בסיום הפרשה מספרת התורה, שיוסף זכה לראות נינים: "גם בני מכיר בן מנשה יולדו על ברכי יוסף". מה הכוונה "יולדו על ברכי יוסף", והרי הם לא נולדו ממש על ברכיו? מפרש רש"י, על-פי תרגום אונקלוס: "גדלן בין ברכיו".
משמעות הדברים היא, שיוסף גידל את ניניו ולימדם תורה. אמנם הוא היה המשנה למלך מצרים, וכל ענייני הממלכה היו באחריותו, ובכל-זאת התמסר לניניו, לחנכם וללמדם תורה.
מי חייב
האם בכלל מוטלת על האדם חובה לחנך את ניניו וללמדם תורה? התורה אומרת: "והודעתם לבניך ולבני בניך", ומזה למדו חז"ל (וכך נפסק להלכה) שהאדם חייב ללמוד תורה לא רק עם בנו, אלא גם עם נכדו ("בני בניך"). אולם באשר לנינים – ההלכה היא שאדם רגיל אינו חייב ללמדם תורה.
החובה ללמד את הנינים חלה רק על מי שמוגדר 'חכם', שמחובתו ללמד תלמידים בכלל, ואז מוטלת עליו חובה להקדים את יוצאי חלציו לתלמידים אחרים. במקרה כזה הוא אכן חייב ללמד את ניניו. אולם אם יש בעירו "גדולים בחכמה ממנו", שאז אין הוא חייב ללמד תלמידים בכלל, לא מוטלת עליו חובה ללמד את ניניו.
אין פטור
אולם מפירוש התרגום ורש"י בעניין יוסף, נראה שהם סבורים כי אכן מוטלת על האדם החובה ללמד גם את ניניו, ולכן עסק בזה יוסף. על-פי התנאים שפורטו לעיל, לא היה יוסף חייב ללמד את ניניו. ראשית, יהודה ניהל במצרים ישיבה, ומסתבר שהיה "גדול בחכמה ממנו" (מיוסף). שנית, מאחר שיוסף היה המשנה למלך והיה עסוק בענייני המדינה, נחשב "עוסק בצורכי ציבור", הפטור מללמוד עם תלמידים.
העובדה שבכל-זאת יוסף לימד את ניניו מוכיחה שלדעת התרגום ורש"י חייב האדם ללמד את ניניו גם אם אין הוא 'חכם' שחייב ללמד תלמידים, אלא זו חובתו של סבא-רבא לניניו.
חובתו של סבא-רבא
מכאן יכולים אנו ללמוד הוראה למעשה: כשיהודי זוכה ורואה נינים, עליו לחוש חובה ללמדם תורה. ואם אין הוא יכול בעצמו ללמדם תורה – בהעדר כוח או שאין הוא מסוגל לכך – עליו לתת סכום נכבד להחזקת הישיבה שלומדים בה ניניו.
ובפרט על-פי מאמר חז"ל על יעקב – "מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים". כשאומרים "זרעו", הכוונה לא רק לנינים אלא לכל יוצאי חלציו של האדם – ואם-כן עליו לעשות כל התלוי בו כדי שיוצאי חלציו יחיו חיים אמיתיים – ילמדו את תורת ה'. כך תתחזק גם החיוּת האישית שלו עצמו: "אף הוא בחיים".
(לקוטי שיחות כרך כ, עמ' 243) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
