ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה (כח,י)
יציאה זו רומזת לירידת הנשמה מ"באר שבע", מקור הנשמה למעלה, ל"חרן", העולם הזה הגשמי והחומרי.
"וילך" – ירידה זו פועלת בנשמה בחינת "הילוך", כפי שנאמר "ונתתי לך מהלכים בין העומדים".
"חרנה" – על-ידי ירידה זו מתגלה ב"חרן" הה"א שבה, דהיינו הכוח האלוקי המהווה ומחיה את העולם, "כוח הפועל בנפעל". כמאמר רז"ל שהעולם הזה נברא ב-'ה'.
(ספר-השיחות תשנ"ב כרך א עמ' 138)
וילך חרנה (כח,י)
מדוע נאמר "חרנה" ולא "לחרן"?
יש לבאר זאת: הליכה זו רומזת לירידת הנשמה לעולם-הזה, עולם שבו הנשמה היא מציאות נפרדת מהקב"ה (בגלוי) ולא נרגשת בה כלל השפעת הקב"ה. לכן נאמר "חרנה", שכן "לחרן" מדגיש את הקשר וההמשכיות למקום היציאה ואילו הלשון "חרנה" מבטא את הנתק השורר בין חרן לבין באר-שבע.
(ספר-השיחות תנש"א חלק א עמוד 141)
ויפגע במקום (כח,יא)
ויפגע: ...ורבותינו פירשו לשון תפילה (רש"י)
מכיוון שהניסיונות הנקרים לאדם, כאשר הוא נפגש פנים אל פנים עם ענייני העולם, קשים מהניסיונות העומדים לפניו בהיותו בד' אמות של תורה, לכן בטרם יציאתו מעולמה של תורה וכניסתו לענייני העולם, עליו לעורר רחמים על עצמו ולהתפלל לה' שיעזרהו ויסייעהו, שיוכל להחזיק מעמד במערכה הכבדה ובניסיונות שנכונו לו.
(ליקוטי-שיחות כרך א עמ' 61)
והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו (כח,יב)
סולם רומז לעבודת הנשמה. כמו הסולם כך גם הנשמה – "מוצב ארצה", בגוף גשמי וחומרי, אך "ראשו מגיע השמימה" – היא מושרשת במהותו ועצמותו יתברך.
המלאכים עולים ב"סולם" זה – הם מתעלים על-ידי עבודת הנשמה. הואיל והם מסייעים לנשמות-ישראל בעבודתם ומזככים את תפילתם של ישראל, לכן גם הם מתעלים על-ידי עליית הנשמות.
(המשך תער"ב, כרך ג עמ' א'תנ-א'תנא)
והנה ה' ניצב עליו (כח,יג)
הקב"ה בכבודו ובעצמו, כביכול, שומר על הצדיק ואינו מפקיד את שמירתו בידי סתם מלאכים ואף לא בידי המלאכים שנבראו ממצוות הצדיק.
זהו שנאמר (איוב ד,יח) "הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה". כלומר: "הן בעבדיו" – בצדיקים, "לא יאמין" – לא ייתן הקב"ה אמון לשום מלאך לשומרם, "ובמלאכיו" – אפילו מלאכיו של הצדיק, שנבראו מכוח מצוותיו ויש להם שפע ממנו, "ישים תהלה" – גם בהם לא ייתן די אמון לשמירת הצדיקים, אלא הוא בכבודו ובעצמו יעשה זאת.
(כתר-שם-טוב סימן שכ עמ' 92)
* * *
"והנה ה' ניצב עליו" – ראשי-תיבות (מהסוף להתחלה) "עניו".
לומר לך: דווקא על-ידי ביטול, ענווה וקבלת-עול, ממשיכים בחינת "והנה ה' ניצב עליו".
רמז נוסף: "סולם" רומז לכבש המזבח (מדרש-רבה), והרי בנוגע לכבש נאמר (שמות כ) "ולא תעלה במעלות על מזבחי", "שלא יפסיע פסיעה גסה".
(אור-התורה כרך ה דף תתנ)
ואנוכי לא ידעתי (כח,טז)
שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה (רש"י)
יש לשאול, הרי במשך י"ד שנה שעשה בבית עבר לא שכב, וכמו-כן במשך עשרים השנה שעשה בבית לבן; ודווקא כאן, במקום המקדש, שכב לישון?!
ויש לומר, דהנה שכיבה מורה על ירידה גדולה ביותר, שכן בעת השינה הראש והרגל שווים, ולא ניכרת עליונותו של הראש; זה מצב שבו החלק העליון שבאדם, רוחניותו, שווה לחלק התחתון, גשמיותו. אך בפנימיות העניינים יש כאן עילוי נפלא: השוואה זו באה מצד גילוי מהותו ועצמותו יתברך, שהוא לעילא ולעילא מגדרי מעלה ומטה, ולפניו שניהם בהשוואה ממש. התאחדות זו היתה דווקא במקום המקדש, ששם יש המשכת וגילוי אלוקות בתכלית השלימות, ועד לגילוי העצמות.
(ספר-השיחות תשנ"ב כרך א עמ' 140)
אכן יש ה' במקום הזה... ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה (כח, טז-יז)
יעקב נוכח, שגם במקום שחיות רעות מצויות בו, מצוי שמו יתברך, וממילא הבין שגם ברוחניות כך הוא – גם במחשבות זרות, שהן בבחינת "חיות רעות", יש ניצוצות של קדושה שנפלו שם בסוד "שבירת הכלים".
"ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה" – נפלה עליו יראה ורעדה ונצטער בצער השכינה שירדה לבין הקליפות.
(כתר-שם-טוב סימן צג דף יג)
והיה ה' לי לאלוקים (כח,כא)
הצדיק – אף כשמתרחש אתו דבר טוב יש לו לדאוג, כי אולי מנכים לו מזכויותיו.
זהו "והיה הוי' לי לאלוקים" – ייתכן שמידת הרחמים (שם הוי') היא לאמיתו של דבר מידת הדין (שם אלוקים), שמנכים לו מזכיותיו, ולכן עליו להוסיף תמיד זכויות...
(צוואת הריב"ש סימן קב עמ' 36)
וישא יעקב רגליו (כט,א)
"רגליו" מלשון רגילות. יעקב נשא והגביה את הרגילות שלו, מענייני העולם – לעניינים רוחניים. זהו שכתוב (ישעיה נח) "אם תשיב משבת רגליך וגו' והאכלתיך נחלת יעקב אביך" – אם תגביה ותתרומם מעל לרגילותך, תזכה לנחלת יעקב, שגם אצלו נאמר "ויישא יעקב רגליו".
(כתר-שם-טוב סימן נז עמ' 16) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
