מאת הרב יוסף שמחה גינזבורג
מנהגנו בעניית אמנים בפסוקי דזמרה
בכתבי האריז"ל1 נאמר, שצריך לענות "חמישה אמנים" בקדיש (שמיה רבא2, ויקרב משיחיה3, אמן יהא שמיה רבא4, בריך הוא5, דאמירן בעלמא6), ולשונם היא: "ואם העונה מסיים לומר עד 'דאמירן בעלמא' קודם שיאמר החזן 'שמיה דקודשא בריך הוא' – צריך לענות כאן [ב'בריך הוא'] אמן7, באופן שיהיו חמישה אמנים"8.
ראשית, ברור מלשונו שאין צריך להזדרז לענות אמן ד'בריך הוא', הרי שאינו חובה כמו, למשל, 'דאמירן בעלמא' שאחריו9.
עניית כ"ח תיבות
נאמר שם שעד ה'אמן' הראשון יש ארבע תיבות, וממנו עד ה'אמן' השני יש עשר תיבות, ומוסבר שם הטעם מדוע צריך אז לענות אמן, ואחר כך נאמר ש"'בחייכון וביומיכון...' הוא תפילה ואינה מכלל נוסח העניין", ואחר-כך מדובר על כ"ח תיבות מ'יהא שמיה רבא' עד 'דאמירן בעלמא' "נגד בחינה השלישית של מילוי המילוי של השם".
ולכאורה לא מפורש שם שצריך לענות בפועל את כל התיבות עד 'דאמירן בעלמא' (כמנהג הספרדים וכמה מעדות החסידים10), ושמא לגופו של עניין די בשמיעתן מהש"ץ (כמו בשאר חלקי הקדיש – מספרי התיבות שהזכיר לפני-כן), אלא שמורה למי שנוהג לענותן בעצמו, מה לעשות אם טרם סיים. ואולי זהו ההסבר למה שנהוג בפועל על-ידי רבותינו נשיאינו ובין אנ"ש לענות תמיד רק עד 'יתברך' ועד בכלל, ולא יותר, כפסק שו"ע אדמו"ר הזקן11.
וכן לגבי שני האמנים דאיש"ר וד'דאמירן בעלמא', נאמר בשער הכוונות בעניין כוונת הקדיש: "והנה כל שאר מלות אמן שיש בקדישין, אין בהן כוונה זו, אלא באלו שני אמנים בלבד שהם ב'אמן יהא שמיה רבא כו' ודאמירן בעלמא ואמרו אמן", הרי שבשני אמנים אלו יש כוונה מיוחדת השונה משאר האמנים דקדיש.
עניית האמנים בקריאת-שמע
על יסוד הבנתם שצריך כל יחיד לומר בפועל את כל האמנים, פסקו הבן איש חי12 והכף החיים13 שגם כשמפסיקין לקדיש בק"ש וברכותיה, עונים את כל חמשת האמנים (וכל הכ"ח תיבות).
אבל כנגד פסק-דין זה יש לנו דברים מפורשים בסידור רבינו הזקן14: "וכשמפסיק לקדיש – יאמר 'אמן יהא שמיה רבא' עד 'יתברך' ועד בכלל, וישמע מהש"ץ עד 'ואמרו אמן' ויענה אמן..." שאין לענות יותר מאשר 'יתברך'. ואילו הבין אדמו"ר הזקן בדברי האר"י כהבן איש חי, שכל חמשת האמנים הם מעיקר הקדיש15, ושצריך לענות בפועל את כל הכ"ח תיבות, היה פוסק כמותו להפסיק לזה (הן לחמשת האמנים, והן לכ"ח תיבות) גם בברכות ק"ש, כמו שפסק שם16 לענות גם 'ימלוך' כיוון שעל-פי קבלה היא "מעיקר הקדושה".
ענייתם בפסוקי דזמרה
והנה בפסוקי דזמרה הורה כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ לענות "כל נוסח הקדושה (וכן ההוספה שמוסיפין בשבת ויום-טוב בשחרית ובמוסף) ומודים, אבל לא אמן שמתתקבל ואילך"17. לעניין נוסח הקדושה, ההוראה היא בניגוד לדברי אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך18: "ולדברי הכל, נוסח שמוסיפין בשבת אינו מנוסח הקדושה, ואין אומרים אותו במקום שאסור להפסיק", שבפשטות כוונתו (גם) לפסוקי דזמרה19. ולכאורה טעמו בזה, כיוון שעל-פי קבלה צריך "לומר כל נוסח הקדושה עם הש"ץ מלה במלה..."20, הרי שגם ההוספות הללו שייכות לעניית הציבור.
[השינוי בביטוי בשולחן ערוך ובסידור אודות ההוספות דשבת ויום-טוב "אינו מנוסח הקדושה" ולא "מעיקר הקדושה" כמו ב'ימלוך', ייתכן שהוא מפני שפסוקי דזמרה קלים יותר, וכדי להתיר ענייה בהם אין צריך להיות "מעיקר הקדושה" (כמו בקריאת-שמע וברכותיה), ודי שהענייה תהיה (כמו אמן, 'כעין זמרה') "מנוסח הקדושה" היינו מנוסח עניית הציבור].
היו21 שרצו לדייק מלשון הסיום "אבל לא אמן שמתתקבל ואילך", ולא הזכיר אמנים דמנהג22 שלפני-כן – שמותר לענות שם את הג' אמנים שמלבד אמן-יהא-שמיה-רבא ודאמירן בעלמא. אבל: א) ייתכן שהשאלה היתה על אמנים אלו. ב) כיוון שמתייחס באגרת-קודש להבדל שבין קריאת-שמע לפסוקי דזמרה, ובדיני קריאת שמע מפורש18 שלא לענות אמנים אלו, לכן מתייחס אליהם בלבד.
המנהג הרווח בכל תפוצות-ישראל לענות אמנים אלו בפסוקי דזמרה, נובע לכאורה מפסק-דין הבן איש חי וסיעתו אודות עניית הה' אמנים (שכנ"ל אינו מתאים לדברי אדמו"ר הזקן ולמנהגנו), ולמרות שהאשכנזים אינם פוסקים כך בקריאת-שמע, אבל מקילים בזה בפסוקי דזמרה23. אמנם לפי דיוק הרבי במכתבו מלשון הסידור שאין להקל בפסוקי דזמרה יותר מאשר בק"ש (מלבד המפורש אודות אמן דברכות. ולמעשה – גם מלבד קדושה ומודים שיש עליהם הוראה), וכיוון שהטעם לאי-עניית אמן שמתתקבל ואילך "שאינו אלא מנהג", שנוהגים כמותו לגבי אמנים אלו בקריאת שמע, נכון גם בפסוקי-דזמרה – לכאורה אין לזה מקום24.
ענייתם בסדר הקדיש
ובכל אופן צריך ביאור מה ההבדל בין אמנים אלו, שעונים אותם בסדר אמירת הקדיש שבין ישתבח ליוצר, ואף לפני שמונה עשרה של ערבית25, לבין 'ברוך הוא וברוך שמו', שכתב בשו"ע אדמו"ר הזקן26 "כיוון שאינו אלא מנהג ולא מתיקון חכמים, אין מפסיקין לאומרו בכל מקום שאסור להפסיק לדבר הרשות, אפילו במקום שמותר להפסיק לעניית אמן27 כגון בפסוקי דזמרה". והרי גם 'בין ישתבח ליוצר' אסור להפסיק לדבר הרשות אלא לצורך מצוה28, ובפרט שכתב שעונים שם גם דברים שאינם אלא מנהג של הידור במקצת מקומות, כגון נוסח 'יתברך וישתבח' דברכו29, ופסוקי 'ועתה יגדל נא' שלפני הקדיש30.
ועל כורחנו צריך לומר ממה שהביא את הדוגמא לאסור (רק) בפסוקי דזמרה, ולא בין ישתבח ליוצר, שגם ב"ה וב"ש נחשב (דבר הרשות, שנעשה) "צורך מצוה"31. ומה שלא הנהיגו כלל (כנראה – בשום קהילה) לענותו שם32, אינו אלא כדי שלא יגררו מזה לענותו גם בברכות ק"ש שאסור מדינא.
_____________
1) שער הכוונות, עניין הקדיש. פרי עץ חיים, שער הקדישים פ"ו (נעתק בכף החיים סי' נו ס"ק כט, ובס' אבן השהם, שו"ע מכתבי האר"י, שם ס"ו).
2) סידור רס"ג, הובא באבודרהם. רמב"ם בסדר התפילות, נוסח הקדיש, הובא בב"י שם ד"ה כתב הרמב"ם. וכבר תמהו על מה שנשמט משו"ע הב"י (משנ"ב שם ס"ק יב. ובשו"ת יביע אומר (ח"א או"ח סי' ה ס"ט) הבין שלדעתו אין חיוב לענותו). כן נשמט משו"ע רבינו.
3) בס' מגיד מישרים למרן הב"י פ' תולדות מזהיר שיש לענות אמן זה. אך מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים (כולל שו"ע אדמו"ר הזקן) נשמט, להוציא אלה שהעתיקו את דברי האריז"ל הנ"ל. ואכן כתב בס' יפה ללב (שם ס"ק ו) דאמן זה הוא רק ע"פ הקבלה. רק בערוך השלחן (שם ס"ו) מזכיר אמן זה למנהג הספרדים. ובשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' יד) כתב שלא לענות אמן זה בפסוקי דזמרה כיוון שלא נזכר ברמב"ם, אבל אמן ד'שמיה רבא' שנזכר ברמב"ם כתב לענות שם (ועד"ז בס' הליכות שלמה פ"ו סי"א), כיוון שהוא "מנהג כל ישראל, והוא עניין שבח" [וצ"ע מעניית ב"ה וב"ש]. כן דן וחילק שם בין האמנים שאחרי החצי קדיש, וצ"ע.
4) בגוף הקדיש - "ואמרו אמן". רמב"ם ורס"ג שם. עיקר הענייה בקדיש – טור שם. שו"ע שם ס"א-ג.
5) סידור רע"ג, הובא בטור. סידור רס"ג, הובא באבודרהם. רמב"ם שם. שו"ע הב"י סי' נו ס"ב. הדעה הראשונה בשו"ע רבינו שם ס"ו.
6) בגוף הקדיש - "ואמרו אמן". רס"ג, רמב"ם ושו"ע הב"י שם.
7) משמע שהסדר הוא לענות את כל ההמשך (עד 'דאמירן בעלמא').
8) "כמספר ידוע ומכוון לצורך עליות העולמות" (בן איש חי ר"פ ויחי).
9) שעליו כתב אדמו"ר הזקן (סי' נו סו"ס ז ) שיצטרך למהר ב"יתברך וישתבח" כדי לענות אותו.
10) וכמ"ש כף החיים שם ס"ק כט,לג.
11) סי' נו ס"ז. בשו"ת יביע אומר (ח"ו חאו"ח סי' ח אות ב) הביא ראיה מזה, שיש מקרים שבהם נהגו (גם) חסידי חב"ד דלא כפסק האר"י. אבל לפי האמור, אין ראיה מדברי האר"י שכך צריך לנהוג.
12) פרשת וארא אות כ.
13) סי' נו ס"ק לג וסי' סו ס"ק יז.
14) נדפס במהדורה הישנה של השו"ע בסוף ח"א עמ' 313, ובמהדורה החדשה ס"ע תרכ.
15) ע"ד חמשת האמנים לא מצאתי לע"ע מאומה בכתבי רבותינו. ע"ד כ"ח אותיות ותיבות בקדיש, ראה בס' 'דרך מצוותיך' מצות מינוי מלך, עמ' 219-218, והמובא ב'ס' הליקוטים - צמח צדק' ערך 'קדיש' עמ' יט.
16) בניגוד להכרעתו ע"פ נגלה בסי' סו ס"ה.
17) ספר המנהגים עמ' 9, ממכתב הרבי (שנדפס שם בסוף הספר עמ' 103, אג"ק ח"ג עמ' קמט).
18) בסעיף הנזכר בהערה 11.
19) כמ"ש בקצות השלחן סי' יח בבדי השלחן ס"ק ח, הובא באג"ק הנ"ל.
20) שו"ע אדמו"ר הזקן סי' קכה סו"ס א. וראה 'התקשרות' גיליון תקט"ו עמ' 16.
21) ב'קונטרס דיני הפסק בתפילה' (להרב יוסף יצחק איידלמן ז"ל, מכון אהלי שם, תשמ"ט). וכבר דייק כך בשו"ת דבר יהושע (ח"ב סי' ז ס"ו-ז) מלשון המשנה ברורה (סי' סו ס"ק יז) שהוא לשון הלחם חמודות (ברכות פ"ב אות כג, שהובא במג"א שם ס"ק ו ובשו"ע אדמו"ר הזקן שם ס"ה).
בשו"ת לבושי מרדכי (להרב מרדכי וינקלר מ-מאד, חאו"ח מהדו"ת סי' י) מביא בפשיטות את האמור לשלילת אמנים ש'מתתקבל ואילך' – גם על פסד"ז. אך מאידך מביא מאליה רבא להקל בזה בפסד"ז (סי' סו ס"ק ו. אך הא"ר שם מסיים זאת בצ"ע, והבאר היטב שם ס"ק ט שמציין, לפי גירסתנו [גם בשו"ע השלם] מתיר כל אמן אפילו בק"ש וברכותיה, בניגוד למש"כ בעצמו לעיל ס"ק ז. ואולי נפלה שם טעות כלשהי). גם בשו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' ג אותיות ב-ג ובשו"ת יביע אומר ח"א חאו"ח סי' ה אות יא פסקו כדעת הבן איש חי פ' ויגש אות י (מספיקא) וכף החיים סי' נא אות כב, שלא לענות אמנים אלו בפסד"ז. ולהציץ אליעזר גם אמן ד'בריך הוא' שנוהגים רבים לענות, אין לענותו בפסד"ז כיוון שהוא מנהג מאוחר שלא נזכר בראשונים (אך אמנים ד'שמיה רבא' ו'ויקרב משיחה' כן יש לענות לדעתו, עיי"ש. וראה לעיל הערה שגיאה! הסימניה אינה מוגדרת.).
22) ויש שדייק, שרק אם האמירה עצמה היא מנהג (כמו 'תתקבל') אין לענותו בפסד"ז, אבל אם האמירה היא חיוב (תחילת הקדיש, עד 'דאמירן בעלמא') ורק הענייה היא מנהג – עונים (שו"ת דבר יהושע שם). ומתלבט שם בקשר להנוהגים לענות 'בריך הוא'.
23) שו"ת דבר יהושע הנ"ל, שתמך בהנהגה זו בכל כוחו.
24) וכמ"ש בדעת רבותינו בקונטרס 'הפסק בתפילה' (להרב יואב שי' למברג, לוד תשס"א) פ"ב הערה 26 ובמילואים עמ' פא. ובארוכה בקובץ 'פרדס חב"ד' גיליון 11 עמ' 193.
25) שאסור להפסיק שם, כמבואר בשו"ע הב"י סי' רלו ס"ב (ואפילו לצורך מצוה, שהרי מחשש הפסק אין אנו מכריזים שם 'יעלה ויבוא', אף שהתיר זאת שם, וכן אין אומרים 'ושמרו', פס"ד להצמח צדק שם. אג"ק כרך יח עמ' ר. וגם להשו"ע מסתבר שהתיר רק מה שהוא, כלשונו, "צורך תפילה". ואולי מה שהוא "צורך הקדיש" קל יותר גם לדידן). וע' בפסקי תשובות שם ס"ה שמתיר לענות שם "כל אמן" והכוונה לאמנים דברכות שעונים בפסד"ז, ורק לדעת הא"א מבוטשאטש (סי' נז) דקיל מפסד"ז, מותר לענות שם גם ב"ה וב"ש.
26) סי' קכד ס"ח.
27) אבל לא לצורך מצוה, כדלעיל סי' נא ס"ד.
28) כדלעיל סי' נד ס"ג-ד.
29) הנאמר כשהש"ץ מאריך בניגון 'ברכו', סי' נז ס"ד. וכבר הקשה בתהלה לדוד סי' קכד ס"ק ד, למה ייגרע ב"ה וב"ש ממנו.
30) סי' נו סו"ס ד.
31) כמ"ש ע"ז בשו"ת יחוה דעת ח"ד סו"ס ט, ובקל וחומר מהדוגמאות שהביא אדמו"ר הזקן שם בסי' נד. וע' פסקי תשובות סי' נד ס"ג.
32) על בא"י דסיום ישתבח, אף שבעל ה'מנחת אלעזר' בעצמו נהג לאומרו (דרכי חיים ושלום סי' קלד).
הפסק בין 'ה'' ל-'אחד'
בטור ושולחן ערוך ושולחן ערוך אדמו"ר הזקן סימן סא, מובאים כמה וכמה פרטים שבהם צריך להיזהר, להפסיק ולהדגיש בקריאת-שמע, כדי שהדברים יישמעו נכון ומדויק.
והנה בסידורי 'תהלת ה'', מתחילת הדפסתם1, הקפידו להדפיס בפסוק 'שמע'2 את הסימן "פסק" (|) מטעמי המקרא, בין תיבת ה' לתיבת אחד ("ה' | אחד")3, ולא מצאתי שנזכר ההפסק ביניהן בשו"ע ונו"כ בסימן הנ"ל. ואם כי בשל"ה4 הביא בשם ספר 'באר מים חיים', שיש להפסיק בין התיבות הללו "כדי שלא ייראה כאומר 'אדניחד' – תיבה אחת", אבל לא הובא בשולחן ערוך רבינו ובמקורות החב"דיים שלאחריו.
ואולי ידוע למישהו הסבר (ומה טוב – מרבותינו נשיאינו) בקשר לזה.
_______________
1) במהדורות אה"ק תש"ס ואילך נכנסו כל טעמי ה'פסק' בכל מקום. ולכאורה, כיוון שאין אנו קוראים (אפילו) ק"ש בטעמי-המקרא (ראה בשו"ע רבינו סי' סא סעיף כג), רובם שייכים לעניין הנגינה ולא לפיסוק ממש, ולכן הם מיותרים לעניין זה ומכבידים על המתפלל (כמו גם ריבוי הציונים בפנים הסידור למראי-מקומות ('תורה אור' – ראה למשל ב'לכה דודי' שהכניסו 21 ציונים. במקור – 1 בלבד), ואף לענייני הלכה ומנהג, ומה גם כשכל זה בא בתוספת לריבוי המתגים, המקפים, ולשבא-נע שהיה במקור, וכו'). והרי רוב ועיקר השימוש בסידורים הוא לתפילה, ולא ללימוד.
2) החל מהתפילות לילדים קטנים שבראש הסידור, ובכל הפעמים שנדפסה שם ק"ש, ואף ב'שמע' שאומרים בהוצאת ס"ת (רק ב'והוא רחום' דשני וחמישי ובקדושת 'כתר', נדפס רק בהוצאות מאוחרות יותר).
3) שאכן הוא ה'פסק' היחידי שמופיע בטעמי המקרא בפרשיות קריאת-שמע. אבל כאמור בהערה 33, נפסק שלמעשה אין קוראים ק"ש בטעמי המקרא, ובס' השיחות – תורת שלום עמ' 2, מסר כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע בשם אביו כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע ש"דקדוק שייך רק לקריאה בתורה, אך לא לעניין התפילה", ולא הוציא את ק"ש מכלל זה, הרי שכדי לדקדק בפרט מסויים בק"ש צריך טעם מיוחד.
4) "עניני תפלה וקריאה בס"ת", בדפוס אמשטרדם דף רנב ריש ע"ב. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
