חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 17:59 זריחה: 6:51 כ"ד בתשרי התש"פ, 23/10/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 697 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת וישב, כ' בכסלו ה'תשס"ח (30/11/07)

מדורים נוספים
התקשרות 697 - כל המדורים ברצף
דמות דיוקנו של אביו נראתה לו
משיח ממתין להוריד את ההעלם והסתר ולהתגלות
רבי דובער, המגיד ממזריטש
פרשת וישב
נרות חנוכה
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 697, ערב שבת-קודש פרשת וישב, כ' בכסלו ה'תשס"ח (30.11.2007)

 

 דבר מלכות

דמות דיוקנו של אביו נראתה לו

מהי ההוראה לנו מסיפור יוסף בבית אדונו המצרי? * בעבודת האבות בג' הקווים תיקנו את ג' סוגי העבירות שבאו מחטא אדם הראשון * הכוח לעמוד בניסיון – על-ידי ראיית "דמות דיוקנו של אביו", שבעבודתו פעל תיקון בכללות עניין החטאים * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ידוע פתגם רבינו הזקן1, בעל הגאולה, שצריכים לחיות עם הזמן, וכפי שנתפרש שהכוונה בזה היא לפרשת השבוע.

בפרשת השבוע, בחלק הפרשה השייך ליום חמישי ויום שישי, י"ט וכ"ף כסלו,

– כהתקנה הידועה ללמוד בכל יום חלק הפרשה עם פירוש רש"י השייך ליום זה, ביום ראשון, מהתחלת הפרשה עד שני, ביום שני, משני עד שלישי וכו' –

מסופר אודות ירידת יוסף למצרים, והצלחתו בבית אדוניו המצרי, "ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה"2, ובהמשך לזה מסופר אודות עמידתו בניסיון עם אשת פוטיפר, ועד לסיום העניין: "ויקח אדוני יוסף אותו ויתנהו אל בית הסוהר"3, וגם בהיותו בבית הסוהר, "אשר הוא עושה ה' מצליח"4.

ולכאורה אינו מובן: מדוע לא נאמר בקיצור שיוסף הורד למצרים ואחר כך עלה לגדולה כו' – למאי נפקא-מינה כל אריכות הסיפור, ומהי ההוראה מזה בנוגע אלינו?

ועל כורחך צריך לומר, שגם עניין זה, ככל עניני התורה, הוא הוראה לדורות, עד לעקבתא דמשיחא, ועד למקום וזמן זה.

ב. ויובן בהקדם הביאור בכללות הסיפור אודות שבחו של יוסף שעמד בניסיון:

כיוון שיוסף היה עבד בבית אדוניו המצרי, הרי מובן בשכל הפשוט, שאשת פוטיפר היתה יכולה להרע לו אם לא ישמע אליה, שהרי אדוניו המצרי בודאי יעשה עם יוסף ככל שתאמר לו אשתו. וכמפורש במדרשי חז"ל5 שאשת פוטיפר איימה על יוסף בענייני ייסורים ועד לאיום בעניין של מיתה.

והנה, מאורע זה היה קודם מתן תורה, שאז היה דינו של יוסף כמו בן-נח6. וידועה פלוגתת הפוסקים7 אם בן-נח צריך למסור נפשו על קיום המצוות שנתחייב בהם, ולכמה דעות בן-נח אינו מחוייב במסירת נפש. ואם אינו מחוייב במסירת נפש – יש בזה עניין של איסור, שהרי בני נח נצטוו על שפיכות דמים, ובזה נכלל גם המאבד את עצמו לדעת רחמנא-ליצלן, כפי שדרשו חז"ל על הפסוק8 "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש".

ואם כן, נשאלת השאלה – על-פי נגלה – האם היה מותר לו להעמיד את עצמו בסכנת מות כדי לעמוד בניסיון?!

גם צריך להבין:

איתא בגמרא9 ובמדרש10, והובא גם בפירוש רש"י11, שהסיוע לעמידתו בניסיון היה על-ידי זה ש"נראית לו דמות דיוקנו של אביו" ("בחלון"). וכפי שדרשו12 במה שכתוב13 "ואין איש מאנשי הבית שם בבית", "דמשמע דוקא מאנשי הבית לא היה שם, מכלל דאיש אחר שלא מאנשי הבית, כלומר חלוק ומופלג מתורת אנשי הבית, היה שם, וזהו דמות דיוקנו של אביו".

וצריך להבין: מהו הדיוק "דמות דיוקנו של אביו" – מדוע לא מספיק רק הזיכרון אודותיו, אלא יש צורך בראיית צורת הפנים דווקא?

ג. והביאור בזה:

איתא בגמרא (במסכת בבא-בתרא14) "שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון", היינו, שדמות דיוקנו של יעקב היתה דומה לדמות דיוקנו של אדם הראשון, בעניין היופי כפשוטו (כפשטות מאמרי רז"ל שאינו יוצא מידי פשוטו), בצורת ותואר קווי הפנים.

ויובן בהקדם המבואר בכתבי האריז"ל15, שהאבות (ש"הן הן המרכבה"16, שעניין המרכבה הוא שעל-ידה רוכב המלך) תיקנו את החטא הקדמוני של אדם הראשון.

ובפרטיות יותר:

חטא אדם הראשון – שעל-ידו נעשית נתינת-מקום לכל החטאים שלאחרי זה – היה בכל ג' העבירות, עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, שהם בג' הקוין דימין שמאל ואמצע: שפיכות דמים – קו השמאל, גילוי עריות – קו הימין (שזהו שמצינו17 שבני ישמעאל לא רצו לקבל את התורה שנאמר בה "לא תנאף", כיוון ששרשם הוא מהפסולת של קו הימין, "אברהם יצא ממנו ישמעאל"18), ועבודה זרה – הניגוד ליחידו של עולם – בקו האמצעי, שמגיע עד פנימיות ועצמות אין-סוף ברוך-הוא.

והתיקון לזה היה על-ידי האבות, שגם הם היו בג' הקוין:

אברהם תיקן את העניין של עבודה זרה; יצחק תיקן את העניין של שפיכות דמים – שזהו שנאמר בו "והעלהו גו' לעולה"19. ולהעיר, שיצחק אמר לעשו "חדד סכינך ושחוט יפה"20, שזהו היפך עניין שפיכות דמים, כדאיתא בקבלה21 שהשחיטה בסכין בלתי פגומה הוא כדי שלא יהיה צער לבהמה; (על דרך דרשת רז"ל22 "ואהבת לרעך כמוך23 . . ברור לו מיתה יפה"); ויעקב תיקן את העניין של גילוי עריות, על-ידי זה שהיתה "מיטתו שלימה"24.

וכיוון שיעקב הוא "בחיר שבאבות"25, שכולל גם את אברהם ויצחק, כמו שכתוב26 "אלקי אברהם ופחד יצחק היה לי", נמצא, שיעקב כולל את שלימות התיקון של אדם הראשון (גם מה שנתקן על-ידי אברהם ויצחק), וזהו ש"שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון", כיוון שעל-ידו נעשה התיקון של אדם הראשון להיות כמו קודם החטא, כפי ש"עולם על מילואו נברא"27.

ד. על-פי זה יש לבאר גם הפעולה של ראיית דיוקנו של אביו, צורת פניו של יעקב:

כאשר יוסף בא לידי ניסיון, טען ואמר: "איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים"28 – שזהו עניין גילוי עריות (כפשוטו), וקשור גם עם עבודה זרה, וגם עם שפיכות דמים29, כדאיתא במדרש30 שעל-ידי העדר השמירה בקו זה אפשר לבוא לכל ג' הקוין.

אמנם, מצד עיקר הדין היה יכול יוסף לערוך חשבון ושקלא-וטריא שאינו חייב למסור נפשו על זה, ואדרבה כו', כנ"ל.

אבל, כאשר "נראית לו דמות דיוקנו של אביו", שופריה דיעקב, שהיא מעין שופריה דאדם הראשון – שעניין זה מזכיר את תיקון הפגם של אדם הראשון בכל ג' העניינים: עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, שנעשה על-ידי יעקב, בחיר שבאבות – הרי זה פעל אצלו שלא להיכנס בעניינים של חשבונות ושקלא-וטריא, אלא לעמוד בניסיון,

ובאופן ש"וינס ויצא החוצה"31, כדאיתא במדרש32 "קפץ בזכותו של אברהם אבינו, שנאמר בו33 ויוצא אותו החוצה". ועל-פי דרשת חז"ל34 על הפסוק "ויוצא אותו החוצה", "צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות . . אברם אין לו בן, אבל אברהם יש לו בן" – יש לפרש כן גם במה שכתוב ביוסף "וינס ויצא החוצה", שמורה על היציאה מכל העולמות וכל סדר ההשתלשלות, ומצד זה נתבטל כל עניין החשבון והשקלא-וטריא, כך, שאין אפשרות שיהיה מעמד ומצב של "חטאתי לאלקים".

ה. וזוהי גם הוראה לכל אחד בענייניו:

ובהקדם הידוע בפירוש הפסוק35 "נוהג כצאן יוסף", שכל ישראל נקראים על שם יוסף, לפי שכלכלם בימי הרעב, כמו שכתוב36 "ויכלכל יוסף את אחיו גו'"37. ומזה מובן, שהנהגתו של יוסף מהוה הוראה לכל "צאן יוסף", בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים"38.

וההוראה היא:

כאשר יהודי בא (או שנדמה לו שבא) לידי ניסיון, ועד שנדמה לו שהוא במעמד ומצב של עבד בבית אדוניו המצרי,

– בדוגמת ניסיון יוסף שהיה בבית אדוניו המצרי, ואשתו שידלה אותו רק "לשכב אצלה"39, "ותתפשהו בבגדו", והבטיחה לו ש"אין איש מאנשי הבית שם בבית", אף אחד לא יראה, אף אחד לא ישמע ואף אחד לא ידע מזה, ויש לו כמה וכמה היתרים, והעיקר, שעל-ידי זה יציל נפש אחת מישראל, שלא יענישוהו במיתה רחמנא-ליצלן, אלא יישאר בחיים, ולמחרת יוכל לשוב בתשובה, לפעול עניינים ולהציל עולמות כו', עד למעלה מעלה –

אזי צריך שתהיה "דמות דיוקנו של אביו" נראית לו בחלון:

עליו רק להפנות את ראשו ולהביט על דמות דיוקנו של אביו; עליו לפקוח את העיניים, ואז יראה דמות דיוקנו של אביו – יעקב אבינו, ששופריה מעין שופריה דאדם הראשון, יציר כפיו של הקב"ה40, ואז, הנה כל מעשה פרטי של איש פרטי במקום וזמן פרטי, חדל מלהיות עניין פרטי, אלא הוא עניין שבו תלוי כללות הבניין של ה"עולם מלא"41 (או חס-ושלום הפכו – על-ידי המעשה שעומד בפניו עתה), בדוגמת פעולת יעקב אבינו בתיקון חטא אדם הראשון.

והוראה זו – ככל ההוראות שבתורה (שבזה נכללים סיפורי התורה שגם הם הוראות42) – כוללת גם נתינת-כוח שיוכלו לקיימה,

וגם אם לשעה קלה ישנם קשיים בדבר, כמו אצל יוסף שישב בבית הסוהר – הרי גם בבית הסוהר גופא נעשה יוסף המושל ושולט43, ולאחרי זה הנה "מבית האסורים יצא למלוך"44, שנעשה "מושל בכל ארץ מצרים"45, "המשביר לכל עם הארץ"46, ועד ש"וילקט יוסף את כל הכסף"47 מכל הארצות, ומזה נעשו האוצרות ("מטמוניות"48) שיתגלו בקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו.

(מהתוועדות יט' כסלו ה'תשכ"א, 'תורת מנחם – התוועדויות' תשכ"א חלק א (כט) ע' 261-266)

______________________

1)    סה"ש תש"ב ע' 29 (נעתק ב"היום יום" ב חשון).

2)    וישב לט, ו.

3)    שם, כ.

4)    שם, כג.

5)    ראה יומא לה, ב. במדב"ר פי"ד, יח. ספר הישר – הובא בתורה שלמה פרשתנו עה"פ שם, יב (אות קה).

6)    ראה אנציק' תלמודית ערך אבות (א) בסופו (כרך א ס"ע לו ואילך). וש"נ.

7)    ראה שם ערך בן נח (כרך ג ס"ע שנ ואילך). וש"נ.

8)    נח ט, ה ובפרש"י. וראה תו"ש נח שם (אות לא).

9)    סוטה לו, ב.

10)  תנחומא פרשתנו ט. ב"ר פפ"ז, ז. פצ"ח, כ.

11)  פרשתנו לט, יא. ויחי מט, כו.

12)  תוד"ה באותה – סוטה שם (בשם רבינו משה הדרשן). וראה זח"א רכב, א.

13)  פרשתנו שם.

14)  נח, א. וש"נ.

15)  ראה במג"ע אופן קמו (בשם כנפי יונה). וראה גם זח"ג קיא, רע"ב. כש"ט סשי"א (בשם התיקונים). תו"מ חי"ז ע' 18 הערה 55.

16)  ב"ר פמ"ז, ו. פפ"ב, ו.

17)  ראה זח"ג קצב, ב.

18)  פסחים נו, א. ויק"ר פל"ו, ה. ועוד.

19)  וירא כב, ב.

20)  פרש"י תולדות כז, ג.

21)  ראה ספר התמונה תמונה ג' אות ה'. וראה גם תו"מ חכ"ו ע' 216 הערה 50. וש"נ.

22)  פסחים עה, א. וש"נ.

23)  קדושים יח, יט.

24)  ויק"ר פל"ו,ה.. פרש"י ויחי מז,לא.

25)  תורה אור עה"פ כז,כה. וראה גם ב"ר פע"ו,א. זח"א קיט,ב.

26)  ויצא לא, מב.

27)  ראה ב"ר פי"ב, ו. פי"ג, ג. פי"ד, ז.

28)  פרשתנו לט, ט.

29)  ולדוגמא – שהבן הנולד ירצה ליטול חלק בירושה, ושאר האחים לא ירצו ליתן לו כו' (ראה גם במדב"ר פי"א, א).

30)  הובא בכד הקמח אות ח (חמדה), ובתורה שלמה יתרו ע' קצט.

31)  שם, יב.

32)  מדרש אגדה עה"פ. וראה ב"ר פפ"ז, ח.

33)  לך לך טו, ה.

34)  הובא בפרש"י עה"פ. וראה נדרים לב, א. ב"ר פמ"ד, יו"ד.

35)  תהלים פ, ב.

36)  ויגש מז, יב.

37)  פרש"י ומצו"ד עה"פ.

38)  ראה תנחומא לך לך ט. ב"ר פ"מ,ו. רמב"ן לך לך יב,ו. ועוד.

39)  פרשתנו שם, יו"ד ובפרש"י.

40)  ראה ב"ר פכ"ד, ה.

41)  סנהדרין לז,סע"א.

42)  ראה גם תו"מ ח"ט ע' 42. וש"נ.

43)  פרשתנו שם, כב-כג.

44)  קהלת ד, יד.

45)  ויגש מה, כו.

46)  מקץ מב, ו.

47)  ויגש מז, יד.

48)  ראה פסחים קיט, א. וש"נ.

 משיח וגאולה בפרשה

משיח ממתין להוריד את ההעלם והסתר ולהתגלות

כל אלו שהתענו ברדיפות – ילכו בראש

בהמשך למדובר לעיל אודות "יפוצו מעינותיך חוצה", הרי ככל העניינים של חסידות חב"ד, צריך גם עניין זה להיות בסדר מסודר, באופן של "הליכות עולם לו", אלא שה"הליכות" יהיו על-פי תורה.

ולכן התחיל כ"ק מו"ח אדמו"ר להתעסק בשילוח אנשים בעולם, כדי שעל-ידם יהיו אחר כך הצינורות שתהיה העבודה של הפצת המעיינות בנקל יותר, גם בדרך הטבע.

ובעמדנו ביום שעליו אומרים שהוא ראש השנה על העניינים של "יפוצו מעינותיך חוצה" – הרי מעצמו מובן ששלוחים הנ"ל הם מאלו שנוטלים חלק בראש, כיוון ש"שלוחו של אדם כמותו", ועל אחת כמה וכמה שלוחו של כ"ק מו"ח אדמו"ר שהיה והוא (גם עתה) נשיא הדור.

ובכן:

על כל אחד במקומו לדעת שיש לו את כל העניינים, האפשריות והיכולת למלא את השליחות, וגם המקום כבר ראוי לזה, וצריך רק למלא את שליחותו באמונה, דהיינו, להניח את עצמו על הצד, באופן שכל ענינו אינו אלא למלא את השליחות של כ"ק מו"ח אדמו"ר, להשלים את תכלית הכוונה דהפצת המעיינות חוצה.

מצד המשלח – ישנם כל העניינים הדרושים; מצד הזמן – הרי כדברי הרבי ש"הנה זה עומד אחר כתלנו", זהו כבר זמן-השיא ("די העכסטע צייט") שמשיח ממתין להוריד את ההעלם והסתר ולהתגלות; יש צורך רק ב"אצבע קטנה" של השליח במקום זה ושל השליח במקום שני, ושל אלו שנמצאים מסביבו שצריכים לעזור ולסייע לו שתהיה אחיזה בדרך הטבע, ואז, ימלא כל אחד את שליחותו במילואה, ובבת אחת יהיה "לכל בני-ישראל . . אור" – האור של ה"מאור" שבתורה, זוהי פנימיות התורה, בכל מקום ובכל מדינה שנמצאים שם.

ועל-פי דברי המדרש "אחד מכם גולה לברבריה ואחד מכם גולה לסמטריה דומה כמו שגליתם כולכם" – הרי גם בנדון דידן מספיק אחד בעיר ושנים במשפחה שעוסקים באמונה, להיות ה"חודה של מחט" שפותחת "פתחו של אולם" שתהיה הפצת המעיינות מתוך שמחה ומנוחה וטוב לבב, באופן דמוסיף והולך מוסיף ואור והולך ומתגבר "עד נכון היום" – "היום אם בקולו תשמעו", שאז נעשה זה "היום" שעליו אומר משיח שהוא בא "היום".

[...] וכיוון שכאשר "אחד מכם גולה לברבריה . . דומה כמו שגליתם כולכם", ויוצאים ידי חובת גלות, שעניינה הוא ש"אחרי כן יצאו ברכוש גדול", על-ידי בירור העניינים שיכולים לעשות מהם קדושה – הרי מספיק שאחד או שנים (ועל אחת כמה וכמה שישנם רבים) נמצאים בתנועה כזו כדי לפעול את העניין של "יראו ממך", שיתבטלו כל עניני הרדיפות והגזירות וההעלמות והסתרים, ובקרוב ממש יוכלו מתוך חירות אמיתית בכל הפרטים ללמוד תורה ולקיים מצוות באופן של מוסיף והולך ומוסיף ואור, עד שיבוא משיח צדקנו ויקבץ נידחנו מארבע כנפות הארץ.

וכל אלו שהתענו ברדיפות ועמדו בכל הניסיונות, והעמידו "דור ישרים יבורך", בנים ובנות לומדי תורה ומקיימי מצוות – ילכו בראש לקראת משיח צדקנו, בגאולה האמיתית והשלימה.

(שיחת י"ט כסלו ה'תש"כ, 'תורת מנחם – התוועדויות' תש"כ חלק א' עמוד 229)

 ניצוצי רבי

רבי דובער, המגיד ממזריטש

ראייתו למרחוק, כאשר בחלוקת המדינות לאחריות תלמידיו התעלם ממדינת אשכנז (גרמניה), דבר שהובן לאחר כמה דורות * הבעל-שם-טוב והמגיד – כאליהו ואלישע * נסיעה ללייפציג ותפלת המגיד * ומדוע לימוד האזינו על-פה חשוב כל-כך * ליום ההילולא שלו בי"ט בכסלו

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

ברשימת היומן מי"ט כסלו תרצ"ג – עמ' שו' כתוב לאמור:

הרב המגיד מסר לתלמידיו "יחודים" על כל המדינות, לבד מדינת אשכנז. לכל תלמיד היתה ה"חבילה" שלו [לתפקידו ושליחותו] ולא [=מסר את] כל המדינות לכל אחד ואחד [=מהתלמידים].

לימים (י"ט כסלו תשי"ד – תורת מנחם כרך יו"ד עמ' 257-256) התייחס הרבי לתופעת ההתעלמות מ"אשכנז" (גרמניה), והתבטא:

במשך כל השנים לא הבינו את פשר הדברים: מה רוצים ממדינת אשכנז?!... אמנם, ריבוי שנים לאחרי-זה, למעלה ממאה וחמישים שנה לאחרי זמנו, של המגיד תופסים ("כאַפט מען זיך") עד כמה גדולה ראייתו של צדיק, שרואה בעיני בשר למרחק של כמה וכמה שנים ודורות לאחרי-זה!...

בליל ב' דחג-הפסח תרצ"א ביאר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ את עובדת נטילת האפיקומן של בני ביתו והצנעתם יחד עם שלו באומרו (רשימת היומן עמ' קפ): "שמעתי שהוא כמו 'תכוסו על השה', שיעשו קרבן פסח ביחד".

בהמשך דבריו הוסיף:

גם אצל המגיד היה מנהג זה. והיה מחלק תלמידיו לג' מחיצות. מחיצה א' ב' וג'. לא שמעתי אם היה מצרפם לאפיקומן שלו, או רק [לוקח את האפיקומן] שלהם.

פי שניים ברוח מהבעש"ט

"על מספר תלמידי הרב המגיד [=נאמר] "פי שניים ברוחך", [=כיוון] שאצל הבעש"ט [=היו] שישים תלמידים, ואצל הרב המגיד [=פי שניים] מאה ועשרים [=תלמידים]", כך רשם הרבי ברשימת היומן – מי"ט כסלו תרצ"ג עמ' שח.

לימים, בהתוועדות שבת פרשת ויצא תשכ"ה (לקוטי שיחות כרך ה' עמ' 374 ואילך), הזכיר הרבי בהקשר הזה את פירושו של הרד"ק על-פי הנאמר בגמרא (סנהדרין מז, א. חולין ז,ב) שאלישע החיה שני מתים, כפול מרבו אליהו, שהחיה מת פעם אחת – את הפסוק במלכים ב' (ב,ט) "ויהי נא פי שניים ברוחך אלי" למרות שאין "פי שניים ברוחך" מתפרש על תלמידים, שאינם אלא עניין של השפעה והתפשטות, מכל מקום הם מהווים הוראה על-פי שניים ברוחו.

הדברים הוגהו באותו שבוע – כמנהגו של הרבי בשנת תשכ"ה (שנת פטירת אימו, הרבנית הצדקנית מרת חנה ע"ה) והתפרסמו בראש חוצות. פליאה מסויימת השמיע אז כ"ק אדמו"ר בעל "ויואל משה" מסאטמער באוזני מקורביו: הייתכן לומר על הרב המגיד שהוא "פי שניים ברוחו" מהבעש"ט?

מספר הרה"ג הרה"ח ר' חנניה יוסף שי' אייזנבך, ברשימתו שפורסמה ב'כפר חב"ד' בשעתו:

מראשי וחשובי קהל "ייטב לב" בסאטמער, שהיו אז ב'יחידות' אצל הרבי, שאלו על כך את הרבי, והשיב: "בדיוק כפי שתפרשו אצל אליהו ואלישע...".

ספרי הרב המגיד

בהתוועדות שבת פרשת וישלח תשל"ג ('שיחות קודש' תשל"ג כרך א' עמ' 150) התייחס הרבי להופעת ספרי המגיד בדפוס וכה אמר:

בנוגע לאיגרת-הקודש שכתב אדמו"ר הזקן בנוגע לי"ט כסלו, הנה אחרי שמתייחס לעצם הנס שהיה זה באופן ד"כי הפלה ה' והגדיל לעשות בארץ והפליא והגדיל שמו הגדול והקדוש כו' " הרי הוא מציין ומדגיש כי הדבר התרחש ביום ההילולא של רבו המגיד, "כי זה היום אשר עשה ה' עמנו הוא יום שנכפל בו כי טוב י"ט בכסליו יום הילולא רבא פטירת רבינו הקדוש ז"ל", אשר בשנה זו – תשל"ג – נמלאו מאתיים שנה להסתלקותו.

מסיבה זו נעשו מאמצים והשתדלויות להוציא-לאור עתה בהוצאה חדשה את ספריו: א) אור תורה (או כפי שזה נקרא גם רמזי תורה), ב) לקוטי אמרים – מגיד דבריו ליעקב.

ועם היות שהם שני ספרים נפרדים – הרי מוצאים בשני ספרים אלו עניינים קרובים בתוכנם זה לזה, ורק באותיות אחרות ובסגנון שונה קצת כו'.

הרבי התייחס לעניין הראשון המופיע בספרים אלו, בביאור המדרש "לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם", השווה את הדברים לפירוש רש"י הראשון על התורה וביאר את החילוק בין פירוש רש"י הצועד בדרך הפשט, פשוטו של מקרא (חיצוניות העניינים), לפירוש הרב המגיד (בפנימיות העניינים). אחר-כך הסיק מכך את ההוראה בעבודת ה': מצד אחד דרושה התעסקות בענייני העולם ובד בבד צריכה עבודה זו להיות לשם שמים!

הפתיחה במשל אב המצמצם את עצמו

"מצינו בתורת הרב המגיד, שבתחילת ספרו – הן בליקוטי אמרים הן באור תורה – מבאר הוא את המשל של אב המצמצם את עצמו לפי ערך בנו הקטן", אמר הרבי בהתוועדות שבת קודש פרשת ניצבים תשל"ו ('שיחות-קודש' תשל"ו כרך ב' עמ' 704).

והוסיף:

ואף שהספרים לא נכתבו על-ידי הרב המגיד בעצמו, אלא נלקטו על-ידי תלמידיו – הרי סוף סוף מדובר (לא בסתם יהודים, אלא) בתלמידי הרב המגיד, והרי עניין זה הוא ככל העניינים שבעולם בהשגחה-פרטית, וכך נתקבלו הדברים בתפוצות-ישראל, בתור חלק מהתורה שבעל-פה ששני ספריו של הרב המגיד – הן ליקוטי אמרים, והן אור תורה (שהם ספריו העיקריים) – פתיחתם במשל "אב המצמצם את שכלו ומדבר דברי קטנות בשביל בנו הקטן . . צמצם נקרא חכמה כו'".

ברוח זו התבטא הרבי גם בליל ערב ראש השנה כ"ט אלול תשל"ז ('שיחות-קודש' תשל"ז כרך ב' עמ' 642), ובין השאר אמר:

כמשל המובא ומבואר בארוכה בתחילת ספריו הן לקוטי אמרים והן אור תורה (הרבי התבטא: "תורה אור") ואף-על-פי שהספרים נכתבו על-ידי התלמידים – הרי הסדר בזה נעשה על-ידי תלמידי המגיד, שהינם הרי ברי סמכא, ואפשר לסמוך עליהם; בפרט שבאופן זה נתפשטו ונתקבלו הספרים בכל תפוצות-ישראל.

"ספר 'לקוטי אמרים' של הרב המגיד – נקרא על-ידי אדמו"ר הצמח-צדק בשם "ליקוטי אמרים – הגדול" – כך אומר הרבי בהתוועדות שבת פרשת ניצבים-וילך תשמ"ב (תורת מנחם התוועדויות תשמ"ב כרך ד' עמ' 2248). בהזדמנות נוספת (התוועדות י"ט כסלו תשמ"א – שיחות קודש תשמ"א כרך א' עמ' 574) מזכיר הרבי שם זה כדבר הפשוט, ומוסיף היכן מוזכר שם זה:

שני ספריו של הרב המגיד – הן "ליקוטי אמרים הגדול" (כפי שהוא נקרא בליקוטי תורה) הן "אור תורה" פתיחתם בביאור "במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים".

"מובא בחסידות (שער האמונה ספכ"ז. וש"נ) שהמגיד היה יכול להכיר על-פי הכלי מיהו האומן שעשאו, בראותו את כוח הפועל בנפעל. ומאחר שמספרים זאת כדי להורות על גודל ההפלאה דהמגיד ולא מצינו שיספרו זאת אפילו על צדיקים כיוצא-בו – מובן בפשטות שאין זה שייך לכל אחד ואחד מישראל" – אמר הרבי בליל שמחת-תורה תשמ"ג (תורת מנחם התוועדויות תשמ"ג כרך א' עמ' 261) [וראה גם תורת מנחם (תשכ"א) כרך כט עמ' 133].

כדי לקחת סחורה צריך להיות שם

פעמים רבות סיפר הרבי סיפור מיוחד על הרב המגיד, שאותו שמע בין השאר כששהה עם כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ בוינה בקיץ תרצ"ז (רשימת היומן עמ' שצא), וברשימותיו הוא מופיע בתכלית הקיצור:

לעניין מענה הרב המגיד שאם חפצים להביא סחורה צריכים להיות (נוכחים) שמה. סיים אדמו"ר [=מהורש"ב] נ"ע: זאת חידשה חסידות – שעל-ידי מחשבה עיונית – נמצא (החושב) שם, במקום שאודותיו חושב.

ביום א', כ"ו בשבט ה'תשכ"א, ביקר אצל הרבי האדמו"ר הרב אברהם יצחק קאהן מ"תולדות אהרן" ונסבו הדברים על לימוד חסידות בעיון ובקביעות, אז חזר הרבי על הסיפור בפרוטרוט (תורת מנחם כרך ל' עמ' 326):

כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר פעם סיפור ארוך אודות הרב המגיד:

קודם שנעשה תלמיד של הבעל שם טוב, היה הרב המגיד גאון גם בנסתר דתורה, והיה מתפלל עם כוונות האריז"ל, והיה לו חבר שגם הוא עסק בענינים אלו. ולאחרי שהרב המגיד נעשה תלמיד הבעל שם טוב, אירע שנפגשו יחד, וכשעמדו להתפלל, סיים חבירו תפלתו משך זמן לפני הרב המגיד, ושאל אצלו חבירו לפשר הדבר, באמרו: הרי פעם היינו מתפללים ביחד, ומסיימים באותו זמן, ומה נשתנה עתה?

חבירו של הרב המגיד היה נוהג לעסוק בלימוד התורה במשך רוב השנה, וזוגתו ניהלה את העסק, ורק פעם בשנה היה מתבטל מלימודו במשך כמה שבועות, ונוסע ללייפציג אל ה"יריד" כדי לקנות סחורה, ואחר כך היה חוזר לביתו וממשיך לעסוק בתורה. ושאלו הרב המגיד: למה עליך לבטל זמן ולנסוע ללייפציג – הרי מוטב שתתבונן בהנסיעה, ותחשוב שהיום הנך פה, ומחר הנך שם, עד שתחשוב שהנך בלייפציג, ואחר כך תתבונן ותחשוב במהלך הנסיעה בחזרתך לביתך, וכך תערוך את הנסיעה במשך זמן קצר ביותר.

כאשר החבר שמע זאת, הביט עליו בתימהון, ואמר: ר' בער, לא ידעתי שאתה בטלן גדול כל כך! מה תועיל מחשבתי – הרי עלי להיות בלייפציג בכדי להביא משם את הסחורה בפועל ממש!

וענה לו הרב המגיד: כן הוא בנוגע לענין הכוונות בתפלה: לא מספיק רק לחשוב ולכוין כעת הנני בעשיה או ביצירה וכו', אלא צריכים להיות שם בפועל, כדי להביא את ה"סחורה"... ובשביל זה דרוש זמן ארוך יותר.

וכיוון שצריכים להיות שם – הרי האפשרות לזה היא רק כאשר לומדים ויודעים מה זה אצילות בריאה יצירה ועשיה (וכאמור, לא רק לידע שיש מציאות כזו, מבלי לידע מאומה מהו ענינו של העולם, ומהו הפירוש "להיות שם").

לימוד האזינו בעל פה

"רבותינו נשיאינו הדגישו את גודל העילוי דפרשת האזינו, וכידוע דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם המגיד, שפרשת האזינו צריכים ללמדה בעל-פה וכו'.

עניין זה ביאר הרבי בהתוועדות שבת פרשת האזינו תשמ"ב (תורת מנחם התוועדויות תשמ"ב כרך א' עמ' 108-109):

מכיוון שלומדים את חיוב כתיבת ספר תורה ממה שנאמר "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" – דבר האמור על שירת האזינו (כפירוש רש"י: "את השירה הזאת – האזינו השמים עד וכיפר אדמתו עמו") – בהכרח שיש קשר מיוחד בין שירת האזינו לכל התורה כולה, ומטעם זה לומדים את החיוב לכתוב ספר תורה שלם ממה שנאמר "ועתה . . הזאת" שירת האזינו (ומופרך לומר שאין קשר ושייכות ביניהם, והלימוד מפסוק זה אינו אלא מפני שאין ברירה אחרת).

ולפי זה מובן גודל מעלת פרשת האזינו – הכוללת את כל התורה כולה (מאחר שממנה נלמד החיוב של כתיבת ספר תורה). ועל-פי מאמר רז"ל "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – מובן שפרשת האזינו כוללת את כל ענייני העולם כולו, כי כל ענייני העולם כלולים בתורה, והתורה כלולה בפרשת האזינו.

 ממעייני החסידות

פרשת וישב

וישב יעקב וגו' (לז,א)

"וישב יעקב בארץ" – יעקב ירד ממדרגתו הנעלית והתלבש בעניינים ארציים.

"מגורי אביו" – כדי ללקט את ניצוצות הקדושה הנמצאים בהם ולהעלותם לאביו שבשמים (מגורי מלשון "אוגר בקיץ").

"בארץ כנען" – עבודה זו אפשרית רק בעולם-הזה, הנקרא "ארץ כנען", כנען מלשון סוחר, כנאמר (לקמן לח), "בת איש כנעני", ותרגם, "בת גבר תגרא". רק בעולם-הזה אפשר לזכות ב"סחורה" – תורה ומצוות.

(אור-תורה בראשית דף ח"י א-ב)

* * *

"מגורי אביו" – עבודת הבירורים של האדם ("מגורי") צריכה להיות אך ורק מתוך כוונה לאביו שבשמים ("אביו") – שלא על מנת לקבל פרס, גשמי או רוחני.

(ליקוטי-שיחות כרך א עמ' 77)

ויבוא הביתה לעשות מלאכתו (לט,יא)

לעשות מלאכתו: למבדק בכתבי חושבנה (אונקלוס)

גם בהיותו בבית פוטיפר, בהיותו עסוק בחשבונות ועסקים גדולים בענייני העולם, נשאר יוסף בדבקותו והתבטלותו לאלוקות.

כיצד הצליח בכך? יוסף היה "נשמה דאצילות", והרגיש כיצד כל העולמות בטלים לאלוקות; הבריאה כולה נחשבת כאין ואפס, ועניני העולם אינם תופסים אצלו מקום כלל. לכן היה ביכולתו להכיל את שני הדברים גם-יחד – הביטול והדבקות לאלוקות מחד גיסא, והעסק בענייני העולם מאידך גיסא.

(דרך-מצוותיך דף פא)

וינס ויצא החוצה (לט,יב)

כל דבר גשמי המצוי בעולם נובע משורש ומקור רוחני עליון. הדבר הגשמי אינו אלא ביטוי מגושם של הבחינה הרוחנית. לכן כשאדם רואה איזה דבר גשמי, יכול הוא להתקשר לשורשו הרוחני של הדבר על-ידי שיזכור ויתבונן שהגשמי אינו אלא "ענף" של הרוחני.

זהו שרמז הכתוב:

"וינס" – יוסף ברח מהיופי הגשמי של אשת פוטיפר [כמאמר רז"ל (יומא לה) שהיא היתה מקשטת את עצמה לפניו].

"ויצא החוצה" – הוא התעלה מעל ומעבר לעולם הגשמי, ברח מהיופי הגשמי וראה את היופי הרוחני, היינו מידת תפארת העליון.

זהו שפירש רש"י (פסוק יא) "שנראית לו דמות דיוקנו של אביו" יעקב, שמידתו היא מידת התפארת.

(אור-תורה פרשת וישב דף ח"י עמ' ב)

ובגפן שלושה שריגים (מ,י)

זה אברהם, יצחק ויעקב... אלו משה ואהרון ומרים... אלו שלושה רגלים (חולין צב)

שלושה פירושים אלה מכוונים כנגד שלושת הקווים – חסד, גבורה, תפארת.

א. אברהם – הוא בחינת חסד. יצחק – גבורה. יעקב – תפארת.

ב. משה – עניינו תורה שהיא קו האמצעי, תפארת. אהרון – כוהן, איש החסד. מרים – מלשון מרירות, גבורה.

ג. שלושה רגלים: פסח – כנגד אברהם ("לושי ועשי עוגות"). שבועות – כנגד יצחק (קול השופר דמתן-תורה היה מאילו של יצחק). סוכות – כנגד יעקב ("ולמקנהו עשה סוכות").

(אור-התורה בראשית כרך ה' דף תתקז-קח)

ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו (מ,כג)

וישכחהו: ...מפני שתלה בו יוסף לזכרו, הוזקק להיות אסור שתי שנים... (רש"י)

יוסף נענש בשנתיים נוספות של מאסר משום שתלה תקווה בשר המשקים שיעזרהו. מדוע נענש על כך, והלוא גם יעקב אביו עשה כן, בשעה ששלח מנחה לעשיו אחיו כדי לרצותו?! ועוד עשה יעקב, שהשפיל עצמו בשבע השתחוואות וקראו "אדוני", ולא מצאנו שנענש על כך?

אלא שורשו של יוסף נעלה משורשו של יעקב, ולכן לא היה לו להקיש מהנהגת אביו להתנהגותו שלו. יעקב נזקק לכל המנחה וההשתחוואות, כי לגבי יעקב ועשיו נאמר (בראשית כה) "ולאום מלאום יאמץ", היינו שהם זה-לעומת-זה, ולפעמים מתגבר הלעומת-זה ומתאמץ להיות למעלה. לכך היה יעקב צריך להכניע את עצמו לפני עשיו באותה שעה. אבל יוסף, שלגביו אין כלל בחינת לעומת-זה, לא היה ראוי, מצד שורשו הנעלה, להכניע את עצמו לפני שר המשקים, וכשעשה כך – נענש.

(אור-התורה בראשית כרך ו' פרשת וישב דף תתרצח-2196)

* * *

האם יוסף ידע על שורשו הנעלה? התשובה היא, כן. ענייני העולם-הזה לא הטרידו את יוסף אף-פעם, גם לא בשעה שעסק בהם. גם אז הוא היה קשור ודבוק באלוקות.

(ספר-המאמרים תרע"ז עמ' קז)

* * *

החסיד הנודע ר' הלל מפאריטש נשאל פעם: נכון שיוסף, שהיה בדרגה נעלית ביותר, לא היה צריך לעשות "כלי" בדרך הטבע להצלתו. אך ייתכן שבענוותנותו חשב שאינו במדריגה כה נעלית, ואינו טוב מאביו. מדוע, אם כן, נענש על כך?

השיב ר' הלל: "א חוש טאר מען ניט פארלירן" (=חוש – אסור לאבד).

(מפי השמועה, הרה"ח ר' שלמה חיים ז"ל קסלמן)

  פנימיות החנוכה

נרות חנוכה

עלייה מדורגת

הסדר של הדלקת נרות חנוכה הוא שבלילה הראשון מדליקים נר אחד, בלילה השני – שני נרות, וכן הלאה, עד שבלילה השמיני דולקים כל שמונת הנרות. נמצאנו למדים הוראה חשובה בעבודת ה': אין להתחיל מיד עם שמונה נרות, כי זה קשה מדי; אלא בהכרח להתחיל בנר אחד. וגם לאחר שמדליקים נר אחד, אי-אפשר להדליק ביום השני שמונה נרות, ואף לא שלושה נרות, אלא יש לצעוד ולהתקדם בהדרגה. רק כך, שלב אחר שלב, יגיע האדם לשמונה נרות. עבודת ה' דורשת עלייה מדורגת והליכה מן הקל אל הכבד. דווקא על-ידי עבודה מסודרת זו זוכים ומגיעים למדרגות נעלות.

(משיחת כ"ק אדמו"ר – בלתי מוגה)

מצווה מאירה

כשם שבטיפה אחת מן הים משתקפת כל השמש כולה (בדיוק כמו בים הגדול), כך יש מצוות פרטיות שבהן משתקפים עניינים כללים של כללות המצוות. המצווה בכלל היא "נר" ו"אור", כדכתיב, "כי נר מצווה ותורה אור". תכונה זו באה לידי ביטוי גלוי במצוות הקשורות בנר ואור בגשמיות, כמו נרות המקדש, נרות שבת ויום-טוב, ועוד.

בנרות חנוכה יש הוספה מיוחדת, שמצוותם היא "על פתח ביתו מבחוץ". הנרות גלויים לעין כל עובר ושב והכול רואים כי הם מאירים את ה'חוץ' כפשוטו. נרות חנוכה מאירים גם את ה'חוץ' הרוחני – חושך הגלות; 'גלות', תרתי משמע – גלות כפשוטה וגלות פנימית (החושך של החטא ויצר-הרע שהוא-הוא סיבת הגלות כפשוטה).

(ליקוטי-שיחות כרך י, עמ' 282)

על פתח ביתו מבחוץ

נרות חנוכה מזכירים לנו את חובתנו להאיר גם את ה'חוץ' ואת הזולת המשוטט בו. שני עניינים בזה:

א) אין לחכות עד שהחושך יחדור פנימה אל הבית ואז להילחם בו, אלא יש לצאת אל ה'חוץ' ולהאירו.

ב) לא מדליקים נר בבית לחוד ונר בפתח הבית לחוד, אלא אותו נר עצמו המאיר את הבית הוא המאיר את החוץ. כלומר – יש להשתדל להביא את הזולת לאותה המדרגה בעבודת ה' ("מהדרין מן המהדרין") שהאדם עצמו עומד בה. אין אדם רשאי להתנהג בעצמו באופן של "מהדרין מן המהדרין" ואילו עם הזולת יסתפק בעבודה של "כשר בדיעבד"...

(משיחת שבת-קודש פרשת וישב תשל"ז – בלתי מוגה. שיחות קודש תשל"ז כרך א, עמ' 355-ה)

מצווה גוררת מצווה

יש השואלים: איך אפשר להיות בטוח שדרך התורה היא הדרך האמיתית?

נרות החנוכה משיבים על כך בפשטות: מטבע האדם, כשהוא עובר עבירה, הוא מתחרט על כך תוך זמן קצר והדבר נעשה מאוס בעיניו. מנגד, כשהוא עושה דבר טוב, מתעורר בו חשק לשוב ולעשותו. זו ההוראה מנרות חנוכה – אם הדלקת נר היום ומחר אתה רוצה להדליק שוב נר, הרי זה סימן מובהק שאמש עשית דבר נכון וטוב.

(משיחת שבת-קודש פרשת מקץ תשל"א – בלתי מוגה. שיחות קודש תשל"א כרך א, עמ' 351)

ה'שמש'

מקומו של ה'שמש' הוא למעלה משאר הנרות.

הטעם הפשוט הוא 'שאם בא להשתמש ישתמש לאותו נר', או יש לומר: השמש הוא בדוגמת הכהן המדליק נרות המקדש. והטעם הפנימי לזה הוא – מי שמדליק את "נר ה' נשמת אדם" של חברו, מתעלה לדרגה שהיא נעלית אף מדרגתו של האדם שאת נשמתו 'הדליק'.

(ליקוטי-שיחות)

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

יום שלישי
כ"ד בכסלו

בתפילת מנחה אין אומרים תחנון.

הדלקת נר חנוכה:

בבית-הכנסת – החנוכייה בכותל דרום, והנרות מסודרים ממזרח למערב1 (מדליקים אותה גם בבוקר, מיום המחרת והלאה). מקומם גבוה, למעלה מעשרה טפחים2. מדליקים במנחה לפני עלינו, ואין ממתינים לשקיעה אלא ל"פלג המנחה" (היום באזור המרכז: 3:40)3. מתחילים להדליק מצד ימין4. אחר-כך שרים 'הנרות הללו' בניגון הידוע5.

אין אדם יוצא ידי-חובתו בנרות בית-הכנסת, ואפילו שליח-ציבור שהדליקם צריך לחזור ולהדליק בביתו, אך לא יברך 'שהחיינו' בביתו, אלא אם-כן מדליק להוציא גם את בני-ביתו ידי חובתם6.

"כדי להוסיף בהתעוררות דנר-חנוכה, כדאי שתהיה מנורה דלוקה בבית-הכנסת (שכולם מתכנסים שם) במשך כל המעת-לעת, אם אין חשש כלל שישחקו התינוקות"7.

"מהנכון להחזיר עטרה ליושנה – לצייר את מנורת המשכן והמקדש כשקניה באלכסון, כדעת רש"י והרמב"ם, ועל-פי-זה יש מקום לומר שגם החנוכיות8 כדאי לעשות קניהן באלכסון. ולמה לשנות בגוף המנורה שקניה היו ביושר ולא כחצי עיגול"9.

* יש לזכור להדליק נר-חנוכה גם במקומות ציבוריים, כפי שהנהיג הרבי, ולעשות זאת אחרי פלג המנחה.

הדלקה בבית:

"הציווי 'זה א-לי ואנווהו – התנאה לפניו במצוות'10, כולל בנוגע לחנוכה – מנורת חנוכה נאה11.

בין מנחה למעריב, אחר התחלת השקיעה, מדליקים נר חנוכה. הנשואים – בחגירת אבנט12, אבל בכובע ובלבושים הרגילים, לא באלו של שבת ויום-טוב13.

לשאלת רבים: בכל ערב, אם האב נמצא מחוץ לבית ויחזור בשעה שבני הבית ניעורים, ימתינו לו. אם רואה שיגיע כשהם ישנים, יבקש מאשתו או מאחד הילדים להדליק עבור הבית, ובבואו רשאי להדליק לעצמו אם כיוון שלא לצאת בהדלקתם. אם יודעים הילדים בבירור שהאב אינו מקפיד ומדליקים תוך חצי שעה מצאת-הכוכבים, ידליקו אז. לא הדליקו, מדליק כל הלילה, אם בני-ביתו ניעורים. ואם כולם ישנים, נכון להקיצם ולברך14.

בבית הרב לא היתה ההדלקה ברוב עם, ואדרבה15.

בימינו מחנכים את הבנים להדליק נרות חנוכה מגיל רך ביותר16.

הנהגת בית הרב, שהנשים והבנות (בכל גיל) לא הדליקו נרות חנוכה, אלא יצאו בזה על-ידי אביהן, ואחר כך – בעליהן17.

כשכ"ק אדמו"ר מהורש"ב היה עוזב את ביתו לפני חנוכה, היה מצווה לזוגתו הרבנית שתדליק את החנוכייה בעצמה (אף שאת הברכות היתה שומעת מאחד הגברים)18.

מעמידים את החנוכייה על כיסא, מעל שלושה טפחים (24 ס"מ) – ואין מדייקים שיהיה למעלה משבעה טפחים או סמוך לשלושה טפחים19, אך לא מעל עשרה טפחים (80 ס"מ)20. ה'שמש' קצת למעלה21 מן הנרות22.

"קרה וצריך היה לטלטל את המנורה טפח וטפחיים לקרבה לאדמו"ר כדי שיוכל להדליק הנרות, ואחר-כך היו מעמידים אותה במקומה. ובכל זאת בירך בעצמו והדליק"23.

אין מדליקים נר חנוכה מנר חנוכה אחר, אלא מהשמש או מנר של חול24.

מנהג רבותינו נשיאינו שהיו מדליקים נר חנוכה על פתח אחד החדרים ולא על החלון25, משמאל הנכנס, דהיינו מול המזוזה, לקיים "כדי שתהא מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל, ונמצא שהוא מסובב במצוות"26.

צריך להדליק את הנרות בבית שבו האדם אוכל בקביעות, ויש להעדיף את מקום האכילה על מקום השינה. ההולך לאכול באקראי בבית חברו, צריך לחזור לביתו ולהדליק שם27.

מניחים את החנוכייה סמוך לעובי מזוזת-הפתח, בחלל פתח החדר, ואין מדייקים אם הנרות מונחים ממזרח למערב או מצפון לדרום28.

כדאי ונכון שהילדים ידליקו נר-חנוכה בפתח חדרם הפרטי [אם תנאי המקום וכללי הבטיחות מאפשרים זאת], ויש בזה גם מעין חינוך 'מקדש-מעט' שלהם בחנוכה29.

הנרות יעמדו בשורה ישרה ולא בעיגול. כמו-כן לא יהיה נר יוצא ונר נכנס, ולא אחד גבוה ואחד נמוך (הקובע לעניין זה הוא גובה השלהבת). חייב להיות הפסק בין נר לנר, כדי שלא יתקרבו השלהבות זו לזו וייראו כמדורה. כמו-כן יש להרחיק את החנוכיות של בני הבית זו מזו, כדי שיהיה היכר לכל אחת מהן לחוד30.

מדליקים כשהחנוכייה מונחת במקומה, ומשאירים אותה במקומה כל משך הזמן שעליה לדלוק31.

התחלת ההדלקה היא לאחר סיום כל הברכות. מדליקים בשמן זית, וה'שמש' הוא נר-שעווה32. מתחילים להניח את הנרות בקצה הימני של המנורה33.

אמירת 'הנרות הללו' – לאחר גמר כל ההדלקה28.

מתעכבים סמוך לנרות כחצי שעה34.

מדייקים שידלקו הנרות חמישים דקות לכל הפחות35.

נר שכבה בתוך שיעור זמן דליקתו – חוזרים ומדליקים אותו, ללא ברכה28.

אחר שיעור זה – רשאים לטלטל את החנוכייה גם אם הנרות דולקים עדיין28.

אחר שיעור זה – רשאים לעשות מלאכה36 שלא כנגד הנרות, וגם ביום הראשון והשמיני28.

* בימי החנוכה צריכה להיות הוספה מיוחדת גם בלימוד התורה. כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה יושב אחרי הדלקת נר חנוכה בסמיכות לנרות, ולומד תורה37.

* יש אומרים שיש לאכול בחנוכה מאכלי חלב וגבינה, זכר לנס שהיה על-ידי יהודית, בתו של יוחנן כהן-גדול38.

* מנהג ישראל (תורה היא) לאכול מאכלים שעשויים בשמן, לזכר נס השמן39.

התוועדות:

מלבד ההתוועדות עם בני הבית והקרובים ביותר (כנהוג אצל רבותינו נשיאינו40), כדאי ונכון שבמשך ימי חנוכה [בכל יום ויום41] יערכו בכל מקום ומקום – בחוג המשפחה42, וכן בבתי-ספר, מקומות עבודה וכו', לפי תנאי המקום והזמן – התוועדויות ומסיבות של שמחה בענייני דיומא43, הן לאנשים, הן לנשים והן לטף, בנים ובנות44 [בכל המוסדות יש להתוועד עם התלמידים לפחות פעם אחת, ובמוסדות שלומדים בהם בחנוכה – להתוועד כמה פעמים. ההתוועדות – בזמן הדלקת הנרות, לומר דבר תורה מעניינא דיומא, ואחר-כך שאחד הילדים ידליק נר חנוכה לכולם. וכן יחלקו אז דמי חנוכה לתלמידים45]. ולספר בהן אודות נס חנוכה והלקחים שיש ללמוד ממנו. תחילה לערוך מסיבה כללית לכל הסוגים, בהשתתפות המשפיע, הרב וכיו"ב, ואחר-כך מסיבה פרטית לכל סוג בנפרד, במירב המקומות, כדי שיוכלו הכול להשתתף. וכן בקשר לילדים46.

דמי חנוכה 47:

הרבי הורה להשתדל לתת מעות-חנוכה לילדים [בנים ובנות48, הן קטנים והן גדולים49. וכן היה אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע נותן לבנותיו, גם אחרי הנישואין, וגם לחתניו50] על-כל-פנים פעמיים במשך ימי חנוכה, ומה טוב – מצד התגברות חושך הגלות, כולל ובמיוחד בנוגע להידרדרות מצב החינוך – להוסיף ולהרבות באור וקדושה, ולתת דמי חנוכה גם בכל יום, חוץ מבשבת (גם לא בדבר המותר – גזירה כו') והוספה מיוחדת – כפליים, או ג' פעמים ככה – בליל הרביעי או החמישי51.

הנשואים – יבקשו האיש מהאישה, והאישה מהאיש, וכיוצא בזה בנוגע לזקנים וזקנות, לסייע להם כ"מעות חנוכה" לעשות מביתם 'בית חב"ד'52. אלה שלא קיימו מנהג זה בשלמות, ישתדלו להשלים בימים הסמוכים לחנוכה, וכל המקדים הרי זה משובח48.

יש לחלק דמי-חנוכה לכל התלמידים, ואפילו למי שספק אם הוא בגדר תלמיד – ולו על-שם העתיד. ואולי זה גופא יסייע שיתקרבו בהקדם53.

חינוך:

מנהג-ישראל54 לשחק ב'סביבון', וידוע מנהג בני-ישראל לכתוב על ה'סביבון' את האותיות נ-ג-ה-ש, ראשי-תיבות: "נס גדול היה שם"55, ובכמה מקומות עורכים 'הצגות' הקשורות עם סיפור פרשת ימי חנוכה, מתחפשים ל'חשמונאים' וכו' [כמובן – ובפרט בקשר לבנות – הכול באופן של צניעות ועל-פי הוראת חכם], וכן ימי החנוכה מסוגלים ביותר לארגון כנסים לילדי-ישראל – צבאות ה'56.

צדקה:

נוהגים להרבות בצדקה בימי חנוכה57, ו"אנו מחוייבים בימי חנוכה... גמ"ח בממון וגוף"58. עורכים מגבית של צדקה, וזה הזמן המתאים להשלים את מגביות הצדקה של כל חודש כסלו59, ובפרט ב'זאת חנוכה'60.

בעניין המגביות לצדקה בימי סגולה, הודיע הרבי פעמים רבות, שעל כל אחד ואחד להתעורר ולנדב כדבעי מעצמו, גם בלא שיזכירוהו על כך61.

יום רביעי,
כ"ה בכסלו, א' דחנוכה

תפילת ערבית, שלישי בערב:

בחנוכה יורד האָבֵל לפני התיבה62.

בכל זמן שמתפללים בבית-הכנסת מדליקים נרות בעמוד הש"ץ63.

אין מפסיקים לפני שמונה-עשרה כדי להכריז 'ועל הניסים'64. שכח לאומרו, אם נזכר קודם "ה'" של סיום הברכה, חוזר ומתחיל 'ועל הניסים', ואם כבר אמר "ה'" – אינו חוזר65. בברכת המזון, אם נזכר קודם "ה'" של סיום הברכה, חוזר ומתחיל 'ועל הניסים', ואם כבר אמר "ה'" – אינו חוזר, אך כשיגיע לפני "הרחמן הוא יזכנו"66, יאמר "הרחמן הוא יעשה לנו ניסים כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי..."67.

תפילת שחרית:

נוהגים להדליק נר חנוכה בבית-הכנסת (מקומו כבליל אמש) בלא ברכה, לפחות עד אחר התפילה68. גם כעת מדליקים על-ידי שמש69.

בחנוכה יורד האָבֵל לפני התיבה, חוץ מאמירת הלל62. לאחר הלל, חוזר האָבֵל לעמוד, לאמירת חצי קדיש70.

אין לדלג לכתחילה 'ועל הניסים' כדי להספיק לענות 'קדושה' ו'מודים'28.

לאחר חזרת הש"ץ: הלל שלם (כל ימי החנוכה), חצי קדיש. שלושה עולים לתורה (בפרשת נשא, במדבר ז,א-יז): כהן – "ויהי ביום כלות משה... לחנוכת המזבח"; לוי – עד "מלאה קטורת"; ישראל – עד "נחשון בן עמינדב". מכסים את ספר-התורה ואומרים חצי קדיש. הגבהה וגלילה. וממשיכים כסדר: אשרי, ובא לציון, קדיש תתקבל, בית יעקב71 וכו' עד סיום התפילה.

אין מתענים בחנוכה, אפילו חתן ביום חופתו72.

יום חמישי
כ"ו בכסלו, ג' דחנוכה

הדלקת נר שני (רביעי בערב):

כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ לא הקפיד להחליף את הפתילות בכל יום73.

בהדלקת הנרות אין מברכים 'שהחיינו' (אלא אם-כן זו ההדלקה הראשונה שלו השנה). מדליק תחילה את הנר החדש, משמאל לנר שהיה אמש, וממשיך משמאל לימין (וכן בכל הלילות). אחר הדלקת כל הנרות אומר: "הנרות הללו"74.

שחרית: כדאתמול. קריאת התורה למנהגנו: כהן – "ביום השני... מלאה קטורת", לוי – "פר אחד... בן צוער", ישראל – "ביום השלישי...", וכיוצא בזה בשאר ימי החנוכה, קורא השלישי את היום הבא 75.

יום שישי
כ"ז בכסלו, ג' דחנוכה

בו יצא לחירות אדמו"ר הזקן ממאסרו השני בשנת תקס"א76.

שניים מקרא ואחד תרגום: ביום שישי אחר-הצהרים קוראים את כל פרשת 'מקץ' עם הפטרתה המקורית, וניתן לקרוא היום גם את הפטרת שבת חנוכה77 (או כהנהגת רבותינו, לחזור מחר בבוקר מ'שביעי' עד גמירא עם הפטרת שבת חנוכה78).

* יש לזכור לערוך את ההדלקה הפומבית אחרי פלג המנחה.

מתפללים מנחה ומדליקים נר חנוכה בבית-הכנסת [וטוב שיהיו עשרה בבית-הכנסת בשעת ההדלקה79], ובבית [ראה להלן], ואחר-כך נר שבת80, אבל אין להתפלל מנחה ביחידות לצורך כך81.

היום, מכיוון שמדליקים לפני זמן הדלקת נרות שבת, שהוא מוקדם לפחות בכ-20 דקות מזמן ההדלקה בכל יום, יש להקפיד לצקת יותר שמן, כדי שידלקו הנרות לפחות חמישים דקות אחרי שקיעת החמה (מי שמדליקים בנרות מוצקים, יש לעוררם שידליקו בנרות גדולים יותר מבכל יום).

היום אין מתעכבים חצי שעה סמוך לנרות82.

* מגש, ואף כיסא או שולחן שהניחו עליו נר-חנוכה, נעשה בכך 'בסיס לדבר האסור', ונאסר בטלטול בשבת. אם יודעים שיזדקקו במשך הערב לשימוש בכיסא, או להזיזו הצידה כדי לעבור שם (ולא רק כדי "שלא ישחקו בו הילדים" וכדומה), קיימות שתי אפשרויות:

א) להניח את החנוכייה על מגש, ויחד איתה להניח שם מבעוד-יום חלה (או גביע-קידוש חשוב), שאז יהיה המגש מותר בטלטול, לאחר שיכבו הנרות, כ"בסיס לדבר האסור ולדבר המותר", עם החנוכייה שעליו, לכל מקום שרוצים, כ"טלטול מן הצד לצורך דבר המותר", והכיסא יתפנה.

ב) להניח את החנוכייה על הכיסא יחד עם חלה כנ"ל. לאחר שיכבו הנרות ויזדקקו למקום-הכיסא, יהיו רשאים לטלטל הצידה, לכל מקום שרוצים, את הכיסא וכל אשר עליו, כנ"ל במגש, והמקום יתפנה83.

____________________

1)    שו"ע ורמ"א סי' תרע"א ס"ז.

2)    פרי-מגדים סי' תרע"ה בא"א ס"ק ב. לגבי מיקום השמש, כתב בכף-החיים ס"ק מא שנוהגים תמיד – גם בביהכ"נ – שהשמש הוא למעלה מן הנרות, ע"פ מהרי"ל שסמך זאת עה"פ "שרפים עומדים ממעל לו". וכן מובא מס' קב-הישר פרק צו, שהשמש הוא דוגמת כהן גדול בביהמ"ק. וראה מנהגים שונים בנטעי-גבריאל הל' חנוכה פ"כ ס"ב-ג וש"נ, והמובא להלן הע' 21.

3)    מברכים רק מפלג המנחה ואילך, ראה ב"ח ר"ס תער"ב ופר"ח סי' תרע"ט. בשיחות-קודש תשכ"ג עמ' 401, ר"ד מנר ג' דחנוכה, איתא: "כ"ק אד"ש דיבר עם הרש"ל [הרה"ח ר' שמואל לוויטין ז"ל] על-דבר שבימי חנוכה יתפללו מנחה בשעה 3:30, בכדי שהדלקת נרות בביהכ"נ יהיה בזמן פלג המנחה".

ואכן, ידוע ומפורסם שהרבי דייק מאוד שלא להדליק לפני פלג המנחה, אפילו בימים שהיו כינוסים וכו'. וכ"ה באג"ק כרך י' עמ' רכח. וע"ע 'התקשרות' גיליון עג עמ' 13, ודיוק המסופר  שם - ב'כפר חב"ד' גיליון 740 עמ' 76.

4)    שו"ע ואחרונים סי' תרע"ה ס"א. וע"ע שו"ת הצמח-צדק או"ח סי' סז ס"ה, וב'התקשרות' גיליון רעד עמ' 18.

5)    ספר-הניגונים ח"א, ניגון נג. בשנים האחרונות ניגנו זאת במניין של הרבי בכל יום מימי החנוכה.

6)    רמ"א סי' תרע"א סוס"ז ושערי תשובה שם.

7)    סה"ש תש"נ ח"א עמ' 193 הערה 81, נדפס גם בשערי הל' ומנהג או"ח ח"ב סי' רפ (וראה ד"מ תער"ב סוף ס"ק א. אנציקלופדיה תלמודית כרך טז, ערך 'חנוכה', ציון 139. ואולי משום כך נפוץ להדליק בבית-הכנסת, וכן נוהגין בבית-חיינו, בנרות הרגילים, הדולקים זמן רב, ולא בשמן).

8)    כמדומה, זהו שימוש נדיר של הרבי (בשיחה מוגהת) במילה מחודשת זו.

9)    לקוטי-שיחות חכ"א עמ' 169 והערה 44 [וראה 'התקשרות' גיליון ח"י עמ' 11, שהורה הרבי לצא"ח שבלית-ברירה ניתן לוותר בעניין צורת המנורה (על מטבעות), כיוון שכמה מגדולי-ישראל עוד בימי הרמב"ם חלקו עליו בזה, משא"כ בציור הלוחות מרובעות שמפורש בש"ס]. והמדובר כשעושים את החנוכייה קנים בדוגמת המנורה, ובפרט בהדלקות פומביות, אבל אין קפידא לעשות בצורה זו דווקא, ואדרבה רבים מהחסידים בדורות שעברו נהגו להדליק בחנוכייה ללא קנים [עם דופן, ראה לקו"ש ח"ה עמ' 456, ואולי נובע הדבר ממה שהיו מדביקים את הנרות בכותל עצמו ללא חנוכייה, כמבואר בסידור אדמוה"ז], ואף בס' ימי בראשית עמ' 50 נדפס צילום מכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, שהדליק בחנוכה תש"י בחנוכייה כזאת. אף הרבי, כששהה לפעמים בספרייה (וי"א שכך נהג גם בביתו) הדליק בחנוכייה פשוטה, ללא קנים וללא דופן. והיו פעמים שהדליק בחנוכייה ללא דופן עם קנים מרובעים, והשמש באמצע בין הנרות.

10)  בלקוטי-שיחות חי"א עמ' 241 הוכיח שלפי אדמוה"ז לימוד זה הוא מן התורה.

11)  סה"ש תש"נ ח"א עמ' 207 [אף שא"צ כלי, ראה סידור אדמוה"ז, ולקוטי-שיחות ח"ה עמ' 445]. וראה א"ר וברכ"י סי' תרע"ג ס"ג. ולהעיר שהרבי היה מדליק במנורה פשוטה דווקא.

12)  ספר-המנהגים.

13)  ספר-המנהגים. שערי הל' ומנהג או"ח ח"ב סי' רפ. לוח כולל-חב"ד.

14)  עד עלות-השחר, שו"ע ונו"כ סו"ס תער"ב. בלוח כולל-חב"ד כתב, שאם לא הקיצם – לא יברך. ובמשנה-ברורה שם כתב, שהנוהג להקל ולברך גם כשישנים אין למחות בידו.

15)  ראה לקוטי-שיחות ח"ב עמ' 483, ועוד.

16)  כך הנהיג הרבי בשנים האחרונות, ראה 'שבח המועדים' (תשנ"ג) עמ' 101, 'התקשרות' גיליון ח"י עמ' 14 הע' 11, וש"נ. ומשתדלים לחנכם עם כל ההידורים (ע' לקו"ש חי"ב עמ' 251).

17)  ספר-המנהגים, עיי"ש. לקו"ש חלק ל' עמ' 312. ועל-אף האמור ב'שלשלת היחס' שבראש ס' 'היום יום' מהדורת תשנ"ה עמ' 34, על שנת תשמ"ח (מוגה), שהרבי "מעורר שכל ילד/ה ידליק נרות חנוכה בפתח חדרו", והכוונה להנדפס ב"משיחות ש"פ וישב, כ"א כסלו" ס"י (סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 162), הנה הרבי נשאל על כך כמה שאלות, ומהן: "האם גם הבנות צריכות להדליק?", והשיב: "יש לעיין ולבדוק בכל מקום לגופו של עניין את התוצאות בפועל, באיזה אופן יוסיפו בחינוך" (שיחת כ"ד כסלו בעת ה'יחידות' לאורחים ס"ו, התוועדויות תשמ"ח ח"ב עמ' 91, בלתי מוגה). ולמעשה המשיך הרבי לציין את 'מנהג בית הרב' שהבנות אינן מדליקות, גם בשנים הבאות - בסה"ש תש"נ ח"א עמ' 194 הערה 84. וכן בסה"ש תנש"א ח"א עמ' 165 הערה 110. וראה שיחות קודש תשל"ה ח"א עמ' 34. ראה גם אנציקלופדיה תלמודית ערך 'חנוכה', כרך טז עמ' רמח ו-רנב, ובהמצויין שם.

18)  לקוטי-שיחות חלק ל' שם. ועיין במשנה-ברורה סי' תרע"ה ס"ק ט.

לכאורה צ"ע, עפ"ד אדמוה"ז (קו"א סי' ערב ס"ק ב, ובכ"מ), שהיודע לברך - לא יתן לאחר לברך עבורו. ואולי הו"ע פרטי שלה, שלא רצתה לברך במקום בעלה, וא"כ פרט זה אינו הוראה לאחרות.

19)  ספר-המנהגים.

לעניין ג' טפחים ועשרים אמה – נחשב הגובה לפי השלהבת, ולעניין עשרה טפחים - לפי בסיס הנרות, ובכל אופן, לא לפי בסיס החנוכייה (ראה שו"ת מנחת-יצחק ח"ו סי' סה אות ב' וש"נ).

20)  שו"ע סי' תרע"א ס"ו.

21)  חשוב שהשלהבת תהיה למעלה מזו של שאר הנרות. ראה משנה-ברורה סי' תרעג סק"כ.

22)  ספר-המנהגים, שו"ע סי' תרע"ג ס"א בהג"ה ונו"כ.

רבים מאנ"ש אינם מקפידים שיהיה השמש דווקא "ממעל", ומניחים אותו בצד, בנפרד (על גבי פמוט וכדומה, ויש מניחים משמאל למנורה) וי"א שכך נהגו רבותינו.

23)  ספר-המנהגים שם. ומשמע, שלדעת הרבי טילטול טפח מהווה הזזה (כי בשו"ת שצויינה שם לא הוגדר המרחק כלל!). וע' 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב ס"ע רי. חו"מ סי' קצח ס"ב.

24)  שו"ע סי' תרע"ד ס"א בהג"ה.

25)  לקו"ש ח"ה עמ' 456, ועיי"ש.

26)  סי' תרע"א ס"ז, לבוש וט"ז שם.

27)  רמ"א סי' תרע"ז ס"א, ט"ז ומ"א שם. בעניין פנימיות של ישיבות ומוסדות חינוך, בס' 'חובת הדר' (עמ' קו) כתב שהתלמידים כבני-בית וחובתם מדינא בחדר האוכל, ואם ירצו - יכוונו שלא לצאת בהדלקה שבחדר האוכל ואז ידליקו בברכה בחדר השינה. ובשו"ת אגרות-משה (או"ח ח"ד סי' ע אות ג ויו"ד ח"ג סי' יד אות ה) ומנחת-יצחק (ח"ז סי' מח) כתבו שמן הדין עליהם להדליק בחדר השינה כיוון שרק הוא מיוחד לכל אחד מהם. ועליהם להסדיר תור לשמירה מפני סכנת דליקה ח"ו.

28)  ספר-המנהגים.

29)  סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 162. וכיוון שמדובר בבית אחד, מדליק בעל-הבית במקום המרכזי, והילדים רשאים להדליק בחדרם, בקל-וחומר מהאמור בהערה 27.

30)  דרכי-משה והג"ה סי' תרע"א ס"ד ובאחרונים, וראה אנציקלופדיה תלמודית ערך 'חנוכה' עמ' שלו.

31)  שו"ע תרע"ה ס"א, ובמשנ"ב ס"ק ו.

32)  ספר-המנהגים, 'שערי הלכה ומנהג' שם, ועיי"ש הטעם.

33)  ספר-המנהגים מסידור אדמוה"ז, ושם נסמנו מקורות נוספים.

34)  ספר-המנהגים שם, ע"פ האחרונים סי' תער"ב ס"ב. וכדלהלן – יש לעסוק באותה שעה יחד עם בני ביתו בתורה או בשמחה של מצווה.

35)  ספר-המנהגים שם, ועיי"ש הטעם. ולמעשה, מדייקים בזה בלא פלוג גם כשמדליקים אחר צאת-הכוכבים, כגון במוצש"ק או כשמדליקים באיחור.

36)  מהלשון בספר-המנהגים "עושים מלאכה" (ולא "עושות" או "הנשים עושות") משמע לכאורה שלפני שיעור זה גם האנשים אינם עושים מלאכה, ע' ס' חסידים סי' קכא וס' מהרי"ל עמ' תט. אבל ראה בהשלמה לשו"ע רבנו סי' עת"ר סו"ס ד שהבין שזו רק משמעות, וכשאר הפוסקים שהביאו זאת, גם הוא תלה זאת במנהג בפועל. וכיוון שלא ידוע שנזהרו בזה רבותינו ואנ"ש (הרה"ח רי"ל שי' גרונר, וגם בלוח כולל-חב"ד כתב זאת רק לנשים), ניתן לכל היותר לדייק שהרבי לא שלל מנהג זה (לאלה הרוצים להחמיר על עצמם), אבל לא שעשהו "הוראה לרבים".

מהות המלאכה לא נתפרשה (מלבד איסור כיבוס ותפירה בכף-החיים שם ס"ק ט'), ומסתבר שלא לאסור לפחות מלאכת אוכל נפש וכל מה שמותר בחוה"מ, ע"ד האמור בשו"ע רבינו סו"ס רנא.

37)  'התוועדויות' תשמ"ב ח"ב עמ' 599 ועמ' 618. ובשיחת מוצאי זאת חנוכה תשל"ה ס"ט (מוגה, שיחות-קודש תשל"ה ח"א עמ' 284), שמייד לאחרי ההמתנה ע"י הנרות ישב ללמוד שיעור גמרא.

38)  הוספות לשו"ע אדמוה"ז סי' תר"ע ס"ג, מהרמ"א שם.

39)  סה"ש תשנ"ב ח"א עמ' 196 הערה 26.

40)  היום-יום, כח כסלו. וביאר הרבי, שזה צ"ל לא בדרך אגב, כדי 'לצאת-ידי-חובתו', אלא בהתלבשות ובהכנה מקודם ובסבר-פנים-יפות, שאז יתקבלו דבריו (שיחות-קודש תשי"ח עמ' קלא).

41)  לקו"ש כרך כה עמ' 401. וראה התוועדויות תשמ"ו ח"ב עמ' 186 ואילך, ש'שמחה פורצת גדר' של חושך העולם, עיי"ש.

42)  כמנהג רבותינו נשיאינו, היום-יום כח כסלו.

43)  לנהוג כ'מהדרין מן המהדרין' גם בענין זה, וכמנהג שהביא הרמ"א (תר"ע ס"ב) לומר שירות ותשבחות בסעודות שמרבים בהם (סה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 122), כדעת הרמב"ם שימי חנוכה הם "ימי שמחה והלל" (סה"ש תשנ"ב ח"א עמ' 207).

44)  "ולהעיר, שענין זה שייך גם למנהג נתינת דמי חנוכה: א) נתינת דמי חנוכה פועלת שמחה. ב) כשמודיעים על חלוקת דמי חנוכה – מתקבצים רבים, וכשמוסיפים בדמי חנוכה, נוספים עליהם" (סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 165 הערה 105).

45)  שיחת ש"פ וישב תשל"ד ס"ה (הנחת הת' בלתי מוגה – שיחות-קודש תשל"ד ח"א עמ' 196).

46)  ע"פ שיחת ש"פ וישב תשל"ג ס"ב (בלתי מוגה – שיחות קודש תשל"ג ח"א עמ' 209) ושיחת ש"פ וישב תשל"ז סל"א (כנ"ל – שיחות-קודש תשל"ז ח"א עמ' 358).

47)  תוכנם – [לא לשמחם בלבד, אלא] עניין החינוך, מתן 'פרס', כ'מיקדמה' לעודדם שיוסיפו יותר בלימוד התורה ('התוועדויות' תשמ"ח ח"ב עמ' 65); להראות שגם הממון נהפך לרוחניות על-ידי שמשמש לעניינים כשרים ובפרט לענייני קדושה (לקו"ש ח"י עמ' 290); ובמיוחד – לחנכם להרבות בצדקה ('התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 63).

48)  סה"ש תש"נ ח"א עמ' 210.

49)  שם, עמ' 199.

50)  סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 163, נדפס גם ב'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב סי' רפג.

כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע נתן גם לנכדותיו, שיחת נר ה' דחנוכה תש"ל (בלתי מוגה) בסופה.

51)  לקיים מנהג כ"ק אדמו"ר מהורש"ב, המובא בהיום-יום, כח כסלו – סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 163, וסה"ש תש"נ ח"א עמ' 194. 'שערי הלכה ומנהג' שם.

52)  'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 132.

53)  אג"ק כרך כא עמ' קצה, וראה קובץ 'היכל מנחם' ח"ב עמ' קצג.

54)  גם בבית רבותינו נשיאינו – 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 185.

55)  ראה בני-יששכר מאמרי חודש כסלו-טבת מאמר ב' (מו,ב). סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 360 הערה 32.

56)  'התוועדויות' תשמ"ב ח"ב עמ' 545.

57)  ספר-המנהגים, עיי"ש בהערה, ובלקו"ש ח"ה עמ' 443 בהערות.

58)  פרי-מגדים, הובא ונתבאר בלקו"ש הנ"ל.

59)  'התוועדויות' תשמ"ו חלק ב' עמ' 204 ועמ' 215.

60)  לקו"ש ח"ה עמ' 444.

61)  'התוועדויות' תשמ"ה ח"א עמ' 652, ח"ב עמ' 1169, ח"ג עמ' 1537 ועוד.

62)  ספר-המנהגים עמ' 8.

63)  ראה בס' 'משבחי רבי' עמ' 48, שהרבי אמר להרה"ח רי"ל שי' גרונר: "בכל פעם כשמתפללים – גם כשאין הש"ץ 'חיוב' – צריכים הנרות לדלוק!" (ומשמע שמדליקין את כל חמשת הנרות, וכנהוג). וי"א שבאם אין הש"ץ 'חיוב' מדליקים רק שני נרות.

64)  ונהגו לסמן זאת בטפיחה על השולחן, כמו ב'יעלה ויבוא' ו'טל ומטר'.

65)  ובט"ז סי' תרפ"ב ס"ק ג וא"ר שם ס"ק ב כתבו שכל-שכן שמי ששכח בתפילה יאמר קודם יהיו לרצון האחרון "יהי רצון מלפניך שתעשה לנו ניסים ונפלאות כמו שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. בימי מתתיהו...".

66)  סידור יעב"ץ (בהוצאת אשכול ח"א עמ' תסה), שלחן שלמה וערוך השלחן סי' תרפ"ב ס"ג (וכ"מ ביד אפרים וכו' שבהערה הבאה), וכ"כ בקצות השלחן סי' מז בבדי השלחן ס"ק יח כ'מנהג העולם'. וסיים "ומסידור הנוסח שאומרים תחילה 'ונאמר אמן', משמע ששם הוא סיום ברכת הרחמן". וכוונתו כנראה לשלול את המובא בלוח א"י בשם האדר"ת לומר זאת מייד אחר 'אל יחסרנו' שלדעתו שם הוא סיום הברכה (הובא גם בנטעי-גבריאל הל' פורים פרק עה הע' ח), משא"כ לדידן שאין עונים שם אמן, סיום הברכה הוא ב'ונאמר אמן' (כמ"ש באג"ק ח"ז עמ' רכח [אבל שם כתב רק שסומכים על אמן זו, ולא דקאי על כל הברכה, דאל"כ מדוע "אין יכול לגזור אומר 'ואמרו אמן'" (בברכת בעה"ב, כדברי שו"ע אדמוה"ז שם ס"ה מהמ"א שם)]. וראה בטור סו"ס קפט:  "נהגו להאריך בברכת הטוב והמטיב 'הרחמן' בכמה גווני", משמע שטרם נסתיימה הברכה. וראה בשו"ע אדמוה"ז שם סוס"ז), ולכן אומרים שם 'על הניסים'. אלא שהקצות השלחן בעצמו פסק לעיל ס"ב (מחיי אדם מז,א) שיש לענות אמן אחר 'אל יחסרנו', וצ"ע. כן צע"ק מדוע לא נאמר שסיום הברכה הוא ב"ואמרו אמן" שבסוף כל בקשות 'הרחמן', ונסמוך על ה'אמן' שאומרים עליו.

67)  רמ"א סי' תרפ"ב ס"א. ובראש-חודש, יקדים לזה 'הרחמן הוא יחדש' משום דתדיר קודם - יד אפרים, משנ"ב וכה"ח שם.

68)  פרמ"ג סי' תרע"ה בא"א ס"ק ד.

69)  ראה טעמים לזה ב'שערי הלכה ומנהג' שם עמ' רעו.

70)  מכיוון שהוא סיום לתפילת שמו"ע, שו"ע אדמוה"ז סי' נה ס"ד.

71)  סידור אדמוה"ז אחרי הלל. וראה שער הכולל פי"א סכ"ג

72)  שו"ע ורמ"א סי' תקע"ג. הוספות לשו"ע אדמוה"ז סי' תר"ע ס"ה. לוח כולל-חב"ד.

73)  'התוועדויות' (טו) תשט"ז ח"א עמ' 303, עיי"ש הטעם. בקונטרס 'ברוך שעשה ניסים' חנוכה תשי"א, שבו נדפסו מנהגי חנוכה לראשונה, כתב הרבי: "נהגו שהפתילות יהיו בכל יום חדשות. וי"א דאין חוששין לזה, ואדרבה הישנות נוחין יותר לדלוק. ולע"ע, לא יכולתי לברר מנהג רבינו בזה [משמע שאם יתברר מנהגו, יוכרע הספק]". ולפלא שבס' המנהגים, שנדפס בשנת תשכ"ו, נעתק משם ללא שינוי [ולא ידוע שהכניסו אז את השיחה הנ"ל כלל], למרות האמור באותה שיחה. ומה שהרבי נהג  (עכ"פ בשנים האחרונות) להדליק בפתילות חדשות בכל יום, הנה עד שנת תשמ"ח הכינה את החנוכייה הרבנית או אחד מהמשב"ק בבית, ואח"כ – הר"ר שד"ב גאנזבורג, ולא ידוע אם קיבלו הוראות מהרבי על כך.

74)  ספר-המנהגים עמ' 70, מסידור אדמוה"ז ועוד.

75)  אג"ק כרך י עמ' רצו. ומשם נכנסה ההוראה ללוח כולל-חב"ד, ואחרי הפירסום שם – כתב הרבי באג"ק כרך טו עמ' כה: "וכן כתב גם הרר"ב שי' נאה בלוח כולל חב"ד, שעברתי עליו. ופליאה מה גרם לספק בהנהגת חב"ד מפורסמת" (שגם בארה"ק מנהגנו כדעת הרמ"א סי' תרפ"ד ס"א, ושו"ת הצמח-צדק או"ח סי' סח. ואגב, לפלא שנשמטה ההוראה מספר 'שערי הלכה ומנהג'!) וראה 'התקשרות' גיליונות: תר"מ עמ' 14, תרמ"ג עמ' 16, שלמרות שזו אותה מחלוקת בסוכות כבחנוכה, הרי גם לאחר ההוראה בחנוכה לא הורה הרבי לשנות בסוכות, ואף לאחר שהזכיר אפשרות זו בשיחתו בשנת תשמ"ט, לא הניח לשנות מאומה בלוח כולל חב"ד.

76)  החופשה השניה בשנת תקס"א היתה נצחון תורת החסידות ודרכי החסידות ביתר שאת ויתר עז מכמו שהיה בפעם הראשונה (בשנת תקנ"ט) – שאז היתה ההלשנה בעיקרה על אדמו"ר הזקן, וההלשנה בשנת תקס"א היתה בעיקרה על תורת החסידות. ספר-המנהגים עמ' 93, מלוח היום-יום עמ' ז, וקונטרס לימוד החסידות פרק ו, עיי"ש בארוכה.

בג' דחנוכה חופשה ניתנה לו להעתיק דירתו למעון פרטי, ואשר יקבע דירתו – באופן זמני – בפטרבורג (רשימת אדמו"ר מהוריי"צ, 'ספר התולדות – אדמו"ר הזקן' ח"ג עמ' 746). ובספר-השיחות תורת-שלום עמ' 84 איתא שיצא בנר החמישי. והשיב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "ויש לומר, דבשניהם היו ענייני גאולה (גם כפשוטם)" – הובא בלקוטי-שיחות כרך כה עמ' 399 הערה 44.

ואף בגאולתו הראשונה, י"ט כסלו תקנ"ט, היתה שלימות הגאולה (בנוגע אלינו) באופן ש'חזר לבוריו' בימי חנוכה – שהרי ביום ג' דחנוכה חזר מפטרבורג לוויטבסק, כדאיתא בלקוטי-דיבורים עמ' 23 ('התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 95 ועמ' 101).

77)  היום-יום ל' סיוון. וראה שו"ע אדמוה"ז סי' רפה ס"ו. 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סי' קלב. לוח כולל-חב"ד.

78)  'היום יום' ד' טבת. וראה אג"ק סוף כרך ח"י.

79)  לוח כולל-חב"ד.

80)  ספר-המנהגים, ראה שם הטעמים לזה.

81)  קיצור של"ה הל' חנוכה, וא"ר ר"ס תרע"ט. וכן נהג הרבי אחרי שנת תשמ"ח, כאשר חזר מן ה'אוהל' סמוך לשקיעה: הדליק נר חנוכה, נר שבת, ואחר-כך התפלל מנחה בציבור.

82)  היום-יום, כ"ה בכסלו (ומהלשון משמע, שבכל זאת התעכב מעט), ספר-המנהגים.

83)  הרה"ג ר' לוי-יצחק שי' הלפרין, ע"פ שו"ע אדמוה"ז סי' רע"ז ס"ו, רע"ט ס"ד, ש"ט ס"ו, שי"א ס"ט (העניין נדון ונתבאר לפרטיו  ב'התקשרות' גיליונות רפג, שפה, שפז, שפט וש"נ).

במקרה של צורך גדול לטלטלו לפני-כן, יעשה שאלת חכם ע"פ המבואר בסי' רע"ז ס"ג.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)