גיליון 692, ערב שבת-קודש פרשת וירא, י"ד במרחשוון ה'תשס"ח (26.10.2007)
דבר מלכות
עבודת יצחק – לחפור ולגלות "מים" גם ביהודי שני
מדוע נצטווה אברהם בברית מילה דווקא לפני הולדת יצחק? * אברהם – המשיך וגילה אלקות בעולם, יצחק – זיכך והעלה את העולם למרות הקשיים וההתנגדות * לא דיי בעבודת אברהם, יש לעסוק גם עם הנמצאים בחוץ, לחפור ולהסיר מעליהם את העפר והבוץ, עד שמתקיים בהם "הרחיב ה' לנו" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. אחת1 המעלות שאליה הגיע אברהם אבינו על-ידי מצוות מילה, היא, שנעשה ראוי להוליד את יצחק, וכמאמר רז"ל2 שיצחק היה צריך להיוולד מטיפה קדושה דווקא, וכדאיתא גם הלשון3 "אשר קדש ידיד מבטן". ולכן, אף-על-פי שגם קודם המילה היה אברהם מרכבה לאלקות, מכל מקום, לא היה עדיין ראוי להוליד את יצחק, ורק כאשר הגיע לדרגת "והיה תמים"4, על-ידי המילה, אזי היתה יכולה להיות לידת יצחק.
ומזה מובן גם מעלת יצחק לגבי אברהם – שהרי בנוגע ללידת אברהם לא מצינו שהיה צריך להיות התנאי האמור, ואילו לידת יצחק – אפילו לאחרי כל המעלות הקודמות של אברהם – לא היתה יכולה להיות קודם שהגיע למעמד ומצב ד"והיה תמים".
ב. מהו הטעם שדווקא יצחק הוצרך להיוולד מטיפה קדושה?
ויש לבאר זה בהקדם ביאור החילוק בין אברהם ליצחק:
ענינו של אברהם הוא – המשכה מלמעלה למטה, וענינו של יצחק הוא – העלאה מלמטה למעלה5.
וכמבואר בריבוי מאמרי חסידות6 שעבודת אברהם היא "אהבה כמים" (אהבה להקב"ה שנמשלה למים), כמו שאומרים (בתפילת גשם) "זכור אב נמשך אחריך כמים", והרי טבע המים הוא לירד מלמעלה למטה7. ועבודת יצחק היא אהבה כרשפי אש, והרי טבע האש הוא שנמשך מלמטה למעלה.
החילוק שבין אברהם ליצחק היה לא רק בעבודתם בעצמם, אלא גם בעבודתם שפעלו בעולם: אברהם פעל בעולם שיומשך בו אלקות מלמעלה למטה, ויצחק פעל בעולם שהוא עצמו יתעלה, שיהיה כלי לאלקות – העלאה מלמטה למעלה.
וחילוק זה רואים גם באופני הנהגתם, כפי שהתורה מספרת לנו, כדלקמן.
ג. אברהם אבינו המשיך אלקות לכולם: בארץ כנען – כפי שהיתה קודם הבירור – וגם בארץ מצרים8, ועד שהמשיך אלקות גם לערביים שהיו משתחווים לאבק שעל גבי רגליהם9, שזוהי מדריגה הכי תחתונה, שכן, האדם נחלק לג' חלקים: ראש גוף ורגל. והרגל הוא האבר הכי תחתון. והאבק שעל גבי הרגל הוא למטה במדריגה גם מהרגל. והערביים היו במדריגה נמוכה כזו שהשתחוו לאבק שעל גבי רגליהם, היינו, שהשכל שבראש היה אצלם למטה מהאבק שעל גבי הרגלים10. ואף-על-פי-כן התעסק אברהם להמשיך אלקות גם אליהם, כמאמר חז"ל11 על הפסוק12 "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם", "אל תקרי ויקרא אלא ויקריא . . שהקריא לשמו של הקב"ה", היינו, שפעל אצלם שיכריזו "א-ל עולם".
וכשם שעניין עבודת אברהם היה המשכה, כמו כן היו גם הדרך והכלים לזה באופן של המשכה – כמסופר בדברי רז"ל13 שהאופן שדרכו פעל אברהם הכרת אלקות בעולם היה על-ידי הכנסת אורחים: אברהם הכניס אורחים במדבר, ונתן להם כל צרכיהם, ואחר כך כשעמדו להודות לו, אמר להם: ברכו למי שאכלתם משלו; הודו ברכו ושבחו למי שאמר והיה העולם.
ד. ענינו של יצחק היה – כאמור – העלאה מלמטה למעלה. ולכן לא היתה לו שייכות למצרים ולחוץ לארץ בכלל, להיותו עולה תמימה14, וגם בהיותו בארץ-ישראל התעסק בחפירת בארות, שעניין זה מרמז על אופן גילוי אלקות בדרך העלאה, היינו, לגלות אלקות על-ידי העלאת המטה, כי מדריגתו של יצחק היא – הבדלה ("אָפּגעטראָגן") מהעולם, העלאה והסתלקות מלמטה למעלה.
וכשם שהוא בעצמו היה בבחינת העלאה, היתה גם פעולתו בעולם באופן כזה – לעשות מהעולם כלי (שנמשך) לאלקות.
חפירת בארות פירושה – לגלות ולהעלות את המים שנמצאים למטה באדמה. והיינו, לא לשפוך לשם מים חיים ממקום אחר, אלא לגלות את המים הנובעים שנמצאים שם גופא, שכן, האמת היא שנמצאים שם מים חיים, אלא שהם מכוסים בעפר, בוץ ואבנים, וכאשר מסירים את הכיסוי, אזי מתגלים המים חיים.
וענין זה מורה גם על העבודה הרוחנית: יש להסיר את כל הדברים המכסים ומסתירים, ולעשות את העולם כלי לאלקות – העלאה מלמטה למעלה, כמו המים חיים עצמם שנובעים מתתא לעילא.
ה. עבודתו של יצחק היתה באופן שלא זו בלבד שלא התחשב בניגוד של העניינים שמכסים את המים חיים, אלא יתירה מזה: הוא לא התחשב גם עם המנגדים שמפריעים לחפור את הבארות.
התורה מספרת שכאשר עבדי יצחק חפרו ומצאו באר מים חיים, ובאו רועי אבימלך וגירשום באמרם "לנו המים"15, ששייכים לפלשתים – שהמשמעות הפנימית שבזה היא שהחיות והחמימות ("די לעבעדיקייט און ווארעמקייט") שבקושי הצליחו לחפור ולגלות, נלקחת לקליפת פלשתים (שענינה "מבוי המפולש")16 – לא התפעל יצחק וציוה להמשיך לחפור. וכאשר נטלו גם את הבאר השני, חפר באר שלישי, עד שהגיע למעמד ומצב של "רחובות" (הרחבה), "הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ"17.
ו. על-פי שכל לא היה מקום לא להתפעל מאבימלך, בשעה שיושב על כסא מלכותו, ומפריע לחפור את הבארות של קדושה, וגם הבארות שחפרו מתוך מאמץ הכי גדול, נוטלם אבימלך לעצמו.
אבל יצחק לא התחשב עם חשבונות של שכל; הוא ידע שענינו הוא לגלות מים חיים, ועבודה זו עשה במסירת נפש.
עבודה זו לעשות מהעולם כלי לאלקות – מגעת בבלי גבול האמיתי של אין סוף ברוך הוא, כיוון שעל-ידה נשלמת תכלית הכוונה18. וכמבואר בטעם השם יצחק – על שם "צחוק עשה לי אלקים"19 – שבירור וזיכוך העניינים המסתירים, שנלקחים משם אלקים בגימטריא "הטבע"20 – דווקא עניין זה מעורר את הצחוק ותענוג שלמעלה21.
ז. על-פי זה יובן הטעם שיצחק היה צריך להיוולד מטיפה קדושה דווקא:
מדריגתו של אברהם מצד עצמו היא – אצילות, דהיינו, אלקות בהגבלה, ועל-ידי קיום מצוות מילה הגיע לתמימות – "היה תמים" – שזהו עניין האלקות שלמעלה מאצילות22.
ועניין זה עורר אצל יצחק, שעבודתו תהיה ללא הגבלות כלל, אפילו לא הגבלות של שכל דקדושה23.
ח. ההוראה מזה:
אברהם ויצחק נקראים אבות של כל אחד מישראל. ולכן, אצל כל אחד מישראל צריכים להיות ב' אופני עבודה: עבודת אברהם ועבודת יצחק.
כאשר יהודי עוסק בתורה, תפילה, וקיום המצוות, נמצא הוא בד' אמות של אור, ואין לו עסק עם העולם. עניין זה הוא לא רק בשעה שעוסק בב' הקווים של תורה ועבודה, אלא אפילו בשעה שעוסק בקו גמילות חסדים, שהוא עניין קיום המצוות שצריך לעשות בדברים גשמיים, הרי גם אז עסוק הוא בקיום רצון העליון (רצונו של הקב"ה), אלא שממשיך את רצונו של הקב"ה גם בגשמיות, אבל הוא עצמו אין לו עסק עם הגשמי עצמו, וכל-שכן לא עם מנגד, ואפילו לא עם עניין שמכסה ומסתיר על אלקות.
ובכן, גם כאשר נמצאים בדרגא כזו, צריך לידע שעדיין אין זה התכלית של עבודת השם; זוהי רק העבודה של אברהם, וצריכים לעסוק גם בעבודה של יצחק.
צריכים לעסוק גם עם אלה שמבחוץ לא רואים אצלם מלבד אבנים ובוץ שמכסים על המים חיים, ואפילו עם אלה שנראה שהם מנגדים על אלקות, כלומר, עם אלה שבחיצוניות שקועים הם באיסורים במזיד ולהכעיס24 – גם עימהם צריכים להתעסק לחפור בתוכם, ולהסיר מהם את הדברים המסתירים, עד שיגיעו ("ביז מ'וועט זיך דערגראָבן") למים חיים שנמצאים אצלם בפנימיותם, ויגלו אותם בגילוי.
ועדיין יכולים לטעון: כיוון שכבר ניסה לחפור פעם אחת, ועוד פעם, ולא זו בלבד שאינו רואה תועלת, אלא אדרבא, הפלשתים נטלו את הבארות, ואם כן, איזה מקום יש על-פי שכל להמשיך ולחפור25?
והמענה על זה: "אשר קדש ידיד מבטן כו' וצאצאיו כו'". העבודה של יצחק ובניו צריכה להיות ללא חשבונות. זה שעד עתה לא הצליח – שייך לחשבונות של הקב"ה, ו"בהדי כבשי דרחמנא למה לך"26; מה שנוגע אליו הוא – שהוא חייב לחפור ולחפור, עד שיגיע למים חיים, וסוף סוף יגיע למעמד ומצב ד"הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ"27.
ט. ובפרטיות יותר:
אנו כולנו – החל מיצחק עליו נאמר "אשר קדש ידיד מבטן כו' וצאצאיו כו'" – שזכינו להיוולד לאחרי נתינת מצוות מילה, והעיקר, לאחרי מתן-תורה28, שפעל ביטול כללי בכללות העולמות, שלכן, מזמן מתן תורה יכולים לקיים מצווה בדבר גשמי באופן שגם לאחר גמר קיום המצווה נשארת קדושה בדבר הגשמי29 – צריכים אנו להתייגע ולהתעסק עם כל יהודי, ועם כל עניני העולם.
כלומר: אסור ליהודי להסתפק בעבודתו בזמן שעוסק בתפילה, בלימוד התורה ובקיום המצוות, ולחשוב שלאחרי כן הרי הוא בן-חורין, ויכול להתנהג – להבדיל – ככל הגויים30;
עליו לדעת שעד עתה עבד עבודה שהיא בדרכו של אברהם, בדרך מלמעלה למטה, אשר, בעבודה זו גופא ישנם ג' חלוקות31: תורה, עבודה זו תפילה32, וגמילות חסדים שהיא כללות המצוות33, אבל בכללות הרי זו עבודה בדרך מלמעלה למטה,
ולאחרי כן מתחילה עבודתו האמיתית – לצאת לעולם, שבו ישנם עניני הרשות וגם עניינים האסורים, ובזה צריכה להיות העבודה: בנוגע לעניינים האסורים – לבטלם, ובנוגע לענייני הרשות – להעלותם לקדושה, שבזה דווקא מתחילה עבודתו במילוי הכוונה העיקרית שבשבילה נברא, וזוהי הכוונה שבגללה ניתנה לאברהם אבינו מצוות מילה, שעל-ידה יבוא למעלת התמימות, "היה תמים", כדי שיהא יצחק נולד מטיפה קדושה, ויעבוד עבודתו בחפירת הבארות באופן שאפילו לאחרי "עשק" ו"שטנה" ימשיך ויחפור את הבאר ששמה "רחובות".
ועל אחת כמה וכמה שנדרש מכל יהודי "ואהבת לרעך כמוך"34, להתעסק ולפעול על יהודים נוספים,
ולא עוד אלא שגם כאשר ניסה פעם אחת והצליח לעורר אצלו עניין של חיות והתלהבות ("אַ קאָך און אַ ברען"), אזי בא המלך של אותה מדינה ונטל את החיות וההתלהבות והשתמש בהם עבור העניינים שלו, וכן אירע גם כאשר ניסה בפעם השנייה, כפי שהיה בשני הבארות "עשק" ו"שטנה" – אין לו להתפעל מזה, אלא צריך להמשיך בעבודה זו,
וכל זה – לפי ש"קידש ידיד מבטן": אנו נולדנו מטיפה קדושה כדי שנוכל להגיע למעלה מאצילות, היינו, להמשיך אלקות כפי שמתגלה ללא עניינים של העלמות והסתרים מדידות והגבלות, ולכן, צריך גם יהודי מצדו לעבוד עבודתו ללא העלמות והסתרים מדידות והגבלות, אפילו לא המדידה וההגבלה של שכלו, שלכן צריך לעבוד עבודתו גם כאשר על-פי שכל אין לזה מקום כלל, שהרי כבר התעסק עם יהודי והתייגע לחפור ולגלות אצלו את המים חיים, והלה הלך ומסר את המים חיים – רחמנא ליצלן – לאבימלך מלך גרר בארץ פלשתים; הוא התייגע וחפר וגילה אצלו עניין של חיות, והלה ניצל זאת עבור עניין לא טוב, ואף-על-פי-כן עליו להמשיך ולנסות עוד פעם.
י. וכן הוא בכללות העבודה של בני-ישראל:
בני-ישראל ניסו ובנו בית מקדש ראשון, ואף-על-פי-כן, העולם לא היה עדיין מסוגל לקבל ולקלוט זאת, ולכן היה קיומו בהגבלה – ארבע מאות ועשר שנה, ואחר כך חרב.
ולאחרי כן – לאחרי גלות קטנה של שבעים שנה, גלות בבל – ניגשו בני-ישראל עוד פעם ובנו מקדש, "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם"35, על מנת לעשות לו יתברך דירה בתחתונים36, ואכן היה בית המקדש השני באופן ש"גדול . . כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון"37, שעמד עשר שנים יותר מבית ראשון38, אבל גם הוא היה בהגבלה, ולאחרי ארבע מאות ועשרים שנה נחרב.
וכל זה הוא מפני שבזמן בית ראשון ושני עדיין לא היה העולם יכול לקבל הגילוי דעצמות ומהות כפי שיהיה לעתיד לבוא – לא כפי שהיה במתן-תורה, שהמטה נשאר במעמדו ומצבו, אלא כפי שיהיה לעתיד לבוא – שהמטה יהיה כלי לאלקות באופן שהכלי נעשה מאוחד עם האור, שלכן, "לעתיד לבוא אם אדם הולך ללקוט תאנה בשבת, היא צווחת ואומרת שבת היום"39.
ובעניין זה היא תכלית העבודה והיגיעה של בני-ישראל בזמן הגלות – לפעול את ההכנה, ויתירה מזה, לא רק הכנה בלבד, אלא גם ההליכה בדרך המובילה מבית ראשון ובית שני שלא היה להם קיום, לבית השלישי, שיהיה בנין לעד ולעולמי עולמים – כמו שכתב הרמב"ן40 שבית ראשון ובית שני הם כנגד ב' הבארות "עשק" ו"שטנה", ובית שלישי שיהיה בנין נצחי הוא כנגד הבאר השלישית שנקראת "רחובות", על שם "כי הרחיב ה' לנו", ועל-ידי מעשינו ועבודתינו בזמן הגלות41 הנה מיום ליום ומשעה לשעה הולכים ומתקרבים לכך.
ואיזו היא דרך העבודה שעל-ידה פועלים את המעמד ומצב דלעתיד לבוא? – הרי כיוון שלעתיד לבוא יאמרו ליצחק דווקא "כי אתה אבינו"42, צריכה להיות העבודה בדרכו של יצחק, אהבה כרשפי אש, עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה של שכל וטעם ודעת, שלכן אינו שואל קושיות שכבר ניסה פעם אחת "ויקרא שם הבאר עשק", וניסה פעם שנייה "ויקרא שמה שטנה", אלא ממשיך בעבודתו בחפירת בארות – ביודעו שיש לו עסק עם יהודי שבודאי יש מעין מים חיים בנפשו פנימה, וסוף סוף יחפור ויגלה זאת, עד שאפילו מלך גרר יודה שבאר זו שייכת ליצחק [. .].
ולכן, אין לו להתיירא מכך שיתכן ויכול להיות שגם לאחרי שיתחיל להתעסק עם יהודי, ויתייגע לחפור עד שיגלה את חיותו, ואחר כך ייקח הלה את החיות וינצל אותה בצד השמאלי, ולאחרי זה ימשיך בעבודתו לחפור אצל עוד יהודי, וגם אז יקרה כנ"ל – כי סוף כל סוף בודאי יגיע למעמד ומצב ד"רחובות", והיינו, שעל-ידי העבודה "מן המיצר"43, מתוך מיצר ומרירות, יבוא סוף כל סוף ל"מרחב"43, שכן, מבלי הבט על מעמדו ומצבו של יהודי זה כפי שהיה עד עתה, חפר וגילה אצלו באר מים חיים, ואז קורא – יחד עם יהודי זה – את שם הבאר "רחובות", לשון רבים, על שם ש"הרחיב ה' לנו", שזכינו להאיר עוד חלק מעולם הזה הגשמי, ועל-ידי זה לקרב את המעמד ומצב של "יחלצון ידידך הושיעה ימינך וענני"44 – לצאת מהצרה ומצוקה, ולראות את תשועת ה' כהרף עין45, בביאת משיח צדקנו, במהרה בימינו.
(קטעים מהתוועדות י"ב תמוז ה'תשי"ד. 'תורת מנחם – התוועדויות' תשי"ד חלק ג' (יב) ע' 77-85)
_________________
1) מכאן עד סוס"ח – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפס בלקו"ש ח"א ע' 27 ואילך. במהדורה זו ניתוספו ע"י המו"ל עוד כמה ציוני מראה-מקומות, וכן כמה פרטים מהנחה בלתי מוגה (ע"פ סרט- הקלטה).
2) ב"ר פמ"ו, ב.
3) נוסח ברכת מילה – שבת קלז, ב. וראה פרש"י לך לך יז, יט.
4) לך לך יז, א ובפרש"י.
5) תו"א תולדות יז, ג. ובארוכה – תו"ח ר"פ תולדות.
6) תו"ח שם. סה"מ תש"ד ע' 93. וראה גם ספר הערכים חב"ד (כרך א) ערך אהבת ה' – כמים וכרשפי אש ס"ב (ע' תקלא ואילך). וש"נ.
7) תענית ז, א. וראה תניא ח"א פ"ד. אגה"ק רסי"ב.
8) עליהם נאמר (אחרי יח, ב ובפרש"י) "כמעשה ארץ מצרים גו' וכמעשה ארץ כנען גו' לא תעשו", "מגיד שמעשיהם של מצריים ושל כנעניים מקולקלים מכל האומות" (מהנחה בלתי מוגה).
9) ב"מ פו, ב. הובא בפרש"י עה"ת וירא יח, ד.
10) כלומר: לא זו בלבד שהראש אינו נמצא אצלם באופן נעלה, אלא אדרבה – שהוא למטה מהלב, ולמטה מהרגלים, ויתירה מזה, שהיו אומה שפלה כל כך שהחשיבו את השכל – הראש – למטה מהאבק שע"ג רגליהם, שזהו"ע ההשתחוואה שמורה על הביטול (ראה לקו"ת ברכה צז, ד ואילך. ובכ"מ), היינו, שהראש הוא למטה במדריגה מהאבק שע"ג רגליהם (מהנחה בלתי מוגה).
11) סוטה יו"ד, סע"א ואילך.
12) וירא כא, לג.
13) סוטה שם. ב"ר פמ"ט, ד.
14) ב"ר פס"ד, ג. הובא בפרש"י עה"ת תולדות כה, כו. כו, ב.
15) תולדות כו, כ.
16) תו"א בשלח סא, ג. תו"ח תולדות קמג, ג ואילך.
17) שם, כב.
18) תו"א תולדות יז, ג. תו"ח שם קמה, ד ואילך.
19) וירא כא, ו.
20) תניא שעהיוה"א רפ"ו. וראה בהנסמן בסה"מ מלוקט ח"ג ע' ריג הערה 22.
21) תו"א שם יח, א. תו"ח שם קמו, א ואילך.
22) ראה תו"א ס"פ לך לך – סוף ד"ה בעצם היום הזה. תורת חיים שם.
23) ראה תו"א ר"פ תולדות. תורת חיים שם.
24) והיינו, שנקודת היהדות שבו מכוסה בדבר המנגד – שמושקע בחומריות, ויתירה מזה, שמושקע בענינים שהם היפך מצוות הוי', והיינו, שאלה אשר לא תעשינה, עושה אותם רח"ל, ואלה שצריך לעשותם, אינו רוצה לעשותם, ועוד נדמה לו שזהו במזיד (מהנחה בלתי מוגה).
25) "מה לי ולכל העבודה הזאת" – טוען הוא – בשעה שיכולני להתעסק עם אהבה הנמשכת כמים, היינו, לדבק להקב"ה יהודים כאלה שמניחים להתעסק עמהם ע"י ענינים של קירוב;
אבל לילך למקום כזה, או לעסוק עם אנשים כאלה שמנהלים מלחמה נגדי, ואין מניחים לי למצוא ולעורר אצלם את נקודת היהדות, וגם לאחרי שהנני מוצא אצלם ענין של חיות והתלהבות, צועקים הם "לנו המים", ומנצלים את החיות וההתלהבות בענינים של "פלשתים" – מה לי לילך שם ולחפור באר שלישית, לאחרי שנטלו ממני את הבאר הראשונה, שלכן הוצרכתי לקרוא שמה "עשק", ונטלו ממני גם את הבאר השני', שלכן הוצרכתי לקרוא שמה "שטנה", וא"כ, מה יש לי לנסות פעם שלישית – באותה מדינה, ובשעה שאותו מלך יושב על כסאו?! (מהנחה בלתי מוגה).
26) ברכות יו"ד, סע"א.
27) שכל העמים יעבדוהו שכם אחד (רמב"ן תולדות כו, כ).
28) ראה פיה"מ להרמב"ם חולין ספ"ז.
29) ראה לקו"ש ח"ח ע' 58 ואילך. חט"ז ע' 212 ואילך. וש"נ.
30) לשון הכתוב – יחזקאל כה, ח.
31) אבות פ"א מ"ב.
32) ראה פי' רבינו יונה שם.
33) ראה לקו"ת ראה כג, ג.
34) קדושים יט, יח.
35) תרומה כה, ח.
36) ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג,ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.
37) חגי ב, ט.
38) פרש"י עה"פ (מב"ב ג, סע"א ואילך).
39) מדרש תהלים (שו"ט) עג בסוף. יל"ש ירמי' רמז שטו בסופו.
40) שבהערה 27.
41) ראה תניא רפל"ז.
42) ישעי' סג, טז. וראה שבת פט, ב. תו"א ותו"ח שבהערה 18.
43) תהלים קיח, ה.
44) שם ס, ז. וראה לעיל בהמאמר (ב'תורת מנחם התוועדיות' תשי"ד חלק ג' ע' 63 ואילך).
45) ראה בהמצויין בנרות שבת (ירושלים תש"ה) כרך ג' ע' מב; נא; סו. מנחה ליהודה (ירושלים תש"י) ע' 27-8.
משיח וגאולה בפרשה
בימינו אלו נתבטלו כל המניעות והעיכובים
רק לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש
על-פי הודעת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, משיח שבדורנו, שכבר נסתיימו ונשלמו כל עניני העבודה ועומדים מוכנים לקבלת פני משיח צדקנו, הרי בימינו אלו נתבטלו כל המניעות והעיכובים כו', וכיוון שכן, ישנה (לא רק המציאות דמשיח, אלא) גם ההתגלות דמשיח, ועכשיו צריכים רק לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש!
ובסגנון פרשת השבוע – שצריכים רק לקבל ההתגלות של "וירא אליו ה'", הן בנוגע לבני-ישראל ("אליו"), והן בנוגע לכל העולם . . בפועל ממש, בעולם העשייה הגשמי, כמו שכתוב "וידע כל פעול כי אתה פעלתו", שבכל דבר שבעולם יהיה ניכר ש"אתה פעלתו", ועד ש"לעתיד לבוא תאנה צווחת כו'", וגם בדומם – "אבן מקיר תזעק", ועל אחת כמה וכמה בנוגע לבני-ישראל שמכריזים וזועקים "הנה אלקינו זה".
וכיוון שכן, מובן שכל העניינים וכל הפעולות חדורים בענייני משיח וגאולה, כולל גם באכילתו ושתייתו, שמשתוקק לסעודת הלויתן, שור הבר ויין המשומר, עד כדי כך שגם לאחר הסעודה נשאר רעב לסעודת הלויתן, שור הבר ויין המשומר. ובמילא טוען להקב"ה שאינו יכול לקיים מצוות "ואכלת ושבעת וברכת" לאמיתתה – עד שהקב"ה יושיבנו על שולחנו לסעודה לעתיד לבוא.
ותיכף ומיד ממלא הקב"ה בקשתו – בסעודת יום השבת קודש . . פרשת וירא, כדרשת חז"ל "מאי דכתיב (בפרשת וירא) ויגדל הילד ויגמל, עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק, לאחר שאוכלין ושותין . . אומר לו (הקב"ה) לדוד טול (כוס של ברכה) וברך. אומר להן אני אברך ולי נאה לברך, שנאמר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא".
והעיקר – שכל זה יהיה בגלוי ובפועל ממש, "מראה באצבעו ואומר זה", "הנה זה (המלך המשיח) בא", והנה כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו ("הקיצו ורננו שוכני עפר"), ו"הנה אלקינו זה גו' זה הוי' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו – שמחת הגאולה האמיתית והשלימה בגלוי ובפועל ממש, שאז מברכים עליה: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".
(תורת- מנחם – התוועדויות' ה'תשנ"ב חלק א, עמ' 277-278)
תפקיד חיילי בית דוד להחיש ביאת המשיח
מענייניו העיקריים של בעל יום ההולדת – הדגשה מיוחדת על עניין הפצת המעיינות חוצה.
[. .] ובלשונו של בעל יום ההולדת בקשר להתייסדות הישיבה – "בהתחלה זו בישיבה . . הנני מדליק את המאורות שמורנו הבעל שם טוב והרביים הנחילונו, למען תקוים ההבטחה של יפוצו מעינותיך חוצה, להחיש את ביאת המשיח".
ובפרטיות יותר, נתבארו הדברים בשיחתו הידועה בעניין "כל היוצא למלחמת בית דוד", שתוכנה, שתלמידי תומכי תמימים, תלמידיו של בעל יום ההולדת, הם "חיילי בית דוד", שתפקידם ללחום עם אלו "אשר חרפו עקבות משיחך". כדברי המדרש "אם ראית דור אחר דור מחרף ומגדף צפה לרגליו של משיח, מה טעם, אשר חרפו עקבות אויבך ה' אשר חרפו עקבות משיחך, וכתיב בתריה ברוך ה' לעולם אמן ואמן", היינו, שעל-ידי פעולתם של "חיילי בית דוד" בגילוי והפצת אור החסידות נעשה הניצחון של מלחמת בית דוד, ובאופן של "ברוך ה' לעולם אמן ואמן" – "ראה המשורר . . ביאת המשיח, על כן נתן תודות לה'".
(תורת- מנחם – התוועדויות' ה'תשמ"ז חלק א, עמ' 494-495)
ניצוצי רבי
מלחמת תנופה
מתי היתה 'יריית הפתיחה' ל'מלחמת התנופה' של שבתות וערבי חב"ד בקיבוצים ובמושבות? * לכבוש את הרחוב באמצעות נקודת היהדות שבכל יהודי * תכנון מרשים ומדוייק והצלחה מפתיעה בתגובות אנשי הקיבוצים * ליל סדר כשר בקיבוץ בזכות מצות ששלח הרבי * תיעוד מרוכז על אחת הפעולות המרשימות של חב"ד בארץ
מאת הרב מרדכי מנשה לאופר
התוועדות שמחת בית השואבה תשי"ז. שיחה שמינית. הרבי מדבר על כך שמצינו ב' הפכים בהנהגה על-פי תורה: מחד, שלילת השתדלות בעניין הגרים, ומאידך עד כמה נוגע יהודי אחד בלבד (עד שצריך לעשות בעבורו יותר ממה שביכולת האדם, כי כשהדבר נוגע בעצם מתעוררים כוחות הנעלמים); והוראה זו היא בכל מקום ובכל זמן.
הרבי ממשיך ומסביר את מעלות מלחמת תנופה על מלחמת הגנה (גם בנוגע למלחמת היראים עם החופשים עתה) – שאפשר לבחור את הצד החזק, ואפשר לסדרה באופן שלא יבלבל כו'. עד עתה היה הסדר באופן של הגנה, ומעתה צריך להיות "נערים פני זקנים ילבינו" למעליותא – לצאת למלחמת תנופה, ולפעול מבפנים על-ידי שמעוררים את נקודת היהדות שבכל יהודי, מבלי להתחשב במספר החיילים בכל צד.
הייתה זו אולי הפעם הראשונה שהרבי דיבר על-כך בגלוי ובפומבי. מבחינה מסויימת, היה זה אף חידוש לכאורה, בשיטה לגבי הגישה המוזכרת ב'היום יום'" י"ד אלול, בשם הרבי הרש"ב:
להיזהר ממלחמת תנופה עד קצה האחרון. לא מפני שאין לנו במה לנצח או מפני מורך לב, אלא מפני שאת כל כוחותינו עלינו להקדיש אך ורק לחיזוק בנייננו, בניין התורה והמצוות בקדושה ובטהרה. ועל זה עלינו למסור את נפשותינו במסירות נפש בפועל ולא רק בכוח.
לחולל מהפכה 'מעבר למסך' הקיבוצים
יחידים שמעו על כך מהרבי כבר בתקופה הראשונה לאחר עלותו על כס הנשיאות. העסקן החרדי ר' אליהו מוקטובסקי (אליהו כי טוב) ביקר ב'יחידות' בשנת תשי"ג, ושמע מהרבי דברים על הלהט החילוני של ה'להכעיס' שייעלם מן האופנה, ועל כך שבסופו של דבר רבים מבין הצעירים ישובו בתשובה (הדברים צוטטו ב'הרבי' עמ' 307 ואילך).
באותה הזדמנות התבטא הרבי בין השאר: "לוּ היו לי כמה עשרות צעירים, שהיו חודרים אל מעבר למסך 'השומר הצעיר', הייתי כבר מחולל שם מהפכה" (מפי הרה"ח ר' צבי שי' גרינוואלד).
במקום אחר סיפר איש ירושלים על תוכן ה'יחידות' שהיתה לו בחודש תשרי תשי"ג (מצוטטת ב'משבחי רבי' עמ' 72):
"כ"ק אדמו"ר שליט"א רוצה שהאברכים דישיבתנו [=תורת אמת] יהיו השלוחים שלו במושבות ובמעברות בארץ-ישראל. שכל אחד ייסע... לזמן של חמישה שבועות לערך...".
גם הגאון רבי אפרים אליעזר הכהן יאלעס, אב"ד פילדלפיה, כשיצא מ'יחידות' שהתקיימה בתקופת חג הסוכות תשכ"א, התבטא: "ממה שמעתי בקודש פנימה הבנתי שהרבי סבור שבדורנו הגיעה השעה למלחמת תנופה".
ונחזור להתוועדות בתשי"ז. כהמשך לה כותב הרבי להנהלת צעירי אגודת חב"ד בד' כסלו אותה שנה ('אגרות קודש' כרך יד עמ' קמה):
מובן אשר דברי . . בהנוגע להכרח הפעולות למלחמת תנופה, הרי אף שהלשון הוא מלחמה, אבל פשיטא שצריכה להיות בדרכי נועם ובדרכי שלום, וכמבואר גם בהשיחה אשר בתוככי פנימה כ[ל] א[חד] וא[חד] מישראל רוצה הוא לקיים מצוותיו של הקב"ה ובמילואם, וכפסק דין הרמב"ם הלכות גירושין סוף פרק ב', והענין דדע את אלקי אביך ועבדהו . . כל אלו שישתדלו לקרבם להכניסם לידיעה זו דאלקי אביך וכו' הם ג[ם] כ[ן] חפצים וגם רוצים את זה.
זכות הנחשון בארגון מלחמת התנופה
הרבי מזכיר (במכתבו שם) "דברי על-ידי הו[תיק] וח[סיד] אי"א נו"נ עוסק בצ"צ מו"ה שמואל שי' בליזינסקי". ר' שמואל זה זכה אכן לשליחות מיוחדת, כפי שסיפר לימים בפירוט לרש"ז שי' ברגר, בחודש ניסן תשס"ב:
זה היה במוצאי שבת בראשית תשי"ז, זמן לא רב אחר תפילת ערבית. נקראתי לחדרו הק' של הרבי בהפתעה מוחלטת. על שולחנו הקדוש של הרבי היה מונח גביע ובו מעט יין שנותר מהבדלה. הרבי מזג מעט יין לתוך הכוס החד-פעמית שעמדה על השולחן ואמר (תוכן הדברים):
זה עבור ר' יצחק דמיאל. אמור לו כי אין איתנו יודע עד מה, ושיעשה ויצליח. ולך נתתי כבר בקבוק משקה בשמחת תורה. כשתגיע לארץ-הקודש, תתוועד גם עם צא"ח ותאמר להם שמספיק עם הוויכוחים ושיעשו ויצליחו".
כשחזר לארץ הקודש סר לביתו של ר' יצחק דמיאל – יהודי יקר, שהיה בעברו סופר ואיש-רוח, מחשובי השמאל, שהתקרב ליהדות וחסידות על-ידי אביו של ר' שמואל, הרה"ח ר' מאיר בליזינסקי ע"ה – ויחד עמו ועם פעילי צא"ח התוו תוכנית פעולה של ביקורי אנ"ש והחסידים בתוככי הקיבוצים, כשר' יצחק מפעיל את קשריו והיכרויותיו.
ביום כ"ח במרחשוון כתב ר' שמואל לרבי:
"היות וכ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בשיחה בשמחת בית השואבה שדי במלחמת מגן וצריכים לצאת למלחמת תנופה, על כן אני אדרוש שכל אחד מצא"ח יתגייס למלחמת תנופה; והוא ששבת אחת בכל שלושה חודשים, צריך כל אחד להקדיש לפעולות צא"ח. והנהלת צא"ח צריכים לתכנן שבכל יישוב ויישוב בארץ, בלי יוצא מהכלל, אפילו קיבוצים של מי שלא יהיה, צריכים לבקר שם צא"ח.
"...כבר קניתי מפת ארץ-ישראל וברשותי מצוי ספר על כל יישוב ובו מפורט איזה סוג אנשים יש שם, ולפי זה אני מתאים את האנשים אשר נשלחו לשם".
על מכתב זה השיב הרבי, בג' בכסלו תשי"ז:
זה עתה התקבל מכתבו מכ"ח מרחשוון ותשואות חן על מסרו הפרישת שלום מכאן לאלו האנשים שבקשתיו וגם לצעירי אגודת חב"ד, ויהי רצון שיפעלו הדברים פעולתם ככל הדרוש, ואתבשר טוב גם מזה ובקרוב.
בוודאי למותר לעוררו אשר ישאל בזמנים המתאימים להנעשה בפועל, מתאים לדברי אשר מסר להנ"ל, אשר עצם השאלה בודאי יזרז את הנ"ל להביא הדברים בפועל ואולי גם להוסיף מזמן לזמן. ובפרט שנכנסנו זה עתה לחודש כסלו הוא חודש החסידותי, חודש הגאולה וההצלחה, וכסיפור אדמו"ר האמצעי אודות הפסק-דין של בית-דין של מעלה, אשר בכל עניין של תורה, יראת-שמים ומידות טובות תהיה יד מקושריו והולכי בעקבותיו על העליונה.
בהנוגע להחלטות דהנהלת צעירי אגודת חב"ד שכותב אודותם, בוודאי יגיעני מכתב רשמי מההנהלה ואז אענה בזה. ויהי רצון אשר מתוך הרחבת הדעת אמיתית והרחבת הפרנסה יוסיף אומץ גם הוא בהפצת המעינות חוצה במסגרת צעירי אגודת חב"ד ובשאר אופנים המתאימים ובאופן דמוסיף והולך.
באותם ימים פרצה מלחמת סיני והתעוררות כללית הורגשה בקרב תושבי ארצנו-הקדושה. הרבי ביקש לנצל התעוררות זו, ולזרז את ארגון הביקורים – ראה במכתב מי"ג טבת ('אגרות-קודש' כרך יד עמ' רסט):
במ[ה] ש[כותב] אודות המבצע דביקור בישובים וכו' הנה בכדי לזרז העניינים, ברשותו להודיע אשר בל[י] נ[דר] אעורר את אנ"ש להשתתף בשליש הוצאות הקשורות בהנ"ל, אלא שכדרכי בשליש האחרון.
לשנות מלשון פקודה ללשון הצעה
ר' שמואל ארגן מכתבים לאנ"ש. הרב אברהם חנוך גליצנשטיין שלח תחילה את המכתבים לרבי, שהורה להכניס בהם אי אלו שינויים.
הנוסח הסופי של המכתבים:
לכבוד________
שלום וברכה!
הננו להציע לך בזה למלא תפקיד ביקור מטעם צעירי חב"ד במושב________ בשבת פרשת_____. בן זוגך יהיה ________. פרטים על מקום הביקור וכו' יודיעו לך במכתב שני אחרי קבלת תשובה על מכתבנו זה.
באם אי אפשרי לך בשום אופן להתפנות לשבת הנ"ל, בטח תודיע לנו לאיזה שבת יהיה אפשרי הדבר.
נא להודיענו בדואר חוזר תשובתך למכתבנו זה. בכל הכבוד.
לאחר שהנמען היה משיב ומביע את הסכמתו, היה ר' שמואל שולח חוזר נוסף:
לכבוד______
שלום וברכה!
בהתאם למכתבנו מיום _______ והסכמתך מיום_______ הנך מתבקש להופיע ביום שישי______ בשעה_____ במקום______ לשם נסיעה ל _______.
תחבורה מיוחדת תעמוד לרשותך הלוך וחזור למקום וממקום הנ"ל.
באם אינך זקוק לתחבורה שלנו ותיסע באופן עצמאי – נא להודיע לנו על כך. עליך לקחת אתך אוכל ליום השבת.
בכל הכבוד.
הרב גלינצנשטיין כתב לרבי מכתב בדואר מהיר: "בקשר לתכנית של שליחת כמה זוגות מאנ"ש מדי שבת בשבתו למושבים, קיבוצים וערים שונות . . סידרנו טופס של שני מכתבים שיישלחו לאנ"ש שיצטרכו לבקר. מכתב אחד המודיע שלשבת זו נקרא לנסוע לאחד המקומות, בו מבקשים הסכמתו לכך . . והמכתב השני הודעה על מקום הביקור והיכן שהוא צריך לבוא".
הרבי בח"י שבט ('אגרות קודש' שם עמ' שס) מגיב על כך:
במענה על מכתבו המהיר מי"ב שבט עם המצורף אליו. הנה בכלל במכתבים טכניים יש להתייעץ על אתר ודווקא ברוב יועץ והרי נוסח טופסי המכתבים עניין טכני הוא, אבל כיוון שכבר נשלח לכאן ומחכה למענה, עונה הנני על זה שלא בתור אפילו של מכתבי התכופים, ובמכתב א' יש לשנות מלשון של פקודה ללשון של הצעה, ז[את א[ומרת] שמציעים לך במקום שהנך נקרא, וכמו כן גם להוסיף שאם בשום אופן אי אפשר שיתפנה לשבת זו בטח יודיע לאיזה שבת אפשר הדבר.
כן בטח יקשה על המוזמנים נתינת הסכמה סתם מבלי לדעת מראש מקום הביקור וכו', ולא עוד אלא שיש לחשוש שנתינת הסכמה תהיה תלויה מי הוא הבן זוג, וכידוע טבעי בני אדם שלא עם כל אחד רוצה להצטרף, וכן לפעמים שידע הבן זוג יגרום זה להסכמה בלבב שלם, כן בהנוגע לתחבורה לכאורה יש להוסיף שבאם אינו זקוק לזה ויסע עצמאית מבקשים להודיע בעוד מועד.
כשחיפשו בחדר האוכל את הניצוץ האלוקי...
בשבת פרשת פקודי תשי"ז יצא המבצע לדרך. "ברוך השם, לשבת פרשת פקודי יצאנו שלושה זוגות" – כותב ר' שמואל לרבי לאחר שבת פרשת פקודי כ"ט אדר א' תשי"ז – "שניים מרמת גן, השו"ב ר' מרדכי גרוזמן ושמואל בליזנסקי ל"לקבוצת שילר"; ר' יצחק גנזבורג ור' בנימין לוין מכפר חב"ד לעיינות, ור' זלמן אבלסקי עם ר' אלעזר גורליק לקיבוץ פלמחים. לקחתי טקסי והוא לקח מרמת גן את האנשים ומתל אביב ואחר כך מכפר חב"ד ופיזר את כל אחד למקומו ובמוצאי שבת הוא לקח את כולם בחזרה לביתם".
אצל ר' שמואל הכול היה מתוכנן ומסודר כדבעי. הוא הכין דו"ח ביקור, שאותו היו צריכים המבקרים בקיבוץ למלא, ובו רשמים על הקיבוץ, מצב היהדות במקום, אילו פעולות נעשו ומה כדאי לעשות עוד בעתיד. אף דוחו"ת אלו נשלחו לרבי.
ממשיך ר' שמואל וכותב על הפעילות בשבת הראשונה: "סוג הפעולות שהועברו: הרצאה על שיטת ותורת חב"ד, ולימוד שני פרקים בתניא בהשתתפות 90 מאנשי הקיבוץ.
"בליל שבת בשעה 9 התכנסו כל חברי הקיבוץ לחדר התרבות ואנו נכנסנו. אחד בשם מאיר הציג אותנו ומסרו את רשות הדיבור לי. הסברתי להם את שלושת הפרקים הראשונים של שער הייחוד והאמונה בעל פה. וסיפרנו להם כל מיני סיפורים חסידיים. ואיתם למד ר' מרדכי גרוזמן את פרק לב בתניא מתוך הספר, וביאר אותו יפה מאוד – הם ממש ליקקו את הידיים.
"שוחחנו איתם על חב"ד בכלל וכפר חב"ד בפרט. ר' מרדכי סיפר להם על חב"ד ברוסיה, ושם היה גם יונה כסה, וביקשו אותו שהוא יספר גם ממה שהוא יודע על חב"ד, כי הם קוראים לו החבדניק; והוא סיפר על משפחת האדמו"ר שליט"א, וככה ישבנו עד חצות.
"המארגנים אמרו לנו שזה עשה רושם עד שלמחרת פגשו אנשים בחדר אוכל שלהם, והאנשים החלו לחפש את הניצוץ האלוקי שבדבר הגשמי ולא בצחוק...
"בסעודה שלישית התכנסו שבעה חברים בחדרנו ושרנו שירים חבדיי"ם ואמרנו איזה קטעים מחסידות המובנת להם ובלילה נפרדנו מהם וקשה היתה להם הפרידה".
כנגד ארבעה בנים – בקיבוץ
מאוחר יותר שיחזר ר' שמואל את הדברים מראשיתם: ..."הגעתי ביום שישי עם הרה"ח מרדכי גרוזמן (ע"ה), ומזכיר הקיבוץ קיבל אותנו במאור פנים. הוא בישר לנו כי ועדת התרבות בקיבוץ החליטה לערוך ערב עם חב"ד בליל שבת.
הוא הוסיף ואמר כי בכל ליל שבת מתקיימת הרצאה באולם התרבות. אם המרצה הוא זמר, מגיעים הרבה צעירים, ואם מגיע איש ציבור, מגיע קהל מצומצם של מבוגרים. "תליתי מודעה בכניסה לחדר אוכל של הקיבוץ כי השבוע יתקיים ערב עם חסידי חב"ד. אינני יודע כמה יבואו לערב שלכם, אם בכלל.
"בשעה שמונה בערב הגיע מזכיר הקיבוץ, נראה די מופתע, וסיפר בהשתוממות כי כל חברי הקיבוץ, מבוגרים כצעירים, יושבים באולם ומצפים לבואנו. בדרך לאולם התרבות ניקרו במוחי השאלות מה בכלל עלי לומר להם? במה אפתח את דברי? איך הקיבוצניקים יקבלו זאת?
"המזכיר פתח בכמה מילות ברכה והזמין אותי להרצות. בינתיים הבחנתי כי המפה בשולחן לידו אני יושב הפוכה. נפל במוחי רעיון נפלא לפתוח בו את ההרצאה. אמרתי לנוכחים כי שמעתי בשם אחד הצדיקים, כי בסעודת מצווה או התכנסות לשם מצווה, המפה היא הפוכה, והנה בשולחן לידו ישבתי המפה הפוכה.
"כל אחד מהנאספים החל לבדוק את המפה שלפניו, והנה כולם מצאו כי המפות הפוכות. הדבר עורר גלי צחוק אדירים, ששברו מיד את הקרח בינינו לחברי הקיבוץ. התחלתי להסביר להם את הפרקים הראשונים של שער היחוד והאמונה, שבהם מדובר כידוע על האמונה, שכה חסרה בקרב חברי הקיבוצים".
שמע ההצלחה של ה'נחשונים' עשתה כנפיים בכפר חב"ד ובקרב אנ"ש בכלל, וזה הפיג את חששם של רבים מהנסיעה. מאז, מדי שבת, יצאו כמה זוגות לקיבוצים, כדי להשפיע חסידות – והתוצאות לא איחרו לבוא. בחג הפורים – שבועיים בלבד לאחר תחילת המבצע – הגיעו כל חברי קיבוץ פלמחים לביקור מרגש בכפר חב"ד.
הרבי, כדרכו בקודש, הורה לתפוס את קצה החוט ולהמשיך איתו הלאה. הרבי הורה לשלוח מצות שמורות עבודת יד לכל הקיבוצים שבהם ביקרו אנ"ש. "כמובן שעשינו כהוראת הרבי" – מספר ר' שמואל – "ולאחר הפסח הגיעה תגובה מפתיעה מקיבוץ קבוצת שילר. מזכיר הקיבוץ כתב: כשקיבלתי את המצות אספתי את כל חברי הקיבוץ והסברתי להם שהשנה לא נוכל לנהוג כבכל שנה, שאוכלים חמץ ומצה יחד. השנה יש לנו מצה שמורה ואותה אי אפשר לאכול יחד עם החמץ. מי שיחליט לאכול רק מצה בליל הסדר, יקבל חתיכת מצה שמורה. בו במקום החליטו כולם שבליל הסדר השנה לא יאכלו חמץ בקיבוץ גבעת שילר".
ר' שמואל המשיך להיות בקשר עם חברי הקיבוץ, וכעבור זמן לא רב נפתח שם מטבח כשר למעוניינים.
להמשיך בביקורים
כך למעשה החלה "מלחמת תנופה" שעליה פיקח הרבי שרווה נחת, אך בד בבד לא הסתפק, ותבע להמשיך, כפי שהוא כותב לר' שמואל בה' בניסן, תשי"ז:
מאשר הנני קבלת מכתבו ממוצאי שבת-קודש עם המוסגר בו, וכן מכתביו הקודמים, וגודל הנחת רוח מהפעולות אודותם כותב – בוודאי למותר להאריך בזה. ובודאי אשר נשיאינו רבותינו הקדושים, אשר מסרו נפשם על הענין דאהבת כל אחד ואחד מישראל והפליגו בדבריהם גודל העניין, יוסיפו בהתעוררות רחמים רבים במקום עבודתם בקודש עתה, להוסיף הצלחה מרובה בפעולות האמורות והצלחה מופלגה, וברכה והצלחה גם בעניינים הפרטיים של כל אלו המתעסקים בזה. ובודאי שעל-ידי זה יוסיפו בפעולות אלו, ומצווה גוררת מצווה.
וכמו שזכה לעורר רעיון הביקורים וזכה לראות הבפועל שבזה ופרי טוב מפעולות אלו, כן יזכה גם להבא לבשר טוב בזה, אשר הולכות הפעולות ומתגברות הן בכמות והן באיכות, עדי יקויים הייעוד ולא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם.
כמה ימים אחר כך, ביו"ד ניסן תשי"ז ('אגרות-קודש' כרך טו עמ' לב), כותב הרבי למר משה שי' בן נחום, איש צוות בית-הספר החקלאי עיינות:
בנועם קיבלתי מכתבו, ותשואת חן על שימת לבבו לשלוח לי דין-וחשבון על דבר ביקור השליחים בעיינות. ושמחתי שהרושם ההדדי הי[ה] חיובי וטוב . . ובכל אופן תקוותי שהיתה התחלה טובה לקירוב הלבבות על יסוד תורתנו שכלל גדול בה ואהבת לרעך כמוך, וכמו שמודגש בהתחלת סדר פסח כהלכתו בקיבוץ ארבעה בנים בעלי השקפות שונות מן הקצה אל הקצה מסביב לשלחן אבא, המודיעם, את כולם, מה שדברה תורה.
הוראה חשאית ("סודי") קיבל מהרבי הרב נחום שמריהו ששונקין, שזקני אנ"ש יפקחו על הפעולות ('מקדש מלך' כרך א' עמ' 121):
בההוספה לאחרונה – בהנסיעות וביקורים במקומות שונים שגדולות יש לפעול ע[ל] י[די] ז[ה], אבל, לאידך גיסא, אחריות מיוחדת בדבר. ועוד נקודה – שבאופן דיפלומט יש לסדר שלא יסעו כאלו שיש לחשוש שיושפעו מהאוירה דשם, עס קען זיך עפעס צוקלעפען ח[ס] ו[שלום] [=יכול 'להידבק' משהו חס ושלום].
שמחת שיכור או עצבות של חסיד
הנה תדפיס מתוך עלון המשק כפר גלעדי – תל חי "על הגבעה", מה' באדר-א תשכ"ה (צוטט בספר 'דור ודור' לר' משה צבי הלוי ע"ה סגל עמ' 179-178). ממאמר זה אנו יכולים ללמוד על השפעת הביקורים והחדרת רעיונות המעיינות לקירבם:
"בהשפעת הססמה "ופרצת" הגיעו בשעה 9:30 בערב יום ג' שלושה חסידים מכפר חב"ד לחדר האוכל של כפר גלעדי, ורק בקושי פילסו להם דרך באולם המלא מפה אל פה, שהזכיר את קהל החסידים הבא לקבל את פני הרב.
הם פתחו בניגון, שהניגון מסיר מחיצות. זקן המשלחת (מ. סגל) הסביר עיקרי התורה: חב"ד הן שלוש אותיות: חכמה, בינה דעת. והן שלוש ספירות השכל. קיימות גם המידות: חסד, דין ותפארת. מהי הספירה השביעית לא גילה לנו, שהיא שמורה ליודעי סוד: "אהבת-ישראל קודמת לכול", ואפילו לאהבת השם. שאין אהבת השם אמיתית בלי אהבת-ישראל. הנשמה שבתוכנו אחת והיא "חלק א-לוה ממעל ממש" וראיה דרך משל, השמש מאירה מכל חלון פתוח ובכל זאת אין מטילים ספק שאורה אחד הוא (שאין האור ישות נפרדת מהמאור). ירבו בתים בהם חלונות וירבה גם האור. האדם בן זמננו יגיע לכל הרקיעים בטרם עמד על מהותו הוא.
ניסיון של שבעה דורות הצטבר בתנועת חב"ד בהכרת האדם ונשמתו. כדי שניסיון זה לא ייגנז אלא ישמש אור לרבים, ציווה הרבי על הפצת התורה.
...עתה פתחו החסידים בשירה "ופרצת קדמה וימה צפונה ונגבה". הרבי אמר: "מוטב שמחתו של גוי שיכור בבית המרזח מעצבותו של חסיד בשעת התפילה". ואז שרו שיר איכרים רוסי עליז. לשיר הבא כבר הצטרף הקהל.
לבסוף נתבקשו לשיר את ניגון הרבי. "זה להזדמנויות מיוחדות" – התנצלו. "הזדמנות מיוחדת זה עתה" – אמרה רחל ו. לאחר שנמלכו ביניהם גמרו שהחברה צודקת. אם הגענו לכך שיהודים יושבים ביחד שהשקפותיהם לאו דווקא זהות ואין ביניהם מחיצות, הרי זה בגדר הזדמנות מיוחדת.
יצחק ב. ציין לבסוף שהפעם לא היתה זו "ירידה צורך עלייה" אלא עלייה לגליל לצורך עלייה. מספרים שלאחר ליל שימורים זה יצאו שניים מהחסידים לעבודה בכפרם, והשלישי – לספסל לימודיו בישיבה".
ממעייני החסידות
פרשת וירא
וירא אליו ה' (יח,א)
מבואר בזוהר, שעד שלא נימול אברהם היתה נבואתו בבחינת "מחזה" ("היה דבר ה' אל אברם במחזה"); ולאחר שנימול נתעלה לדרגת ראייה ("וירא אליו"). ויש לבאר, דהנה "וירא" היינו ראיית המהות, ו"מחזה" – ראייה על-ידי לבוש, המעלים על המהות (גם המילה 'מחזה' היא בלשון תרגום, שהוא בחינת 'לבוש' ללשון-הקודש). בקיום מצוות מילה יש משום התבטלות מוחלטת לבורא והתאחדות גמורה עמו, שכן הביטול והאחדות נרגשים וניכרים גם בבשר הגשמי – "והיתה בריתי בבשרכם". וביטול זה ואחדות זו הם שהעלו את אברהם לדרגה הנעלית של ראיית המהות.
(ליקוטי-שיחות כרך י, עמ' 49)
* * *
"וירא" – זו דרגה נעלית בראייה ולא רק "מחזה", התרגום של ראייה. "אליו" – הגילוי נמשך אליו, היינו שאברהם לא התבטל מעוצם הגילוי, אלא הדבר נקלט בו וחדר למציאותו. "הוי'" – הדרגה הנעלית של שם הוי', לא רק שם אלוקים. נמצא, שאף-על-פי שנתגלתה דרגה נעלית ביותר (שם הוי'), והגילוי היה באופן נעלה ביותר (ראייה) – חדר הגילוי למציאותו של המקבל, של אברהם.
(ספר-השיחות תש"נ כרך א עמ' 112)
* * *
גילוי זה נעלה יותר מהגילוי של "וירא אליו ה'" בפרשה הקודמת, וזאת בשני מובנים: א) התגלתה כאן דרגה נעלית יותר בשם הוי' גופא (ראה אור-החיים). ב) הגילוי התקבל אצלו בפנימיות ("אליו"), כלומר, אברהם נעשה כלי לגילוי (ואילו "עד שלא מל, לא היה בו כוח לעמוד"). עניין זה נפעל על-ידי מצוות מילה, שכן במצווה זו יש שתי קצוות אלו (דרגה נעלית יותר שנמשכת בפנימיות) – מצד אחד היא למעלה מכל המצוות, שעל כולן נכרתו ג' בריתות ועל המילה נכרתו י"ג, ומצד שני היא חודרת בגוף הגשמי ממש, "והיתה בריתי בבשרכם".
(ספר-השיחות תשנ"ב כרך א עמ' 86)
וירא אליו ה'... וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים (יח,א-ב)
מה הקשר בין התגלות השכינה לביאת המלאכים?
ההסבר: בעקבות התגלות הקב"ה – "וירא אליו" – התגלות עצמית של מידת החסד (שאברהם היה לה בבחינת 'מרכבה') – נתעוררה אצל אברהם מידת החסד באופן גלוי. ומשום כך, העדר בואם של אורחים, ציער מאוד את אברהם. לכן מיד לאחר הגילוי ד"וירא אליו" ובהמשך ישיר לו, שלח אליו ה' את המלאכים – "וירא והנה שלושה אנשים".
(ליקוטי-שיחות, כרך ה עמ' 329)
יוקח נא מעט מים (יח,ד)
בחתונת בתו של כ"ק אדמו"ר האמצעי עם הרה"ק רי"י מטשערקאס, אמר הרבי מאמר חסידות ארוך, כדרכו. כשסיים את הדרוש, הפטיר המחותן, הרב הקדוש ר"מ מטשרנובל: "יוקח נא מעט מים" – מעט מים...
נענה הגה"ח רבי יצחק-אייזיק, רבה של הומיל, שהיה נוכח בחתונה: המלאכים נדמו לאברהם אבינו כערבים, ולהם משפיעים "מעט מים", אולם לנשמות-ישראל חייבים לתת הרבה מים.
(מגדל-עוז עמ' קעב)
* * *
על כך הגיב החסיד רבי הילל מפאריטש: הלוא כל התורה היא כד מן הים – כ"ד ספרי אורייתא. מכאן, שככל שיאמרו הוא מעט, כד מן הים.
(ליקוטי-סיפורים דף קכ)
והישענו תחת העץ (יח,ד)
כתיב (בראשית ב) "ועץ החיים בתוך הגן". "עץ החיים" קאי על שם הוי', שהוא מחיה ומהווה כל חי. והוא "בתוך הגן" – הוא מתלבש בתוכיות ובפנימיות ג"ן פרשיות התורה. מי שיש לו עיניים לראות, מסתכל בפנימיות התורה (ובפרט בפנימיותם של הסיפורים בתורה), ואילו מי שאין לו – מסתכל ב"לבושא דמלכא", הוא רואה את סיפור המעשה הגשמי בלבד.
זהו שרמז הכתוב: "והישענו תחת העץ" – אל תביטו אל הלבושים החיצונים של העץ, כי אם אל מה ש"תחת" העץ – פנימיות העץ. כוונת האדם בלימוד התורה (ובקיום המצוות) צריכה להיות לפנימיות הדברים ולא רק אל הפשט בלבד.
(אור-תורה דף ח עמ' א)
ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו (יח,ה)
רז"ל אמרו (עירובין סד) "אין מעבירין על האוכלין" (המוצא אוכלין בדרך אינו רשאי לעבור עליהן ולהניחן שם, רש"י).
זהו שרמז אברהם להמלאכים: "ואקחה פת לחם" – תחילה צריך לקחת את הלחם מן הדרך; "אחר תעבורו" – רק לאחר מכן מותר לכם לעבור.
(תורת לוי-יצחק עמ' קצו)
ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט (יח, יט)
"הוי'" – לשון מהווה, מורה על השפעה תמידית של חיות אלוקית לצורך התהוות וחיות העולם.
"דרך הוי'" – הדרך להשפעה זו היא על-ידי –
"לעשות צדקה" – השפעת צדקה שעל-ידי האדם.
אך כדי שלא תהיה יניקה לקליפות מהשפעה זו, יש לעורר בחינת "משפט" למעלה, שלמעלה ישפטו ויגבילו את ההשפעה רק לעולם הקדושה.
כיצד מעוררים "משפט" למעלה? – על-ידי שהאדם שופט את עצמו ומסתפק רק במה שהוא צריך באמת ואת כל השאר נותן לצדקה.
(תורה אור סג, ב)
* * *
מוסיף כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:
אף לגבי צדקה רוחנית כך. על האדם לשפוט את עצמו – האם רשאי הוא ליהנות מתענוגים רוחניים, להתעלות בתורה ובעבודה, ולהתעלם מזולתו, המשווע לדברים הכרחיים ובסיסיים ביהדות.
(לקוטי שיחות חלק ה, עמ' 148)
לעשות צדקה ומשפט (יח,יט)
כאשר ה' יתברך משפיע ליהודי פרנסה בהצלחה ובשפע רב, עליו לדון ולשפוט את עצמו – מדוע דווקא לי מגיע שפע כל-טוב ולזולת לא? "משפט" זה מעורר אותו לתת צדקה בעין טובה וביד רחבה.
(ספר המאמרים אידיש עמ' 205)
ארדה נא ואראה (יח,כא)
ארדה נא:... לסוף מעשיהם (רש"י)
אנשי סדום חטאו במעשיהם הרעים, אבל הקב"ה לא הסתפק בראיית המעשים כשהם לעצמם, אלא גם הסתכל ל"סוף מעשיהם" – אם יתחרטו ויחזרו בתשובה על מעשיהם הרעים, או שהם עתידים להישאר ברשעתם.
(ספר-המאמרים תש"ג עמ' 88)
בירורי הלכה ומנהג
'אמן' הש"ץ אחרי הכוהנים / מנהגים שנהגו 'להבדיל'
הרב יוסף-שמחה גינזבורג, רב אזורי עומר
האם הש"ץ עונה 'אמן' על ברכת הכהנים?
שנינו במשנה1: "העובר לפני התיבה – לא יענה אחר הכהנים אמן מפני הטירוף, ואם אין שם כהן אלא הוא – לא ישא את כפיו. ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפילתו – רשאי".
מדינא, גם הש"ץ עונה אמן, הן על ברכת כהנים עצמה והן על ברכת-המצוות שלה "לברך את עמו ישראל באהבה". והטעם, כיוון שמקריאים זאת מתוך הספר2. והיו גדולים שנהגו כן3, וכן ענה הרה"ח ר' יוסף שי' ויינברג לש"ץ ר' מרדכי שי' ברקוביץ שיש לנהוג כך, וכן פסק הרה"ג ר' יצחק הכהן הענדל ז"ל אב"ד מונטריאול בשנתו האחרונה4.
מאידך, הרה"ג ר' אשר לעמיל שי' הכהן, איש ירושלים עיה"ק ורב קהילת חב"ד ביתר, מוסר שזה עשרות בשנים שהוא נושא כפיו בכל יום, ומעולם לא ענה הש"ץ אמן, וכן מסרו רבים מאה"ק.
ולהעיר, שלדעת הפוסקים הספרדים אין הש"ץ עונה מאומה5.
ויש לעיין בלשון 'רשאי' הנזכרת במשנה ועד הפוסקים בעניין זה, אם הכוונה רק להתיר ענייתה באמצע שמו"ע או שמא גם לומר שאין ענייה זו חובה ככל עניית אמן, אולי – מכיוון שעלול להתבלבל.
______________
1) ברכות לד,א.
2) שו"ע אדמו"ר הזקן סי' קכח ס"ל-לא.
3) פסקי תשובות שם הערה 227.
4) מפי הרה"ח ר' יצחק מאיר שי' גורארי', משפיע בישיבת תומכי-תמימים שם (ואולי נהגו כך באוטבוצק, שם למדו הרב הענדל והרב ויינברג?).
5) ע' כף החיים שם ס"ק קיב. אור לציון ח"ב, דיני נשיאת כפיים סי"א.
להבדיל בין חיים ל...
ישנם כמה דברים שהעולם נמנעים מהם, מפני שכך נהוג אצל נפטרים, וארשום מקצתם הידועים לי כעת:
א. שלא להניח נרות על-גבי קרקע.
ב. שלא לישון כשרגליו מול הדלת.
ג. שלא ללכת בגרביים.
ד. שלא לשבת על-גבי קרקע ממש (ראה שע"ת סי' תקנ"ב ס"ק ג, כף החיים שם ס"ק לט, מנהג-ישראל תורה ס"ק ו. ילקוט יוסף ח"ז עמ' קכט. ח"ה עמ' 582 סט"ו). אך כמדומני שיש גם אבלים הנזהרים בזה, ולכן אולי אין זה שייך לנושא דידן.
ה. שלא ילבישו שני אנשים יחד אדם אחד (להוציא חתן, שגם לבישתו 'קיטל' היא גם משום בגד נפטרים).
יש הנמנעים רק ממקצת הדברים, ואינם מקפידים בכולם. וגם להמקפידים – צ"ע הפרטים בכל אחד מאלו.
לא מצאתי זאת בפוסקים ובמלקטים בדיני אבלות או שמירת הנפש, אבל שמעתי שיש דברים כאלה בספרי מנהגים דקהילות ישנות כמו פפד"מ, ואולי גם בהונגריה.
תגובות והערות
שימוש בפירות שביעית
להלן כמה הערות להלכות בנושא "שימוש בפירות שביעית" ('התקשרות' גיליון תרצ, עמ' 17):
לסעיף ב. "פירות שביעית שלא הופקרו, יש לעשרם ללא ברכה" – רק אם הם ידועים כשמורים.
לסעיף ג. פיצוחים. נאכלים כמות-שהם, גם לא קלויים.
לסעיף ה. מלפפונים. כיום נהוג גם לבשלם ולאפותם.
לסעיף ז. "מותר לטגן בשמן של שביעית" – והתבשיל קדוש בקדושת שביעית.
לסעיף טו. בימינו נהוג אצל רבים לעשות יין מצימוקים, וקונים זאת בכמויות. ועולי תימן (שעל-פי הרמב"ם אינם יכולים לקדש על יין עם סוכר) כולם עושים כך.
לסעיף יט. קליפות וגרעינים הראויים לבהמה אך אינם עומדים לאכילתה "מותר להשליכם ישירות לאשפה" – הרמב"ם (הל' תרומות פי"א ה"י) אוסר זאת.
לסעיף כג. "שמן של שביעית שנותר מטיגון... ולכאורה מותר להשליכו לאיבוד". – בלי ביזיון. ועדיף שיעבור עליו לילה (וכן יש לנהוג במרק שנותר, ובפרט שאחרי לינת לילה רבים נמנעים מלאוכלו).
הרב יהודה עמיחי, ראש מח' ההלכה, מכון התורה והארץ
דמויות חסידיות
החסיד הרה"ג יצחק-חיים-דובער וילענסקי מקרעמענטשוג
נסע לעסקים ו'נשאר' בבית...
החסיד ר' חיים דובער מקרעמענטשוג היה משכיל נפלא, היה לו ראש 'גדול' בהפלאה גדולה והיה עמקן גדול.
חותני סיפר לי:
פעם בא ר' חיים דובער לקישינוב לקנות יין, ופנה לבית הסוחר, והסוחר לא היה בביתו. עמד והתעמק באיזה עניין.
לאחרי זה בא הסוחר ושאלו: מה נשמע ר' חיים דובער? ולא השיב לו מאומה. הסוחר לא הבין מה זאת מפני שלא היה לו חוש בהעמקה, ולא הבין בזה מאומה. אחר עבור זמן מה, שאל ממנו עוד הפעם ויענהו (ר' חיים דובער) כהוגן. ושאל ר' חיים דובער את הסוחר: מה נשמע בקישינוב?
אחר-כך שאל ממנו איפה המים והראה לו. ושאל ר' חיים דובער בתמיהה: מה נשתנה הסדר? (מפני שאצלו בביתו היה [מקום] עמידת המים בצד אחר, והוא, מפני גודל ההעמקה, שכח שאינו נמצא בביתו, ודימה שנשתנה הדבר).
(ספר השיחות תר"פ-תרפ"ז ע' 81)
לחדור למעמקי החסידות בשכל
אחר-כך דיבר [כ"ק אדמו"ר הריי"צ] אודות אאמו"ר [הרש"ב] נ"ע, ואמר שבשנת [ת]רמ"ז עסק הרבה באמרי בינה שער הקריאת שמע בהאותיות י"ב י"ג בעניינים של העלם וגילוי, כוח ופועל, עצם והתפשטות, וכתב מכתב שאלה בזה להרב החסיד ר' חיים בער וילענסקי לקרעמענצוג ולא ענה לו.
כשבא הרב יצחק יואל ראפאלאוויטש לליובאוויטש אמר לו אאמו"ר [הרש"ב]: כתבתי מכתב לר' חיים בער ולא ענה לי. כשבא הרב יצחק יואל לקרעמענצוג, נתן לו 'מנה' כיצד היה יכול, הייתכן שאדמו"ר כתב לכם מכתב ואין אתם משיבים לו. וענהו ר' חיים בער הוא כתב לי שאלה באמרי בינה. ושאל לו הרב יצחק יואל: ולמה אין אתם משיבים לו. אמר לו: הרי אינו צריך אותי כדי להסתדר...
ולשנה הבאה כשבא הרב יצחק יואל לליובאוויטש סיפר לאאמו"ר מה שהשיב הרב חיים בער שאתם [הרבי] תסתדרו בלעדיו, ואמר לו אאמו"ר נ"ע כששאלתי מאיתו לא היתה כוונתי שיורני הפשט ב'אמרי בינה', רק חפצתי לידע כיצד ניתן 'לחדור' לשם באמצעות שכל בלבד...
שמע את התפילה והבין
ואמר כ"ק אדמו"ר [הריי"צ]: כ"ק אאמו"ר [הרש"ב] נ"ע אמר על עצמו שבעת ההיא מרוב יגיעתו והעמקתו בעניינים שב'אמרי בינה', יצאו אז אצלו השערות מהראש, ומזה היו היסודות להמשך הגדול בשעה שהקדימו תער"ב-ע"ו.
אחר-כך בשנת תרמ"ט בא ר' חיים בער לליובאוויטש, ומחמת שהיה לו כאב ברגלים לא התפלל בבית הכנסת (ה'זאל' הקטן), אלא בחדר שני של הבית הכנסת ישב לו על ספסל מכוסה בטליתו והתפלל. אני התפללתי אז בבית-הכנסת וכשגמרתי תפילתי והלכתי לביתי, סבבתי דרך פתח של החדר שני (כי בחדר שני, שהיה מימין הכניסה, היו שני פתחים, אחד לבית-הכנסת ואחד לפרוזדור ומהפרוזדור לחוץ), ועמדתי אצל ר' חיים-בער זמן מה, ושמעתי תפילתו, וכשבאתי לביתי אמרתי: "עתה נעשו אצלי הדברים ברורים גם בשכל (השכלה)". כי עד אז היו דברים ש[לא התיישבו בשכלו ונראו] מופרכים לגמרי.
(ספר השיחות תר"פ-תרפ"ז עמ' 52, חלקו תרגום מאידיש)
לוח השבוע
הלכות ומנהגי חב"ד
מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג
שבת-קודש פרשת וירא
ט"ו במרחשוון
הפטרה: "ואשה אחת... ותשא את בנה ותצא" (מלכים-ב ד,א-לז)1.
יום שני
י"ז במרחשוון
תענית 'שני' בתרא.
יום שלישי
י"ח במרחשוון
לבני חו"ל: הרבי הסכים להצעת הרה"צ וכו' בעל 'ויואל משה' מסאטמאר, שינהגו כמו שנהגו בעבר בימים אלו, במקומות שהנוצרים חוגגים את 'יום אידם' הנקרא 'הלואין'2, שנזהרו ביותר שלא רק הילדים אלא גם המבוגרים לא ילכו ברחוב אז, משום שהגויים נהגו לערוך את החגיגות שלהם לאחר שהיו יוצאים מבית-יראתם.
יום חמישי
כ' במרחשוון
יום-הולדת את כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע, בשנת תרכ"א3.
יום סגולה, שבו ה'מזלו גובר' של הנשיא פועל התגברות בעבודתם של חסידים ושל כלל-ישראל, ועל-ידם – בכל העולם כולו4.
מהוראות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:
ביום זה5, צריך כל אחד ואחד לקבל החלטות טובות להוסיף בהפצת המעיינות חוצה, לכל לראש – בנוגע לעצמו... ועוד ועיקר – הפצת התורה והמצוות והפצת היהדות בכללותה, חדורים בפנימיות התורה שנתבארה בתורת חסידות חב"ד, ועד להפצת אור הקדושה בכל העולם כולו, גם בנוגע למצוות שנצטוו בני-נח.
ב'שנת הבניין' הציע הרבי6, שביום זה (ומה טוב – גם בימים שלפניו ושלאחריו) ישתדל כל אחד ואחד הנמצא בכל עיר ועיר שבה קיימת ישיבת תומכי-תמימים וסניפיה, ועל-אחת-כמה-וכמה בארצנו הקדושה ת"ו, להיכנס לבניין הישיבה, ולעשות שם פעולות טובות בכל שלושת הקווים דתורה, עבודה וגמילות-חסדים: להתפלל (או לומר מזמור תהילים, כולל ובמיוחד – המזמור המתאים למספר שנותיו של אדמו"ר מהורש"ב [השנה – מזמור קמ"ח]), וללמוד מתורתו.
בעיר שאין בה ישיבה זו – יעשו זאת בתוך בניין שתפקידו מעין הישיבה, כגון בית-חב"ד, בית תורה, תפילה וגמילות-חסדים. ומובן שעל-פי הציווי "ואהבת לרעך כמוך", יש להשתדל להשפיע על יהודים נוספים שגם הם יעשו כן, ועוד ועיקר – שפעולות אלה תיעשנה ברבים7. וכדאי ונכון שבין העניינים שלומדים מתורתו של בעל יום-ההולדת, ילמדו גם קונטרס 'החלצו', שעל-ידי זה יתווסף באהבת-ישראל ואחדות-ישראל, כמבואר בארוכה בקונטרס זה.
__________
1) ספר-המנהגים עמ' 32. לוח כולל-חב"ד.
2) והעיר הרבי שיום אידם הנ"ל לא היה ידוע ומפורסם במדינת רוסיה – כ"ז מ'תורת מנחם – התוועדויות' תשי"ד ח"א (י) עמ' 144.
3) ראה בדבר הולדתו וברית-המילה שלו, ברשימות מדברי ימי חייו שנדפסו בראש קונטרס 'חנוך לנער' וב'ספר התולדות – אדמו"ר מוהרש"ב', הוצאת קה"ת, כפר-חב"ד תשל"ו, פרק א.
"להעיר, שהקביעות דכ"ף מרחשוון היא לעולם באותו יום שבו חל ראש-השנה*. (סה"ש תש"נ ח"א עמ' 118 הערה 89). והוא "יום החמישים" מראש-השנה, שמורה על שער הנו"ן, בחינת הכתר (השייך לכ"ף מרחשוון) – שולי-הגיליון שם.
4) ספר-השיחות תשמ"ח ח"א עמ' 70.
5) 'התוועדויות' תשמ"ז ח"א עמ' 496 (מוגה), ובסגנון אחר בספר-השיחות תשמ"ז ח"א עמ' 69.
6) ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 56. וצ"ב אם כל האמור הוא הוראה גם לכל שנה ושנה.
7) "ובפרט על-פי מה שכתב בעל יום-ההולדת בקונטרס 'החלצו' (ספר המאמרים תרנ"ט עמ' סא), ש'ההסכם אשר עושים שניים או רבים, יש לזה חיזוק הרבה יותר מההסכם שעושה בפני עצמו'" (ס' השיחות שם). | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
