יסוד בחסידות הוא, שהתורה היא נצחית בכל זמן ובכל מקום. גם סיפור המבול נצחי ובעל משמעות נצחית. וכך מפרש זאת הבעש"ט: האדם נשטף על-ידי 'מבול' של טרדות, והדרך להינצל מהן היא - התיבה, תיבה במובן של מילה - המילים הקדושות של התורה והתפילה. התורה מצווה את היהודי "בוא אל התיבה" - היכנס לתוך תיבות התורה והתפילה, ואז תינצל מהמבול.

גדולי החסידות מדברים הרבה על החשיבות שבאמירת דברי תורה ותפילה בכל הזדמנות. מסופר שלבעש"ט היה חסיד, הרשל שמו, איש פשוט, שהתפרנס מחפירת בארות. הוא היה בקי בחמישה חומשי תורה ובספר תהילים בעל-פה, והיה חוזר על אותיותיהם תמיד, בשעת מלאכתו ובעת הליכתו. אמר עליו הבעל-שם-טוב: "להרשל החופר יש דעה למעלה" (ספר המאמרים תש"ט עמ' 86).

הקדושה מותירה רושם

אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש היה מרבה לעורר בדבר הצורך לטהר את אוויר העולם על-ידי חזרת משניות ותניא בעל-פה ואמירת דברי תורה ותפילה בכל הזדמנות, גם כשהולכים ברחוב. וכך אמר (היום יום יא טבת): "כשנמצאים בחנות, הולכים ברחוב, נוסעים ברכבת ואומרים אותיות של תורה - מטהרים את האוויר. כל אחד ואחד צריך לזכור דבר-מה בעל-פה (חומש, תהילים, משניות, תניא), כדי שבכל הזדמנות ובכל מקום יוכל להתבונן ולומר את האותיות הקדושות שבתורה".

ועוד אמר (ספר השיחות תרצ"ו עמ' 17): "כשהולכים ברחוב, הרי 'אין אדם יודע מה בליבו של חברו', אבל העץ והאבן יודעים. הם חשים מי הפוסע ודורך עליהם - אדם ריק, או אדם בעל-תורה". ושם (עמ' 151): "לו ידעו איזה רושם נשאר בעולם מאמירת פסוק חומש או פסוק תהילים - לא היו הולכים ברחוב בלי דברי-תורה".

פעמים רבות ציינו גדולי החסידות את הרושם שמותירים דברי תורה ותפילה גם במציאות הגשמית שבה נאמרו. על הבעש"ט מסופר (ספר השיחות תרצ"ו עמ' 151), שפעם אחת היה עם תלמידיו בשדה, והורה להם לעמוד בעיגול, ושכל אחד ואחד יניח את ידו על כתף חברו. כשעשו כן, ראו לפתע אנשים רבים, עטופים בטליתות ועטורים בתפילין, ומתפללים. הסביר להם הבעש"ט שבמקום זה התפללו יהודים לפני יותר משלוש-מאות שנה. והוסיף ואמר: "מה שראיתם אינן התפילות עצמן, שכן התפילות עלו למעלה, אלא שמכל דבר שבקדושה נותר רושם, וזהו רושם אותיות התפילה".

לזכור את ה"אחד"

פעם אחת היה אדמו"ר הרש"ב בעיר גדולה, וטייל עם בנו, הרבי הריי"צ, ברחוב מרכזי. לאחר הטיול אמר הרבי לבנו, שבמקום מסויים בטיול נפלה לו 'מחשבה עליונה', והוא משער שבאותו מקום התפלל לפנים יהודי תפילת מנחה. אמר על כך אדמו"ר הריי"צ: "אותו יהודי התפלל תוך כדי מחשבות זרות ובלבולים, מחמת העוברים ושבים. ובכל-זאת זיככו אותיות התפילה הקדושות את האוויר, עד כדי כך, שכאשר עבר הרבי במקום זה נפלה לו מחשבה עמוקה" (ספר השיחות תרצ"ו עמ' 164).