חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:16 זריחה: 6:10 כ"א באב התשע"ט, 22/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 484 - כל המדורים ברצף


גיליון 484, ערב שבת פרשת נח, ה' במרחשוון ה'תשס"ד (31.10.2003)

דבר מלכות

לזכור תמיד שמקומו האמיתי של יהודי הוא בבית-המקדש

בשבת-קודש זו מסתיימת עבודת חודש תשרי, שכן ביום זה הגיע לביתו שליד נהר פרת אחרון העולים לרגל * מחודש תשרי שואבים קדושה לכל השנה כולה, כולל לכל ענייני העולם שבהם מתעסקים, שיהיו "לשם שמים" * כמו-כן מחודש תשרי ממשיכים אחדות הלבבות לכל ימי השנה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. עניינו של שישה במרחשוון (יום שבת זה) - גמר וסיום מועדי חודש תשרי1:

איתא במשנה2: "שואלין את הגשמים - בשבעה בו (במרחשוון), ט"ו יום אחר החג, כדי שיגיע אחרון שבישראל (שעלה לרגל, לביתו) לנהר פרת" ("שהוא מקום ישוב היותר רחוק מירושלים, ולא יעצרנו הגשם"3), כלומר, הזמן שבו הגיע אחרון שבישראל לביתו בנהר פרת הוא - שישה במרחשוון, ולכן, מיד לאחרי זה, בליל ז' מרחשוון, מתחילין לשאול גשמים, שאז, לא יעצור הגשם את האחרון שבישראל, מכיוון שכבר הגיע לביתו לנהר פרת לפני התחלת (שאלת) גשמים, בשישה במרחשוון.

ונמצא, שסיום וגמר העלייה לרגל דחג הסוכות הוא - בשישה במרחשוון, שכן, אף אשר התחלת ההליכה לביתו הוא מיד אחר הרגל, ובלשון הכתוב4: "ביום השמיני שילח (המלך) את העם... ויילכו לאוהליהם שמחים וטובי לב", הרי, כל זמן שלא הגיע אחרון שבישראל לביתו בנהר פרת, לא נסתיימה עדיין העלייה לרגל, מכיוון ש"היה דומה להם כאילו הם עדיין בארץ-ישראל עסוקים בענייני הרגל"5, היינו, שהעלייה לרגל נמשכת עד שישה במרחשוון, ועד בכלל.

ב. והנה, אף-על-פי שכל האמור לעיל מדובר אודות העלייה לרגל בזמן שבית-המקדש היה קיים - הרי זה שייך גם לאחרי החורבן, ועד ימינו אלה, בבחינת זכר לזמן הבית.

ובמכל-שכן וקל-וחומר:

עבודת הקורבנות - אינה שייכת כלל בזמן הזה, ועד כדי כך, שאסור להקריב קורבנות בזמן הזה. ואף-על-פי-כן, עושים זכר6 להקרבת הקורבנות - "תפילות כנגד תמידין תקנום"7, בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו"8 (מלשון תשלומין, וגם מלשון שלימות9).

ועל-אחת-כמה-וכמה בנידון-דידן, שנוסף לכך ש"אף לאחר החורבן היו מתאספים גם-כן מכל הסביבות בירושלים לרגל כמו שעושים גם היום"10, הרי, העניין דשישה במרחשוון (סיום העלייה לרגל) נוגע להלכה למעשה בזמן הזה - הן בנוגע לשאלת גשמים בארץ-ישראל11 (שמתמציתה שותה כל העולם כולו12) והן בנוגע לדיני שטרות בכל מקום, שכאשר כותבים בשטר "אחר הרגל", פירושו, "ט"ו יום אחר הרגל"5 - הרי בוודאי שגם בזמן הזה מודגש עניינו המיוחד דשישה במרחשוון, סיום העלייה לרגל דחג הסוכות.

ג. ויש להוסיף, שעניין זה מודגש עוד יותר - כאשר "עושים גם היום" מעין ודוגמת העניין דעלייה לרגל:

בנוגע לתוכן העניין דעלייה לרגל בעבודה הרוחנית בנפש האדם - מבואר בלקוטי-תורה13 ש"משחרב בית-המקדש הגם שאין אנו יכולים להשתחוות ("עיקר הראייה היא ההשתחוואה שהיה משתחווה ויוצא"), על-כל-פנים נתפשטה קדושת הארה זו אפס קצהו במקדש מעט14, בית-הכנסת ובית-המדרש", ועל-אחת-כמה-וכמה בית-הכנסת ובית-המדרש מיוחדים - ועל-דרך - של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו15.

ואכן "עושים גם היום" - שכמה וכמה עשיריות ומאות מישראל מטלטלים את עצמם ("טלטולי דגברא" וגם "טלטולי דאיתתא"16) מביתם ומקומם כדי לשהות במשך מועדי חודש תשרי בד' אמותיו של נשיא דורנו, מעין ודוגמת וזכר לעניין דעלייה לרגל בזמן שבית-המקדש היה קיים.

ומכיוון שנמצאים כאן עדיין כמה וכמה שלא מיהרו לחזור לבתיהם מיד לאחר שמחת-תורה, אלא נשארו גם לשישה במרחשוון (שבת זה), ורק לאחרי כן עומדים לחזור לבתיהם, איש איש למקומו, המקום שהועידה לו ההשגחה העליונה למלא את תפקידו ושליחותו, "לשכן שמו שם"17 - אזי מודגש עוד יותר עניינו המיוחד דשישה במרחשוון, סיום וגמר העלייה לרגל.

ד. על-פי-זה מובן, אשר, בעמדנו ביום השבת-קודש שישה במרחשוון, הרי זה הזמן המתאים לחזור ולהדגיש עוד הפעם אודות כל העניינים הקשורים עם (סיום תקופת) מועדי חודש תשרי, עלייה לרגל, והתחלת התקופה ד"ויעקב הלך לדרכו"18, "איש תחת גפנו ותחת תאנתו"19, במשך כל השנה כולה.

ולכל לראש - עניין הברכה, ובלשון הכתוב20 "ויברך את כל קהל ישראל", "שילח את העם ויברכו את המלך ויילכו לאוהליהם שמחים וטובי לב"4, כאמור, שאף-על-פי שעניין זה היה מיד לאחרי החג, הרי, גמר ושלימות הברכה היא בסיום וגמר העלייה לרגל, בשישה במרחשוון.

ועוד ו(גם זה) עיקר - בנוגע לעבודה בפועל, שכל העניינים שהיו בזמן העלייה לרגל, במשך מועדי חודש תשרי, יומשכו בכל ענייני העבודה במשך כל השנה כולה, וכדלקמן.

ה. ובפרטיות יותר:

גילוי אור הקדושה דבית-המקדש בעת העלייה לרגל, פעל פעולתו גם לאחרי שכל אחד ואחד מישראל חזר למקומו - שגם אז תהיה כללות עבודתו ביתר שאת וביתר עוז, מעין ודוגמת אופן העבודה בבית-המקדש, שלימות הקדושה21.

ועל-דרך זה בנוגע לזמן הזה, ששלימות הקדושה דחודש תשרי, "מרובה במועדות"22, שאז עיקר ההתעסקות היא בענייני קדושה, ובפרט אצל אלו שאינם נמצאים בביתם ובמקומם, כך, שכל התעסקותם אינה אלא בענייני קודש בלבד - יש להמשיכה גם בעבודה ד"ויעקב הלך לדרכו", ובמשך כל השנה כולה.

כלומר, למרות התעסקותו בענייני העולם, "עובדין דחול" - ישנם זמנים מיוחדים שבהם נמצא במעמד ומצב שלמעלה מהעולם, על-דרך ובדוגמת העלייה לרגל לבית-המקדש, אשר על-ידי זה בכוחו לפעול שגם עבודתו בענייני העולם תהיה באופן המתאים, "כל מעשיך יהיו לשם שמים"23 ו"בכל דרכיך דעהו"24.

ובאותיות פשוטות:

גם כאשר במשך השנה כולה עוסק רוב היום (בהיתר התורה - להיות שייך לזבולון ולא לישכר) בענייני העולם - מכל-מקום, במשך הזמן שחייב להקדיש ללימוד התורה, "כדת הניתנה לכל אחד ואחד בהלכות תלמוד תורה", נעשה "משכן ומכון לשבתו הוא יחודו יתברך" , "אושפזיכן לתורה", על-דרך ובדוגמת השראת השכינה במשכן ומקדש25, ומכיוון שכן, הרי מובן וגם פשוט, שבעת לימוד התורה לא קיים בעולמו שום דבר אחר מלבד לימוד התורה, בבחינת "תורתו אומנתו"26.

ויתירה מזה, בלשון חז"ל27 "עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי", היינו שגם כאשר במשך כמה שעות היום עסוק במלאכתו, ורק חלק קטן מהיום מוקדש ללימוד התורה, מכל-מקום, "תורתך קבע ומלאכתך עראי", ביודעו שעיקר עניינו הוא - תורה, כאמור, "תורתו אומנתו", כולל - שהתורה היא גם האומנות שעל-ידה באה פרנסתו הגשמית, שכן, "ברכת ה' היא תעשיר"28, והמלאכה אינה אלא "כלי ולבוש" בלבד29, ובמילא, לא ייתכן שיפסיק באמצע הלימוד בקשר ומפני ולתועלת דענייני המסחר כו', שהרי הפעולה דהמשכת ברכתו של הקב"ה בענייני הפרנסה היא (לא על-ידי ההתעסקות במסחר, כי אם) על-ידי לימוד התורה דווקא.

ועל-דרך זה בעת עבודת התפילה - שבזמן התפילה עומד לפני מלך-מלכי-המלכים השם, במעמד ומצב שלמעלה מהעולם, מעין ודוגמת הקרבת הקורבנות בבית-המקדש, "תפילות כנגד תמידין תקנום".

ולא עוד, אלא ש"גם שאר היום שעוסק במשא ומתן - יהיה מכון לשבתו יתברך (על-דרך ובדוגמת המשכן ומקדש) בנתינת הצדקה שייתן מיגיעו... כנודע מאמר רז"ל30 שמצוות הצדקה שקולה כנגד כל הקורבנות"31.

ונמצא, שפעולת מועדי חודש תשרי היא - שגם במשך כל השנה יידע וירגיש שמקומו האמיתי בבית-המקדש, ואילו מה שנמצא ועוסק בענייני העולם, אין זה אלא באופן של עראי32, והכוונה בזה - "לשכן שמו שם", היינו, להמשיך את הקדושה דבית-המקדש במציאות העולם, החל מהעניין ד"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"33, בתוך כל אחד ואחד34. בנפשו פנימה, בביתו הפרטי, ועל-ידי זה - בכל הסביבה כולה, על-דרך ובדוגמת בית-המקדש שממנו "אורה יוצאה לעולם"35.

ועניין זה נעשה על-ידי עבודתו בענייני התורה ומצוות, שכללותם תורה, עבודה (תפילה) וגמילות-חסדים, ג' העמודים שעליהם "העולם עומד"36 ו"העולם קיים"37, הן "עולם קטן זה האדם"38, והן העולם כפשוטו,

כולל ובמיוחד - על-ידי הקמת בתים מיוחדים39, בתי תורה, בתי תפילה ובתי גמ"ח בכל מקום ומקום, ומה טוב - בית אחד הכולל שלושתם, בית משולש40, שיש בו כל ג' העניינים דתורה, תפילה וגמ"ח, כולל - שנעשים חדורים בפנימיות התורה כפי שנתבארה בתורת חסידות חב"ד, בית-חב"ד41,

אשר, על-ידי זה ממשיכים את אור הקדושה דבית-המקדש42 בכל העולם כולו, ועד שזוכים לבניין בית-המקדש השלישי43.

*   *   *

ו. עניין נוסף המודגש בנוגע לעלייה לרגל, שיש להמשיכו בעבודה דכל השנה כולה - עניין האחדות:

גילוי השכינה בבית-המקדש פעל עניין של אחדות אצל כל ישראל44 ש"כל הנשמות מתבטלים כנר בפני האבוקה... כל נר יחידי הדולק בסמוך לה הולך אורו ונכלל באור האבוקה והיו לאחדים ממש"45. ואחדות זו - היו צריכים להמשיך על כל השנה כולה, היינו, שגם לאחרי שכל אחד ואחד חוזר למקומו, "איש תחת גפנו ותחת תאנתו", יהיו במצב של אחדות.

ועל-דרך זה בזמן הזה, שבסיומה של תקופה שבה נמצאים כמה וכמה מישראל יחדיו, יש להדגיש את הצורך בהמשכת עניין האחדות על כל הימים שלאחרי זה.

ובלשון הידוע46 בנוגע לשמיני-עצרת (ושמחת-תורה) - "קשה עלי פרידתכם", היינו, שלילת עניין הפירוד, על-ידי זה שמוסיפים בעניין האחדות, כמודגש בקורבן דשמיני-עצרת (ובזמן הזה בתפילת המוספים) - "פר יחידי... כנגד אומה יחידה"47.

וכמדובר לעיל48 אודות הדיוק ד"פרידתכם", ולא "פרידתינו" - שאין צורך לשלול את הפרידה מאביהם המלך (שהרי בוודאי נשארים תמיד במצב של אחדות עם אביהם המלך), כי אם, שלילת עניין הפירוד אצל הבנים עצמם, היינו, שהאחדות שהיתה במשך הזמן שבו היו כולם יחדיו אצל אביהם המלך, יש להמשיכה גם לאחרי שחוזרים איש איש למקומו, שגם אז יהיו במצב של אחדות.

ז. ובפרטיות יותר - בקשר ובשייכות לכל ענייני העבודה האמורים לעיל: כדי שהעבודה בכל העניינים האמורים לעיל תהיה כדבעי - יש לשלול את העניין ד"פרידתכם",

אל"ף) הן בנוגע לעבודתו בעצמו49 - ובשתיים:

א) האחדות דכל עשר כוחות נפשו (הציבור שבנפשו50), היינו, שלא יהיה מצב של פירוד בין ההבנה והשגה בחב"ד שלו לרגש הלב (עניינו של עמלק, מלשון "ומלק", עניין ההפסק בין המוח ללב51), וכמו כן שלא יהיה הפסק בין המוחין שבראש והמידות שבלב למעשה בפועל52, כי אם, באופן ד"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"53, היינו, שכדי שיבא לידי מעשה יש צורך בגדלות דתלמוד ("גדול תלמוד").

ב) ונוסף לזה, ההתאחדות עם הציבור, שעל-ידי זה ניתוסף עילוי גדול ביותר בכל ענייני העבודה, הן בנוגע לתפילה, תפילה בציבור, "הן א-ל כביר ולא ימאס"54, הן בנוגע לתורה, "עשרה שיושבים ועוסקים בתורה שכינה שרויה ביניהם"55 והן בנוגע לצדקה, כללות כל המצוות56, כפי שמבאר רבינו הזקן באיגרת-הקודש57 אודות העילוי ד"עסק התורה והמצוות בעשרה דווקא.

ועל-דרך זה בנוגע לכל שאר ענייני העבודה, כמבואר בדברי רבותינו נשיאנו בריבוי מקומות גודל מעלת האחדות בנוגע לעבודת האדם לקונו, ומהם: פתגם אדמו"ר האמצעי58 שכאשר שני יהודים מתדברים ביניהם בענייני העבודה, אזי ישנם שתי נפשות אלוקיות כנגד נפש הבהמית אחת59, ומבואר גם בקונטרס החלצו60 ש"כשמדברים יחד ממציא כל אחד עצות לזה איך לתקן, ועושים הסכם בקבלה על להבא לתקן מעשיהם שיהיה כך וכך כו', וההסכם אשר עושים שניים או רבים, יש לזה חיזוק הרבה יותר מההסכם שעושה בפני-עצמו כו'":

בי"ת) והן בנוגע לעבודתו עם הזולת, כולל ובמיוחד על-ידי הקמת בתי-חב"ד61 כפי שרואים במוחש שבעסקנות ציבורית נוגע עניין האחדות הרבה יותר מאשר בעבודה הפרטית, ובפשטות, שכאשר מתאספים ביחד, מתוך אהבה ואחדות, באופן דאיש את רעהו יעזורו62, ו"תשועה ברוב יועץ"63 אזי נעשים כל הפעולות בהצלחה יתירה, רבה ומופלגה.

(קטעים מהתוועדות שבת קודש פרשת נח, ו' מרחשוון ה'תשמ"ז.
תורת מנחם התוועדויות תשמ"ז כרך א' עמ' 470-464)

----------

1) ראה זח"ב ערה,א (תוספות): ומאלול כו' עד שיתא בחשון עד דיהדרון בני נשא מחובייהו ויתכפר להון - נתבאר בשיחת ש"פ לך לך תשד"מ.

2) תענית י,א. וראה רמב"ם הל' תפילה פ"ב הט"ז. טושו"ע ואדה"ז או"ח הל' תפילה ר"ס קיז.

3) שו"ע אדה"ז שם. ועד"ז בריטב"א תענית שם. וראה לקו"ש ח"כ עמ' 54 הערה 6.

4) מלכים א ח,סו - סיום וחותם הפטרת שמע"צ.

5) ש"ך חו"מ סמ"ג סקמ"ז.

6) זכר ג"כ (נוסף על שתפלות במקום קורבנות הן). ועפ"ז יומתק אמירת פסוקי הקורבנות (ראה שו"ע או"ח ס"א ס"ה-ט. שו"ע אדה"ז שם (מהדו"ב ס"ט. מהדו"ק - סי"א-יט)).

7) ברכות כו,ב. וראה רמב"ם הל' תפילה פ"א ה"ה. טושו"ע ואדה"ז או"ח הל' תפילה סצ"ח ס"ד. שו"ע אדה"ז שם ר"ס פט.

8) הושע יד,ג (ובמפרשים שם) שו"ע אדה"ז או"ח (מהדו"ב) סוס"א.

9)  ראה לקו"ת פ' ראה ל, רע"ג. ובכ"מ.

10) שו"ע אדה"ז ר"ס קיז. ועפ"ז, מ"ש בש"ך (חו"מ שם) "ואע"ג דהשתא אנן בגולה מ"מ לשון אחר הרגל נמשך מהם" - ויש לומר דאין זה רק לשון כו' אלא גם העניין דעסוקים בענייני הרגל.

11) ונפק"מ לדינא גם בחו"ל - "טעה היחיד ושאל מטר מז' מרחשוון ואילך אינו מחוייב לחזור" (שו"ע אדה"ז סקי"ז סוס"א. וש"נ).    

12) ראה תענית י, רע"א.

13) ברכה צח,ב.

14) יחזקאל יא,טז. מגילה כט,א.

15) להעיר מ"התמים" ח"ב עמ' קכו: "מיום שחרב בית-המקדש וקד"ק עד אשר ירחם השי"ת וישלח לנו גואל צדק... ויבנה לנו את ירושלים וביהמ"ק עם הקד"ק, הנה ליובאוויטש הוא ירושלים שלנו, והביהכ"נ אשר כ"ק אדמו"ר מתפלל בו הוא בית-המקדש שלנו וכו'".

16) כתובות כח,א. סנהדרין כו, סע"א.

17) ל' הכתוב - תבוא כו,ב. וראה תורת הבעש"ט עה"פ ("היום יום" ח"י אלול. כש"ט (הוצאת קה"ת) הוספות ס"ג. וש"נ).

18) ל' הכתוב - ויצא לב,ב. וראה לקו"ש ח"כ עמ' 556. מכתב ר"ח מרחשוון תשמ"ז וש"נ.

19) מלכים א ה,ה. ועוד.

20) שם ח,נה (הפטרת שמע"צ).

21) ראה גם תוד"ה כי מציון (ב"ב כא,א) "לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה, היה מכוון ליבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה, כדדרשינן בספרי למען תלמד ליראה וגו'". ורא לקו"ת ברכה צח,ב: "ומשלוש רגלים אלו היה מקבל בחינת ההשתחוואה עד הרגל הבא אחריו".

22) שו"ע אדה"ז או"ח סתצ"ב ס"ב. וראה השלמה לשו"ע אדה"ז או"ח סקל"א ס"ח. ועוד.

ולהעיר שהעניין ד"מרובה במועדות" פועל גם על ימי החול שלאחרי שמע"צ ושמח"ת (שלכן אין אומרים בהם תחנון), ובמילא , גם אז עיקר ההתעסקות היא בענייני קדושה. ועד"ז מובן בנוגע להמשכת "ענייני הרגל" עד ז' מרחשוון, שפעולתם גם בעובדין דחול, שהרי, גם כשכותבים "אחר הרגל" בשטרות דממונות פירושו "ט"ו יום אחר הרגל" (כנ"ל ס"ב).

23) אבות פ"ב מי"ב, וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.

24) משלי ג,ו. וראה רמב"ם שם. שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ב.

25) ראה בארוכה תניא פל"ד.

26) והדגשה יתירה בשנה זו - (א) שנת השמיטה, "שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'" (ר"פ בהר) "שגם עובדי האדמה כאשר ישבתו בשנה ההיא יתעוררו לדרוש את ה'" (ספורנו עה"פ), היינו, שיכולים וצריכים להקדיש את השנה כולה ללימוד התורה, (ב) הכנה למצוות הקהל (בסיום שנת השמיטה) "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות... הקהל את העם האנשים והנשים והטף... למען ישמעו ולמען ילמדו גו'" (וילך לא,י ואילך, וראה בארוכה - מכתב ר"ח מרחשוון תשמ"ז, ובהנסמן שם).

27) אבות פ"א מט"ו, רמב"ם הל' ת"ת פ"ג ה"ז, ועוד. וראה לקו"ת אמור לה,ג.

28) משלי י,כב.

29) ראה לקו"ת תצא לז, רע"ג. הקדמת אדהאמ"צ לספרו דרך-חיים. סהמ"צ להצ"צ מצות תגלחת מצורע. ובכ"מ.

30) ראה סוכה מט,ב.

31) תניא שם.

32) להעיר גם מלקו"ד ח"ב בתחילתו (רה,א ואילך) בביאור דיוק הלשון "ויילכו לאוהליהם שמחים וטובי לב", ולא "לבתיהם" - מכיוון שענייני עוה"ז אינם ביתו של יהודי, כי אם, דבר עראי, בדוגמת "אוהל".

33) תרומה כה,ח.

34) ראה ר"ח שער-האהבה פ"ו קרוב לתחילתו (ד"ה ושני הפסוקים). אלשיך עה"פ, של"ה חלק תושב"כ פ' תרומה (שכה,ב. שכו,ב). וכן בש' האותיות אות ל. ועוד.

35) ירושלמי ברכות פ"ד סה"ה. שהש"ר פ"ד, ד (בסופו).

36) אבות פ"א מ"ב.

37) שם מי"ח.

38) תנחומא פקודי ג. זח"ג לג,ב. תקו"ז תס"ט (ק,ב) וראה מו"נ ח"א פע"ב. ועוד.

39) על-דרך העילוי ד"בית" ושייכותו המיוחדת לשמח"ת - ראה בארוכה קונטרס משיחות יום שמח"ת תשמ"ז והנסמן שם.

40) להעיר, שגם בנוגע ל"שלישי" ארז"ל (תנחומא יתרו יו"ד) "לעולם השלישי חביב", כי, עניינו של "שלישי" (כמו שלישי המכריע) שכולל ומאחד את השניים. וי"ל אשר אעפ"כ, גם "שלישי" הוא בגדר פרטי [כמו מדת הת"ת, שעם היותה כוללת חו"ג, הרי היא רק אחת מהמידות, מידה פרטית] , משא"כ ב"משולש" מתבטא עניין שלמעלה מגדר קווין (גם מהגדר דקו האמצעי), שלכן כולל כל ג' הקווין (ראה בארוכה לקו"ש ח"ח עמ' 233).

41) על-דרך צירוף ג' העניינים דחכמה, בינה, דעת, ולהעיר, שגם חכמה, בינה, דעת הם בג' הקווין ימין, שמאל ואמצע, כנגד ג' הקווין דתורה (קו האמצעי), תפילה (קו השמאל) וגמ"ח (קו הימין), וצירוף שלושתם יחד - חב"ד - הו"ע משולש".

42) להעיר מהשייכות דביהמ"ק לחב"ד (בית-חב"ד) ע"פ מארז"ל (שמו"ר פמ"ח, ד) על הפסוק (משלי כד,ג-ד) "בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו", שבג' דברים הללו (חכמה, בינה, דעת) נעשה המשכן... יבנה בית-המקדש... וכן כשיעמוד הקב"ה לבנותו לעתיד לבוא בג' דברים הללו נבנה".

43) שנוסף על היותו "שלישי", הרי הוא גם "משולש" - שכולל גם את המעלות דבית ראשון ובית שני (ראה זח"ג רכא,א).

44) ראה ירושלמי חגיגה פ"ג ה"ו "עיר שחוברה לה יחדיו, עיר שהיא עושה את כל ישראל לחברים... בשעה ששם עלו שבטים (בשעת הרגל)". ולהעיר גם מהנס ד"עומדים צפופים ומשתחווים רווחים" (אבות פ"ה מ"ה) שיל"פ שע"י הביטול ("משתחווים") נעשה "רווחים", ועד שכתוצאה מזה נעשה בירושלים כולה, ש"לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים" (אבות שם).

45) לקו"ת ברכה צח,ב.

46) פרש"י אמור כג,לו. פנחס כט,לו. בחיי פינחס כט,לה.

47) סוכה נה,ב.

48) שיחת כ"ה תשרי תשמ"ז ביחידות הכללית לאורחים שיחיו. וראה גם לקו"ש ח"ב עמ' 433. ועוד.

49) להעיר, ששלילת העניין ד"פרידתכם" בנוגע לעצמו נוגע גם לכלל ישראל - כי (נוסף לזה שבכוחו של כאו"א להכריע את העולם כולו (רמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ד), הרי) הפירוד שבו יכול לעורר, ח"ו, את הפירוד דכלל ישראל, על-דרך שמצינו בהלכה הכלל ד"חוזר וניעור", ובפרט במין במינו (ראה אנציק' תלמודית (כרך יג) בערכו. וש"נ).

50) על-דרך פתגם הרה"ג ר' יוסף-יצחק בנו של אדמו"ר הצ"צ (זקנו של כ"ק מו"ח אדמו"ר) שתפילה בציבור פירושה - "לצבור" את עשר כוחות הנפש ("התמים" ח"ב ס"ע מה ואילך. לקו"ש ח"ב עמ' 477 ואילך). וראה פירוש מהרז"ו לב"ר פפ"ד, א: התפילה עיקרה... אסיפת האברים והכוחות אל הלב.

51) ראה תו"א ס"פ תצוה. ד"ה זכור בסה"מ תקס"ה (כרך א) וביאוריו. סידור עם דא"ח שער הפורים. סהמ"צ להצ"צ מצוות זכירת מעשה עמלק. לקו"ש חכ"א עמ' 195 ואילך. וראה גם סה"ש תש"ד עמ' 75. סה"מ תש"ט עמ' 34 ואילך.

52) הפסק בין הנשמה (והרוח) והגוף (והמעשה).

53) קידושין מ,ב. וש"נ. רמב"ם פ"א ה"ג. פ"ג ה"ג. וראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ה"ג. וראה גם לקו"ש ח"ז עמ' 327. חי"ח עמ' 154. ועוד.

54) איוב לו,ה. ברכות ח, רע"א. שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס נב, וסו"ס קא.

55) אבות פ"ג מ"ו. וראה ד"ה עשרה שיושבים תרפ"ח (תש"ח).

56) ראה ב"ב ט,א. ירושלמי פאה פ"א ה"א. תניא פל"ז. תו"א וישב כט,ג. לקו"ת פ' ראה כג,ג. תצא לט,א. ובכ"מ.

57) סימן כג. וראה לקו"ש ח"ה עמ' 423 הע' 11. ועמ' 428 הע' 14. ועוד.

58) "היום יום" כ' טבת. אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ב עמ' עג. לקו"ד ח"ב שנ,ב. ועוד.

59) כי נפש הבהמית אינה מתערבת בנוגע לחבירו, שהרי "חזקה אין אדם חוטא ולא לו" (כפס"ד הרמב"ם בכ"מ - ראה לדוגמא: הל' מעשר פי"ב הי"ז).

60) פ"י (סה"מ תרנ"ט עמ' סא). ולהעיר, שזמן אמירתו היה בשמח"ת ובש"פ נח (סה"מ שם עמ' רכא).

61) נוסף לכך שעצם הפעולה עם הזולת הו"ע של אחדות, ובפרט ע"י הפעולה בג' הקווין דתורה, עבודה וגמ"ח. שבהם מודגש עניין השלום והאחדות, כדברי הגמרא (ברכות ח,א ובפרש"י) ש"פדה בשלום נפשי" (תהילים נה,יט) קאי על "העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור" (וראה אוה"ת לתהילים (יהל אור) עה"פ). ובזה גופא - ע"י הפעולה ד"בתי חב"ד". שהאחדות היא באופן של קביעות, בדוגמת עניין ה"בית", דירת קבע.

62) ישעיה מא,ו.

63) משלי יא,יד. כו,ו.

עניני משיח וגאולה

חודש המסוגל לבניין בית-המקדש השלישי

כיצד משתתף כל אחד ואחד בבניין בית-המקדש?

מסופר במלכים (א' ו,לח) שבניין בית-המקדש הראשון על-ידי שלמה המלך היה במשך זמן ארוך - "ויבנהו שבע שנים", וסיומו היה בחודש חשוון: "ובשנה האחת-עשרה בירח בול הוא החודש השמיני כילה הבית לכל דבריו ולכל משפטיו".

וזוהי ההוראה הנלמדת מסיפור התורה שבניין בית-המקדש נסתיים בחודש חשוון - עד כמה צריכים לייקר ולהעריך את הזמן דחודש חשוון, מפני היותו חודש שישנה בו ברכה מיוחדת ונעלית ביותר - חודש שבו זכו בני ישראל לסיים את בניין בית-המקדש.

ומובן שזהו עניין השייך לכל אחד ואחד מישראל - כי בניין בית-המקדש על-ידי שלמה המלך (לאחרי ההכנה שהיתה על-ידי דוד המלך) היה בעזרתם ובהשתתפותם של כל ישראל, בדוגמת המשכן שנבנה על-ידי משה רבינו (לפני הכניסה לארץ) שהשתתפו בו כל בני ישראל על-ידי נדבותיהם עבור בניין המשכן.

ומכיוון שבחודש חשוון נסתיימה פעולתם של בני ישראל בבניין בית-המקדש הראשון - מובן, שחודש חשוון הוא מסוגל ביותר לבניין בית-המקדש השלישי.

ובזה יכול (וצריך) להשתתף כל אחד ואחד מישראל - על-ידי זה שהוא מוסיף בכל ענייני קדושה, הוספה בלימוד התורה ובקיום המצוות בהידור, הן בנוגע לעצמו והן בנוגע לסביבה כולה, כלומר, שהוא מפיץ את אור הקדושה בכל הסביבה כולה [שזהו עניינו של "בית-המקדש" - בית קדוש, שממנו מתפשטת ונמשכת קדושה בעולם כולו], וזוהי ההכנה המתאימה לבניין בית-המקדש השלישי.

[...] נוסף על האמור לעיל אודות כללות חודש חשוון - ישנם בחודש חשוון ימים מיוחדים שהם מסוגלים ביותר לכל הנ"ל:

שבעה בחשוון: ז' חשוון הוא היום שבו היה מגיע ה"אחרון שבישראל לנהר פרת", בלכתו מירושלים (לאחרי שעלה לרגל) לשוב לביתו.

[...] ולכן, כאשר מגיע התאריך דז' חשוון, הרי זה מזכיר ומעורר לכל אחד ואחד מישראל שזה הזמן שבו צריכים להתחיל לפרק את המטען הרוחני שנאסף במשך חודש תשרי, החל מהעניין ד"תמליכוני עליכם" (בראש-השנה) ועד לכללות עניין השמחה ("זמן שמחתנו") - על כל השנה כולה.

חמישה-עשר בחשוון: בט"ו חשוון "קיימא סיהרא באשלמותא", כלומר, שלאחרי מולד וחידוש הלבנה בראש-חודש, הרי היא הולכת וגדלה עד שהיא מאירה בשלימותה ובמילואה בט"ו בחודש.

והנה, כאשר מקדשים את הלבנה החל מיום השביעי בחודש (ז' חשוון) אומרים: "שהם - בני ישראל - עתידים להתחדש כמותה", כלומר, אף-על-פי שעדיין הלבנה אינה במילואה ובשלימותה (שהרי משתדלים לקדש את הלבנה בזריזות - החל מיום ז' בחודש, לפני מילוי הלבנה), יודעים שמיום ליום נוסף באור הלבנה, עד למילוי הלבנה בשלימותה בט"ו בחודש. ועל-דרך זה בנוגע לבני ישראל "שהם עתידים להתחדש כמותה" בגאולה העתידה.

(משיחה ל'צבאות השם', ב' במרחשוון ה'תשמ"ג, 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ג כרך א עמ' 409-411 - בלתי מוגה)

המעשה הוא העיקר

שבת-קודש פרשת נח - זמן לחשבון צדק

'חזקת כשרות' היא לגבי הזולת, לא בנוגע לעצמו

"שבת נח" היא שבת כללית - להיותה השבת הראשונה שבה נשלמת העבודה דששת ימי המעשה ("ויכולו השמים והארץ וכל צבאם") דשבוע הראשון, שכולל כל השבועות שבמשך השנה.

[...] על-פי האמור לעיל שבשבוע דפרשת נח כלולה העבודה דכל השנה כולה כפי שהיא בפועל, מובן, שיום השבת קודש פרשת נח הוא הזמן המתאים לחשבון צדק של העבודה בפועל דהשנה החדשה שנמצאים כבר בתוכה - לבחון כל פרטי ענייני העבודה דששת ימי המעשה ודיום השבת (הכוללים כל ימי השבוע דכל השנה), על מנת לתקן ולהשלים כל ענייני העבודה בפועל בתכלית השלימות.

ויש לומר, שעשיית החשבון צדק בשבת פרשת נח על השבוע הראשון של העבודה בפועל, צריך להיות באופן המתאים לתוכנה של העבודה בפועל - שעיקרה ותכליתה לגלות בעולם דרגת האלוקות שלמעלה מהעולם, "הוי' הוא האלוקים"...

ובהקדמה:

הכלל ש"כל ישראל בחזקת כשרות" הוא (בעיקר) בנוגע להזולת (כפי שמצינו להלכה בנוגע לעדות וכיוצא בזה), אבל בנוגע לעצמו, אין לסמוך על ה"חזקת כשרות", אלא צריך לבחון (מזמן לזמן) מעמדו ומצבו על-ידי עשיית חשבון צדק בנוגע לכל פרטי ענייניו במחשבה, דיבור ומעשה, ולקבל על עצמו לתקן ולהשלים העניינים הדורשים תיקון ושלימות, ועוד הוא העיקר, לתקנם ולהשלימם במעשה בפועל, ש"המעשה הוא העיקר".

הדגשה מיוחדת על תיקון עניינים שבין אדם לחבירו

והתיקון במעשה בפועל נוגע ושייך להתשובה עצמה - דאף ש"עיקר התשובה בלב", וכהפסק-דין בגמרא שעל-ידי הרהור תשובה נעשה צדיק (ויתירה מזה: "צדיק גמור"), הרי זה מפני שההרהור תשובה שבלב הוא באופן שכולל (בכוח) ההמשך שלאחרי זה עד למעשה בפועל (שהוא העיקר).

ועניין זה מודגש יותר בתשובה על עניינים שבין אדם לחברו (שבהם מודגשת יותר פעולת התורה בעולם) - ש"אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו", כמו שכתוב, "והשיב את הגזילה אשר גזל". ולדוגמא בגזילה בדקות, ש"נתן לו (שלום) ולא החזיר (שלום)... גזילת העני בבתיכם", גם כשהסיבה שלא החזיר לו שלום היא מפני שהיה עסוק וטרוד בעניין של מצווה (וייתכן שבגלל זה לא הבחין בו), ובוודאי שלא התכוון לפגוע בו ח"ו, מכל מקום, כיוון שבפועל היתה לחבירו נפילת הרוח, צריך לפייסו ולרצותו.

[ולהעיר, שעניין זה יכול (וצריך) להיות גם ביום השבת, ובפרט שיום השבת הוא זמן המוכשר ומסוגל ביותר להוסיף באהבת ישראל ואחדות ישראל, כפי שמצינו בהלכה לעניין השתתפות בסעודה עם חבירו ביום השבת, ומודגש גם במנהג ישראל דהכנסת-אורחים ביום השבת].

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת נח, ד' במרחשוון ה'תשנ"ב, 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשנ"ב כרך א עמ' 220-222)

ניצוצי רבי

מפרסמים עושי מצווה

"רואים במוחש שהפירסום בכל ענייני קדושה מביא לידי תועלת והוספה מרובה", אמר הרבי לבעל 'פני מנחם' מגור זצ"ל * הרבי מיצר על העדר פרסום שמו של אחד החסידים שעסק בחלוקת מצה שמורה ואף מכנה זאת "ענווה שלא במקומה" * מצד שני, הרבי מזהיר מפני "פרסום זול" ופרסום שיכול להזיק לעצם העניין * על פרסום ופרסומת

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

האם יש לפרסם "עושי מצווה", או שעדיף שיישארו בסתר? כך סיכם הרבי (י' בשבט תשי"ד - 'תורת-מנחם - התוועדויות' כרך יא עמ' 21) את עמדתו בעניין:

בנוגע להפירסום על-דבר הפעולה שלו בעניין זה - הנה: במקום שהפרסום יכול להביא תועלת... יגרום "ל'קנאת סופרים', שאחרים יעשו כמותו - אזי צריכים לפרסם; במקום שאין תועלת בהפרסום - יש להתייחס לכך באופן ש'אם לא יועיל לא יזיק';

אבל במקום שיש חשש שהפירסום שהוא המתעסק בהדבר עלול לגרום חלישות אצל מישהו אחר - הנה בנוגע לפועל צריך לעסוק בזה ביתר שאת וביתר עוז, אבל ללא פירסום.

ומעלה יתירה כאשר ההתעסקות היא ללא פרסום - שאז ההתעסקות היא ללא פניות!

ועם זה הדגיש הרבי, שלכל הפחות בנוגע לפועל לא יהיה נוגע לו הפרסום, השכר והיישר-כוח וכו'. וגם אם לא ייבחר ל"יושב ראש", "טשערמאן", "נשיא", ושאר תארי כבוד - אף-על-פי-כן יעסוק בכל כוחו ועוצם ידו שיבוא הדבר לידי פועל.

בהזדמנות נוספת (שבת-קודש פרשת ויקהל - שם עמ' 108-109) ציין הרבי שדברי הרשב"א "מצווה לפרסם עושי מצווה", הרי זה רק כאשר ברור שלא יבוא מזה קלקול להעניין שעוסקים בו.

הפרסום מעורר ומועיל

בשנת תשד"מ ביקר הגאון רבי פינחס-מנחם אלתר זצ"ל (לימים האדמו"ר בעל "פני מנחם" מגור) אצל הרבי. השיחה עסקה בין השאר בעניין הסיומים לתלמוד הירושלמי (לימוד שהנהיג אחיו, בעל ה"לב שמחה" זצ"ל). הרבי אמר כי היה טוב ונכון לערוך "סיומים" בפרסום גדול, מכיוון שעל-ידי זה יתפרסם יותר כל הרעיון כולו. הרבי הוסיף ואמר:

בזמן האחרון בכלל אוהב העולם "פרסומת"... ובפרט ב"ארצות-הברית", ולכן, כאשר חסר בפרסום הדבר, הרי זה יוצר רושם שיש חיסרון בדבר.

בהמשך הוסיף ואמר:

רואים במוחש שהפרסום בכל ענייני קדושה מביא לידי תועלת והוספה מרובה, ולא רק בממון... אלא אפילו בגוף ובנפש. ובפשטות - ישנם יהודים רבים שלולי הפרסום לא היה הדבר מעורר אצלם שום רושם, ואילו על-ידי הפרסום - מתעוררים גם הם להשתתף בדבר של קדושה.

מהדרים ב"מצווה לפרסם"

הרבי העלה על נס ("ותבוא עליהם ברכה") את נוהג המדינה (ארצות-הברית) לפרסם כל עניין שבקדושה, לפרסם עושי מצווה וכיוצא-בזה, שעל-ידי זה מרחיבים את האפשרות שעוד כמה וכמה יהודים יצטרפו לעשות דברים טובים (י' בשבט תשי"ד - 'תורת-מנחם - התוועדויות' כרך יא עמ' 23). בהקשר זה הוסיף בנימה מחוייכת:

עניין הפרסום - בארצות-הברית עומד בראש כל דבר... עוד לפני שיודעים אם מדובר אודות "עושי מצווה" אם לאו, מקיימים לכל לראש את ה"מצווה לפרסם", או עניין אחר....

נגד "פרסומת זולה"

במכתבו של הרבי מא' שבט תשי"ב (אגרות-קודש כרך ה עמ' קעט) כותב הרבי לגאון החסיד הרב שלמה-יוסף זווין ז"ל:

נהניתי לקרות בהמצורפים למכתב מכ"ב חשוון, על-דבר מה שהיה בהעיתון בנוגע להתוועדות דשמחת בית-השואבה, וכן בנוגע להתוועדות דנשי חב"ד והשייכות אליהן, ובטח גם להבא יתאמצו בכגון דא, ונוסף על העבודה עצמה, וישתדל בפרסום, ובאופן המתאים דווקא, היינו בלא פרסום זול, וכידוע מתשובת הרשב"א שמצווה לפרסם עושי מצווה כיוון שעל-ידי זה אפשר להמשיך עוד אחרים וכהעניין דקנאת סופרים תרבה חכמה.

ובאיגרת נוספת אליו (אגרות-קודש כרך ט' עמ' רנו) מזכיר הרבי פעם נוספת את הצורך לשמור על פרסום מכובד ולא "זול". באיגרת שולל הרבי הצעה הקשורה בנסיעת הרב זווין לארה"ב (כנראה בקשר לאנציקלופדיה התלמודית). הרבי מנמק זאת:

ובוודאי ידועה לו הפירסומת הזולה הנהוגה במדינה זו, אשר לצערינו הגדול הנה חדרה גם לאוהלה של תורה וכו', ולא רק בתמכין דאורייתא, אלא גם כו', ואשרי האיש אשר ביכולתו להשתמט מזה... אף גם אם מבטיחים שיישמרו מצורה מופרזת של הפרסומות הנה ברובא דרובא אי אפשר לקיים הבטחה בזה, כי אתית לקרתא אזלת בנימוסא...

ענווה שלא במקומה

אחד האנשים שפעל רבות בהפצת היהדות והמעיינות בשקט ובצניעות האופיינית לו הוא הרה"ח ר' שלמה קופצ'יק ז"ל, שהתגורר בקריית-אתא ופעל רבות בשליחות הרבי (אף שלא נשא בתואר רשמי של 'שליח').

באיגרת מכ"ט בסיוון תשט"ז (אגרות-קודש כרך יג עמ' ריט), כותב לו הרבי דברים שמהם ניתן ללמוד רבות על גישתו של הרבי לגבי סוגיית הפרסום. אחד העיקרים בגישה זו של הרבי אומר כי אם פרסום עושה המצווה יוסיף ויסייע להפצת תורה ויהדות, חייבים לפרסם. וכך כותב לו הרבי:

במענה על מכתבם מכ"ד סיוון, נעם לי לקרות בו שהשתתף בפועל בחלוקת מצה שמורה. אף שלפלא סיומו בסעיף זה שכמעט לא נודע שזה בא ביוזמתו, כי זהו עניוות שלא במקומו, ובוודאי שלו היה נודע שפעולה זו שייכת אליו והוא הגורם, היה זה מביא שישמעו לדבריו ולתעמולתו על-דבר לימוד תורת החסידות והליכה בהדרכותיה ומנהגיה וכו'.

ומוסיף הרבי וכותב:

ואף שאין צועקין על העבר, כותב הנני בזה כיוון שבוודאי מזמן לזמן מזדמנים עניינים כגון דא, ודעתי בהנהגה הוא כנ"ל, וכידוע מאמר הרה"צ הרה"ג הרה"ח ר' הלל ז"ל מפאריטש, שכל מה שעושה הוא כדי שיוקלט אצלו בטוב עניין חסידותי, ועל-דרך זה בדורנו עקבתא דמשיחא שביאתו תלוי בהפצת המעיינות, הרי זה צו השעה לנצל כל הזדמנות וכל עניין לתועלת ההפצה האמורה, ובפרט הנמצא במקום שאין שם איש עוסק בזה.

לתת בפרסום ולהוסיף בסתר...

שיחה מיוחדת השמיע הרבי בפסח שני שנת תשמ"ז ובמהלכה ('תורת-מנחם - התוועדויות' תשמ"ז כרך ג' עמ' 253-255) התייחס גם לטוענים שהסיבה לכך שלא יודעים אודות פעולתם בנתינת הצדקה, היא - שהנהגתם היא באופן ד"הצנע לכת עם ה' אלוקיך". הרבי הסביר, כי הנהגה זו היא אמנם מעלה גדולה ביותר, אך מכיוון שאלו שנמצאים סביבו עלולים לחשוד בו כי איננו נותן כלל צדקה ואף ילמדו ממנו... לכן בהכרח לתת צדקה באופן גלוי ומפורסם, כדי ש"ממנו יראו וכן יעשו". מטעם זה, הוסיף הרבי, "מצווה לפרסם עושי מצווה". ואם רצונו לזכות גם במעלת "הצנע לכת" - יכול להוסיף "כהנה וכהנה" באופן ד"הצנע לכת", מלבד מה שנותן בגלוי ובפרסום.

ישות בלי עשייה

בימי ה'סליחות' שנת תשט"ז (אגרות-קודש כרך יג עמ' תצב) כתב הרבי לאחד החסידים:

...במה שכותב שהפעולות והפרסומת וכיוצא-בזה יכולות (ואפשר כבר גורמות) רגש של ישות וכיוצא בזה - ידוע פתגם אדמו"ר האמצעי: א ציבעלע מעג פון דיר ווערן, אבער חסידות זאלסטו חזר'ן [=יכול אתה להיעשות בצל, אך חסידות עליך לחזור ברבים]. ובפרט שבעוונותינו הרבים, אצל כמה - רגש הישות ישנו, אבל פעולות אינן. ומסיימים בטוב.

תועלת כפולה בפרסום

בחורף תשט"ז התקיימה בטורונטו חגיגת נשי ובנות חב"ד. באיגרת שכתב הרבי לרבנית שוחט, ממארגנות האירוע, כתב לה בין השאר (אגרות-קודש כרך יב עמ' שסט):

בוודאי מסר הרב... משיחתינו על-דבר זה והצעתי שידפיסו חוברת תיאור האסיפה והנאומים, או על-כל-פנים התוכן שלהם, וכו'.

והתועלת בזה כפולה

(א) על אתר, הרי זה ישמש מעין הכרת תודה לכל הפעילות בהחגיגה, וכיוון שיהיה מקום להזכירן בשמותיהן וכו'. וגם בזה יש מקום לקיום מאמר רז"ל קנאת סופרים תרבה חכמה, שיתרבה מספר החברות.

(ב) בשאר סניפי אגודות נשי ובנות חב"ד, והנשים החרדיות בכלל, כשיקראו דברי התעוררות שנאמרו בהחגיגה, בוודאי יתעוררו גם הן לפעול בכיוון זה, ואפשר נכון גם-כן להכניס להחוברת פוטוגרפיות מהחגיגה אם ישנן.

מעניין לעניין באותו עניין - בשנת תשד"מ (יומן 'רישומה של שנה' עמ' 113) כותב הרבי להנהלת נשי ובנות חב"ד בניו-יורק:

כדאי שעל-כל-פנים בקשר להיותר חשובות דהפגישות וכו' יצא-לאור חוברת שתכלול דברי תורה (קדימה בעניין שהזמן גרמא) זמן הדלקת נרות (והבדלה), על-דבר נשי ובנות חב"ד - שירצו לקחתה למזכרת ולקישוט בפינת הספרים שבבית, או גם מתנה לחברות כו' אזכיר על הציון על כל הנ"ל. 

ממעייני החסידות

פרשת נח

נח איש צדיק תמים היה בדורותיו (ו,ט)

צדיק - צדקתו בקיום רצון ה' יתברך היתה באופן דתמים - בתמימות ובשלמות, במשך כל היום, לא רק בשעה שלמד והתפלל אלא גם בשעה שאכל ושתה וכו'.

(משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו)

תמים היה בדורותיו (ו,ט)

בדורותיו: יש מרבותינו דורשים אותו לשבח - כל-שכן שאילו היה בדור צדיקים, היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי - לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום (רש"י)

כיצד אפשר לומר "אילו היה בדורו של אברהם", והרי נח חי בדורו של אברהם חמישים ושמונה שנה! כסימנו הידוע של האבן עזרא (כאן): "אברהם אבינו בן נ"ח כאשר מת נח".

אלא: עד יציאת אברהם מחרן, בהיותו בן שבעים וחמש שנה, לא היתה צדקתו ידועה לבני דורו (ראה רש"י להלן יב,א). לכן לא שייך לומר שלגבי אברהם לא היה נח נחשב לכלום, כי העולם הכיר אז רק בגדולתו של נח ולא ידע כלל על גדולת אברהם. רק לאחר מיתת נח יצא טבעו של אברהם בעולם ואז אפשר לומר כי לגבי דרגת אברהם לא היתה דרגתו של נח נחשבת לכלום.

(משיחת כ"ק אדמו"ר, מוצאי שבת-קודש פרשת נח תש"מ)

* * *

שני הפירושים הנ"ל ברש"י הם שתי דעות בגמרא (סנהדרין קח). רבי יוחנן סובר - "בדורותיו", ולא בדורות אחרים; ריש-לקיש חולק עליו ואומר - "בדורותיו" וכל-שכן בדורות אחרים.

דווקא ריש-לקיש מהפך בזכותו של נח, כי יש קשר מסוים בין דרגתו לדרגת נח. רמז לדבר:

"ריש לקיש" בגימטרייה תתק"ן (950), כמספר שני חיי נח, ככתוב (לקמן ט) "ויהי כל ימי נח תשע מאות שנה וחמישים שנה וימת".

(לקוטי לוי-יצחק, חלק א פרשת נח עמ' כ"ג)

צוהר תעשה לתיבה (ו,טז)

נהיר תעביד לתיובתא (אונקלוס)

תיבה - היינו תיבות ואותיות התורה והתפילה.

"צוהר תעשה לתיבה" - יש להשתדל שאותיות התורה והתפילה יהיו מוארות ומאירות, על-ידי שמבטאים אותן בהרגש פנימי הבא מתוך התבוננות.

(כתר-שם-טוב - הוספות סימן ז דף ו)

תגובות והערות

ענייני חג הסוכות, השמטות והוספות, משמעות הביטוי "לא שמעתי"

ענייני חג הסוכות

ב'לוח השבוע', בגיליון תפ עמ' 18, כתוב אודות פתיחת מכסה הגג שעל הסכך, שיש לדאוג שיישאר טפח פרוס כדי שלא תהיה שאלת 'אוהל' ביום-טוב. ויש להוסיף, שאפילו כשאין שאלת 'אוהל', מובא בקיצור שו"ע (סי' קלד ס"ח) מהמטה אפרים (סי' תרכ"ה סעיף כט) שראוי שיהיה המכסה פתוח בכניסת יום-טוב*.

ב'ניצוצי רבי' בגיליון תפא עמ' 11 מסופר, שכשנפסל האתרוג ע"י נפילת הפיטם, אמר הרבי 'הלל' עם האתרוג ללא פיטם. אולי היה זה בפעם השנייה, כי בפעם הראשונה שאירע הדבר הייתי נוכח בשעת מעשה. עמדתי ליד הש"ץ, הרה"ח ר' שניאור-זלמן דוכמן ע"ה. בסוף חזרת הש"ץ הלך הרבי ממקומו, ואמר לו: "צו-ווארטן. מען האט מיר גע'פסל'ט (או: פסול-געמאכט) דעם אתרוג [=להמתין. פסלו לי את האתרוג]", והלך לחדרו הק', ושלח את הרה"ח ר' מאיר שי' הארליג לביתו להביא את האתרוג של הרבנית, ואז הרבי חזר ועמד על מקומו ליד הסטענדער, והמתין לאמירת הלל עד שר"מ הביא את האתרוג.

גם באותה פעם, כמו באירוע המסופר ב'ניצוצי רבי', הרבי סירב לקבל אתרוג אחר (ואחרי התפילה, כאשר ביקשו לברך על האתרוג של הרבנית, ענה הרבי כי "אינו שלו"). בזיכרוני, הרבי הסביר את הסיבה למה שרצה לברך דווקא על האתרוג של הרבנית, בכך שרצונו לברך על אתרוג שהיתה עליו הקדושה של היום הראשון, היינו שבירכו עליו ביום הראשון דווקא.

הרב שלום-דובער חייקין, רב קהילת חב"ד, קליבלנד-אוהיו

 

הערת המערכת:

*) באלף למטה שם ס"ק מ כתב: "הטעם בזה, כדי שתחול הקדושה הנכנסת בתחילת ליל התקדש חג גם על הסוכה, העומדת מוכנה לקבל השראת הקדושה...", עיי"ש.

הלולב והאתרוג של הרבי

אבקש בזה להבהיר מעט שני נושאי הלכה שהופיעו במדור 'ניצוצי רבי' בגיליון תפ"א, ואשמח אם המערכת, או אחד הקוראים, ישלים זאת:

א) ב'ניצוצי רבי' גיליון תפא עמ' 10 נאמר: "כידוע, יש בזה מחלוקת הפוסקים האם צריך לדעת מה יש מתחת לקליפה החומה, או שמכיוון שזה דרך גידולו, ואם הלולב סגור על-ידי הקליפה החומה - זה נקרא שהוא סגור. והרבי סבר שלולב סגור על-ידי הקליפה החומה נקרא לולב סגור, ובלולב כזה הרבי היה משתמש, והלולב שהקליפה שלו היתה הכי חומה והוא הכי סגור - אותו הרבי בחר".

בבית-יוסף (סי' תרמ"ה ד"ה נחלקה התיומת) מביא את שיטת הגאונים, שלולב בעל שתי 'תיומות' נפסל אם הסירו את הקליפה החומה המחברת ביניהן. והט"ז (שם ס"ק ד) הבין שלשיטתם גם בתיומת אחת אין להסיר את הקליפה המחברת אותו עם העלים שבשני צדדין. לכן למעשה אין להסיר את הקליפה כלל.

ובמאמר מרדכי (שם ס"ק ד) כתב שניתן לקחת לולב המכוסה בקליפה זו ולסמוך על כך שהתיומת שתחתיו לא נחלקה, ובפרט שגם אם נחלקה מעט אינה נפסלת בכך, והשדי-חמד (אסיפת דינים, מערכת ארבעה מינים סי' ב אות א, בהוצאת קה"ת דף תרפ"ה ע"א) כתב שכן נוהגין הספרדים שבא"י לדקדק ליטול לולב סגור בקליפה, ובין האשכנזים יש שאינם מדקדקין בזה, ויש שמדקדקים בהיפך שיהיו העלים העליונים פרודים קצת כדי שיבואו לכסכס בהם בשעת הנענוע. ומביא שם את הביכורי יעקב (שם ס"ק א) שהביא מהריטב"א בסוכה דף לח, שנענוע הלולב הוא כסכוס העלים דווקא ולא כדעת הגאונים שהיא הולכה והובאה לבד, ולכן לדעתו צריך להפריד את רוב העלים העליונים, מלבד ג' העליונים ביותר, ומס' רוח חיים (שם) הביא, שהספרדים שלא נהגו בכסכוס אינם נוהגים בזה, ע"כ מהשדי חמד.

אך בבכורי-יעקב להלן (ס"ק ט) לעניין נחלקה התיומת, מסיק: "אם אפשר למצוא לולב שעדיין מחוברין עליו העליונים ע"י אותו אדום שקורין פאסט הוא מצווה מן המובחר, שבזה יוצא אליבא דכל השיטות". (ודלא כהנהגת החזו"א והקהילות יעקב שמביא בס' פסקי תשובות (שם הע' 13) שהשתדלו לקחת לולב ללא קליפה, שאפשר לבדוק את התיומת שלו, ולא הייתי קורא לזה "מחלוקת הפוסקים").

אם-כן, הרבי נהג כהביכורי-יעקב להעדיף לולב סגור בקליפה, אבל למרות שהידר לכסכס את הלולב בכל נענוע, לא נהג כמותו להסיר את הקליפה מעל העלים הצדדיים. ומה טוב אם יימצאו מקורות גם לזה.

ב) בהמשך שם מסופר ש"יש תשובה ארוכה של ה'צמח צדק' לגבי אתרוג שאין בו גומה במקום הפיטם. הוא דן בעניין הגומה והחוד, מה הסימן לדעת אם היה פיטם וכו'".

ב'חידושים על הש"ס' דף ע"ב, שם דן ה'צמח-צדק' בנושא הפטמא של האתרוג - לא מצאתי האמור. רק בס' פסקי-תשובות סי' תרמ"ח ס"ו מביא דיון וחומרות בזה מהגאונים המשיבים בני דורנו (כמו בעמה"ח שו"ת מנחת-שלמה, שבט-הלוי, קנה-בושם ועוד). כדאי היה לציין היכן נמצאת תשובה זו (מהצמח-צדק או ממי שכתבה).

שלום וקנין, באר-שבע

בנים בלוויה ומסירות-נפש על מנהג

במדור 'בירור ענייני הלכה ומנהג' בשבוע שעבר (גיליון תפג) הושמטו בטעות כמה עניינים בקשר ל"מסירות-נפש על מנהג ישראל" ולעניין "הבנים אינם מלווים". להלן ההשמטות:

"הבנים אינם מלווים":

א. לגבי אמירת קדיש לפני הקבורה, ציין הרבי ל"נ"כ שו"ע יו"ד סי' שעו" (כן צ"ל, ולא כנדפס בטעות באג"ק ח"ג שם "שעז"). - הט"ז שם ס"ק ד כתב: "נראה לי, דמי שמת לו מת בשבת או ביו"ט ואי-אפשר לקוברו בו ביום, דעל-כל-פנים יאמר קדיש תיכף אחר המיתה, דאין אמירת קדיש תלוי באבילות כלל, אבל בחול אין לעשות כן, דהא כשהוא אונן פטור מן התפילה". מאידך, בנקודות-הכסף שם כתב ש"כיוון דטעם הקדיש הוא שפודה את אביו מגהינום, אם-כן כל זמן שלא נקבר אין בו דין גהינום, וכמדומה שכן נוהגין". ובחידושי הגרשוני שם הביא מדברי הזוהר פ' ויחי ופ' ויקרא, שאין מקום לקדיש עד לאחר "דאטמיר גופא בארעא". וכ"כ בא"ר סי' קלג ס"ק ב. אולם בס' בית-לחם-יהודה שם כתב שראה בכמה קהילות ומנהגים שנוהגים כהט"ז, ומבאר שהקדיש אינו רק להעלותו מדינה של גיהינום אלא זכות ומצווה למת וכפרה לנפשו, והרי גם בשבת אומרים קדיש. והט"ז באו"ח (סי' עא סוף ס"ק ב) כתב, שאונן ביום חול שיש לו מי שיתעסק במת, ילך לבית-הכנסת לומר קדיש כי זה כבודו של מת ומותר לכו"ע. [ובמ"מ שעל הגיליון (ממהרי"ל?) בשו"ע אדה"ז שם הקשה סתירה מהט"ז ביו"ד דמשמע שבחול אין לנהוג כך כלל, ונשאר בצ"ע. וכבר עסקו בזה הבאר היטב, המחה"ש והפרמ"ג באו"ח שם (שכתבו שביו"ד שלל רק כשאין לו מתעסקים), ועוד אחרונים].

ולמעשה פסקו ונהגו רבים כהט"ז, לומר קדיש גם לפני הקבורה בין בשבת בין בחול. נקבצו הדעות בזה בשו"ת יביע-אומר (ח"ו חיו"ד סי' לג אות א). גם בשדי-חמד (אסיפת-דינים, מערכת אנינות אות כו. בהוצאת קה"ת כרך ד ס"ע 1380) הביא מנהג ארץ-ישראל שהאונן אומר קדיש קודם הקבורה, וכתב שאין לבטל מנהג זה. ולכאורה זהו המנהג שהובא לעיל מס' גשר-החיים לומר קדיש לפני היציאה מהבית. ואם-כן, צריך ביאור מדוע אינם נוהגים גם בהלוויה כאנ"ש. וכנראה, במנהג ירושלים ומנהג חו"ל חוששים (כל אחד לפי מנהגו) שבהליכה לפני המיטה או אף בהגעה לבית העלמין לאחר הקבורה יש משום פגיעה ב'חרם' האמור, ולכן נמנעו מכך.

ב. כל זה קשור ב"מנהג חו"ל" שנתבאר ע"י הרבי באג"ק.

אבל מכיוון שלדעת אדמו"ר הזקן ניתן לומר קדיש גם לפני הקבורה, המנהג הרווח בין אנ"ש בבית חיינו ובארה"ק ובכל מקום שהם הוא, שלאחר אמירת הקדיש שלפני היציאה, נוסעים הבנים (לא לאחר המיטה אלא לפניה, או שממהרים ישירות למקום) ומגיעים ליד בתי-הכנסת או הישיבות ששם עוברת ההלוויה כדי לומר שם קדיש, וכשמביאים נפטר מחו"ל אומרים תחילה קדיש בבית הנתיבות, בנוסף לבתי הכנסת וכו' שבדרך, וכל זה מלבד הקדיש שלאחר הקבורה. וישנם רבים אחרים (מקהילות שונות, שלא מאנ"ש) שגם הם נוהגים כך בארה"ק.

אגב, בנטעי-גבריאל הל' אבילות (ח"א פי"ז הע' א) מביא מס' נתיב-החיים על דרך-החיים סי' רמד שכתב דמוכח בשו"ע אדה"ז שם דאונן לא יאמר קדיש, והוא טעות - ולא מצאתי זאת בדה"ח עם נתיב-החיים שבסידור תו"א, ד"צ ברוקלין תשמ"ז. ואולי הכוונה לספר אחר בשם דומה.

"מסירות-נפש על מנהג ישראל":

הדבר מופיע כבר בכתבי כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק', ב'ביאור אחרי' קרוב לסופו ('דרך מצוותיך' קצב ע"א), וז"ל: "ובכל זה יובן גם כן מה שאין מחוייבין למסור את עצמו על קידוש-השם בשעת הגזירה על מצוות-עשה, ומחוייבים למסור על ענף דענף מצוות לא-תעשה כמו ערקתא דמסאנא שהוא רק שינוי מנהג". גם בשיחות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו (בלתי מוגה) נמצא הדבר פעמים רבות, ומהן ב'תורת מנחם - התוועדויות' תשמ"ה ח"ג עמ' 1940. נקודת העניין מופיעה גם בלקוטי-שיחות כרך יג עמ' 238 ("הטפל דטפל").

הרב יוסף-שמחה גינזבורג, עומר

משמעות הביטוי "לא שמעתי"

כשעורר הרבי (כ' בכסלו תשד"מ, ובשיחות שלאחר מכן) אודות אמירת הפסוק "אך צדיקים" בסיום התפילה, פנה פלוני אל הרבי וכתב כי יש לעורר גם אודות העניין "שצריכים לומר הפסוקים לכו נרננה וכו' לפני אמירת תהילים שבסיום התפילה, ולא כמו שיש נוהגים שאומרים תיכף המזמור תהילים".

מענה הרבי מתייחס למילים שצריכים לומר הפסוקים:

לא שמעתי [=שצריכים לומר הפסוקים],

ולא שבסופו [=גם לא אודות הפסוקים שיש אומרים בסיום ספר התהילים:] מי יתן גו' – (אף שבכמה "תהלים"ת [=ספרי תהילים שונים, כולל בתהילים 'אוהל יוסף יצחק' הוצאת קה"ת] נדפס כן)

ולכן אין בידי להורות בזה.

בכל אופן, יש לומר שב"תהלים" שלאחרי התפילה אין צריך לומר

לפניו "לכו נרננה" – כי אינו מתאים להמציאות, שהרי אך זה עתה

התפלל ורינן, ומהו "לכו"?!

ולכן אולי גם יש לשלול אמירתו.

 (נדפס ע"י הרה"ח ר' בנימין שי' קליין ב'כפר חב"ד' גיליון 789 עמ' 11, ומשם ל'שערי הלכה ומנהג' ח"ה סי' יג. כמו-כן נעתק ב'התקשרות' גיליון תמה, לוח השבוע הערה 1 בפתיחת ראשי-תיבות וכד' ובתיקונים קלים בהתאם לצילום כתי"ק המופיע ב'כפר חב"ד' הנ"ל)

תמוה לי, איך למדו ממענה זה ב'התקשרות' שם, דאין מנהגנו לומר פסוקים אלו? הלוא הרבי כתב "לא שמעתי... ואין בידי להורות בזה" ולפועל אינו מורה! (הגם שיש לומר ד"לא שמעתי" הכוונה – הואיל ולא שמע, מסיק מזה שאין מנהגנו לאומרו. אמנם לכשתדייק תראה שאינו נכון, כי הרבי בעצמו ממשיך מהי התוצאה מ"לא שמע", היינו ש"לכן אין בידי להורות" – זאת אומרת שאף-על-פי שלא שמע כלום בזה, ויש לחשוב דמשום זה אין מנהגנו לאומרו, מכל מקום נשאר בגדר "אין בידי להורות" – לא לחיוב ולא לשלילה).

ואולי נעמיד זאת בספק, האם אפשר לומר שיש מהמענה הנ"ל ראיה כלשהי לומר את הפסוקים, מכיוון שהרבי כתב שאחרי התפילה "אולי יש לשלול אמירתו". שאם נפרש את מה שכתב קודם-לכן שכוונתו שאין מנהגנו לאומרם כלל, מדוע צריך שלילה יתרה בנוגע לתהילים אחר התפילה? אבל אם משמע שיש מקום לאומרם או שיש ספק בזה, נוכל לפרש את המענה שאף-על-פי שיש להסתפק אודות אמירתם לפני תהילים סתם, מכל-מקום בתהילים שלאחרי התפילה יש לשלול זאת.

על-כל-פנים, מניין המקור לקבוע מסמרות (ומנהג-חב"ד ברור) בזה?

הת' אליהו פלטיאל, תלמיד במתיבתא ליובאוויטש דשיקאגו

תשובת המערכת:

א. בדרך כלל, כשהרבי הגיב על מנהג מסויים (להבדיל מספק או שאלה, כמובן): "לא שמעתי", כוונתו שאין זה מנהגנו, כיוון שלא שמע הוראה מכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע לנהוג כך*. כמו: 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א ס"ע רנא [לכל אורך המענה הרבי שולל התפילה, וכותב לאב שלא יתערב בהנהגת בנותיו שאינן אומרות זאת – שעל כך התלונן, כפי ששמעתי ממנו אישית – מפני ש"לא שמעתי ולא ראיתי"]. ועל-דרך זה שם בסי' נא (הקטע הג'). ר"ס פה. [ועל-דרך-זה 'לא ראיתי' סו"ס פח]. סי' פט (אמצע עמ' קצא). ח"ה סי' כו. ועוד.

ב. כיוון שבפנייה שעליה ענה הרבי מענה זה נתבקש הרבי להורות (לרבים, שינהגו כך) – לכן כתב: "אין בידי להורות בזה".

ג. כשהרבי מתבטא לשלול (עשייה, אמירה וכו'), כוונתו לומר שהנהגה זו אף כשהיא לעצמה אינה מתאימה כלל, גם לאלה שאינם נוהגים מנהגי חב"ד.

----------

*) ראה ב'התקשרות' גיליון תמד עמ' 18 בשם הרה"ח ר' מנחם-זאב שי' גרינגלאס (עורך-משותף של 'ספר המנהגים') אודות הנהגות רבות של כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע שנזכרו בספר 'אשכבתא דרבי', שלא הסכים הרבי להכניסן ב'ספר המנהגים', באומרו: "מי אומר שאלו מנהגי חב"ד? רק מה ששמענו מכ"ק מו"ח אדמו"ר שכך יש לנהוג, זה מנהג חב"ד".

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת נח
ו' במרחשוון

הפטרה: "רני עקרה... אמר מרחמך ה'" (ישעיה נד,א-י)1.

בימינו אלה אין מכריזים ומברכים תענית בה"ב (ראה להלן).

בקריאת התורה בפרשת 'לך-לך', במנחת שבת, וכן בימי שני וחמישי, קוראים לעליית 'לוי' עד "והכנעני אז בארץ"; ול'ישראל': "וירא ה' אל אברם... וחיתה נפשי בגללך"2.

יום ראשון
ז' במרחשוון

מוצאי-שבת-קודש. בתפילת ערבית במוצאי-שבת-קודש זו, מתחילים בארץ-ישראל לשאול 'טל ומטר' בברכת השנים3. בן ארץ-ישראל הנמצא בחוץ-לארץ ובן חו"ל הנמצא בארץ-ישראל - כל אחד מהם ישאל כבני הארץ שנמצא בה. אם התחיל לשאול בארץ-ישראל בז' במרחשוון ואחר-כך יצא לחו"ל, ממשיך לשאול כבני ארץ-ישראל; אך אם נעשה שליח ציבור - ישאל בחזרת-הש"ץ כבני חו"ל4.

אין מפסיקים להכריז 'טל ומטר' לפני תפילת שמונה-עשרה5.

שכח 'טל ומטר'6 ונזכר בתוך הברכה, קודם "ה'" של סיום הברכה, חוזר ל"ותן טל ומטר" וממשיך כסדר. נזכר אחר שאמר "ה'" שם, מסיים הברכה ואומר "ותן טל ומטר לברכה" קודם "תקע בשופר"7. נזכר לאחר שהתחיל "תקע", יאמר זאת בברכת "שמע קולנו", לפני "כי אתה שומע". שכח גם שם, ונזכר אחר ה' של סיום הברכה, יסיים "למדני חוקיך"8, יאמר "ותן טל ומטר לברכה", וימשיך "כי אתה שומע". סיים הברכה, יאמר זאת שם. נזכר לאחר שהחל "רצה", חוזר ל"ברך עלינו". נזכר לאחר שסיים "יהיו לרצון" האחרון, חוזר לראש התפילה9.

שכח 'טל ומטר' ונזכר כשהגיע זמן התפילה הבאה, מתפלל בתפילה הבאה פעמיים שמונה-עשרה: הראשונה לחובת התפילה הנוכחית והשנייה כתשלומין לתפילה הקודמת. אולם אם נזכר אחר מנחת ערב-שבת, לא יתפלל בערבית של שבת שתיים. המסופק אם שאל 'טל ומטר', עד מלאות שלושים יום מהיום10 [עד ערבית אור לז' כסלו ולא עד בכלל], דינו כמי ששכח לאומרו11.

הערב, מוצאי שבת-קודש אור ליום ראשון, אפשר לראשונה לקדש את הלבנה, למנהגנו שממתינים עד שבעה ימים מהמולד [מנהגי 'קידוש לבנה' פורטו ב'התקשרות' גיליון יב].

יום שני
ח' במרחשוון

תענית 'שני' קמא. בימינו אלה, אין נוהגים בתעניות בה"ב, גם (ואדרבה - בעיקר) בחוגי החסידים. כמובן, הנוהגים להתענות - ימשיכו במנהגם הטוב, ואין להתיר להם אלא לצורך, כמו חולשת בריאות הגוף; אך חובת הכול היא להוסיף ב'ימי רצון' אלו בקו השמחה בגלוי, ב"פיקודי ה' ישרים, משמחי לב"12.

יום חמישי
י"א במרחשוון

תענית 'חמישי'.

----------

1) ספר-המנהגים עמ' 32. לוח כולל-חב"ד.

2) ספר-המנהגים עמ' 14. לוח כולל-חב"ד. הטעם הוא, כנראה, כדי להתחיל ולסיים בדבר טוב (רמ"א סו"ס קלח. ועיין שערי-אפרים שער ז ס"ז ונו"כ).

3) שו"ע אדה"ז סי' קיז ס"א.

4) קצות-השולחן סי' כא ס"י.

5) לוח כולל-חב"ד. וע"פ ההנהגה בראש-חודש (ראה בגיליון 'התקשרות' הקודם; ובקל-וחומר ממנה) יש לטפוח על השולחן כדי להזכיר זאת לציבור. ואכן מסר הרה"ח רי"ל שי' גרונר, שלמיטב זכרונו, פעם שאל אותו כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו למה לא טפחו על השולחן להזכיר אמירת טל ומטר.

6) מכאן ואילך על-פי שו"ע אדה"ז סי' קיז ס"ד-ה, ולוח כולל-חב"ד.

7) קצות-השולחן סי' כא ס"ט, דלא כערוך-השולחן סי' קיז ס"ו.

8) ע"פ לוח כולל-חב"ד, א' דחול-המועד סוכות, משערי-תשובה סי' קיד ס"ק ג בשם הריטב"א, וראה בנדון 'התקשרות' בגיליון הקודם, לוח השבוע הערה 27.

9) בשערי-תשובה שם כ' בשם הריטב"א שכאשר חוזר לראש התפילה א"צ לומר אד' שפתי תפתח (ובערוך-השולחן ס"ח תמה ע"ז, שהרי תיקנו לומר פסוק זה קודם התפילה, ועתה הברכות מפסיקות בינו לבין הפסוק, והן כבר בטלו). ובקצות-השולחן סי' כא בבדי-השולחן ס"ק ה כ' שאם סיים תפילתו וחוזר לראש ה"ה ממש כמתחיל תפילה חדשה וצריך להמתין כדי הילוך ד"א, ולכן פסק (גם בפנים שם) שאז יתחיל מאד' שפתי תפתח. אבל להלן בבדי-השולחן סו"ס עח הביא מהשע"ת סי' תכב ס"ק ג מס' ש"ח (?) ע"פ הריטב"א שגם מי שסיים לומר תחנונים וחוזר לראש התפילה, א"צ לומר פסוק זה, ונשאר בצ"ע.

10) אף הש"ץ אינו מוחזק עד ל' יום, ראה לקט ציונים והערות לשו"ע אדה"ז סי' קיד סו"ס י.

11) על-פי שו"ע אדה"ז סי' קיד ס"י, שערי-תשובה הנ"ל בשם הריטב"א, וקצות-השולחן סי' כא ס"ו.

12) 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ג עמ' 258 ואילך, וראה שם ביאור טעמו של דבר - אם כי הרבי נשיא דורנו בעצמו הקפיד להתענות בתעניות אלו.


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)