אובדן המזוודה גרם לרבי עוגמת-נפש מרובה. היו בה ספרים יקרי-ערך, שהרבי הרש"ב (רבי שלום-דובער שניאורסון) מליובאוויטש נזקק להם. כל חפציו האחרים הגיעו בשלמותם, כשירד מהרכבת בתחנה בפטרבורג; כולם – חוץ ממזוודה אחת. חיפשו וחיפשו, אך המזוודה לא נמצאה.
אברהם-אליהו, חסיד צעיר שנשא אישה לא מכבר, הגיע אל הרבי. רוחו הייתה עגומה ורצונו היה לשטוח לפני הצדיק את ליבו ולתנות את צרותיו. בעיות רציניות היו לו. אשתו הטרייה הביאה עמה נדוניה מכובדת: עשרת אלפים רובל. הבעל ניסה את מזלו, שלח ידו במסחר והפסיד את רוב כספו. עתה לא נותרו בידו אלא אלף רובלים. וזה עוד לא הכול. היחסים בין בני-הזוג הידרדרו. היה ברור שאם יימשכו ההפסדים, יהיו גם חיי-המשפחה במשבר חמור.
אך נכנס החסיד המודאג, פנה אליו הרבי: "טוב מאוד. אברהם-אליהו יביא לי את המזוודה מתחנת הרכבת". הוא קיבל את האישור על הפקדת המזוודה, ויצא לבית-הנתיבות. לא היה לו שום מושג על המהומה שהתחוללה סביב המזוודה האבודה.
שקט שרר בתחנה. אין רכבת יוצאת ואין באה. אברהם-אליהו נכנס למזנון והזמין שתייה. בתוך כך התיישב, הוציא מכיסו חפיסת סיגריות משובחת, שלף סיגריה והציתה.
"מעשן?", שאל אדם שעמד לידו והתבונן במעשיו. אברהם-אליהו כיבדו בסיגריה, והשניים החלו לשוחח. "מה אתה עושה כאן בשעה כזאת, שאין בה תנועת רכבות?", שאל האיש.
אברהם-אליהו השיב כמסיח לפי תומו: "הצדיק מליובאוויטש הגיע לעיר לפני כמה ימים, ושלחני עכשיו כדי לשחרר את מזוודתו".
"מעניין!", קרא הגוי, "אני מנהל המחסן!". מיד בדק את טופס האישור, ושלח פועל להעלות את המזוודה הממוספרת.
"אין", אמר הפועל ששב בידיים ריקות. "אין אצלנו מזוודה כזאת".
"מהר", הרעים עליו המנהל בקולו. "חפש היטב והבא אותה אליי מיד!".
כעבור זמן-מה שב הפועל ובידו המזוודה האבודה. היא הייתה מונחת בפינת המחסן, תחת חבילה גדולה שהסתירה אותה.
"עתה אני בעל-חוב כלפיך", חייך הרבי אל אברהם-אליהו, שהביא לו את הספרים היקרים. על פניו ניכרה שמחתו על שנמצאה המזוודה.
בעת ה'יחידות' סיפר אברהם-אליהו לרבי על כל הקורות אותו מיום נישואיו ועד עתה, וביקש עצה מה לעשות בהמשך. "כמה כסף נשאר לך?", שאל הרבי.
"אלף רובלים", השיב החסיד בעצב.
"סע לעיר קרץ", ציווה עליו הרבי, "והשם יתברך יזמן לך פרנסה טובה. אולם", הוסיף, "אל תשכח לקחת עמך צידה לדרך".
עם שובו לביתו החל מיד בהכנות לנסיעה. אשתו הכינה בעבורו מיני-מאפה משובחים, כמצוות הרבי, והוא יצא לדרך, סמוך ובטוח שברכת הרבי תתקיים.
אברהם-אליהו הגיע לעיר ולא ידע לאן לפנות. הנסיעה עייפה אותו מאוד, והוא החליט לטבול את גופו במי הים הקרירים. כשיצא, הוציא מתרמילו את חבילת העוגיות, בירך והחל לאכול מהן. בתוך-כך הבחין ביהודי היושב לצידו ו'פוזל' לעבר העוגיות הריחניות. החסיד כיבד את שכנו ב'מזונות' והתפתחה ביניהם שיחה.
אברהם-אליהו סיפר ליהודי כיצד הפסיד את כספו, וכי הרבי שלחו לכאן עם אלף הרובלים שלו, ובירכו בהצלחה. "עתה אינני יודע מה לעשות הלאה", סיים את דבריו.
"אני מקווה שאוכל להיות לך לעזר", הגיב היהודי, שהאזין לדבריו בקשב רב. "מחר בבוקר ניפגש כאן, אך אל תשכח להביא עמך מהעוגיות הנפלאות האלה".
הפגישה הייתה פורייה מאוד. אברהם-אליהו יצא מקרץ לקרמנצ'וג עם קרון מלא נייר סיגריות, שאותו רכש מהיהודי באלף הרובלים שברשותו. בקרמנצ'וג שכנו בתי-חרושת רבים לייצור סיגריות.
הוא פנה לחסיד עשיר, ר' צבי שמו, שהיה בעליו של בית-חרושת גדול לסיגריות, וסיפר לו את סיפורו. "שילמת אלף, אתן לך אלפיים", פסק הסוחר. אך אברהם-אליהו דרש לא פחות מעשרת אלפים רובל. "זה הסכום שהפסדתי, ואותו עליי לקבל בחזרה", אמר.
ר' צבי העלה את הצעתו לשלושת אלפים ולארבעת אלפים, אך אברהם-אליהו לא אבה לשמוע. אמר בליבו ר' צבי, שאף הוא יכול לנסוע לקרץ ולקנות קרון כזה במחיר מציאה.
יצא ר' צבי לקרץ, אך מהר מאוד התברר לו שאין שום אפשרות לקנות נייר, ויותר מזה, שמסתמן מחסור בנייר. כל התפוקה המתוכננת לחודשים הקרובים כבר נמכרה מראש. היהודי שמכר לאברהם-אליהו את הקרון הסביר לו בנחת: "ריחמתי עליו ומכרתי לו קרון אחד; יותר לא אוכל לספק".
ר' צבי שלח מיד מברק לקרמנצ'וג אל אברהם-אליהו, שלא ימכור את הקרון למישהו אחר, ושיקבל ממנו עשרת אלפים רובל טבין ותקילין, כפי שדרש.
אברהם-אליהו מיהר לשוב לרבו. ראשית, רצה לבשר לו על הצלחתו. שנית, חשב שיוכל לקבל עוד עצות כאלה...
"אברהם-אליהו", חייך הרבי, "את חובי כבר פרעתי לך"... | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
