי. הרבי שמע ממני על פרשת ההתפרצות המוזרה, ועל התקווה בפיקוד הצי שאני אמצא את סיבתה.

"פני הרבי הרצינו. הוא לחץ על הזמזם שתחת שולחנו, וכעבור רגע נכנס המזכיר. הרבי ביקשו להביא סרגל, דף משבצות ומפת אזור גוואם. בתוך זמן קצר היו כל אלה מונחים לפניו.

"הרבי הוציא מאחד המדפים העמוסים בספרים חוברת של האקדמיה של חיל-הים האמריקני, חוברת שהייתה מוּכרת היטב לכל רופא בצי. לאחר דפדוף קל מצא את טבלת זמני הזריחה והשקיעה באותו אזור, ושעות הגאות והשפל במשך היממה.

"הרבי הביט בי במבטו החודר ואמר: 'אומר לך מה תוכל לעשות בקשר למחלה, אך אינך צריך לפרסם את מקור המידע שלך'.

"בעזרת המפה והסרגל ערך הרבי מדידות של קווי אורך ורוחב על הדף, ורשם את התוצאות בפתק. לאחר מכן שרטט כמין מפה, הקיף נקודה אחת, ואמר:

"'כשתגיע לגוואם, חפש את המקום הזה. המקום נמצא על שפת קו המים, וכדי להגיע אליו יש לבוא בשעת בוקר מוקדמת מאוד, כאשר מפלס המים הוא הנמוך ביותר. קח דגימות מחול הים ובדוק אותן במעבדה. ייתכן שעל-ידי כך תגיע לפתרון התעלומה'.

"הייתי מופתע למדיי, ואולי גם השעה המאוחרת עשתה את שלה. עצתו של הרבי נראתה לי תמוהה. לקחתי את הפתק בנימוס והכנסתיו לכיסי. הפגישה הסתיימה, הרבי לחץ את ידי במאור-פנים ובירכני לשלום.

"מיד בהגיעי לגוואם השתלבתי בצוות המחקר, והתחלתי לנסות את כוחי בעיבוד הנתונים ובחיפוש מקור ההתפרצויות. עבר שבוע שבו ערכנו בדיקות מקיפות ביותר, ושום פתרון לא נראה באופק. באין-ברירה שוּלחו רוב החיילים לבתיהם.

"לפתע נזכרתי בפגישה עם הרבי. מיהרתי לבדוק בכיסי ומצאתי שהפתק שמסר לי עדיין אצלי. 'כדאי לנסות', אמרתי בליבי. עוד באותו לילה יצאתי לעבר הנקודה המדוייקת בחוף הים והמתנתי לשעת השפל. ואכן, כפי שהצביע הרבי, המים הגיעו אז למפלס התחתון. מיהרתי לקחת דגימות מחול הים.

"החול נבדק במעבדה ופתאום החל להיראות קצה חוט. העמקנו את הבדיקות והגענו למסקנה חד-משמעית: התברר כי הגורם להתפרצויות הוא חומר המופרש על ידי צידפות-הים בשעת השפל, כאשר המים אינם מכסים אותן. נמצא קשר ישיר בין החומר הזה לבין הרעלות הקיבה שבהן לקו החיילים, ובהמשך הבדיקה גילינו איך הגיע החומר למזונם של החיילים".

הרופא סיים את סיפורו: "על הגילוי הזה קיבלתי תעודת הוקרה רשמית מהפיקוד הבכיר של חיל-הים האמריקני, אך בעבורי הייתה לסיפור הזה משמעות עמוקה יותר – נהפכתי ליהודי מאמין...".

(סופר מפי הגב' חנה ליליאן כהן ז"ל, שהייתה מנהלת המרכז לקידום העיוור בצפת)

 לומדים גאולה

שילוב הניגודים

אחד הדברים שמאפיינים את המלך המשיח הוא שילוב הניגודים שבמהותו. מצד אחד הוא "עני ורוכב על חמור" (זכריה ט,ט), ומצד שני הוא "מלך" ("הנה מלכך יבוא לך"), ומלכות פירושה רוממות והתנשאות על העם. מצד אחד, יתנהג כמלך – בהתנשאות של מלכות, בתקיפות של מלך, בהדר שראוי למלך המשיח; ובה-בשעה תהיה בו ענווה ופשטות, כאחד העם.

כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק' היה אומר, שמשיח-צדקנו יתענג במיוחד מהיהודים הפשוטים, בעלי מסירות-הנפש. כלומר, אף-על-פי שילמד תורה את כל העם, כולל גדולי-הגדולים, וכולם ילמדו מפיו את "תורתו של משיח", עם זה, תהיה בו ענווה והתבטלות פנימית מופלאה, כדי להתייחס לאנשים פשוטים וללמוד גם עמם, על-פי רמתם ומידת הבנתם (ראה ספר המאמרים תרצ"ט עמ' 194).

תקיפות הנובעת מהתבטלות

למעשה, שילוב זה, בין תקיפות והתנשאות ובין ענווה גמורה, צריך להיות אצל כל יהודי. מצד אחד התורה דורשת מהיהודי לסלק לחלוטין כל פירור של יֵשות עצמית ולהתבטל לגמרי לקב"ה. מצד שני מצפה ממנו התורה להציג לא-אחת תקיפות ונחישות-דעת עד כדי מסירות-נפש בפועל. התורה דורשת ממנו לדחות בתוקף את השפעותיו השליליות של העולם ולעמוד נגד כל גורם שמנסה להפריעו בעבודתו לקונו. איך ייתכן להכיל בו-בזמן גם העדר שמץ של ישות עצמית וגם עוז-רוח ותקיפות רבה כל-כך?

בעומק הדברים אין כל סתירה, ואדרבה, שתי התכונות נובעות ממקור אחד. תקיפותו של יהודי בכל הקשור לעבודת הבורא נובעת מההכרה העמוקה, שהקב"ה הוא המציאות האחת והיחידה שקיימת בעולם, וששום דבר אינו יכול להפריע למילוי רצונו. דווקא משום שהאדם אינו מחשיב את עצמו כלל למציאות עצמאית, לכן תקיפותו בענייני התורה והמצוות אינה ביטוי של יֵשות עצמית, אלא בדיוק להפך – ביטוי להכרה העמוקה שאין שום מציאות מלבד הקב"ה. כך יוצא, שדווקא ההתבטלות והעדר כל יֵשות עצמית הם הגורמים לאדם לגלות שיא של תקיפות ועוצמה בכל הקשור לענייני התורה ומצוותיה.

ייחודו של המלך המשיח

מסופר על אחד מגדולי חסידיו של אדמו"ר הזקן, שבצעירותו נודע כעילוי גדול והיה ממתנגדי החסידות. פעם אחת הגיע אל הרבי, ודברי-תורתו שבו את ליבו, עד שנשאר במקום ושקד חודשים רבים על תורת החסידות. כשנכנס בפעם הראשונה ל'יחידות' אל הרבי, שאל: "מה חסר לי?". השיבו הרבי: "לא חסר לך מאומה, כי ירא-אלוקים אתה ולמדן. אתה רק צריך להוציא את ה'חמץ', שהוא יֵשות וגסות-הרוח, ולהכניס 'מצה', שהיא ביטול".

איסור חמץ שונה מהרבה איסורי-תורה בכך שאיסורו ב'משהו'. אפילו פירור זעיר של חמץ אסור בתכלית בימי הפסח, ואינו מתבטל ברוב או בשישים. פירושו של דבר במשמעות הרוחנית, שאת ההתנשאות והגאווה יש להרחיק לחלוטין ואסור להשאיר אפילו 'משהו' של גאווה. כל עוד יש באדם גאווה וגסות-הרוח, אומר עליו הקב"ה: "אין אני והוא יכולים לדור בעולם". וכפי שנאמר במשלי: "תועבת ה' כל גבה-לב".

הסיבה לשלילה הגמורה של הגאווה היא משום שהיא הגורם הראשי לחטא ועוון. לוּ היה האדם בטל בתכלית לקב"ה – לא היה עולה על דעתו לעשות דבר שאינו עולה בקנה אחד עם רצונו. אך מכיוון שיש בו גאווה והרגשת יֵשות עצמית, נוצר אצלו מצב של 'אני רוצה' מול 'הקב"ה רוצה', ואז אי-אפשר לדעת רצונו של מי יגבר.

זו מעלתו המיוחדת של המלך המשיח. אין בו אפילו שמץ של יֵשות אישית, ולכן יוכל למלוך על העולם כולו ולהביא את דבר-ה' לכל העולם.

 פתגם חסידי

לצאת כדי לשוב

יהודי שהאריך לשבת אצל הרבי מליובאוויטש נתבקש על-ידי המזכיר לסיים את הפגישה. חייך הרבי ואמר: "אין כוונתו שתלכו, אלא שתבואו פעם נוספת"

 חיים יהודיים

בשביל זה צריך להיות רוטשילד

הוא היה מנהיג בולט וכריזמטי בקהילת הסטודנטים בארה"ב. בחור נמרץ ומבריק, שלמד משפטים, פוליטיקה ופילוסופיה באוניברסיטת מישיגן. פרשת רצח הנשיא קנדי גרמה לו להקדיש את עצמו למאבק לחקירת האמת שמאחורי הרצח. הוא הרגיש שמשקרים לציבור. "לא יכולתי להשלים עם התחושה שמרמים את כולנו. אמרתי לעצמי, אם משקרים בזה, ודאי משקרים בעוד עניינים. לא הסכמתי לחיות בעולם של שקר".

הוא החל לארגן סמינרים שחתרו לחשיפת האמת שמאחורי הרצח. בסמינר האחרון שארגן השתתפו שלושים ושישה מרצים מכל רחבי ארה"ב וכחמישה-עשר אלף סטודנטים. הסמינר זכה להצלחה גדולה, ושמו של דוד רוטשילד התפרסם, אבל הוא התחיל לחוש, שאם הוא מחפש את האמת, היא כנראה נמצאת במקום אחר.

בעקבות האח התאום

הוא נולד בפילדלפיה שלוש דקות אחרי אחיו התאום, נתן. יהדותם של בני המשפחה הסתכמה פחות-או-יותר בעצם הידיעה כי הם יהודים. התאומים נשלחו ללמוד בבית-ספר נוצרי-קתולי, ולאורך כל שנות ילדותם לא פגשו יהודי שהצהיר על יהדותו. כשגדלו, פנה נתן לאפיקים אמנותיים והחל למצוא עניין בעניינים רוחניים. החיפושים הובילו אותו לישיבת חב"ד, בחצר הרבי מליובאוויטש, בניו-יורק. דוד התקדם בלימודים אקדמיים.

בשלב מסויים קיבל שליחות לחקור פרויקטים בין-לאומיים של האו"ם במדינות המזרח הרחוק. בדרכו לשם קפץ לברוקלין, לפגוש את אחיו. האח שכנע אותו לכתוב מכתב לרבי ולבקש ברכה להצלחה בנסיעתו למזרח. הרבי אכן איחל לו הצלחה, אך לא למטרה שבעבורה ביקש. דוד: "מזכירו של הרבי הראה לי את תשובת הרבי בכתב-ידו. הרבי איחל לי הצלחה בלימודיי בישיבה"...

נפש לסטודנטים

דוד החליט להיענות להמלצתו של הרבי והחל ללמוד בישיבה. במהרה חש כי מצא את האמת שחיפש כל ימיו. הוא לא שכח את חבריו הסטודנטים. תוך כדי לימודיו בישיבה החל להוציא-לאור עיתון ושמו 'נפש', שהופץ בקמפוסים במאתיים אלף עותקים וזכה להצלחה גדולה.

אבל בהדרגה חש דוד כי שאיפתו האמיתית היא להתמסר ללימוד התורה. הוא עלה לארץ ולמד בישיבת תומכי-תמימים בכפר-חב"ד. לאחר מכן עבר לישיבת חב"ד בצפת. בשנת תשמ"א הקים בית עם יהודית, ילידת פלטבוש, שהתקרבה לתורה ומצוות בהיותה נערה צעירה. בארה"ב סיימה שני תארים בכימיה, והגיעה לארץ כדי לעשות תואר שלישי. כאן התקרבה לחב"ד ונישאה לדוד.

תרגום מושגי חסידות

בני-הזוג קבעו את משכנם בצפת, ודוד הוסיף להקדיש את עצמו ללימוד התורה. הוא הוסמך לרבנות, אך לא חיפש תפקידים ומשרות. כבר עשרים וחמש שנים הוא שוקד על התורה בכולל 'צמח-צדק' בצפת.

עכשיו מתברר כי בשנים האלה עמל על יצירה מיוחדת במינה. בימים האלה יצאו-לאור שני כרכים הנושאים את השם 'מאמרי החגים'. 750 עמודים ובהם עשרים וארבעה מאמרי חסידות, מתורגמים לאנגלית, ומבוארים בשפה שווה לכל נפש, תוך מאמץ שלא לאבד את העומק שבמקור. הקושי הגדול, לדבריו, היה בצורך ליצור מילון חדש של מונחים בשפה האנגלית, שיבטאו את מושגי החסידות המקוריים. איך, למשל, מתרגמים לאנגלית מושגים כמו 'תוהו', 'שבירת הכלים', 'אצילות' ו'אור אין-סוף'? הרב דוד רוטשילד יגע ומצא.

הרב רוטשילד אצל הרבי. איחול ששינה חיים

 פינת ההלכה ומנהג

כרפס, מרור וחרוסת

שאלה: למה אוכלים כרפס, מרור וחרוסת בליל הסדר?

תשובה: כרפס: תיקנו חז"ל, שלאחר שתיית כוס ראשון יאכל כל אחד מהמשתתפים בסדר מעט (פחות מ'כזית') ירק, שיטבילוהו תחילה בחומץ או במי-מלח וכדומה. הדבר נעשה כדי להתמיה את הילדים, הרואים שינוי, שאוכלים זאת קודם הסעודה, שלא כמקובל כל השנה, וישאלו על כך, ומזה יבואו לשאול על חג-הפסח ועל יציאת מצרים בכלל. כי מצוות ההגדה היא לאומרה בתשובה לשאלה, שנאמר (דברים ו,כ-כא): "כי ישאלך בנך... ואמרת לבנך: עבדים היינו...".

נהגו לאכול ירק ששמו 'כרפס', אותיות 'ס-פרך', דהיינו: שישים ריבוא עבדו עבודת פרך. הספרדים מזהים אותו בסלרי-עלים. למנהג חב"ד אוכלים בצל או תפוח-אדמה.

מרור: על שם שמיררו המצרים את חיי אבותינו. חז"ל קיבלו, שרק ירקות מסויימים נקראים בשם זה: חסה (העדיפה מכולם), עולש, תמכא (שהאשכנזים מזהים בשורש הלבן המכונה כיום 'חזרת'), חרחבינא ומרור.

מצוותו מן התורה לאוכלו עם קרבן הפסח, אך זכר למקדש תיקנו חז"ל לאוכלו תמיד.

חרוסת: תיקנוה זכר לטיט שנשתעבדו בו אבותינו במצרים. רכיביה הם פירות שנמשלה בהם כנסת-ישראל (למנהג חב"ד רק תפוחים, אגסים ואגוזים. אחרים מוסיפים: תמרים, רימונים, שקדים ועוד, וכמו-כן תבלינים הנראים כתבן). מוסיפים בה יין, זכר לקהות השיניים מקושי השעבוד וזכר למכת דם.

מכינים לכל משתתף 'כזית' מרור, ומטבילים מעט ממנו בחרוסת – בעיקר זכר לטיט. מנערים את החרוסת (שלא לבטל את טעם המרירות), מברכים 'על אכילת מרור' ואוכלים. טובלים בחרוסת גם את המרור של 'כורך'.

מקורות: טושו"ע סי' תעג. שו"ע אדמו"ר הזקן שם. ביאורי הרבי להגדה-של-פסח (נדפסו גם בהוספות לשו"ע אדמו"ר הזקן כרך ג-ד).