חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:01 זריחה: 6:50 כ"ב בתשרי התש"פ, 21/10/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 483 - כל המדורים ברצף


גיליון 483, ערב שבת פרשת בראשית, כ"ח בתשרי ה'תשס"ד (25.10.2003)

דבר מלכות

תכלית הכוונה היא - "ויעקב הלך לדרכו"

מראש-השנה ועד יום-הכיפורים סדר העבודה הוא מלמטה למעלה, שהולכים ומתעלים מדרגה לדרגה * מיום-הכיפורים והלאה סדר העבודה הוא להפך, מלמעלה למטה, המשכת המקיפים בפנימיות * שלמות הכוונה היא בעבודה שלאחר שמיני-עצרת ושמחת-תורה, שדווקא על-ידה ממלאים את השליחות בעולם * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. הסדר דחודש תשרי הוא באופן שתחילה היא ההליכה מלמטה למעלה - החל מראש-השנה, שהוא עניין הקבלת-עול כללי1, ואחר-כך עשרת-ימי-תשובה, שבהם העבודה היא בעומק יותר, "ממעמקים"2, ובאופן שמיום ליום הולכים מעומק לעומק נעלה יותר, ואחר-כך באים ליום-הכיפורים שהוא הפנימיות דראש-השנה3, ועד לתפלת נעילה, שבסיומה עומדים במעמד ומצב של מסירות-נפש בפועל, ומכריזים "שמע ישראל הוי' אלוקינו הוי' אחד"4;

ואחר-כך מתחיל הסדר של המשכה מלמעלה למטה - החל מד' הימים שבין יום-הכיפורים לסוכות, ואחר-כך בסוכות שאז היא המשכת המקיפים, ואחר-כך בשמיני-עצרת ושמחת-תורה, שאז באה ההמשכה בפנימיות, ואחר-כך "ויעקב הלך לדרכו", שזוהי תכלית הכוונה.

והעניין בזה - שתכלית הכוונה היא "שוב" דווקא, ולא "רצוא": כל העניינים שלפני זה הם באופן של "רצוא", והיינו, לא רק העליות דראש-השנה ויום-הכיפורים, אלא אפילו ההמשכות שבסוכות הם גם עניין של "רצוא", להיותם באופן של מקיפים; ואילו הכוונה היא העניין ד"שוב" דווקא, שמתחיל בשמיני-עצרת, שאז באה ההמשכה בפנימיות, ומזה באים להעניין ד"ויעקב הלך לדרכו".

ב. על-פי זה יובן מה שכתוב5 "ביום השמיני שילח את העם ויברכו את המלך" - דלכאורה אינו מובן:

א) הרי שילוח העם היה למחרת שמיני-עצרת6, ולמה נאמר "ביום השמיני שילח את העם"?

ב) הרי הסדר היה שתחילה בירכו העם את המלך ואחר-כך שילח המלך את העם, ולמה נאמר בכתוב בסדר הפוך - "שילח את העם (ואחר-כך) ויברכו"?

ג) תיבת "המלך" - מתאים יותר לכותבה בתחלת הפסוק: "שילח המלך את העם", ולמה נכתבה בסיום הפסוק, "ויברכו את המלך", דלכאורה הווה ליה למימר "שילח המלך את העם ויברכו אותו"?

ג. ויובן על-פי האמור לעיל שתכלית הכוונה הוא עניין ה"שוב", "ויעקב הלך לדרכו", שזהו העניין ד"שילח את העם12:

כיוון שהעניין ד"שילח את העם" הוא תכלית הכוונה, לכן נאמר "שילח" סתם, ולא נאמר מי הוא השולח, דקאי על עצמות ומהות, דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ7.

ועל זה נאמר "ויברכו את המלך" - שעל-ידי העבודה ד"שילח את העם" פועלים העניין ד"ויברכו את המלך":

ידוע שעבודה צורך גבוה8, ועל-ידי העבודה מוסיפים כוח כביכול בפמליא של מעלה9. וזהו "ויברכו את המלך", שפועלים עלייה בבחינת המלכות, אפילו כפי שהיא "בירח האיתנים"10, שאז היא בתכלית העילוי - כי, עליית המלכות מצד עצמה היא רק בבחינת האור, ואילו על-ידי העבודה ד"שילח את העם" פועלים בהמלכות ברכה והמשכה מבחינת העצמות, שעליו נאמר "שילח את העם", כנ"ל.

וזהו גם מה שנאמר "ביום השמיני שילח את העם":

"שמיני" - עם היותו בספירת הבינה11, הרי ידוע פתגם הרב המגיד12 ש"שמיני" הוא מלשון "שמנונית", ועניין השמנונית מתבטא בכך שיש בה גם מבחינת החכמה, שהרי חכמה ובינה הן תרין רעין דלא מתפרשין13, וגם מבחינת עתיק, שהרי התגלות עתיק בבינה14.

וזהו "ביום השמיני שילח את העם" - שהכוח על העניין ד"שילח את העם" הוא מבחינת עתיק, כוח העצמות.

ד. והעניין בזה בנוגע אלינו בעבודה:

בשביל העניין ד"יפוצו מעיינותיך חוצה" היו רבותינו נשיאינו שולחים שלוחים למקומות שונים להפיץ את המעיינות דתורת החסידות, כפי שהיה בכל דור ודור. ובדורות האחרונים - כיוון שמשיח צריך לבוא תיכף ("אט אט דארף שוין משיח קומען"), וביאתו תלויה בהפצת המעיינות חוצה15 - הרי זה במרחב ובריבוי יותר.

צריכים לידע איפוא שאף-על-פי שנוסעים למקום רחוק בגשמיות, וישנם ריבוי אבנים ועפר שמפסיקים בשטח הגשמי, מכל-מקום, דווקא שם יש לו את פנימיות המשלח, שהרי העניין ד"שילח את העם" הוא מבחינת העצם (כנ"ל), ונמצא, שבהיותו בקירוב מקום יש לו רק את החיצוניות, ודווקא על-ידי השליחות יש לו את עצמיות המשלח.

ואלו שמתעקשים ורוצים להיות בקירוב מקום דווקא - הרי זה כמשל מי שעומד לילך לחתונה, וכבר עשה כל ההכנות, ואפילו צחצח את נעליו... אבל בפועל לא הלך אל החופה! ועל-דרך זה בנמשל, שהרי "לא המדרש עיקר אלא המעשה"16.

וכאמור, שבהיותו בקירוב מקום יש לו רק את החיצוניות, ועוד זאת, שכיוון שאין זה אלא חיצוניות בלבד, הרי מי יודע עד כמה הדבר יחזיק מעמד, וייתכן שיאבד זאת.

ה. כאשר מגיע הזמן שצריכים לנסוע לשליחות - אזי ה"קירוב מקום" אינו מקום עבורו.

וכידוע הסיפור17 אודות אדמו"ר הזקן, שבהיותו בוויטעבסק סבל רדיפות מחותנו כו', ולאחרי זמן, כשנסע לליאזנא ונעשה שם "מגיד", ומובן שה"שכירות" שקיבל שם לא הספיקה עבורו - כתבה לו חותנתו (כיוון שחותנו כבר לא היה בחיים) שיחזור לוויטעבסק והיא תדאג לכל צרכיו. והשיב לה: איתא בגמרא18 ש"הוולד... במעי אמו... מלמדין אותו כל התורה כולה", ואף-על-פי-כן, לאחרי כן, לא שייך לחזור לשם, כיוון שהמקום נעשה קטן והוא נעשה גדול...

ועל-דרך זה בנידון דידן: כאשר גדל וצריך לנסוע למלאות שליחותו - אין מקום עבורו להישאר, ואם ישאר, מי יודע אם תשאר אצלו אפילו החיצוניות.

וה' יתברך יעזור שיהיה זה בחסד וברחמים, וימלא את שליחותו.

ו. וזהו העניין ד"שילח את העם":

על-ידי מילוי השליחות - הנה אפילו אלו שהם בבחינת "עם", מלשון (גחלים) עוממות (כמו שכתוב בשער היחוד והאמונה19), נעשה אצלם העניין ד"שילח את העם", היינו, ההתקשרות עם העצמות.

ועל-ידי זה - "ויברכו את המלך", שמוסיפים כוח בפמליא של מעלה, שממשיכים במלכות מבחינת העצמות.

ואז מגיעים למעמד ומצב שיוצאים מכל ההגבלות, כמו שכתוב20 "ופרצת גו'", ועד לסיום וחותם הפסוק (שהוא העיקר) "ונברכו גו' ובזרעך" - שזהו גם תוכן המשך הפסוק ד"שילח את העם": "ויילכו לאוהליהם שמחים וטובי לב", כדרשת חז"ל21 שזהו עניין הקשור עם "זרעך" (סיום וחותם הפסוק "ופרצת").

ועד שבאים להעניין ד"נחלה בלי מצרים"22 שלמעלה גם מהעניין ד"ופרצת"23, שהרי "ופרצת ימה וקדמה גו'" אינו אלא פריצת הגדרים וההגבלות, אבל עדיין אין זה בלי גבול לאמיתתו, ולמעלה מזה הוא העניין ד"נחלה בלי מצרים",

ועד שבאים לבחינת העצמות שלמעלה מגבול ובלי גבול,

כפי שיתגלה לעתיד לבוא, כאשר יקויים היעוד24 "ודוד עבדי נשיא להם לעולם" - כסיום הפסוק "(על כל הטובה אשר עשה ה') לדוד עבדו" - במהרה בימינו.

* * *

ז. בעניין הנ"ל יש צורך להבהיר פרט נוסף:

ישנם כאלו שהולכים אמנם בהתנועה ד"שוב", אבל בהליכתם שוכחים הם לגמרי אודות ה"שילח"... כיוון שנעשים טרודים ומוטרדים בעניינים הגשמיים, לא רק ראשו ורובו, אלא גם כולו (כמבואר בהקדמה לדרך-חיים).

אי-אפשר שיהיה רק העניין ד"שוב" ללא "רצוא", אלא צריך להיות גם ה"רצוא" והגעגועים.

יש צורך ב"רצוא" ו"שוב" שניהם יחד, אלא, שהרצוא ושוב צריכים להיות במזיגה נכונה25, היינו, שהרצוא לא יהיה בתוקף ביותר, שאז עלול להתבטל מעבודתו, וכמו כן שהשוב לא יהיה בתוקף ביותר, ללא רצוא, בכדי שלא ישכח על שליחותו.

וכאשר הרצוא והשוב הם במזיגה נכונה, הנה לא זו בלבד שאינם סותרים זה לזה, אלא אדרבה, שהם מסייעים זה לזה.

ואז ממלאים את השליחות של הפצת המעיינות כדבעי, ופועלים ביאת "דוד עבדו", בקרוב ממש.

* * *

ח. בהמשך להמדובר לעיל אודות עניין השליחות - שזהו תפקידו של כל אחד בבירור חלקו בעולם - הרי על-ידי זה נעשה גם העניין ד"ברוך תהיה מכל העמים"26.

ובפרטיות יותר:

מה שכתוב "ברוך תהיה מכל העמים" קאי בפשטות על אומות העולם, ובפנימיות יותר - קאי על "הגוי אשר בקרבך"27, דהיינו הגוף ונפש הבהמית.

והיינו, שצריך להיות הבירור ד"הגוי אשר בקרבך", ומזה באים גם להבירור ד"כל העמים" כפשוטו, ועל-ידי זה - "ברוך תהיה מכל העמים", שזהו על-דרך העניין ד"ועמדו זרים ורעו צאנכם"28.

וכמסופר כמה פעמים29 אודות אדמו"ר מהר"ש (אינני מספר עתה בפרטיות, כי אם בנוגע להמוזכר לעיל), שבנסיעתו דרך אחד הכפרים, יצאו כל אנשי הכפר וראש הכפר בראשם לקבל את פניו עם לחם ומים, כפי מנהגם, ונפלו לפניו על ברכם, ואמר אדמו"ר מהר"ש שזהו מה שנאמר "ברוך תהיה מכל העמים".

ומקור הדברים - בירושלמי30: "אם בירכך גוי, ענה אחריו אמן, דכתיב ברוך תהיה מכל העמים".

ט. ועוד זאת, שעל-ידי זה נמשכת ברכה גם ל"כל העמים" - כהמשך דברי הירושלמי: "גוי אחד פגע את רבי ישמעאל ובירכו, אמר ליה כבר מילתך אמורה... ומברכיך31 ברוך", וכמבואר בתוס' בחולין32: "פירוש איני צריך להחזיר לך שלום, שברכתך כתובה מואברכה33 מברכיך".

ויש להוסיף בביאור מעלת ברכה זו - דלכאורה צריך להבין: למה לא החזיר לו שלום, אלא רק אמר לו "כבר מילתך אמורה" ("ברכתך כתובה")? ומאי שנא מרבי יוחנן בן זכאי ש"לא34 הקדימו אדם שלום מעולם, ואפילו נכרי בשוק"?

והביאור בזה35 - שברכת שלום יכולה להיות "מפני דרכי שלום" בעלמא. וגם אם אינה באופן כזה, הרי זו רק ברכה שלו; ואילו "ואברכה מברכיך" היא ברכתו של הקב"ה, שהיא ברכה נעלית יותר, ועוד זאת, שבנוגע לברכתו של הקב"ה, לא נוגע מעמדו ומצבו של המתברך, כך, שגם אם מצד עצמו אינו "כלי" לזה, מתקיים בו "ואברכה מברכיך".

י. אמנם, אף שברכתו של הקב"ה ("ואברכה מברכיך") שייכת גם לאומות העולם, מכל-מקום, מובן, שגם בברכתו של הקב"ה שלמעלה מעניין הכלים יש חילוק בין בני-ישראל לאומות העולם:

כללות עניין הברכה הוא ג' הפסוקים שבברכת כהנים: יברכך, יאר, ישא36. והחילוק שביניהם - שב"יאר" ו"ישא" נאמר "אליך", היינו, ששייכים לבני-ישראל בלבד, מה-שאין-כן "יברכך", ששייך גם לאומות העולם.

ובפרטיות יותר:

סדר הברכות הוא מלמטה למעלה: לכל לראש - "יברכך גו' וישמרך", "יברכך - שיתברכו נכסיך, וישמרך - שלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך"37, שברכה והמשכה זו היא מבחינת החיצוניות בלבד, ושייכת גם אצל אומות העולם.

ואחר-כך נאמר "יאר ה' פניו אליך" - שברכה זו היא מבחינת הפנימיות38, ושייכת לבני-ישראל בלבד,

ואחר-כך נאמר "ישא ה' פניו גו'" - שזוהי מדריגה נעלית יותר בעניין הפנימיות שנמשכת לישראל, וכמאמר רז"ל39 "וכי הקב"ה נושא פנים", אלא אמר הקב"ה "וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורתי ואכלת ושבעת40, והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה",

ועד "וישם לך שלום" - שהוא עניין שלימות העצמות41.

ומזה מובן גם בנוגע להברכה שמתברך הגוי שמברך יהודי ("ברוך תהיה מכל העמים"), שעל זה נאמר "ואברכה מברכיך", שבברכה זו גופא מודגשת מעלתו של היהודי לגבי הגוי - שתוכנה של הברכה הוא שיזכה להיות מאלו שעליהם נאמר "ועמדו זרים ורעו צאנכם".

* * *

יא. דובר42 שצריך להיות העניין ד"ופרצת" בכל העניינים43.

וכיוון שעומדים בהתחלה של שנה ושל סדר, סדר ההמשכה מלמעלה למטה - הרי לכל לראש צריך להיות "ופרצת" בתורה. יש ללמוד תורה בשופי, לא להסתכל על השעון44.

ואם צריכים להבהיר זאת אצל יושבי אוהל, מכל-שכן שצריכים להבהיר זאת אצל בעלי עסק:

בעל עסק אינו צריך לרצות לצאת ידי חובה בקביעות עיתים לתורה כפי שמתקבל לדעתו, אלא צריך להיות "ופרצת".

"פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית"45 - פירש חסיד של אדמו"ר הזקן46, שלימוד התורה צריך להיות באופן ד"פרק אחד", שה"אחד" יחדור אותו ("פאנאנדערנעמען"), ואז נעשה "שחרית" - אור. ו"פרק אחד", כאשר ה"אחד" חודר אותו, אזי נעשה "ערבית" - עריבות ומתיקות.

ומתורה צריך להמשיך זאת גם בעבודה - תפילה, שיהיה "ופרצת" בעבודת התפילה. אצל יושבי אוהל צריכה להיות התבוננות ארוכה קודם התפילה, בשעת התפילה ולאחרי התפילה. בעלי עסק, שאצלם ההתבוננות בתפילה מוגבלת, הרי גם ההגבלה צריכה להיות בהגבלה, שלא יהיה באופן של מהירות וקיצור כל-כך שאין מקום לתחוב מחט, שעל-ידי "פתחו לי כחודו של מחט" אזי "אפתח לכם כפתחו של אולם"47.

כשם שבגשמיות יכולים לפעמים להרוויח ברגע אחד הרבה יותר מאשר בפעמים אחרות בריבוי שעות, כמו כן, להבדיל, גם בתפילה, אף שאין לו הרבה זמן, הנה בזמן שיש לו, צריך לעסוק בעבודת התפילה, וה' יתברך יצליחו, שעל-ידי הזמן המועט יפעול.

תפילה עניינה רצוא. ומזה צריך להמשיך ה"ופרצת" גם בהקו של גמילות-חסדים,

- כפי שדובר בארוכה48 בעניין "ותומכיה מאושר"49, ש"תומכיה" קאי על תמכין דאורייתא -

מעשר - הרי זה חיוב, וחומש - מצד תקנת אושא50, ואפילו יותר מחומש, הרי מבואר באגרת-התשובה51 ואגרת-הקודש52, שיש לעשות גם זאת מצד התיקון על עניינים בלתי-רצויים. שם - באגרת-התשובה ואגרת-הקודש - מדובר מצד הקו של תיקון על עוונות וכו', ומכל-שכן בשעה שהדבר הוא מצד הקו השני53.

מסופר54, שהבעש"ט היה נותן צדקה יותר מחומש, ושאלו אותו: הרי אמרו50 "אל יבזבז יותר מחומש"? והשיב, ש"המבזבז" הוא מלשון ביזה (שישנה במלחמות וכיו"ב), כלומר, מי שאינו רוצה ליתן וצריך ללחום עם עצמו, לפעול בדרך כפייה ובדרך ביזה, לוותר מעצמו ("אפרייסן דאס ביי זיך") - אזי "אל יבזבז יותר מחומש". מה-שאין-כן מי שנותן בשמחה ובעונג (שכן, במה שונה הצדקה משאר התענוגים והצרכים שמוציא עליהם ממון?).

אמנם יכולים לטעון, שעדיין לא אוחזים בכך שנתינת הצדקה תהיה בשמחה ובתענוג. אך על זה צריך להיות העניין ד"ופרצת". ובפרט, כאשר בטוחים בהבטחה "ובחנוני נא בזאת"55 - הרי זה מסייע להשמחה ותענוג.

כמו כן צריך להיות "ופרצת" אצל אלו שעובדים במוסדות הקדושים56. כשם שדורשים מהתלמידים שלא יסתכלו על השעון, כך צריך להיות גם אצל הרמי"ם וכו', היינו, לא באופן שצריכים למלא את מכסת השעות ("אפארבעטן זייערע ארבעט-שעות"), אלא עליהם להיות מונחים בכך ללא חשבונות וכו'.

ועל-ידי זה שתהיה ההנהגה באופן ד"ופרצת" בכל העניינים האמורים - יתן הקב"ה "ופרצת" לכל אחד גם בענייניו הפרטיים, ועד ל"נחלה בלי מצרים"57.

* * *

יב. על הפסוק58 "אלה תולדות נח" - שקורין במנחה - איתא בזוהר59 ש"נח נח" (ב' פעמים) הוא עניין נייחא בעלמא דין ונייחא בעלמא דאתי, דהיינו, בעולם-הזה ובעולם-הבא, ימות המשיח בעולם-הזה וסוף ימות המשיח בעולם-הבא.

והנה, בנוגע לעולם-הבא כותב הרמב"ם60: "זה שקראו אותו חכמים העולם הבא, לא מפני שאינו מצוי עתה... הרי הוא מצוי ועומד... ולא קראוהו עולם הבא אלא מפני שאותן החיים באין לו לאדם אחר חיי העולם הזה כו'".

ומזה מובן, שגם עתה, במעמד ומצב של נשמה בגוף, יכולים לקבל הגילוי דעולם-הבא - "עולמך תראה בחייך"22.

וכידוע61 שכל העניינים ישנם כבר עתה, וכמשל אבנים טובות ומרגליות שמונחות בתיבה, וצריך רק לפתוח את התיבה62.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת בראשית, מברכים החודש מרחשוון, ה'תשי"ט - בלתי מוגה; תורת-מנחם - התוועדויות ה'תשי"ט (א) כרך כד עמ' 185-194)

----------

1) ראה המשך תער"ב שם עמ' קמד ואילך. סה"מ תרס"ב עמ' רכה ואילך. תרצ"ט עמ' 6. 13. תש"ב עמ' 8.

2) ראה ד"ה שיר המעלות דיום ב' דר"ה (תו"מ חכ"ד עמ' 3 ואילך). וש"נ.

3) לקו"ת דרושי ר"ה נח,א. ובכ"מ.

4) ראה תו"מ חט"ו עמ' 93. וש"נ.

5) מלכים-א ח,סו.

6) ראה דברי הימים ב ז,י - הובא במצו"ד עה"פ.

7) ראה לקו"ת פינחס פ,ב. ובכ"מ.

8) ראה של"ה שער הגדול כט,ב ואילך. עבוה"ק חלק העבודה בתחלתו.

9) ראה איכ"ר פ"א, לג.

10) מלכים א שם,ב.

11) ראה זח"ג רמה,ב. תקו"ז תכ"א (סא,ב). לקו"ת דרושי שמע"צ פד,ג. ובכ"מ.

12) ראה ד"ה ביום השמיני שלח את העם תשמ"א פ"ט (תו"מ סה"מ תשרי עמ' רלד). וש"נ.

13) ראה זח"ג ד,א.

14) ראה שם קעח,ב.

15) ראה אגה"ק דהבעש"ט (כתר-שם-טוב בתחילתו. ובכ"מ).

16) אבות פ"א מי"ז.

17) ראה בית רבי ח"א ספ"א. פכ"ד (עמ' 108).

18) נידה ל,ב.

19) רפ"ז.

20) ויצא כח,יד.

21) יומא ט,א.

22) שבת קיח, סע"א.

23) ראה לקמן הערה 56.

24) יחזקאל לז,כה.

25) ראה תו"א וישלח כה,ב. ובכ"מ.

26) עקב ז,יד.

27) ראה שבת קה,ב. תו"א בראשית ב,ב. לקו"ת תבוא מב,ב. דרושי שמע"צ צ,ד. קובץ מכתבים לתהילים 'אוהל יוסף יצחק' עמ' 218. אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ז עמ' עד. שם עמ' ג.

28) ישעיה סא,ה.

29) ראה תו"מ חי"ז ריש עמ' 145. וש"נ.

30) ברכות ספ"ח.

31) תולדות כז,כט.

32) מט, א - ד"ה ואברכה.

33) לך-לך יב,ג.

34) ברכות יז,א.

35) ראה גם מכתב כ"ט תשרי ה'תשי"ט (אג"ק חי"ח עמ' לא): "נתבאר בההתוועדות דש"פ בראשית כו'".

36) נשא ו,כד ואילך.

37) פרש"י עה"פ.

38) ראה לקו"ת נשא כו,ד.

39) ברכות כ, ב. במדב"ר פי"א, ה.

40) עקב ח,י.

41) ראה לקו"ת שם כז,א.

42) סעיף זה הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"א עמ' 169 ואילך (ושם צויין בטעות לשיחת שמחת-תורה). במהדורא זו ניתוספו עוד כמה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

43) כלומר: אין הכוונה שהעניין ד"ופרצת" יהיה רק בנוגע למאמרי חסידות, חזרת המאמרים, הדפסתם והפצתם, אלא הכוונה היא שיומשך גם בפועל (מהנחה בלתי מוגה).

44) כי, כאשר נעשה "ופרצת ימה וקדמה גו'", אזי אין "קיר", ובמילא, אין מקום לתלות את השעון... כך, שאין להתחשב עם השעון, אלא ללמוד ללא הגבלות (מהנחה בלתי מוגה).

45) מנחות צט,ב.

46) ראה שיחת שמח"ת (לפני הקפות) תרצ"ז ס"ו (סה"ש תרצ"ז ס"ע 196 ואילך).

47) ראה שהש"ר פ"ה, ב.

48) שיחת יום שמח"ת ס"ב (תו"מ חכ"ד עמ' 142 ואילך).

49) משלי ג,יח. וראה זח"ג נג,ב.

50) כתובות נ, רע"א. וש"נ.

51) ספ"ג.

52) סוס"י.

53) ראה כתובות סז,ב. זח"ג ט,ב. נמוקי-יוסף לב"ק ט,ב. שו"ע או"ח סתרנ"ו ובנ"כ שם. ואכ"מ.

54) הובא בס' אורח-לחיים פרשת תרומה ובס' וציווה-הכהן פט"ו.

55) ראה גם מכתב ו' מ"ח ה'תשי"ט (אג"ק חי"ח ריש עמ' מ), ובהנסמן בהערות שם.

56) מלאכי ג,י. וראה תענית ט, רע"א.

57) הגם שמדברי הגמרא (שבת קיח, סע"א ואילך) מוכח לכאורה אשר "נחלה בלי מצרים" הוא עניין אחד עם "ופרצת" - כבר נתבאר בשיחת ש"פ האזינו, י"ג תשרי ס"ח ואילך ראיה בגמרא זו גופא כמ"ש בפנים.

58) ר"פ נח.

59) ח"א נח,ב.

60) הל' תשובה ספ"ח.

61) לקו"ת דברים א,ב. וראה גם תו"מ ח"ב עמ' 198. וש"נ.

62) חסר הסיום (המו"ל).

ניצוצי רבי

"ממפ"ם והקומוניסטים ועד לזקני החסידים"

פעמים רבות הטיל הרבי שליחויות שונות על האורחים השבים למקומם, לאחר שהייה בחודש תשרי בבית-חיינו * שליחויות לאנ"ש, לציבור הרחב, למנהיגים, לחיילי צה"ל, ועוד * "תמסרו בכל מקום את הנקודה הנוגעת להם... והכוונה לכולם - ממפ"ם והקומוניסטים ועד לזקני החסידים" * ויעקב הלך לדרכו!

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

בקשתו הכמעט קבועה של הרבי (בעיקר בשנים הראשונות לנשיאותו) מאורחים שבאו לעשות את חודש תשרי בצל קורתו הייתה, כפי שמתבטא הרבי באיגרת מכ"א במרחשוון תשט"ז ('מקדש מלך' כרך ג עמ' קפט): "בקשתי כפולה למסור פ"ש (פרישת שלום) במושבות ומוסדות אנ"ש שי' אשר באה"ק ת"ו".

אותה איגרת נכתבה לחסיד המפורסם הרה"ח ר' יעקב-יוסף שו"ב רסקין, והרבי מודה לו ("בנועם") על הידיעה אשר הלה התחיל בביצוע השליחות. וממשיך וכותב:

ובוודאי ימשיך בזה, וגם לא יחכה עד אשר יזמינוהו כמה פעמים. ויהי-רצון שיפעלו דבריו ככל הדרוש, וכבר ידוע פסק רז"ל - דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. ויזכני השם יתברך ויצליחני אשר יוכל למלאות חלק השני דבקשתי - להודיעני בשורות משמחות ממה שמצא וראה במושבות אנ"ש והמוסדות ותשואת-חן מראש.

"בהזדמנות ראשונה תמסור פריסת-שלום"

גם בשנים הבאות הורה הרבי לאישים יחידים לנהוג כך. אור ליום ד, כ"ח בתשרי תשכ"ז ('מקדש מלך' כרך ב, עמ' 401), אמר הרבי להרה"ח ר' ראובן דונין ז"ל:

...כשתחזור לחיפה אזי בזמן המתאים בין אנ"ש - ראש-חודש או שבת-מברכים - תמסור נקודות מהמאמרים ומהשיחות ותבאר ותסביר כדי שיבינו לפי עניינם (והבנתם) של הנוער, המושפעים והמקורבים.

וכך גם באור לג' במרחשון תשכ"ד (שם עמ' 402):

בשובך תערוך התוועדות לשכנים, מכרים, חברים וידידים ותמסור פרישת-שלום מה שראית ושמעת כאן, ויהי-רצון שיהיו דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. בהזדמנות ראשונה תמסור פ"ש לאנ"ש במקומותיהם [וכן פ"ש מיוחדת ל... וכו']. ופ"ש לצא"ח בחיפה. שתהיה הנסיעה מתוך שמחה כפי השמחה במוצאי שמחת-תורה, תיקח בשורות-טובות מכאן ותשלח בשורות-טובות הנה.

בין הנימוקים שהשמיע הרבי בפני הרב דונין אור לח' באלול תשכ"ט מדוע עליו לשוב לאה"ק ת"ו מיד לאחר החגים (שם עמ' 405):

עליך לחזור לארץ-הקודש מיד אחרי החגים... כיוון שאתה עוסק בעניינים של הפצת המעיינות.

וטוב יותר - והעניין [ישפיע] עמוק יותר כשתמסור פרישת-שלום מכאן ומהעניינים שנעשו כאן בראש-השנה ועשרת-ימי-תשובה, יום-הכיפורים ושמחת-תורה, שהרי אם תאחר שובך כבר ישכחו [=השומעים] מכל החגים ויהיו כבר רחוקים.

"אצל כולם יש מה לפעול"...

יום ג, כ"ז בתשרי תשח"י ('חייל בשירות הרבי' פרק לא עמ' 229). הרה"ח ר' יצחק (איצ'קע) גנזבורג נקרא אל הרבי שאמר לו:

תבשרו טוב... ואולי כדאי לפני שבת להתדבר עם צא"ח שינצלו אתכם למסור ד"ש, את עיקר הד"ש לכפר [=חב"ד] צריך למסור [הרה"ח ר' יחזקאל שי'] שפרינגר ואתם תמסרו בכל מקום את הנקודה הנוגעת להם, והעיקר להפיץ את המעיינות... להתחיל משיעור תהילים היומי ולהתפלל נוסח האריז"ל... ושכל השייך לזה ילמד בחסידות, והכוונה לכולם ממפ"ם והקומוניסטים ועד לזקני החסידים, אצל כולם יש מה לפעול... ואני ממתין למכתבים שלכם עם הבשורות טובות.

בנוסף לביקור שערכו הרבנים גנזבורג ושפרינגר אצל מר שז"ר, לפי הוראה נוספת מהרבי (ראה בנפרד), ביקר הרב גנזבורג ביותר מארבעים מקומות ברחבי הארץ. ואף-על-פי-כן, כותב לו הרבי כי החסיר ביקור אצל אנ"ש המשרתים בצבא:

אינו מזכיר במכתבו על-דבר בקשתי למסור פרישת-שלום גם להשייכים לאנ"ש הנמצאים בצבא, ותקוותי שאין זה אלא השמטה במכתבו, ובסמיכות לחזרתו לאה"ק ת"ו - בכדי שיהיה מורגש שאין הם מהנשכחים חס-ושלום. ובטח הרב יהודה-לייב שי' זלמנוב והשאר שעבודתם במסגרת צא"ח שהם ביותר בקישור עם הנ"ל - יעזרוהו ויסייעוהו בסידור הדבר באופן הכי מועיל.

"תלכו בשליחותי אל הפרזידנט"

ב'יחידות' לאורחים בחדש תשרי תשל"ב ('משבחי רבי' עמ' 195) אמר הרבי:

הצעתי ובקשתי שבבואכם לארץ-הקודש תלכו בשליחותי אל הפרזידנט [='נשיא'] של המדינה, מר זלמן שזר, ותמסרו לו בשמי תודה על הסיוע ליהודים המתיישבים בנחלת-הר-חב"ד.

כמו כן תמסרו בשמי שביקשתי מכם למסור ברכה לשנה החדשה, ברכת שנה טובה (ומתוקה).

ילכו שני נציגים מבין היהודים האשכנזים; שני נציגים מהיהודים הגרוזינים ושתי נציגות מהנשים וכן כמה ילדים. כמו-כן יצטרפו שני נציגים מהאקדמאים, וכשיהיו אצל שזר יציגו עצמם כאקדמאים שלמדו ברוסיה ובאו להתיישב בארץ-הקודש, ומי שסידר את נסיעתכם לכאן - הרב ישראל לייבוב, גם הוא יסע אתכם.

בערב שבת מברכים כסלו תשל"ב ('נשיא וחסיד' עמ' 518) כותב הרבי למר שזר:

בטח כבר הייתה הזדמנות לקבל המשלחת מהאורחים שהיו כאן ששלחתי על-ידם פ"ש למר.

שנים רבות היה הסדר כך, שהרבי ביקש מן האורחים שבאו לתשרי, לבקר בחזרתם ארצה את מר שז"ר. כבר בשנת תשי"ח כותב הרבי להרה"ח ר' יצחק גנזבורג ('נשיא וחסיד' עמ' 434):

כיוון שעל-פי המשוער כבר חזר הוו"ח אי"א נו"נ מוה"י [=הרב יחזקאל] שי' שפרינגער לאה"ק ת"ו, לבקר ביחד עמו ובשמי את ידידנו מר שז"ר שי', ולמסור לו פ"ש בתור אורחים שבאו מכאן, אחד מתושבי כפר-חב"ד ואחד מאנ"ש בכלל, ובוודאי יודיעו מהנ"ל, ות"ח מראש.

באיגרת מכ"ב במרחשון תש"כ (שם עמ' 448) כותב הרבי כבדרך-אגב למר שזר:

בטח קיבל מכתבי בעתם... ופ"ש אישית ששלחתי על-ידי המבקרים כאן בחודש תשרי, ובוודאי יכתוב לי גם מזה.

כך גם בתשכ"א (שם עמ' 455):

בטח נתקבלו מכתביי הקודמים וכן הפ"ש במיוחד שביקשתי את האורחים שליט"א מאה"ק ת"ו שביקרו כאן בחודש השביעי למסור לכבודו.

ובתשכ"ז (שם עמ' 499):

תקוותי שלעת קבלת מכתבי זה כבר קיבל פ"ש מכאן על-ידי האורחים שי' מאה"ק ת"ו שביקרו כאן (שהביאו פ"ש ממר ותשואת-חן עוד-הפעם) וחזקה שליח עושה שליחותו וימסרו לא רק פ"ש מכאן אלא גם נקודות על-כל-פנים ממה שנדבר כאן בחודש השביעי, אשר כדרשת רז"ל משובע הוא בכל.

ובב' דראש-חודש מרחשוון תשכ"ט כותב הרבי למר שזר (שם עמ' 507):

האורחים שי' ששבו לאה"ק ת"ו - בטח מסרו בעל פה ברכתי בענינא דיומא, חנוכת הבית אשר על שמו [='בית שזר'] בכפר חב"ד.

בחודש מרחשוון תשל"ד הורה הרבי להרה"ח הרב אריה-לייב קפלן (ע"ה) לבקר אצל מר שזר למסור לו פ"ש, ולחזור בפניו על השיחות ששמע בשהותו בחצרות קודש. הרבי הדגיש שהחזרה תהיה לא "בלשון הרב" אלא בשפה שתהיה מובנת למר שזר.

'משקה' ועוגיות לעיריית חולון

בג' במרחשוון תשכ"ד ב'יחידות' של מרת רחל תחי' ובעלה הר"ר רפאל שיחי' זמיר, הרבי מתייחס לפתיחת גן ילדים נוסף של חב"ד בעיר חולון (בעיר היה כבר גן אחד) ואומר ('שליחות חיי' עמ' 166):

קחו את המשקה מההתוועדות שבת בראשית, קנו עוגיות ותביאו זאת לעיריית חולון. תכבדו מזה את מר זבלדובסקי, מנהל מחלקת החינוך, ואת מר ויניקוב ואת כל אלה היכולים לעזור, ומסרו להם דרישת שלום ממני.

אחרי מספר התפתחויות  (עליהן מסופר שם עמ' 171-172) אכן נפתח גן נוסף. בשני הגנים יחדיו למדו קרוב לשבעים ילדים שהמשיכו מדי שנה בשנה ללמוד בבית-ספר חב"ד.

שליחות אל הרב פלדי

בחודש תשרי תשמ"א מטיל הרבי על כמה מעסקני חב"ד באה"ק ת"ו לעודד את הרה"ח ר' חיים-יהודא פלדי (יו"ר 'הוועד לשלימות העם'). בכ' במרחשוון תשמ"א (ליקוטי-שיחות כרך כא עמ' 417) כותב לו הרבי:

בהיות כאן מעסקני אנ"ש שי' שבאה"ק - בקשתים שיסייעו את כ' בהמבצע ד"מיהו יהודי" בכל האפשריות שלהם, ובפרט אלה הדרים בסמיכות מקום להכנסת וכו' ויהי-רצון שחפץ ה' בידו יצליח שינצל גם הנ"ל לעבודת-הקודש שלו המוכרחת האמורה ויבשר-טוב...

שליחות מיוחדת אל הרבנות הצבאית

בהמשך להתעוררות אודות כתיבת ספרי-תורה לאחדות כלל ישראל, הזמן גרמא למצוא דרך דיפלומטית שצה"ל בארץ-ישראל יתחיל לכתוב ספר-תורה עבור כל אנשי הצבא... והדרך ה'חלקה' ביותר היא שרבנות צה"ל תדון בזה והם יחליטו בכול ענייני ההלכה שבדבר... קרוב לוודאי שתביאו את ההצעה בהקדם, וזה ייחשב בהמשך לתקופת ראש-השנה ושמחת-תורה עם כל הרעש שבזה, ולכן מסופקני אם כדאי להצניע את העניין, כי אז עלולים לאבד את המעלה והרצינות המיוחדת שישנה בימים אלו.

דברים אלו אמר הרבי ב'יחידות' לרבנים-העסקנים ביום ד, ל' בתשרי תשמ"ב - אחרי תפילת שחרית - בחדרו הק' ('מקדש מלך' כרך ד' עמ' תלה-תלט).

השליחות המיוחדת בתשל"ז

בשנת תשל"ז הטיל הרבי על כל מי שהיו בשמיני-עצרת ושמחת-תורה ב-770, להמשיך בשובם ארצה את ה'הקפות' בחברון ובירושלים העתיקה. לפנינו מכתב ששלח הגה"ח הרב נחום טרבניק, לגבי ארגון נסיעה מכל מושבות אנ"ש ביום חמישי ד' במרחשוון:

(צילום במהדורה המודפסת)

ממעייני החסידות

פרשת בראשית

בראשית (א,א)

"בראשית" נמי מאמר הוא (ראש-השנה לב)

מדוע לא נאמר במפורש "ויאמר" גם  ב'מאמר' זה?

איתא בספרי המקובלים, שראשית לכול האציל הקב"ה את האותיות, ככתוב "בראשית ברא אלוקים את" - תחילה נבראו האותיות מא' עד ת', ועל-ידי האותיות ברא את כל העולם.

נמצא שהבריאה הראשונה, היינו האצלת האותיות, היתה במחשבה בלבד, ללא אמירה (כי אמירה אפשרית רק לאחר שכבר יש אותיות). לפיכך לא נאמר בבריאה הראשונה "ויאמר", כי היא לא היתה על-ידי מאמר ודיבור, אלא בבחינת מחשבה.

(אור-תורה בראשית דף ב' עמ' א)

בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ (א,א)

"בראשית" - ראשית ותחילת עבודת ה' היא,

"ברא אלוקים" - לגלות את שם אלוקים ("ברא" מלשון גילוי, כמאמר (חולין מג) "שמא הבריא", היינו שמא ניקב ויצא לחוץ),

"את השמים ואת הארץ" - המצוי בתוך השמים ובתוך הארץ.

ראשית עבודת האדם לבוראו היא לגלות את האלוקות המוסתרת בעולם ("עולם" מלשון העלם).

(כתר-שם-טוב - הוספות סימן ד עמ' 10)

 

* * *

כשם שהכוח האלוקי שבכל דבר שבעולם הוא מוסתר ונעלם ויש צורך לגלותו, כך (ובמידה יתרה) קיים הדבר בכל יהודי.

לכל אחד מישראל נפש אלוקית שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, אולם מחמת שהיא מלובשת בגוף ובנפש הבהמית, היא מוסתרת ונעלמת. לכן חייב יהודי לבטל העלם זה ולחשוף ולגלות את הנפש האלוקית.

(לקוטי שיחות כרך ב' עמ' 439)

* * *

"בראשית" - ב' ראשית, התורה וישראל.

"ברא" - לשון בריאות,

"אלוקים" - בגימטרייה "הטבע".

"בראשית ברא אלקים" - על-ידי עבודת בני ישראל בתורה ומצוות הם "מבריאים" את הטבע, שכן הם מגלים את התוכן הפנימי שבטבע ותכלית בריאתו.

(ספר המאמרים תרצ"ט עמ' 72)

* * *

שמים - עניינים רוחניים.

ארץ - עניינים גשמיים וחומריים.

"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" - על היהודי לזכור תמיד שכל מה שיש לו: הן הרוחניות שלו (תורתו וחכמתו) והן הגשמיות שלו (עושר, בריאות וכדומה) הכול בא מהקב"ה.

אל לו לאדם לחשוב ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אלא כשם שהקב"ה בורא את העולם כולו בכל רגע, כך הוא גם בורא את ההשפעה הפרטית הנשפעת לו באופן פרטי.

(לקוטי-שיחות כרך ב עמ' 437)

בירורי הלכה ומנהג

מסירות-נפש על מנהג והליכת בנים בהלוויה

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

מסירות-נפש על מנהג-ישראל

שאלה: האם נכון הדבר שב"שעת השמד"* חייבים למסור את הנפש אפילו על מנהג ישראל?

תשובה: אזכיר קודם-כל את המקורות הידועים לי בדברי רבותינו נשיאינו:

הרה"ח ר' מענדל פוטערפאס ע"ה אמר לי שהוא זוכר זאת מאחד ממאמרי החסידות דשנת תרפ"ז, ולעת-עתה לא מצאתי זאת במאמרים שלפנינו. אבל העירוני מדברי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע בצאתו לעיר מקלטו קוסטרומא (ספר המאמרים תרפ"ז עמ' קצו), שהזכיר שם בין הנושאים שאין לקבל בהם התערבות של אף אחד: "תורה, מצוות ומנהגי-ישראל".

אמנם בשיחות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו (בלתי מוגה) נמצא הדבר פעמים רבות, ומהן ב'תורת מנחם - התוועדויות' תשמ"ה ח"ג עמ' 1940. נקודת העניין מופיעה גם בלקוטי-שיחות כרך יג עמ' 238 ("הטפל דטפל").

ובדברי הראשונים כמלאכים:

המקור לדעה זו הוא פירוש רש"י (סנהדרין עד, רע"ב) ש["מצווה קלה" שפירשו חז"ל שהיא] "ערקתא דמסאנא" שצריך למסור נפשו עליה, היינו (אפילו) "מנהג בעלמא".

ובספר יראים (סי' תג. בדפוס ישן - סי' ה) כתב כן בפשיטות: "יחבב תורה ודקדוקיה וישמח עצמו לקראת המצוות, ואפילו אינה מצווה אלא מנהג יהודית, ואם יעבירנו נראה כעובר מצווה ומפקירה, צריך שייהרג על הדבר... פירוש 'שעת השמד' - שמכוונים עובדי-כוכבים להעביר מצוות המקום ולהכעיס לפניו..." עיי"ש, והובא להלכה גם בהגהות מיימוניות הל' יסודי-התורה פ"ה אות ד.

ולדינא, הטור (יו"ד קנז) סתם כפירוש רש"י, ואילו מרן בבית-יוסף העתיק פירוש רש"י, ואת מהרי"ק שפירש כן בדעת הרי"ף, אך בהמשך העניין העתיק מהר"ן שכתב על זה "מצוות לא-תעשה" ולא העיר עליו מאומה, ואחרי שעסק בעניינים אחרים הביא את הרמב"ם שלא הזכיר 'מנהג', ופירש דעתו שלהרמב"ם מיירי שם באיסור לא-תעשה (כהר"ן), ומשמע לכאורה מלשונו שלא פסק כהרמב"ם. ועל-דרך זה העתיק שם הש"ך ס"ק ה. ואף שבשולחן-ערוך (ס"א) העתיק "ערקתא דמסאנא" ללא פירוש, כיוון שלא נחלק על דברי הטור והעתיק כעיקר את דעת רש"י ודעימיה, לכאורה כך יש לפסוק.

וכן בספר 'אוהלי יוסף' על דיני קידוש השם (לאחד מגדולי חסידי הצמח-צדק, הגאון ר' אליהו-יוסף ריבלין מדריבין), ס"ב - סתם כדעת רש"י, ואת הדעות האחרות הביא רק כ"ויש אומרים".

[ואפילו באם היה ספק בדבר - ראה בש"ך שם (ס"ק א) שמביא מתרומת הדשן (סי' קצט) שדן בשאלה כיצד להורות במקרה של פלוגתא דרבוותא בדיני קידוש השם, ומסיק לפסוק "לפי העניין"].

----------

*) בכל האמור לא נגענו בשאלה האם לפי דעת רבותינו אכן היה המצב ברוסיה בשעתו בגדר "שעת הגזירה" לכל דבר ועניין (ואולם דומני שראיתי ביטוי כזה במכ' אדמו"ר מהוריי"צ שנדפס בא' הגיליונות הראשונים של יגד"ת ירות"ו, ואיני מוצאו כעת).

 

הבנים אינם מלווים

בקשר למנהגנו, ש"בעת הלוייה, אין הבנים, בנות, נכדים [ו]נכדות, הולכים אחרי המיטה, הן לאב והן לאם"1:

הנה ידוע מנהג ירושלים להקפיד על כך (והם גם מכריזים על כך בחרם)2. ומוסיף על זה בספר גשר-החיים3: "ובמקום שהבן (או משאר יוצאי חלציו) מוכרח להיות בבית-הקברות לצורכי קבורתו, הוא יוצא קודם שמוציאים את המת - וממתין שם בבית-הקברות עד שיובא המת לשם". ומסיים: "ומשום שבאה"ק נהוג שאין הבנים מלווים אביהם, נוהגים לפיכך שטרם יוציאוהו מהבית אומרים הבנים את הקדיש בתוך הבית" עכ"ל. ואכן כך נהוג עד היום בירושלים, ומכיוון שאומרים את הקדיש בבית, כמעט בלתי-אפשרי שיגיעו לבית העלמין לפני ההלוויה (ואכן אינם מגיעים כלל).

גם הרבי מביא זאת4, וכן מביא מנוסח החרם שבצוואת השדי חמד5 "לא לפני מיטתו ולא לאחר מיטתו ולא מכל צדדיו", אבל העיר על זה: "וכמדומני רבים נוהגין6 (ואולי בכדי לתווך בין הטעמים הנ"ל7. וכן מפני שרבו החולקים על אמירת קדיש לפני הקבורה - ראה שו"ע רבנו הזקן או"ח ר"ס עא8. נ"כ שו"ע יו"ד סו"ס שעו) שמשנים נוסח ההכרזה (סתם. ולא בחרם9 ולא בתקיעת שופר - בכדי שלא להכשיל?) והבנים וכו' יוצאים מן הבית לפני התחלת ההלויה, ומחכים בבית החיים, ואומרים שם קדיש לאחרי הקבורה." -  מוכח מלשון הרבי שאין הבנים הולכים כלל עם ההלוויה, אלא מיד הולכים לבית העלמין וממתינים שם.

וכן נהוג בכמה מקומות (גם בארה"ק), שהבנים אינם הולכים כלל לא לפני המיטה ולא לאחריה, וממתינים בבית העלמין מן הצד, ואף את הקבורה וסתימת הגולל עושים בלעדיהם, ורק לאחר-מכן באים בסמוך לקבר כדי לומר את הקדיש. ומסיימים בטוב.

----------

1) ספר המנהגים, מנהגי שמחות, עמ' 77. (והכוונה שנזהרים בזה גם בהלוויית אשה - ראה מש"כ ב'התקשרות' גיליון שט עמ' 19).

2) אבל במקומות רבים, ובחו"ל גם ספרדים, לא נזהרים בזה כלל, ראה בנטעי גבריאל ופני ברוך דלהלן ובילקוט יוסף ח"ז עמ' עז. וראה להלן "מנהג חו"ל" שהוא כעין פשרה בזה.

3) ח"א פי"ב ס"ג (עמ' קיג). וכן העתיק בס' פני ברוך (סי' ד סי"ד, עמ' מט).

4) לקוטי שיחות כרך י עמ' 321. האגרת בשלימותה - אג"ק כרך כ עמ' פ.

5) בהוצאת קה"ת כרך י' עמ' 3959 (שזה שולל לגמרי הליכה לבית העלמין, כמנהג ירושלים).

6) בס' נטעי גבריאל הל' אבילות ח"א פרק סט ס"ב מביא מנהג זה כמנהג חו"ל מכמה קהילות.

7) כנראה הכוונה - בין שתי הדעות שהזכיר לפני-כן: הסוברים שהוא כבוד הנפטר שילווהו בניו, ומאידך מנהג גדולי עולם להימנע מזה.

8) שפסק שם שלדברי הכל יכול הבן לומר קדיש על אביו גם לפני הקבורה (וכן הביא הרבי באג"ק כרך ג עמ' קצט וכרך ד עמ' קז).

9) גם בירושלים ת"ו כשחוששים שהבנים ילוו או יגיעו בכל-זאת, נמנעים כמובן מלהכריז זאת בחרם (ומלעשות מחלוקת על כך), כמ"ש בנטעי גבריאל שם ס"ד ובילקוט יוסף ח"ז עמ' עז.

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

יום שישי
כ"ח בתשרי

היום יש להוסיף בנתינת צדקה, יותר מהרגיל בכל ערב-שבת קודש1.

שניים מקרא ואחד תרגום: נשיאי חב"ד נהגו לקרוא פרשה אחת או שתיים ('ראשון', 'שני') ביום חמישי בלילה אור ליום שישי. ביום שישי אחר חצות היו מתחילים שוב מההתחלה, ו'מעבירים' את כל הסדרה עם ההפטרה. בשבת בבוקר לפני התפילה, היו 'מעבירים' שוב מ'שביעי'2. נזהרים (על-כל-פנים לכתחילה) שלא להפסיק באמצע קריאת שמו"ת3.

שבת-קודש פרשת בראשית
כ"ט בתשרי

מברכים החודש וערב-ראש חודש מרחשוון. ידוע פתגם רבותינו נשיאינו4: "אזוי ווי מען שטעלט זיך שבת בראשית, אזוי גייט א גאנץ יאר" [=כדרך שמתייצבים בשבת בראשית, כך נמשכת כל השנה].

השכם בבוקר5 יתקבצו אנ"ש לבית-הכנסת לאמירת כל התהילים בציבור6. אחרי אמירת כל התהילים, יאמר מי שאין לו הורים קדיש יתום. ואם יש חיוב - יארצייט או אבל (רח"ל) - יאמרו קדיש אחר כל ספר, ויאמרו תחילה (לפחות - יאמרנו האומר קדיש7) את ה'יהי רצון' שאחרי ספר זה. אחרי-כן ילמדו כשעה8 מאמר של חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך התפילה9.

"דבר אמירת תהילים האמור, אינו שייך לאיזה נוסח... ומצד אהבת ישראל... עלינו להשתדל בכל מיני השתדלות, אשר יוקבע בכל הבתי-כנסיות באיזה נוסח שיהיה"10.

ההפסקות בין העולים: הבעל-קורא בבית חיינו, הרה"ח ר' מרדכי שוסטרמן ע"ה, קרא כנדפס בחומש 'תורה תמימה' - החמישי מסיים: "ואחות תובל-קין נעמה" (ד,כב); והשישי: "לקח אותו אלוקים" (ה,כה).

הפטרה: "ויאמר לו יהונתן, מחר חודש" (שמואל-א כ,יח-מב)11.

נכון לדעת זמן המולד לפני ברכת החודש12. המולד: שבת-קודש אחר הצהריים בשעה 5.11  ו-6 חלקים.

מברכים החודש מרחשוון: מחר ביום הראשון וביום השני.

אין אומרים "אב הרחמים"13.

שבת מברכים היא יום התוועדות. ההתוועדות - בבית-הכנסת14. זמנה - בהתאם לתנאי המקום8. בדרך כלל, יש לסדרה באופן שיוכלו להמשיכה בביתם עם בני-הבית. הנשים והבנות יסדרו התוועדות לעצמן בשבת, או במוצאי שבת15.

בשבת בראשית היו החסידים נוהגים להתוועד 'בחילא יתיר'16.

בהתוועדות שבת בראשית תשי"ז, ציווה כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לגבאי בית-הכנסת, למכור, כבכל שנה, את ה'עליות' של כל השנה, הגבהה וגלילה. בשנים מאוחרות יותר נהגו למכור מצוות נוספות, עד שבשנים האחרונות נמכרו, בין השאר: הוצאת הספר-תורה והכנסתו; עליות 'חזק'; 'נר למאור'; 'יין לקידוש' (=הוצאות ההתוועדויות של הרבי)17.

היום - סיום לימוד הרמב"ם בכל המסלולים: מחזור כ"א של שלושה פרקים ליום ושל ספר המצוות, ומחזור שביעי של פרק אחד ליום.

"מובן וגם פשוט, שאין לערוך את 'חגיגות הסיום' לפני שמסיימים את הלימוד דמחזור...".

ולהעיר, שמנהג ישראל שמאחרין את זמן ה'סיום' "עד שעת הכושר יומא דראוי לתקן בו סעודה כו'"18 "משום כבוד התורה, שאז נעשה ביותר הידור, ברוב עם כו'"19.

בתפילת מנחה אין אומרים "צדקתך".

אם נמשכה סעודה שלישית עד הלילה, אותם שאכלו כזית הן ביום והן משחשיכה, יאמרו 'רצה' ואחר-כך 'יעלה ויבוא'20.

במוצאי שבת בראשית מכריזים שוב21: "ויעקב הלך לדרכו"22.

יום ראשון
ל' בתשרי, א' דראש-חודש מרחשוון

בכל יום שיש בו מוסף, אין האבל יורד לפני התיבה, גם לא בתפילות ערבית ומנחה23.

אומרים בתפילת ערבית "יעלה ויבוא" גם אם מתפללים ערבית מבעוד יום24.

בליל ראש-חודש אין מפסיקין להכריז "יעלה ויבוא" לפני שמונה-עשרה25 בדיבור, אבל טופחים על השולחן וכדומה כדי להזכיר זאת26.

שכח לומר "יעלה ויבוא" בתפילת ערבית, אינו חוזר. בשחרית ובמנחה - אם נזכר (או הסתפק) לאחר אמירת "ה'" של "המחזיר שכינתו לציון", יסיים "למדני חוקיך"27, יאמר "יעלה ויבוא" וימשיך "ותחזינה". אם כבר סיים את הברכה, יאמר "יעלה ויבוא" שם, לפני "מודים". אם כבר התחיל "מודים" ועד סיום "יהיו לרצון" השני, חוזר ל"רצה". אם נזכר לאחר סיום "יהיו לרצון" השני - חוזר לראש התפילה ואינו אומר "אדנ-י שפתי תפתח"28. ורשאי לרדת לפני התיבה לחזרת הש"ץ במקום זה. אבל אם נזכר אחרי תפילת מוסף, אינו חוזר29. בברכת-המזון, אם נזכר לפני ברכת "הטוב והמטיב", אפילו בלילה, יאמר כנוסח שבסידור, ואם נזכר אחר-כך - אינו חוזר30.

נוהגים אשר היחיד מברך בהלל תחילה וסוף גם בימים שאין גומרים בהם את ההלל31.

את כל התפילין מניחים קודם מוסף, אבל את השיעורים לומדים אחר סיום כל התפילה23.

מכיוון שיש הפסק גדול בין הכנסת ספר-התורה לבין הקדיש, ומניחים בינתיים תפילין דרבנו-תם וקוראים קריאת-שמע וכו', על-כן צריך לומר איזה מזמור לפני אמירת הקדיש שלפני מוסף32.

מנהג עתיק ללמוד בכל ראש-חודש פסוק אחד עם פירוש רש"י, ואפשר להוסיף עם עוד פירושים, מפרק התהילים המתאים למספר שנות חייו (לדוגמה, אם הוא בן י"ג אומר פרק י"ד), ואם הפרק מכיל פחות מי"ב פסוקים, וכן בשנת העיבור, חוזרים ללמוד את הפרק שוב עד שיעלה כמספר חודשי השנה; ואם הפרק מרובה בפסוקים, לומדים שניים או יותר פסוקים בכל ראש-חודש23.

[מנהגים נוספים של ראש-חודש ראה בגליון תסו, וש"נ. בירורים במנהגים הללו בגיליונות: תנז,תס,תסא].

יום שני
א' במרחשוון, ב' דראש-חודש

גם בערבית של ליל ב' דראש-חודש, אם שכח "יעלה ויבוא" אינו חוזר24.

יום שלישי
ב' במרחשוון

מהיום ואילך חוזרים לומר 'תחנון' כרגיל (כולל בקריאת-שמע שעל המיטה דמוצאי ראש-חודש)33.

----------

1) בנוסף על כל עש"ק, שנותנים בו 'משנה' סכום כפול, גם בעד יום השבת (ראה הנלקט ב'שערי צדקה' סי' סא), הפעם יש להוסיף במיוחד, משום ש"בערב-ראש-חודש מוסיפים בנתינת צדקה" (התוועדויות תשמ"ו ח"ג ס"ע 593).

בס' 'דיני ומנהגי ר"ח - חב"ד' ס"ע עז, הביא מהאחרונים מנהג ישראל להרבות בנתינת צדקה בראש-חודש עצמו, אך לע"ע לא מצאתיו מובא בשיחות וכתבי הרבי, גם לא ב'שערי צדקה'.

2) ובאג"ק סוף כרך ח"י הביא הרבי שזו ההכרעה "בנוגע לפועל" בין הדעות השונות אודות הזמן המועדף לקריאת שמו"ת שהובאו בשו"ע אדה"ז סי' רפה ס"ו, עיי"ש.

3) שו"ע אדה"ז סי' רפה ס"ו. 'התקשרות' גיליון תסז עמ' 20.

4) לקוטי-שיחות כרך כ עמ' 556, וש"נ. וב'אוצר מנהגי חב"ד' ר"ע ת' מוכיח מליקוטי-שיחות כרך י' עמ' 190, שגם מוצאי-שבת בכלל זה. (עוד בקשר לשבת בראשית: סה"ש תש"ד עמ' 44. 'התוועדויות' תשנ"ב ח"א עמ' 188).

5) אמירת תהילים אינה דוחה תפילה בציבור (קובץ רז"ש עמ' 30), והמאחר - ישלימנה בהקדם (בקובץ 'היכל מנחם' ח"ג עמ' רסו: אחר מנחה, ואם לאו - ביום א'. וראה אגרות-קודש אדמו"ר מהוריי"צ, כרך ג עמ' תקעח. מאידך, היה מענה ב'יחידות', לאחד התמימים ששאל על כך שאינו מספיק לסיים כל התהילים בשבת מברכים: "אם לא הספיק - יעשה זאת בשבת הבאה; אם גם באותה שבת לא הספיק - יעשה זאת בשבת השלישית, וכן הלאה" ('דעם רבינ'ס קינדער' עמ' תלד). ואולי זו הוראה פרטית במצב מיוחד).

6) "כך היתה התקנה, ולא כ'שפיץ חב"ד' שחושבים שמכיוון שהם עוסקים בחסידות - אינם צריכים לבוא לאמירת תהילים, כי בזמן שהוא עוסק בלימוד החסידות או שהוא 'מייחד ייחודים' או שהוא בעצמו אינו יודע מה הוא עושה, ממילא אומר הוא תהילים בפני-עצמו 'מורם מעם'; לא כך היתה התקנה, אלא צריך לומר תהילים בציבור דווקא, יחד עם כל ישראל. שבהמשך לזה היא גם התקנה השניה - התוועדות שלאחר התפילה, שעניין ההתוועדות הרי הוא מיוסד על אהבת ישראל... שבזמן ההתוועדות אומרים 'לחיים' ומברכים איש את רעהו..." (משיחת שבת בראשית (א) תשכ"א). נדפס גם בס' 'דעם רבי'נס קינדער' עמ' תלב).

7) הרבי לא נהג לומר 'יהי רצון' אחר אמירת כל ספר שבתהילים (י"א שאמר פ"א בסוף כל התהילים. ואז צריך לומר זאת כמובן בלשון רבים, כי כולל כל הספרים), וגם כאן הציע אמירתו רק כדי ליישב יותר אמירת קדיש על כל ספר, ומשמע שללא זאת אינו נאמר.

את אמירת הפסוקים הנדפסים בספר התהילים לאומרם לפני ואחרי אמירת תהילים לא גרס הרבי כלל (ראה צילום כי"ק ב'כפר חב"ד' גיליון 789 עמ' 11, ומשם ב'התקשרות' גיליון תמה. וראה לעיל ב'תגובות והערות'.

8) "בכנופיא בבית-הכנסת דווקא" (בכל שבת) - אג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"א עמ' רפא.

9) ספר-המנהגים עמ' 30.

10) כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע - אג"ק ח"ב עמ' תקכד. קובץ מכתבים שבסו"ס תהילים 'אהל יוסף יצחק' עמ' 192. וכן באג"ק של הרבי כרך ה עמ' לג. ובשיחת ש"פ פקודי תשכ"ז (הובא גם בס' 'דעם רבינ'ס קינדער' שם): "כשיבוא משיח, לא יידע שום 'קונצים' אלא ידרוש "אלה פקודי המשכן"... - כתוב בפתק: על כמה יהודים פעלת שיגיעו לומר את כל התהילים בשבת מברכים?".

11) קרא הפטרת פ' בראשית - קורא אחריה 'מחר חודש', ואם נזכר אחר הברכות - קורא אותה בלא ברכה (לוח כולל-חב"ד).

12) סידור אדה"ז. ולכן נהגו להכריז זאת באותה שעה ברבים, ראה ליקוטי מהרי"ח (בראש ח"ג, בהשמטות לח"ב פח,ב), ושערי-רחמים על השערי-אפרים שער י ס"ק מז.

הש"ץ עומד, זכר לקידוש החודש, שבו ראש בי"ד עומד ואומר 'מקודש' וכל העם עונין אחריו (מג"א סי' תיז ס"ק א), והציבור עומדים אגב חביבותא (שערי-רחמים שם ס"ק מג, אבל לא מן הדין, ראה משנה-ברורה סי' קמו בשער-הציון ס"ק יח).

13) סידור אדה"ז.

14) היום-יום, ל' בניסן.

15) לקוטי-שיחות, כרך טז עמ' 523.

16) ספר-השיחות תש"ה עמ' 64.

17) 'אוצר מנהגי חב"ד' עמ' שצו. ובספר-השיחות תש"נ ח"א עמ' 83 נתבארה שייכות העניין לשבת בראשית דווקא.

18) ש"ך יו"ד רמ"ו ס"ק כז, מתשובת מהר"מ מינץ סי' קיז.

19) ס' 'תורת-חיים - או"ח' סי' תקנ"א ס"ק כז (כל קטע זה משיחת ש"פ בשלח, ט"ו בשבט תשמ"ו, לקוטי-שיחות כרך כו עמ' 357, ובלה"ק בס' יין-מלכות כרך ב' בהוספות עמ' 660).

20) לוח כולל-חב"ד, ע"פ שו"ע אדה"ז סי' קפח סי"ז.

21) לקוטי-שיחות כרך כ עמ' 269.

22) לעניין המראה במטוסי אל-על מנ.י. במוצ"ש (ראה 'כפר חב"ד' גיליון 398 עמ' 31), בשעתו, ע"פ בקשת הרבי, בירר את הנושא מר יצחק שי' הילדסהיימר, ששימש אז גם ככתב לענייני תעופה,  ומסר לי שהעלה שבאותו זמן לא היה בזה כל חשש (כמובן, יש לברר אם לא חלו שינויים בזה בינתיים).

23) ספר-המנהגים עמ' 36.

24) שו"ע אדה"ז סי' קח סי"ג. וראה בארוכה 'דיני ומנהגי ראש חודש-חב"ד' פ"ז הערה 2, וש"נ.

25) סידור אדה"ז.

26) 'דיני ומנהגי ר"ח - חב"ד' פ"ז הערה 4, שכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו המתין לזה כדי לפסוע לאחוריו לפני תפילת שמונה-עשרה.

בליל ב' לא טפחו על השולחן, והרבי לא המתין לזה (עד שנת תשכ"ה עכ"פ - 'התקשרות' גיליון קיח עמ' 20, עיי"ש שבשנים האחרונות בבית-חיינו היו טופחים בקביעות גם בליל ב', אבל לא ידוע אם הרבי המתין לזה) ועכ"פ מפני ירידת הדורות והתגברות השכחה, לכאורה יש מקום לטפוח גם ביום השני, ואף בשחרית ובמנחה רצוי שיאמר אחד הגבאים וכדומה את התיבות 'יעלה ויבוא' בקול רם, וכולי האי ואולי. וראה הגהות מהרש"ל לטור סי' רלז ומטה משה סי' תקיט שאצלם לא נהגו להכריז יעו"י, אלא הש"ץ או השמש היה מתחיל להתפלל בלחש מוקדם לפני הציבור, וכשהיה מגיע ליעו"י היה אומר זאת בקול רם. וראה מנהגי מהרי"ל הל' ר"ח (עמ' ה), שבליל שני דר"ח היו מכריזים "ראש חודש". ומציינים למנהגים דק"ק וורמיישא לר' יוזפא שמש סי' סב, דברי קהלת עמ' 63, 78.

27) מקור דין זה בריטב"א (תענית ג,ב ד"ה ושמעתי) שהובא להלכה ע"י החיד"א, שערי-תשובה, משנה-ברורה ועוד, כמצויין בכף-החיים סי' קיד ס"ק כח. הפמ"ג (משבצות סוף ס"ק י) שכותב אחרת - לא ראהו, ולכן, ככלל, אין לפסוק כמותו בזה (ראה סידור אדה"ז בראש הל' מכירת חמץ, מש"ך יו"ד סו"ס רמ"ב אות ח). בשו"ת איגרות-משה או"ח ח"ד סי' צג דחה דברי הריטב"א מסברא, אך בשו"ת יחווה-דעת ח"ה סו"ס מט שלל את דבריו, עיי"ש. בקצות-השולחן סי' כא בבדי-השולחן ס"ק יב וסי' מז בבדי-השולחן ס"ק ז האריך בענין זה, אבל משנה אחרונה שלו בלוח כולל-חב"ד ליל א' דחוהמ"ס לנהוג כן לעניין "יעלה ויבוא". מאידך, בס' שבח-המועדים עמ' 228 בהערה, מביא בשם הגרז"ש דבורקין ע"ה שלא לומר זאת, וצ"ע.

28) שערי-תשובה וכו' שם בשם הריטב"א הנ"ל (וע"ע קצות-השולחן בבדי-השולחן סו"ס עח).

29) שו"ע אדה"ז סי' קכו ס"ג.

30) שו"ע אדה"ז סי' קפח ס"י.

31) ספר-המנהגים שם, וראה אג"ק חלק טז עמ' פד. כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע נהג לברך בעצמו על הלל דר"ח גם כשהתפלל בציבור. ואמנם הוא ציין זאת כמנהג בית הרב בלבד, וציווה שלא לספר עד"ז - 'רשימות' כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו חוברת ח ס"ע 20, וש"נ. אך בהתוועדות שבת מברכים החודש מנ"א תשמ"א (שיחות-קודש תשמ"א ח"ד ס"ע 322, בלתי מוגה), סיפר זאת הרבי ברבים, כ'מנהג חסידים' - 'אריינכאפן' [=לחטוף זאת, לפני ברכת הש"ץ, כדי שלא לעבור על דברי אדה"ז] ולומר את הברכה בעצמו בחשאי. (והרי גילוי המנהגים לרבים ע"י הרבי כמוהו כהוראה בזה, כמ"ש בשיחה הנדפסת בראש ספר-המנהגים).

לעניין הפסקה לעניית אמן בהלל בר"ח וחוהמ"פ, ראה המסקנא ב'התקשרות' גיליון תמא, שלפי אדה"ז כנראה אין לענות יותר מאשר בברכות ק"ש (דלא כמ"ש כמה מלקטים ובגיליון שלח), וש"נ.

32) כ"ק אדמו"ר מהורש"ב, 'ספר המאמרים - ליקוט' ח"ב עמ' שטז. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, אג"ק ח"כ עמ' רפג.

33) 'התוועדויות' תש"מ ח"ג עמ' 1414.


 
 
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)