העיירה ליובאוויטש שכנה בלב אזור מיוער, ואך טבעי שבתיה היו עשויים עץ. העצים היו זולים ונוחים לבנייה, אולם אם פרצה חלילה שריפה, הייתה האש אוחזת עד מהרה בכל בתי העיירה.
זה קרה בראשית ימיה של העיירה. יום אחד פרצה שריפה, ועד מהרה היו כל הבתים אפופי להבות. בניסי-ניסים הצליחו התושבים להציל את עצמם ואת בני-משפחותיהם, וכולם נותרו ללא קורת-גג.
כמה ימים עוד ליחכו הלהבות את שרידי קורות העץ, עד שאט-אט דעכה האש. תושבי העיירה היו ברובם יהודים פשוטים, בעלי-מלאכה חסונים. הם נרתמו מיד לבנות את בתיהם מחדש.
בחודשים הבאים נשמעו קולות המסורים והגרזינים. עצים נכרתו ביערות והובלו אל העיירה. בתים חדשים החלו לצוץ. כולם עבדו בחריצות כדי להשלים את בניית הבתים.
בתוך המולת הבנייה לא הבחינו התושבים, כי בנימין הרוכל, שנחשב איש טוב, בעל חסד, אך פשוט מאוד, בונה לעצמו בית גדול ביותר. עם הזמן החלו האנשים לתמוה, לשם מה צריך בנימין בית גדול כל כך, ובמיוחד לנוכח העובדה המצערת כי בנימין ושרה אשתו לא נתברכו בילדים.
הבניין נבנה והלך. הוא הרשים לא רק בגודלו, אלא גם בתוארו וביופיו. חלונות מקושתים, גג משופע, עם שוליים מוגבהים, ששיוו לו מראה של כתר, ואף שער הכניסה אומר כבוד.
פתאום נתגלה הסוד: בנימין הרוכל בונה בית-כנסת! מרוב דאגה לבתיהם שכחו התושבים להתקין בראש ובראשונה מקום שבו יוכלו להתפלל, אף שבוודאי היו נזכרים בכך כעבור זמן. בנימין הרוכל, כך התברר, הווא אדם מיוחד. בעוד כל אנשי העיירה היו עסוקים בבניית בתיהם, עסק בנימין בבניית בית- כנסת בשביל העיירה.
עכשיו נזכרו הבריות בדברים נוספים שהיו קשורים בעבר בבנימין הרוכל, ואשר נשכחו עם הזמן. הוותיקים ידעו לספר מעט יותר על קורותיהם של בנימין ואשתו.
בני-הזוג, שהיו חסוכי בנים, גרו על שפת הנהר שבקצה העיירה. הייתה להם גינת ירק גדולה. בנימין היה נודד ועמו סחורתו הדלה בין כפרי הסביבה. הוא נחשב ירא-שמים מופלג, זהיר במצווה קלה כחמורה, ובמיוחד נתן צדקה ביד רחבה.
בימים ההם חבורת שודדים הפילה חיתתה על תושבי הכפרים וגם על ליובאוויטש. יום אחד חדרו השודדים לאחד מבתי העיירה, ומצאו בבית נערה צעירה, וזו החלה לזעוק לעזרה. השודדים ניסו לפגוע בה, אך היא נאבקה בהם בכל כוחה, ומדי פעם בפעם הצליחה לפלוט מפיה זעקה.
בדיוק באותה שעה הזדמן בנימין למקום, והוא מיהר אל הבית. השודדים הסתערו עליו, ולכאורה לא היה לו סיכוי מולם. אולם פתאום צנחו השודדים על הקרקע, שרויים בעילפון עמוק. רק לאחר שהוזמנה המשטרה וכפתה אותם באזיקים, התעוררו מעלפונם. הנערה סיפרה כי בנימין לא ניסה כלל להיאבק בהם, אלא לחש כמה מילים ומיד צנחו השודדים כאילו היו בולי-עץ.
האנשים התחילו להתלחש על כוחותיו הרוחניים של בנימין הרוכל. היו שאמרו כי הוא צדיק גדול, בעל ידיעה בקבלה, המסתיר את גדולתו מעיני הבריות. אך העניין נשכח מהר, אם מפני שלא היו ידועים פרטים מדוייקים על הדרך שבה הכניע בנימין את השודדים, אם משום שהבריות התקשו להאמין ולייחס לכפרי הפשוט כוחות רוחניים נשגבים.
יום אחד בא לעיירה רבי בצלאל-אורי מפולוצק, שהיה ידוע כמקובל מופלג ובעל מופתים. מיד עם הגיעו התעניין היכן מתגורר "רבי בנימין הרוכל". לתדהמת הכול סיפר לתושבים, כי רבי בנימין הוא מקובל גדול וצדיק נסתר, אשר עושה מעשי חסד רבים בכוחותיו הרוחניים.
העיירה הייתה כמרקחה. שוב ושוב שחו הכול על רבי בנימין, שהצליח להסתיר את עצמו עד כה ולהתנהג ככפרי פשוט, עד המקרה עם השודדים, שבו התברר כי פעל בכוחות רוחניים. רבי בנימין עצמו שהה באותו זמן מחוץ לעיירה.
כשנוכח רבי בצלאל כי רבי בנימין אינו נמצא, עזב את העיירה בצער רב. קל לשער שלוּ היה רבי בנימין בעיירה, היה זוכה לכבוד ולהערצה גדולים, אך מן השמים מנעו ממנו את הדבר שחשש מפניו. עם זה, השמועות על גדולתו הגיעו עד לעיר דוברומיסל, שבה שהה באותה עת, והדבר הסב לו צער. הוא ידע שבשובו לעיירה לא יוכל עוד להסתתר כבעבר, והדבר דיכא אותו מאוד.
אולם בדיוק בזמן שבו היה עליו לשוב לליובאוויטש פרצה השריפה הגדולה, שכילתה גם את ביתו שלו. השריפה גרמה להיסח-דעת מעניינו של רבי בנימין, והדיבורים עליו חדלו לגמרי.
רק עכשיו, לאחר שהתברר כי רבי בנימין הרוכל עסק כל החודשים האחרונים בבניין בית-הכנסת, התגלתה צדקתו והוא כבר לא היה יכול להסתירה, אף שהוסיף לטעון: "אינני מקובל, איני אלא בן כפר פשוט, ויותר מלימוד פרשה בחומש איני יודע ולא כלום"...
רבי בנימין הוסיף לחיות את חייו בצניעות ובפשטות, אך זכה שבית-הכנסת העתיק בליובאוויטש נקרא לדורותיו על שמו: "השטיבל של רבי בנימין". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:40
זריחה: 5:37
