ביאת המשיח היא היעד הסופי של הבריאה, והיא הוטבעה בה מיד בתחילת מעשה הבריאה. על הפסוק "ורוח אלוקים מרחפת על-פני המים" אומרים חז"ל (בראשית רבה ב,ד): "זה רוחו של מלך המשיח". פרק-הזמן בין הבריאה ובין הגאולה מתחלק לשלוש תקופות: 'תוהו', 'תורה' ו'ימות המשיח'.
הגמרא (סנהדרין צז,א; עבודה-זרה ט,א) מפרטת את חלוקת התקופות: "ששת-אלפים שנה הווי עלמא, שני אלפים – תוהו, שני אלפים – תורה, שני אלפים – ימות המשיח". תקופת ה'תוהו' נסתיימה כאשר אברהם אבינו הגיע לשלב של "הנפש אשר עשו בחרן". אז החלה תקופת ה'תורה' – אברהם החל להפיץ בעולם את האמונה בה' אחד. הדבר תואם גם את מאמר המדרש: "עד אברהם היה העולם מתנהג באפֵלה, משבא אברהם – התחיל להאיר". זה היה בדיוק בסוף האלף השני, כאשר אברהם היה בן נ"ב שנים.
תקופת ה'תורה' נסתיימה בסוף האלף הרביעי. זה היה סמוך לחתימת המשנה, עם ראשיתה של תקופת האמוראים. את סיומה של תקופת ה'תורה' ניתן לראות גם בכך, שלאחר חתימת המשנה לא ניתנה עוד סמכות מוחלטת כל-כך של פסיקת הלכה, כפי שניתנה לתנאים, חכמי המשנה. אז החלה תקופה חדשה – 'ימות המשיח'.
יום לאלף
חלוקת ששת-אלפי שנותיו של העולם לשלוש תקופות היא חלוקה כוללנית למדיי. בדברי רבותינו מופיעה חלוקה מפורטת יותר, שמראה את הסדר האלוקי הפנימי הקיים בכל אחד ואחד מששת-אלפים השנים הללו.
הרמב"ן (בראשית ב,ג. וראה גם רבנו בחיי שם) מסביר, כי ששת ימי הבריאה מקבילים לששת-אלפי שנות קיומו (הנוכחי) של העולם. וכך הוא אומר: "ששת ימי בראשית הם כל ימות עולם, כי קיומו יהיה ששת-אלפים שנה, שלכך אמרו יומו של הקב"ה אלף שנה". בהמשך הדברים הרמב"ן משרטט כמה קווים מקבילים בין אירועי הבריאה שקרו בכל יום ובין אלף השנה המקביל לו.
בדרך מפורטת יותר הדברים מופיעים בתורת החסידות (מאמרי אדמו"ר הזקן פרשיות, עמ' תיט ואילך; ועוד). ששת ימי הבריאה, כמו ששת-אלפי שנות קיום העולם, מקבילים לשש המידות היסודיות – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד.
ביום הראשון של הבריאה האירה מידת החסד, ולכן נברא בו האור האין-סופי. כך גם האלף הראשון של העולם היה תקופה של חסד ושפע אלוקי מופלא. בני-האדם האריכו ימים ו"ניזונו בחסדו של הקב"ה". ביום השני פעלה מידת הגבורה – נוצרה ההבדלה בין המים התחתונים לעליונים. גם האלף השני היה תקופה של דין – המבול, מגדל בבל.
ביום השלישי, פעמיים כי-טוב, האירה מידת התפארת. העולם החל להיתקן – נראתה היבשה, החלה הצמיחה של העשבים והפירות. כך גם באלף השלישי החלה להתגלות התכלית של הבריאה – הייתה יציאת-מצרים, נבחר עם-ישראל וניתנה התורה.
האדם השלם
כך מוסברים גם האירועים שקרו בימי הבריאה הנוספים וההקבלה שלהם לאלפי השנים המתאימים: ביום הרביעי נתלו המאורות, ובאלף הרביעי עמדו שני בתי-המקדש שמהם יצאה אורה לכל העולם כולו. ביום החמישי שרצו המים נפש חיה ועוף החל לעופף – רמז להתגברות ממשלת האומות באלף החמישי.
וכך אנו מגיעים ליום השישי, שבו הגיע העולם לשלמותו – נברא האדם. זה רמז לשלמותו של העולם באלף השישי, שבו 'נברא' ומתגלה האדם השלם ביותר – המלך המשיח. ובלשון הרמב"ן: "זהו בן-דוד הנעשה בצלם אלוקים". כלומר, האלף השישי זה האלף שמכין את העולם לקראת הגאולה, ואשר במהלכו בא ומתגלה המלך המשיח. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 16:36
זריחה: 6:28
