אמירת ה"נשיא"
מראש-חודש ניסן עד י"ב בו נוהגין לקרות פרשת הנשיא שהקריב באותו יום את קורבנו לחנוכת המשכן.
לאחר אמירת הנשיא אומרים "יהי רצון", שבו מבקשים ש"יאירו נא עלי כל ניצוצין קדישין וכל האורות הקדושות הכלולות בקדושת זה השבט". נמצא שעל-ידי אמירת הנשיאים מאירים בכל יהודי כל הניצוצין והאורות של כל השבטים, הכוללים את כל ניצוצות הקדושה שבכל העולם כולו (שנברא "בשביל ישראל"). אין כאן אפוא זיכרון בעלמא, אלא פעולה נצחית.
עניין זה – חנוכת המזבח – הוא יסוד והתחלה לעבודת ישראל במשך כל הדורות. שכן חנוכת המזבח ענינה כעניין החינוך. כשם שהחינוך מניח את היסוד לכל עבודת המחונך במשך כל ימי חייו, כך גם בחנוכת המזבח הועמד היסוד לעבודת המשכן, שהיא תכלית כל עבודת האדם – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
(ליקוטי-שיחות כרך לב, עמ' 19)
ראש-השנה למלכים
"באחד בניסן ראש-השנה למלכים ולרגלים" (ראש-השנה פ"א מ"א)
יש לומר שהדבר קשור לכך שבחודש ניסן "נולד" העם היהודי כ"ממלכת כהנים וגוי קדוש", מלוכה וקדושה.
ושני הדברים קשורים זה בזה.
מלוכה – על יהודי להיות "כהן" ועבד של הקב"ה (על-ידי קיום מצוותיו), ו"עבד מלך מלך".
קדושה – עליו להכניס קדושה ב"חול" של ענייני העולם, שזהו עניין ה"רגלים", שהם "מקרא קודש".
(ממכתב ראש-חודש ניסן תשל"ז)
הנהגה טבעית והנהגה ניסית
הנהגה טבעית והנהגה ניסית הן שתיים שהן ארבע.
הנהגה ניסית מתחלקת לשני סוגים: א) ניסים גלויים, כגון ניסי יציאת מצרים, ב) ניסים המלובשים בטבע, כגון נס פורים.
אף הנהגה טבעית מתחלקת לשתיים: א) הנהגה שבחיצוניותה היא טבעית לחלוטין, כגון זריעה וקצירה, ב) הנהגה כזו שניתן לראות בה בצורה מוחשית השגחה פרטית, וכגון בריאות טובה תמידית או הצלחה מופלגה בפרנסה (מה שנקרא בפי הבריות "הצלחה" או "מזל").
התורה קבעה את מניית חודשי השנה מחודש ניסן, החודש של ניסים גלויים, כדי ללמדנו שזוהי הנהגתו של הקב"ה אף במשך שאר חודשי השנה, בין אם הדבר נראה לנו כנס המלובש בטבע, בין אם הוא נראה לנו כהשגחה פרטית ובין אם הוא נראה לנו כטבע בלבד.
הקב"ה הוא בורא העולם ומנהיגו, והוא מנהיג את העולם כולו על כל פרטיו, ובוודאי ובוודאי שהוא מנהיג את האדם, שהוא "עולם קטן", בכל פרטי חייו.
מהאמור ניתן להפיק שני לקחים לגבי כל פרט ופרט בחיי האדם, ככל שיהיה נראה פעוט: א) בוודאי יש בפרט זה הוראה מסויימת בעבודת האדם לקונו, ב) פרט זה מוכרח להיעשות לפי רצונו של הקב"ה, המשגיח (כאמור) גם על פרט זה.
(ממכתב י"א בניסן תשל"ג)
מעות חיטים
המטרה והתכלית של יציאת מצרים היתה מתן תורה, כנאמר, "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה".
ללמדך: חירות גופנית איננה מטרה לעצמה, אלא היא חייבת להביא לידי חירות הנפש.
כשם שהדבר לגבי עם, כך גם לגבי כל יחיד. לכן נהוג להתחיל את "זמן חירותינו" בעשיית מצווה, ולא מצווה סתם אלא מצוות צדקה עם הזולת – נתינת מעות חיטים – שהיא שקולה כנגד כל המצות. כמו כן בתחילת ה'סדר' מכריזים, "כל דכפין ייתי וייכול".
(ליקוטי-שיחות, כרך ז, עמ' 249)
* * *
ההכנה ל"זמן חירותינו" היא בנתינת "מעות חטים", וגם ההקדמה הפרטית לעריכת ה"סדר" היא ההכרזה "כל דכפין ייתי וייכול".
ללמדך: "כל ישראל ערבין זה בזה", הן בדברים גשמיים הן בדברים רוחניים. יהודי אינו יכול להיות בן-חורין ולנהוג דרך חירות בפסח, ובפרט בעת עריכת ה"סדר", אם לא השתדל כמיטב יכולתו שגם חברו ישתחרר מדאגותיו. אדרבה: ההשתדלות עם חברו קודמת לעריכת ה"סדר" והחירות שלו.
(ליקוטי-שיחות, כרך ז, עמ' 255)
* * *
מדוע נהוג לתת לפני החג דווקא "מעות חיטים", והרי אפשר לצאת ידי חובת מצה בכל אחד ואחד מחמשת מיני דגן?
אלא חיטים הם המין המשובח ביותר מבין חמשת המינים, וכל ענייני חג הפסח צריכים להיות באופן של הרחבה – דרך חירות.
(ספר-המאמרים תשמ"ח א, עמ' 317)
אב למועדים
"היום אתם יוצאים בחודש האביב" (בא יג,ד)
"אביב" מלשון אב, לומר לך שפסח הוא אב לכל המועדים. שכן אי-אפשר להגיע לחג-השבועות ולחג-הסוכות אלא בהקדמת חג-הפסח תחילה.
זהו שנאמר (בא יב,כג) "ופסח ה' על הפתח" – חג-הפסח הוא הפתח והמבוא הראשון לכל המועדים.
(אור-התורה פינחס עמ' א'רטז)
מחורף לאביב
"היום אתם יוצאים בחודש האביב" (בא יג,ד)
אביב מסמל תקופה של יצירה ופעילות משגשגת, ואילו חורף מסמל שיתוק פעולה והעדר יצירה. העובדה שיציאת מצרים התרחשה באביב מלמדת אותנו, שאף לאחר תקופה ארוכה של "חורף", אין לו לאדם להתייאש: ביכולתו להיכנס לתקופה מזהירה של "אביב".
ואף במצרים היה כך: לאחר מאתיים ועשר שנות שיעבוד וסבל, לא היה נראה אפילו זיק של תקווה להתחדשות ושגשוג, ובכל זאת נגאלו בני-ישראל משם, ואף הגיעו לחירות אמיתית בעת קבלת התורה.
(ממכתב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 18:50
זריחה: 6:24
