חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:37 זריחה: 6:32 י"ב בכסליו התש"פ, 10/12/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 675 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת בלק, י"ג בתמוז ה'תשס"ז (29/06/07)

נושאים נוספים
התקשרות 675 - כל המדורים ברצף
לערוך חשבון נפש כיצד נוצלה השפעת הגאולה
בלק ידע את גדולת הייחוס של משיח
סעודתא דדוד מלכא משיחא
פרשת בלק
"הלומד מחברו פרק אחד"
עלינו עם הציבור / רמז למלווים / אוכל כשר / זהירות בנסיעה / איסור ייחוד
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 675, ערב שבת-קודש פרשת בלק, י"ג בתמוז ה'תשס"ז (29.06.2007)

 

 דבר מלכות

לערוך חשבון נפש כיצד נוצלה השפעת הגאולה

כוונת המרירות היא להוסיף חיות שלא בערך בעבודה בעתיד * מה ענה הרבי הרש"ב לרבנית כאשר חשב לעלות לארץ ישראל... * כבר בגיל שבע-עשרה היה אדמו"ר הריי"צ מתאים להיות נשיא בישראל! * "גופא בתר רישא אזיל", כגודל מעלת ה"רישא" כך צריכה להיות עליית ה"גופא" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, שאמרה בי"ב תמוז לפני יובל שנים

א. באשר עברו ל' שנה מעניין ומאורע המאסר והגאולה, הרי פעולת ההמשכה שמצד המאורע פעלה פעולתה בכל האופנים האפשריים להיות, ומכאן ואילך צריכה להיות עבודה נעלית יותר, כי "תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו' שנאמר1 ילכו מחיל אל חיל"2.

ולזאת צריך לעשות חשבון ממה שעשו ופעלו במשך שלושים שנה שעברו, בכדי לידע איך לנצל להבא את פעולת ההמשכה באופן נעלה יותר.

אמנם, כאשר עושים חשבון ורואים אשר הפעולות שפעלו הם במידה קטנה לפי אופן היכולת שהיו יכולים לעשות, הרי אפשר אשר מחשבון זה יבוא האדם לנמיכות ושפלות הרוח – צריך לזכור המבואר בתניא3 שצריך להתרחק מעצבות, ורק לפעמים אפשר להשתמש במרירות, אשר המרירות אין ענינה שפלות הרוח, כי אם אדרבה – תוספות חיות בעבודתו, כפי שמביא אדמו"ר הזקן באגרת התשובה4 מאמר המדרש5 "אם היה רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים, לשנות פרק א' ישנה ב' פרקים".

ב. ובפרטיות יותר:

במאמר המדרש הנ"ל מודגש שאי אפשר להסתפק בעבודת יום ביומו, אלא העבודה צריכה להיות באופן כפול, "ב' דפים", כדי למלא גם מה שלא מילאו בימים ושנים שעברו.

והרי ה"כפל" בענייני תורה וקדושה, הוא לא רק ב' פעמים ככה, אלא ישנו גם ה"אור העולה על כולנה"6, שגדלה מעלתו בעבודה שבכפלים שלא בערך לגבי עבודה אחת.

ולכן, הלימוד דב' דפים הוא באופן שגם דף הא' לומד הוא ביתר חשק מכפי שהיה קודם שהגיע לעבודת התשובה.

כלומר: מעלת העבודה של בעל תשובה – שעובד עבודתו מתוך מרירות, שמעוררת תוספת כוח וחיות בעניין שעוסק בו, אף שבעניין זה עוסק גם מי שלא חטא מימיו – היא לא רק בדף והעניין הנוסף, אלא גם הדף והעניין הראשון הוא באופן של שינוי, לא רק שינוי בכמות, אלא גם שינוי באיכות. והיינו, שכללות העבודה של בעל תשובה, מתחילתה ועד סופה, היא באופן אחר מעבודתו של צדיק.

ולצורך עבודת תיקון העבר – שזוהי עבודת בעל-תשובה שצריך לתקן את העבר, ועל ידי זה מגיע למעלה יותר מעבודת הצדיקים – יש תוספת כוח מיוחדת מלמעלה, ש"משביעין אותו"7 בכוחות נעלים ועצומים, כדי שיוכל לעבוד עבודתו באופן ש"יקרא ב' דפים . . ישנה ב' פרקים".

ג. וזוהי ההוראה:

אפילו אם הסך-הכול מעשיית החשבון יביא (אצל פרטים או כללים, סוגים או כתות) לידי מרירות, על כך שלא ניצלו את האפשריות והיכולת והכוחות שהיו במשך תקופה זו של שלושים שנה – הרי התכלית היא לא להישאר בזה, אלא שיבוא לידי ביטוי באופן העבודה שלאחרי שלושים שנה אלו, בכל העניינים שהמשיכה הגאולה8, שתהיה העבודה בחיות נוסף וכוחות נוספים, על דרך מעלת העבודה של הבא מ"ארץ צייה ועייף בלי מים"9, שהצימאון שלו הוא שלא בערך בתוקף יותר.

ועניין זה ממשיך הצלחה מופלגה ביותר, שיוכלו לעשות "כלים" גדולים יותר באיכות ו"כלים" גדולים יותר בכמות, ועל ידם יומשכו אורות נעלים ביותר.

וכמו כן נמשכת סייעתא דשמיא בשעת העבודה, והצלחה מופלגה בפירות העבודה, שתהיה עבודה שעושה פירות ופירות פירותיהן עד סוף העולם10 – כהפירוש בזה11 שעושים סוף להעלם והסתר שבעולם, ול"הנחות העולם",

– כידוע מה שכתב הסמ"ע12 שפסקי בעלי-בתים הם היפך פסקי התורה, ובמילא צריכים לעשות סוף לפסקי בעלי-הבתים, "הנחות העולם",

ואז יהיה מקום לפסקי התורה, היינו, להמשיך את התורה למטה בכל עניני העולם, ולעשות מהעולם דירה לו ית' בתחתונים ממש.

* * *

ד. לפני פעמיים שלושים שנה, בשנת תרנ"ז, קודם חתונתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל השמחה – היה אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, חולה ביותר, עד כדי כך, שהרופאים במקומו, ובעיירות הגדולות הסמוכות לליובאוויטש, לא יכלו לעמוד על מחלתו ומהי העצה לכך. ולכן נסעו למוסקבה, שזה היה המקום ברוסיה שבו נמצאו הרופאים ופרופסורים הגדולים ביותר.

הפרופסור שביקרו אצלו [כאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר זאת, נקב בשמו של הפרופסור], שמע את דברי אדמו"ר נ"ע, ואמר, שאין מה לעשות... (אויף היינטיקן לשון הייסט עס: "ער האָט אים אָפּגעזאָגט").

כשחזרו מהפרופסור לבית-המלון (כפי שנקרא ברוסיה: "גאַסטיניצע") שבו התאכסנו, אמר אדמו"ר נ"ע לרבנית (אמו של כ"ק מו"ח אדמו"ר), שכיון שהפרופסור אמר כך וכך... אשר על כן חושב הוא... אודות נסיעה לארץ ישראל.

הרבנית, בשמעה זאת, שאלה אצלו... מה יהיה עם החסידים?... והשיב לה... הרי בננו – בהזכירו את שמו של כ"ק מו"ח אדמו"ר – נשאר כאן, והוא יעשה זאת.

אמנם, בהשתדלותה של הרבנית ("זי האָט זיך אַיינגעשטעלט, און אַיינגעשטעלט כמה ענינים"), פעלה אצלו שלא ייסע, ואחר כך האריך ימים עד שנת תר"ף13.

ה. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר סיפור זה בידעו שסוף-כל-סוף יתפרסם הדבר יותר ויותר.

ועל פי דברי הגמרא14 "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה", הרי מובן, שכמו כן אין עניין וסיפור אחד לבטלה – כאשר הסיפור מסופר על ידי אלו שיודעים אודות האיסור של דברים בטלים, סיפורי דברים בעלמא.

וכיון שסיפור זה הגיע אלינו, הרי זה סימן שיכולים ללמוד ממנו דבר-מה בנוגע לעבודה המוטלת על שכמנו15.

ו. ישנו כלל בגמרא16 ש"בתר רישא גופא אזיל".

וכיון שכן, הרי ככל שתגדל מעלת ה"ראש", צריך להיות גדול יותר גם ה"אזיל" של הגוף, כולל גם החלקים היותר תחתונים שבגוף, עד לעקב שברגל שאין בו חיות (שלכן נקרא באבות דר"נ17 בלשון של היפך החיים), שגם הוא "בתר רישא אזיל".

ומזה מובן, שכאשר מספרים אודות מעלת ה"ראש" – אזי נדרשת מהגוף (על כל חלקיו) עליה גדולה יותר, שמוכרחת לבוא לידי פועל, שיהיו פעולות גדולות יותר.

ז. ובנוגע לענייננו – מסיפור הנ"ל רואים אנו גודל הפלאת מעלת כ"ק מו"ח אדמו"ר:

כאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר קיבל ("איבערגענומען") את הנשיאות לאחרי ב' ניסן תר"ף ונעשה ממלא-מקומו של אביו – יש על זה כמה ביאורים, ולכל לראש – עניין הירושה, כמו שכתוב18 "תחת אבותיך יהיו בניך", וכפי שמשמע מדברי הגמרא19 שהיורש אינו מציאות אחרת מהמוריש, כי אם, שמציאות המוריש נעתקה במציאות היורש20.

אבל כאשר מספרים שכבר בשנת תרנ"ז, כאשר הנשיא בישראל (כ"ק אדמו"ר [הרש"ב] נ"ע) היה בחיים חיותו בעלמא דין, אמר, שיכול הוא לנסוע... ויש לו על מי להשאיר את החסידים והמקושרים – נמצא, שנשיאותו של כ"ק מו"ח אדמו"ר היא לא רק עניין של ירושה בלבד, אלא זהו עניין עמוק הרבה יותר, גם מצד מעלת מציאות עצמו, כך, שגם בשעה שהוא (כ"ק אדמו"ר נ"ע) כאן והוא (כ"ק מו"ח אדמו"ר) שם, הרי הם מציאות אחת.

כלומר: נשיאותו של כ"ק מו"ח אדמו"ר אינה רק בגלל שנתפנה מקום שצריכים למלא אותו, אלא זוהי מציאות מעצמו, אבל, אותה מציאות כמו המציאות ההיא, שלכן, בחיים חיותו בעלמא דין, יכול למסור לו את כל ההנהגה כפי שנשיא צריך להנהיג עדה בישראל, כולל גם כפי שנדרש מנשיא מישראל על פי חסידות, ככל עומקי הביאורים שבחסידות בעניין זה.

ולאחרי שכבר בשנת תרנ"ז היו לכ"ק מו"ח אדמו"ר כוחות עצמיים כאלו, הנה מאז עד שנת תר"פ עבד עבודתו בקודש ונתעלה מדרגא לדרגא, עד שהיתוספה בו גם מעלת הירושה. ומשנת תר"ף התעלה בקודש משך שלושים שנה עד שנת תש"י.

ועל ידי ההתבוננות בכל מעלות אלו של ה"רישא" – מובן עד היכן ועד כמה צריך להיות ה"גופא אזיל".

ח. וכיון שתובעים זאת מה"גוף", כולל גם הרגל שבגוף, ועד לעקב שבגוף – הרי זה דבר ברור שניתנה להם היכולת והכוחות להביא זאת מן הכוח אל הפועל,

וכדברי המשנה21: "לא המדרש עיקר אלא המעשה" – לא רק בעניינים של מחשבה, ולא רק בעניינים של דיבור, אלא גם בעניינים של מעשה בפועל, שקשור עם עולם הזה הגשמי,

היינו, שכל אחד, בכל מקום שנמצא בעולם הזה הגשמי – יעשה שם מקום נקי ומואר, שבו יהיה נראה בגלוי "נר מצווה ותורה אור"22, ו"מאור" שבתורה שזוהי פנימיות התורה23,

– שזהו הכלי המאחד את בני ישראל עם הקב"ה, שמכיוון ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד"24, הרי על ידי גליא וסתים דאורייתא מקשרים את הגליא וסתים שבבני ישראל עם הגליא וסתים של קודשא בריך הוא25

שאז מתגלה בעולם ש"אין עוד מלבדו"26, ועל ידי זה באה הגאולה האמיתית והשלימה למטה מעשרה טפחים, "כהרף עין", "בעצם היום הזה"27.

(מהתוועדות י"ב תמוז תשי"ז. 'תורת- מנחם – התוועדויות' ה'תשי"ז ג (כ), עמ' 109-113)

-------------------------------

1)    תהלים פד, ח.

2)    ברכות ומו"ק בסופן.

3)    פל"א.

4)    ספ"ט.

5)    ויק"ר רפכ"ה.

6)    ראה תניא שעהיוה"א פי"ב. ובכ"מ.

7)    נדה ל, ב. וראה תניא רפ"א, ובקיצורים והערות לשם.

8)    ראה גם שיחת ש"פ קרח, מבה"ח תמוז בתחילתה (לקו"ש ח"ב ע' 591 ואילך.

9)    תהלים סג, ב. וראה תניא פ"ז.

10)  ע"ד לשון חז"ל – כתובות רפ"ט. זבחים לז, ב. ועוד.

11)  ראה גם תו"מ חי"א ע' 174.

12)  חו"מ ס"ג סקי"ג.

13)  ראה גם תו"מ ח"א ריש ע' 4.

14)  שבת עז, ב.

15)  ראה גם תו"מ חי"ט ע' 59. וש"נ.

16)  סוטה מה, ב. וראה עירובין מא, א.

17)  ספל"א.

18)  תהלים מה, יז.

19)  עיין ב"ב סה, א. קנט, רע"א.

20)  ראה שו"ת צפע"נ דווינסק ח"א סקי"ח. ווארשא ח"ב סקי"ח. צפע"נ מילואים יג, א. מהדו"ת יט, א.

21)  אבות פ"א מי"ז.

22)  משלי ו, כג.

23)  ראה פתיחתא דאיכ"ר ב ובפי' יפה ענף שם. ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז ובפי' קה"ע שם. המשך תער"ב ח"ג ע' א'שכב. סה"מ תרפ"ט ע' 176. וש"נ.

24)  זהר הובא בתניא פ"ד, רפכ"ג. וראה זהר ח"א כד, א. ח"ב ס, א. תקו"ז ת"ו (כא, ב). תכ"ב (סד, א). ועוד.

25)  ראה זח"ג עג, א. לקו"ת ויקרא ה, ג. נצבים מו, א. ובכ"מ.

26)  ואתחנן ד, לה.

27)  בא יב, מא ובמכילתא ופרש"י.

 משיח וגאולה בפרשה

בלק ידע את גדולת הייחוס של משיח

'אתהפכא' של בלק למלכות בית דוד

מובא בדרושי הצמח-צדק מדברי השל"ה – "בלק ובלעם שניהם היו חכמים גדולים . . ובלק היה יותר חכם, וידע שלשלת הגדול יחס מלכות ישראל, שהוא מלכות בית דוד ומשיח, וידע כי זה העצום יבוא ממנו כו'", שהרי דוד המלך, וכן משיח שהוא מבית דוד, יצא מרות המואביה, הנקראת "אמה של מלכות", שיצאה מבלק מלך מואב.

ולהעיר גם מדברי הרמב"ם "אף בפרשת בלעם (שבפרשת בלק) נאמר ושם נבא בשני המשיחים, המשיח הראשון שהוא דוד . . ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל [באחרונה], ושם הוא אומר אראנו ולא עתה – זה דוד, אשורנו ולא קרוב – זה מלך המשיח, דרך כוכב מיעקב – זה דוד, וקם שבט מישראל – זה משיח", ועל דרך זה בנוגע להמשך הפסוקים שבפרשה.

ונמצא ש"בלק" מורה על העניין של אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא, בתכלית העילוי. היינו, שמהפכים את ענינו של "בלק מלך מואב" שממנו תצא "מלכות בית דוד ומשיח".

אפילו בלק יודע

מכאן למדים הוראה נפלאה בעבודת ה':

כאשר יהודי עושה "חשבון-צדק" ממעמדו ומצבו, אשר מחד גיסא, הרי הוא בנו של הקב"ה כמו שכתוב "בנים אתם לה' אלוקיכם", ולא עוד אלא שחביבותו אצל הקב"ה היא על-דרך החביבות של בן יחיד שנולד להורים זקנים לעת זקנתם . . ולאידך גיסא, הרי ידע איניש בנפשיה שנכשל בעניין בלתי רצוי כו', ובכל אופן הנהגתו אינה בהתאם לגודל מעלתו בתור בנו יחידו של מלך מלכי המלכים הקב"ה – אזי עלול לבוא למצב של נפילת הרוח כו', ולכאורה אינו יכול להיות במצב של שמחה.

הנה על זה באה ההוראה מפרשת בלק – שאפילו בלק "ידע שלשלת הגדול כו' מלכות בית דוד ומשיח", ואם הדברים אמורים בנוגע לבלק, הרי קל-וחומר בן בנו של קל-וחומר בנוגע לכל אחד ואחת מישראל, שהוא בעצמו חלק משלשלת גדולה זו, הקשורה עם מלכות בית דוד ומשיח.

...גם כאשר פוגשים יהודי . . שבגלוי ובחיצוניות הרי הוא בשפל המצב, עד למצב דבחינת "בלק" (כריתה כו'), יש לזכור שאין זה אלא עניין חיצוני בלבד, אשר הכוונה בזה היא – להפכו לטוב, עד שגם בגילוי ובחיצוניות יבוא לבחינת החקיקה . . בהתאם למציאותו האמיתית, הפנימית והעצמית – בחינת יחידה, ניצוץ של משיח, בחינת היחידה הכללית.

[ובהערה שם:] להעיר ממאמר הבעל שם טוב שכל אחד מישראל צריך לתקן ולהכין "חלק קומת משיח השייך לנשמתו" . . ומרומז גם בפסוק "דרך כוכב מיעקב" שבפרשתנו – על פי פירוש הירושלמי ש"כוכב" קאי על כל אחד ואחד מישראל, וביחד עם זה פסוק זה קאי על משיח – מצד "חלק קומת משיח השייך לנשמתו".

(שבת פרשת חוקת-בלק תשמ"ו. התוועדויות תשמ"ו חלק ד' עמ' 42-43)

 ניצוצי רבי

סעודתא דדוד מלכא משיחא

מנהג הבעל-שם-טוב ותלמידיו להרבות נרות במוצאי שבת * מה למדים מחג הגאולה שחל מיד לאחר השבת? * נדרשת הכנה מיוחדת ל'מלווה מלכה', כדי שהמאכלים יהיו טריים * איזו תוספת חיות נגרמת על ידי הנאת עצם הלוז? * מלווה מלכה חסידי ממשיך התעוררות על כל השבוע * רשימה ראשונה

מאת הרב מרדכי מנשה לאופר

בשנת תשמ"ג חל י"ט כסלו ביום ראשון. בהתוועדות שהייתה באותו ערב הקדים הרבי ואמר ('התוועדויות תשמ"ג' כרך א' עמ' 630):

היום הראשון בשבוע מתחיל במוצאי שבת, שהרי כבר במוצאי שבת מבדילים בין יום השביעי לששת ימי המעשה, ואם-כן מובן שאז מתחיל כבר יום הראשון.

בהמשך למד מכך הוראה נפלאה – כהגדרת הרבי – אשר יש לממשה בחיי היום-יום:

כאשר יהודי נמצא במעמד ומצב של "שבת"... עלול הוא לחשוב שביכולתו להסתפק במצבו זה, ובוודאי שאינו צריך להתייגע ולשאוף לעלות למעלה מעלה יותר, שהרי לדעתו הוא במצב שבתי, כאשר אפילו אכילתו, שתייתו ושנתו הם ענייני מצווה, וכל-שכן וקל-וחומר תורתו ותפילתו.. ואם-כן למה עליו לשאוף עוד? על-כך קיימת ההוראה במוצאי שבת: גם אחרי שבת – עדיין יש צורך לגאולה.

עת רצון לבקשות הגאולה

אחדים ממכתביו הכלליים של הרבי נשאו את התאריך "מוצאי שבת קודש". בהערות מציין הרבי את תמצית מעלתו של מוצאי שבת, כדלקמן:

"מוצאי שבת קודש" שאז מסדרים כדי ללוות את השבת (. .). וללוות – היינו שגם (הארת) השבת עם המלווים – וב'פרי עץ חיים' שער השבת פרק כד: שהוא סעודה דדוד מלכא. וב'סידור האריז"ל' בכוונת הבדלה ומוצאי שבת: ויאמר דא היא סעודתא דדוד מלכא משיחא. ובזמירות למוצאי שבת כמה וכמה בקשות לביאת אלי[הו] ומשיח.

כמו-כן מסיק הרבי בשיחה תורנית-הלכתית ('לקוטי שיחות' כרך לו עמ' סב) כי:

הטעם שסעודה זו היא "סעודת מלווה מלכה", שאז מלווים את השבת ביציאתו, כיוון שבסעודה זו הוא גמר "ברכת" השבת.

על הסעודה וזמן קיומה

בליל ד' דחג-הסוכות תשמ"ה ('תורת מנחם – התוועדויות תשמ"ה' כרך א, עמ' 268) מתבטא הרבי בין השאר:

מכיון שמדובר אודות סעודה חשובה – דרושה הכנה הראויה לשמה: "יסדר אדם שולחנו . . בכל מיני סידור הנהוגים אצלו בעריכת השולחן לסעודה גמורה" (שולחן ערוך אדמו"ר הזקן ריש סימן ש), וכן בישול והכנת המאכלים לסעודה, שהרי אם יאכל את המאכלים שנותרו מיום השבת (ממה שנתבשל בערב שבת) – לא יהיה בזה העילוי דמאכל טרי, ולכן נהגו ישראל ("מנהג ישראל תורה היא") לבשל ולהכין לסעודה זו (על-כל-פנים חלק חשוב ממנה) לאחרי הבדלה. ומזה מובן, שסעודה זו אינה מיד בהתחלת הלילה, כי אם לאחרי משך זמן.

"ידוע מעלת המאחר במוצאי-שבת-קודש", כתב הרבי בתשובה הלכתית משנת תשי"ח ('אגרות קודש' כרך יז עמ' קכד). ובשיחה משנת תש"נ מתבטא ('התוועדויות תש"נ' כרך א' עמ' 311) ש"מנהג חסידים להמשיך ("אריינצען") ענייני השבת . . משך זמן לאחרי-זה".

אולם לפועל, מציין הרבי ('אגרות קודש' שם):

מה שראיתי נוהגים כאן, בניו יורק לחכות לערך חמישים רגעים לאחרי השקיעה.. אלא שבבית הכנסת צריך להיות באופן שרוב הציבור יכולים לעמוד, ופשוט שזהו בהנוגע להידור אבל לא בהאסור על פי דין והרי גדולה שבת ששקולה כנגד כל המצוות.

איגרת הרבי ל"ועד לסידור התוועדויות מלווה-מלכה

סעודה שמחדשת את החיות

"וכידוע הסיפור איך שהבעל-שם-טוב ותלמידיו הרבו בנרות במוצאי-שבת-קודש" – כתב הרבי בי"ד במרחשוון תש"כ ('אגרות-קודש' כרך יט עמ' מא).

באותה איגרת, שנכתבה ל"כבוד המשתתפים בהתוועדות מלווה מלכה, סעודתא דדוד מלכא משיחא", פותח הרבי: "נעם לי לקבל מכתבם בהתוועדות האמורה בצירוף החלטתם הטובה בתלמוד תורה דרבים".

ומאחל בהמשך המכתב:

ויהי רצון, על-פי המובא באליה רבא אורח-חיים סימן ש' יתרון סעודה זו בהנאת עצם לוז, אשר ממנו יחיה האדם וכו' – אשר תתחדש החיות וההתלהבות בכל ענייני תורה ומצוות, וגם בחיי היום-יומיים.

במכתב משנת תשט"ו ('אגרות קודש' כרך יו"ד עמ' שא) משיב הרבי לשאלה שנשאל על-ידי הרה"ח ר' ישראל זוסמן דבורץ, מתושבי כפר חב"ד:

מ[ה] ש[כותב] שנהגו במי שיש לו יארצייט לעשות סעודת מלווה מלכה ולומדים אז בשיחות הק[דושות], הרי אף שלא שמעתי מנהג בכ[ל] ז[ה], אסיפת כמה מישראל ובפרט בהתוועדות שנלמדים בזה דברי תורה, ונוסף על זה גם סעודתא דדוד מלכא משיחא, וכנודע בכ[מה] מ[קומות] במכתבי כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות התוועדות בעריכת מלווה מלכה, הרי יישר חילם, וימשיכו ההתעוררות על כל השבוע כולה...

הזמנה למלווה-מלכה בירושלים. רשימות המשתתפים נשלחו אל הרבי

מועדון חוג יוצאי הונגריה ו"צוות צעירי חב"ד

הזמנה למלווה-מלכה בירושלים. "לא יושמעו כל נאומים ולא תיערכנה כל מגביות"...

 ממעייני החסידות

פרשת בלק

פרשת בלק

פרשתנו נקראת על שמו של בלק, לא על שמו של בלעם, שכן בלק היה היועץ והיוזם, והוא הכניס את בלעם לעניין. לומר לך, שגם בנתינת עצה בלבד יש להיזהר זהירות רבה.

(שיחת ש"פ בלק תשל"ג)

וישלח מלאכים אל בלעם בן בער (כב,ה)

נאמר בספרים שבלעם ועמלק שייכים זה לזה. וסימנך: כשכותבים 'בלעם' ומתחתיו כותבים 'עמלק', אזי בצד הימני ייקרא 'בלעם', ובצד השמאלי ייקרא עמלק'.

ב ל I ע ם

ע מ I ל ק

שניהם, עמלק ובלעם, רומזים לאדם המחטיא את חברו במעטה של צדקות ויראת שמים. עמלק, שהיה מבני בניו של עשיו, הוא הרי מיוחס, נכד לאבות הקדושים אברהם ויצחק; ובלעם היה מבני-בניו של לבן (סנהדרין קה), שטען "הבנות בנותי והבנים בני" (ויצא לא) – הוא שייך לבית-ישראל.

העצה נגד השפעתו של אדם כזה היא התחזקות באהבת ה' ויראתו. וסימנך – גם בשני המילים 'אהבה' ו'יראה' יש אותו רמז שבתיבות 'בלעם' ו'עמלק':

י ר I א ה

א ה I ב ה

(לקוטי שיחות כרך ב עמ' 338)

אשר תברך מבורך (כב,ו)

מדוע נאמר "מבורך" (היינו שהוא מבורך מכבר), ולא "יבורך"?

מתרץ רבי מיכל מזלוטשוב: לא ייתכן שבלעם ימשיך ברכה למישהו, שכן הוא לא היה שייך כלל לברכה; כל מעיינו היה אך ורק קללה. לכן נאמר "אשר תברך מבורך" – מעצמו, מכבר.

מוסיף כ"ק אדמו"ר האמצעי:

מה שמצינו שבלעם ברך את ישראל וברכותיו נתקיימו – אין הכוונה שהברכה נמשכה מבלעם עצמו, שכן בלעם לא היה שייך לברכה, כאמור. אלא הברכה ניתנה כבר מהקב"ה, רק שהיה צורך שהיא תצא גם מפיו של אותו רשע, בבחינת "מלאך רע עונה אמן".

(תורת חיים א עמ' קי)

מי מנה עפר יעקב (כג,י)

בארץ טמונים אוצרות יקרים ונפלאים (עד היום לא עמדו החוקרים על אוצרות אלו, ויש דברים רבים שעוד יתגלו), אך יש צורך בעבודה ויגיעה רבה כדי לגלותם. לכן נמשלו ישראל לעפר, שכן בכל יהודי טמונים אוצרות יקרים של אמונה, אהבה ויראה, אלא שיש לעמול ולהתייגע כדי לגלותם.

(כתר שם טוב (הוספות) סימן מד)

לא הביט אוון ביעקב (כג,כא)

פירוש – מה שלקח יעקב את הברכות מעשיו לא היה באוון ובמרמה.

וטעם הדבר הוא, שכן בעצם היו ברכות אלו של יעקב, אלא שיצחק לא רצה להעניקם ליעקב משום שהיו ברכות גשמיות, ואילו דרכה של תורה היא "פת במלח תאכל" (אבות פ"ו). אך רבקה היתה סבורה שאמנם אין להתאמץ ולחזור אחרי "שמני הארץ", אבל אם הם באים ממילא, מעצמם – אפשר לנצלם לעבודת הבורא, שכן הם מרחיבים דעתו של אדם ללימוד התורה.

(אור התורה במדבר עמ' א'תרע)

כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל (כג,כג)

כבחצי ימיו של עולם היה אותו רשע עומד (ירושלמי שבת ספ"ו)

פירוש: בלעם היה עומד אז בשנת ב' אלפים תפ"ח, והוא התנבא שבעוד ב' אלפים תפ"ח שנה ("כעת"), היינו בשנת ד' אלפים תתקע"ו, תשוב הנבואה לישראל (הרמב"ם באגרת תימן). ואכן – באותה תקופה חיו ר' שמואל הנביא (אביו של ר' יהודה החסיד); ר' אלעזר בעל ה"רוקח"; הרמב"ן (שהיה מקובל גדול); הראב"ד (שהופיע רוח הקדש בבית מדרשו); ר' עזרא הנביא; ר' יהודה החסיד (עליו אמרו שאם היה בימי הנביאים היה נביא); ועוד.

אומר על כך כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:

בדורות האחרונים זכינו שוב לחזרת הנבואה לישראל, בהתגלותו של הבעל-שם-טוב ותלמידיו, וגילוי זה מהווה הכנה והקדמה לביאת המשיח, הנרמזת בפסוק הבא – "הן עם כלביא יקום".

(לקוטי שיחות כרך ב עמ' 588)

וירא את ישראל שכן לשבטיו (כד,ב)

ראה שאין פתחי אוהליהם מכוונים זה כנגד זה (בבא-בתרא פ)

גם בדירת עראי חייבים להקפיד על גדרי הצניעות – "שאין פתחי אוהליהם מכוונים זה כנגד זה". לאפוקי מאותם אנשים הנוהגים להקל בענייני צניעות בקיץ, כשנמצאים בדירת עראי מחוץ לעיר, באומרם "אחטא ואשוב" – כשאשוב העירה.

(לקוטי שיחות כרך יג עמ' 84)

כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו (כד,ט)

"כרע שכב" – גם כשבני-ישראל שרויים ב'שנת' הגלות,

"כארי וכלביא" – הם חזקים וגיבורים, שכן שליטת האומות אינה שליטה של אמת. אך אף-על-פי-כן אין בכוחם לגאול את עצמם, אלא

"מי יקימנו" – הקב"ה יגאלם, ככתוב (תהלים יד) "מי ייתן מציון ישועת ישראל".

(לקוטי שיחות כרך ב עמ' 337)

והאביד שריד מעיר (כד,יט)

על מלך המשיח אומר כן, שנאמר בו וירד מים עד ים (רש"י)

פעם שאל פריץ אחד אצל יהודי: מה תעשה אם יבוא המשיח שלכם ואני לא אאמין בו?

השיב היהודי מיניה וביה: אין לך מה לדאוג, שכן אם אתה לא תאמין בו, אף אני לא אאמין בו...

(מפי השמועה)

ויחל העם לזנות אל בנות מואב (כה,א)

על ידי עצת בלעם (רש"י)

בלעם היה ה'לעומת זה' של משה רבנו, כידוע. משה היה טוב בעצם מהותו, ולכן הרגיש את הטוב המצוי בכל יהודי, גם את הטוב הנסתר, וגילה אותו; ואילו בלעם היה רע בעצם, ולכן הבחין ברע הנעלם שיש בישראל ועורר אותו באמצעות העמדתם בניסיון.

(ספר המאמרים ת"ש עמ' 158)

וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן (כה,ז)

תריסרי ניסין אתעבידו לפינחס... נס חדסראי, דאתנטרו כד חיין עד זמן דהליך יתהון בכל משירייתא, מן בגלל דלא יסתאב כהנא באהלי דמיתא (תרגום יונתן)

יש לדקדק בזה: הרי פינחס עדיין לא היה כהן, שכן "לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי" (רש"י ריש פרשת פינחס), ואם כן היה מותר לו להיטמא?

אלא: מעשהו של פינחס היה לפנים משורת הדין, שכן הדין של "הבועל ארמית קנאין פוגעין בו" (רש"י כאן) אינו בגדר חיוב, שהרי "הבא לימלך אין מורין לו" (סנהדרין פב). לכן נעשה לו נס גם על דבר שהיה מותר בו, לפנים משורת הדין, מידה כנגד מידה.

(שיחת ש"פ פינחס תשכ"ו)

 פרקי אבות

"הלומד מחברו פרק אחד"

שכן מצינו בדוד מלך ישראל, שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד, קראו רבו אלופו ומיודעו (פרק ו משנה ג)

ביאור כ"ק אדמו"ר:

בנוגע לשיתין – מצאנו שתי דעות, ואחת מהן היא ש"כרה דוד שיתין", והיינו, שכאשר דוד הכין את כל העניינים בעבור בית-המקדש, כרה גם שיתין, ובמקום זה העמיד שלמה את המזבח, והיין והמים שהיו מנסכים על-גבי המזבח היו יורדין לשיתין.

ואיתא בגמרא (תרגום מארמית): "בשעה שכרה דוד שיתין צף התהום למעלה ורצה לשטוף את העולם. אמר דוד מי יודע אם מותר לכתוב את שם ה' על חרס ונשליך לתהום וינוח. לא השיבו לו. אמר דוד כל שיודע להשיב ואינו אומר כו', נשא אחיתופל קל-וחומר בעצמו, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה יימחה על המים, לעשות שלום לכל העולם על אחת כמה וכמה. אמר לן: מותר וכו'".

וצריך להבין:

יש כלל בכל התורה שפיקוח נפש דוחה כל התורה כולה. ואם-כן, הקושיה היא בשתיים: א) לשם מה הוצרך דוד שמישהו יורה לו את הדין, בשעה שזה דבר פשוט שפיקוח נפש דוחה כל התורה כולה? ב) כאשר אחיתופל הורה שמותר לכתוב שם על-גבי חרס ולזרוק למים – למה הוצרך לקל-וחומר מ"לעשות שלום בין איש לאשתו", הרי היה יכול ללמוד זאת ב'בניין-אב' מדוגמה של פיקוח-נפש אפילו של נפש אחת, ועל-אחת-כמה-וכמה של כל העולם?

וגם בנוגע לדוד ש"דוד לא היה מורה הלכה בפני רבו אחיתופל (כדאיתא באבות ש"קראו רבו אלופו ומיודעו") והוא היה שם" – עדיין אינו מובן: מכיוון שפיקוח נפש דוחה כל התורה כולה, הרי זה דוחה גם את הדין שאסור להורות הלכה בפני רבו, ואם-כן, היה לו להורות הלכה בפני רבו ולפסוק את הדין, כדי להציל את העולם?

התירוץ הפשוט על זה:

מה שהיה בכוחו של החרס לסתום את הנקב של התהום – הרי זה רק לפי שנכתב עליו שם קדוש. והיינו, שפעולת הצלת העולם היא מצד הקדושה שיש בכתיבת השם על-גבי החרס ובזריקתו אחר-כך אל המים. וכדי שיהיה בזה עניין של קדושה – הרי זה רק כאשר מוצאים מקום בתורה שמותר לעשות זאת, ולולי זאת, הרי כתיבת שם על-גבי חרס כדי להשליכו במים, אין בה עניין של קדושה, ובמילא לא היה נעשה על-ידי זה הצלת העולם.

כלומר, בנידון דידן לא מדובר על עשיית פעולה שיש בה משום פיקוח-נפש שדוחה את כל התורה כולה – שהרי החרס וכתיבת השם עליו מצד עצמם אין בכוחם להציל מהצפת התהום, ואם-כן, פעולה זו כשלעצמה היא מחיקת השם שלא לידי תועלת. אלא יש צורך בדבר קדוש, ובעשייה באופן של קדושה – שדווקא אז תוכל פעולה זו להציל את העולם.

לכן יש צורך למצוא דוגמה בתורה על כתיבת שם קדוש בקדושה כדי למחקו אחר-כך, שפועלת מצד הקדושה שבדבר – שמזה יהיה אפשר ללמוד בנוגע לכתיבת שם קדוש והשלכתו במים כדי להציל מהצפת התהום.

וזהו הלימוד ב"קל-וחומר . . ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים" – שהתורה מצווה לכתוב את השם ולמחקו על המים, ועל-ידי שתיית המים היה נעשה עניין ניסי – "הינקי", "אם לא שכב, הינקי, הא אם שכב חנקי", שאין זה עניין טבעי, אלא עניין שמצד קדושה, והיינו, שהקדושה נשארת בקיומה אף-על-פי שכתיבת השם היה מלכתחילה כדי למחקו אחרי-כן; ואם כך "בשביל לעשות שלום בין איש לאשתו – לעשות שלום לכל העולם על אחת כמה וכמה".

(שיחת ליל ג' דחול המועד סוכות תשי"ז. תורת מנחם-התוועדויות תשי"ז חלק א (חי) עמ' 35-36)

 תגובות והערות

עלינו עם הציבור / רמז למלווים / אוכל כשר / זהירות בנסיעה / איסור ייחוד

עוד בעניין 'עלינו' עם הציבור

ב'התקשרות' גיליון תר"נ עמ' 17 הערה 21, כתבתי ש"המקור הראשון שדרך ארץ לומר 'עלינו' עם הציבור הוא בבית מאיר ומחצית השקל בסי' סה".

והנה מצאתי מקור קדום יותר: האליה רבא (נפטר בשנת תע"ב) בסי' רלז אות ד: "שמעתי שנהג זקיני הגאון ז"ל [כנראה – אבי אביו, רבי אהרן שמעון שפירא. ראה 'אנציקלופדיה לגדולי ישראל' לר"מ מרגליות בערכו של הא"ר: ר' אליהו (ב"ר בנימין וולף) שפירא] שאמר 'עלינו' עם הציבור, אף שכבר אמר 'עלינו'".

[וזה כשנמצא בין פרק לפרק, אבל אם נמצא באמצע עניין, אפילו במקום שמותר להפסיק, הביא בס' אשי ישראל פכ"ו הערה מג בשם בעל ה'מנחת שלמה', שמי שאמר 'עלינו' במקומו דנוסח אשכנז, אין צריך להפסיק באמצע 'אין כאלוקינו' לאומרו שנית עם הציבור].

הרב יוסף-שמחה גינזבורג, רב אזורי עומר  

שאלות לבירור

זכיתם לברר ולזקק את מקחו ומנהגיו של צדיק ונשיא דורנו, כמפורסם מדי שבת בשבתו מעל גבי הקובץ, ולכן חשבתי להציע לפניכם את התחבטותי בכמה שאלות בענייני הלכה שאינם ברורים עימדי, ומאוד אודה לכם אם אוכל לקבל עליהם תשובה ברורה.

...נסיעה: ידוע המנהג (יש אומרים שהוא מהבעש"ט) שלא יאמר הנוסע בפירוש למלווים שיחזרו מאיתו1. והנה בספר השיחות ה'תש"א2 משמע, שמותר לרמז להם שילכו מעמו3, כדברי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ למלווים אותו, וזה לשונו: "כשליוו אנ"ש את כ"ק אדמו"ר מניו-יורק... רמז כ"ק אדמו"ר לעמוד באמצע הדרך, ופנה לאנ"ש (בתרגום חופשי): בכלל ידוע שבעת שמלווים, אין לומר למלווים שיחזרו מעימו..." עיי"ש. האם אפשר ללמוד משם שלרמז להם שיחזרו מותר?

כשרות: שמעתי שהורה כ"ק אדמו"ר לרב ר' גרשון-מענדל שי' גורליק, שבנסיעותיו יזמין אוכל כשר אף-על-פי שאין בכוונתו לאכלו – כדי לחזק את עניין הכשרות בעולם. נא לברר את נכונות שמועה זו, שהיא דבר המסתבר [ומסתמא אין לחשוש לאיסור "בל תשחית" בהשלכת מאכלים שאינם מהודרים – אפילו בפת לחם4, אלא שאסור לנהוג בהם בביזיון5, מפני שהוא מבעט בטובה שנתן לנו הקב"ה, ועוד מפני שהרואים אינם יודעים שהמאכלים אסורים, אלא שמדבר שם לעניין פירות ערלה האסורים בהנאה, ויש לעיין לדידן שאסור רק מפני ההידור וכיו"ב – מה דינו6].

עוד על נסיעות: זכורני כשהייתי תלמיד הישיבה במונטריאול, סיפרו שיש תשובה מכ"ק אדמו"ר7 שלא ינהגו במכונית לדרך ארוכה, ויש להתחלף בהנהגת הרכב מזמן לזמן (יש אומרים כל שעת נסיעה. ואין זה מצד האיסור שלא יֵצא יחידי בלילה, אלא בפשטות כדי שלא תשתלט עליו העייפות ויסתכן), ואם נוסע יחידי (או שאין עמו מי שיודע לנהוג) ישתדל לעצור כל שעה ולנוח זמן מה, ואחר-כך ימשיך בנהיגה (והיו מהדרים בזה ביותר). ויש לברר מקורה.

איסור ייחוד: משיחת כ"ק אדמו"ר8 משמע שלמעשה, יש להחמיר שלא תיסע אשה לבדה במונית או במכונית הנהוגה בידי גבר, משום ייחוד, וזה לשונו: "ויש לעורר על הזהירות שצריכה להיות בנסיעת אשה ובת מישראל במונית או במכונית כשהנהג הוא גבר, ובפרט שבזמננו (ובפרט בעיר גדולה כמו ניו-יארק וכיו"ב) אפשר לאשה למצוא (או להזמין) מונית עם אשה נהגת – שאפשר להיות בזה חשש של יחוד כו' – וכידוע השקלא וטריא בזה בספרים9. ובכגון דא – יש לברר חילוקי הדינים ופרטים בזה – אצל רב מורה הוראה"10, עכ"ל שם.

ואולם נהגו הנשים היתר לעצמן לנסוע במונית וכיו"ב הנהוגה בידי גבר (ואפילו נכרי) – הן בתוך העיר והן מחוצה לה – וכנראה הקלו רק בכבישים שיש בהם תנועה ערה או שהם מוארים, ולא חששו לאיסור ייחוד אפילו עם נכרי.

ויש לומר כמה טעמים בזה: דהנה בשו"ע11 אסר להתייחד עם נכרי, אפילו הם רבים ונשותיהן עמהם, על-פי המשנה12 "ולא תתייחד עמהן, מפני שחשודין על שפיכות דמים". ובגמרא שם13 אמרו "גוי – אין אשתו משמרתו, אבל ישראל – אשתו משמרתו וכו'" עיין שם וברש"י ותוספות14. וראה בספר שמירת הגוף והנפש15, שהביא את כל השיטות בזה, ולמעשה נשאר בצריך-עיון, אלא שבשעת הדחק יש להקל. וטעמיהם בקצרה הם: א) כשיש עוברים ושבים – 'מירתת'. ב) כשעסוק במלאכתו, יש לו חזקה ד"אומן לא מרע אומנותו".

וראה שם, שכל אלו הקולות הם בדוחק גדול. אבל בדרכים שוממות וכבישים צדדיים (אפילו בתוך העיר) יש להחמיר שלא תיסע לבדה (גם עם נהג יהודי) אלא עם שני אנשים נוספים – משום ייחוד. כמפורש בהלכות ייחוד16 בפרטיות. האם אכן הקלו אצל אנ"ש כל-כך, ובפרט נגד הוראה מפורשת של השנים האחרונות?

הרב שניאור זלמן פרקש, שליח כ"ק אדמו"ר, ב. א. ארגנטינה

_______________________

 

1)    שמירת הגוף והנפש סי' צז ס"ג. לקוטי מהרי"ח ח"א 'סדר תפילת הדרך' (דפוס ראשון קח,ב). כף החיים סי' קי ס"ק יח.

2)    עמ' 148.

3)    כן כתב בס' אהלך באמיתך פ"ו הערה לט מס' תמימי דרך בשם ס' תולדות יעקב יוסף - המערכת.

4)    כן כתב להדיא בשו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' מה.

5)    כמבואר בפרמ"ג סי' קעא בא"א ס"ק א. וראה שו"ת רב פעלים ח"ג סי' ט, שהקשה על דינו של הפרמ"ג.

6)    לכאורה אין היהודי משליך בעצמו את חבילת המזון לאיבוד, וגם הגוי - לא ברור שמאבד אותה (עכ"פ לא בידיים), וזה קל יותר - המערכת.

7)    כמדומה שההוראה היתה בעקבות תאונת דרכים שבה קיפח את חייו השליח הרה"ח ר' אליעזר אלימלך מאנגעל ע"ה. תוכן חלק ממנה הובא ב'התקשרות' גיליון נב עמ' 10 -  המערכת.

8)    'תורת מנחם – התוועדויות' תנש"א ח"א עמ' 244.

9)    ומציין שם: "ראה אוצר הפוסקים ח"ט דף עב,ב. דבר הלכה סי' טו הערה א. שערים מצויינים בהלכה סי' קנב הערה ג. שו"ת חלקת יעקב ח"ב סי"ד. שו"ת ציץ אליעזר ח"ו קונטרס היחוד פט"ו ס"ז-ח, ועוד".

10)  כמדומה שלאחר השיחה חשבו שיש להחמיר בעניינים אלו יותר מהמחוייב ע"פ דין, והיה מענה (או הבינו) שאין זו הכוונה, אלא הרבי עורר לשמור את כל מה שדרוש ע"פ הדין - המערכת.

11)  יו"ד סי' קנג ס"ד.

12)  עבודה זרה כב,א.

13)  כב.ב.

14)  ד"ה איכא.

15)  סי' קמג הערות ב-ג.

16)  שו"ע אבן העזר סימן כב.

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת קודש פרשת בלק
 י"ד בתמוז

פרקי-אבות – פרק ו'.

יום שלישי
צום שבעה-עשר בתמוז

בין-המצרים1:

מיום זה עד אחר תשעה באב אין נושאים נשים, אבל שידוכים מותר לערוך אפילו בתשעה באב עצמו, וסעודת שידוכים בלא ריקודים מותרת עד ראש-חודש מנחם-אב (ולאחר מכן אסור לעשות סעודה אפילו בשבת, אלא כיבוד קל2), ואין מסתפרים. ליטול ציפורניים אין איסור3. אין מברכים 'שהחיינו' על פרי או בגד חדש, וגם לא בשבת4. (אלא אם-כן אינו מוצאו אחר-כך)5. בשירה בפה אין איסור. שמיעת נגינה בקלטת וכיוצא-בה בקייטנה, שלא לשם שמחה ממש, התיר הגרש"ז גרליק ע"ה עד ראש-חודש מנחם-אב.

סיום והכנסת ספר-תורה – רצוי שלא לעשות 'בין-המצרים', אלא בזמן מתאים יותר6.

'בין-המצרים' אינו זמן ראוי לנסיעות וטיולים7. גם בקייטנות משתדלים לדחותם או למעט בהם ככל האפשר. מי שצריך לנסוע בימים אלו, כדאי ונכון שהכנות משמעותיות לנסיעה יתחילו לפני-כן, כדי שיודגש שהנסיעה החלה לפני שבעה-עשר בתמוז8.

לא רצוי לקבוע טיפולים רפואיים לימים אלה9.

גזיזת השערות [לבן שלוש שנים] – יש לדחותה לאחר 'בין-המצרים'. אבל שאר העניינים שנהוג להדר ולהרגיל בהם את התינוק – נשיאת טלית-קטן, ברכות-השחר וברכת-המזון וקריאת-שמע שעל-המיטה – אין דוחים, אלא נוהגים כרגיל, מיום מלאות לבן שלוש שנים10.

הנהגות מיוחדות בימים האלה11:

להוסיף בלימוד התורה ובנתינת צדקה [ובוודאי בשבתות שבין-המצרים: תורה – בהוספה על העניין ד"ויקהל משה" להקהיל קהילות בכל שבת ושבת12, ו"להשתדל שבכל יום מימי בין המצרים יהיה עניין הצדקה באופן המותר ביום זה... ביום השבת – על ידי הכנסת אורחים (בסבר-פנים-יפות); או על-ידי זה שביום השישי שלפניו מפרישים "משנה" לצדקה"13], על-פי מה שנאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"14.

תורה: לקבוע15 (ובמקום שכבר ישנם – להוסיף) שיעורי לימוד בהלכה ופסקי-דינים, ולכל לראש – הלכה למעשה מדיני ימים אלו16, וגם (בענייני גאולה17 ו)בתורת בית-הבחירה, בית-מקדשנו, על-פי מה שאמרו רז"ל שעל-ידי לימוד זה "אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבניין הבית"18. היינו: בתנ"ך19 – בספר יחזקאל מפרק מ' והלאה, במשנה ובגמרא – מסכתות מידות ותמיד20, וברמב"ם – הלכות בית-הבחירה. ולהוסיף וללמוד הביאורים בענייני בית-המקדש בתורת החסידות, ובפרט בתורתו של הצמח-צדק, שזכה דורנו ונתגלו בו כמה דרושים על הפסוק ביחזקאל (אור-התורה על נ"ך), ומעט גם על המשניות דמסכת מידות (חידושים על הש"ס, במקומו) וכיו"ב21.

ההוספה בצדקה – באם אפשר – להפריש לצדקת בית-מקדש מעט (בתי-כנסת ובתי-מדרש, ישיבות וכיוצא בזה)22.

תענית ציבור:

מי שלא ישן, מותר לו לאכול עד שיעלה עמוד-השחר. השוכב לישון ובדעתו להשכים לאכול או לשתות, יתנה במפורש לפני השינה שעדיין אינו מקבל עליו את התענית, ואז מותר באכילה עד עלות השחר23.

עלות-השחר באזור המרכז, לדעה המקדימה: 3:02.

שחרית: אין לשטוף את הפה בתענית-ציבור24.

קטנים שיש בהם דעת להתאבל – מאכילים אותם מאכלים פשוטים, ולא יאכלו מעדנים25.

הציבור אומר 'עננו' רק במנחה. הש"ץ אומר (בחזרת הש"ץ) 'עננו' בברכה בפני עצמה בין ברכת 'גואל ישראל' לברכת 'רפאנו', אף אם יש בבית-הכנסת רק שלושה מתענים26. ואם אין – אומרו ב'שומע תפילה'27.

סליחות28:

אומרים אותן בעמידה, ובמיוחד: אשמנו, י"ג מידות, שמע קולנו. וכן אבינו מלכנו.

מנהגנו לאומרן אחרי אמירת תחנון, בסדר דלהלן:

אל תתנו דמי / כרחם / אלוקינו ואלוקי אבותינו, אתאנו לך / א-ל מלך29, ויעבור / אלוקים אל דמי / כרחם אב / אלוקינו ואלוקי אבותינו, אמרר בבכי / א-ל מלך, ויעבור / שעה נאסר30 /א-ל מלך, ויעבור / זכור רחמיך31 / זכור לנו ברית אבות / זכור לנו ברית ראשונים / שמע קולנו32 / משיח צדקך / א-ל רחום שמך / עננו ה' עננו / מי שענה לאברהם / רחמנא דעני33 / 'אבינו מלכנו' הארוך34 ובו: ברך עלינו שנה טובה; זכרנו ל... [ולא 'זכרנו בספר'] / ואנחנו לא נדע / חצי קדיש.

קריאת התורה:

קוראים 'ויחל' בשחרית ובמנחה גם אם יש רק שלושה מתענים. מי שאינו מתענה, לא יקראוהו לעלות לתורה. קראו לתורה למי שאינו מתענה וצר לו להודיע זאת מפני חילול השם – יעלה.

את הפסוקים "שוב מחרון אפך..."; "ה' ה' א-ל רחום... ונקה"; "וסלחת..." – אומר הציבור בקול רם, ואחריהם אומרם הקורא בתורה. כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו כשעלה לתורה, החל לאומרם עם הציבור וסיימם עם הבעל קורא.

עניינא דיומא: כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מביא35 "שביום י"ז בתמוז ותשעה באב יש לומדים (אף שמעטים הם ביותר – ולא נתפרסם כלל וכלל36) בתורה (בנביאים) פרשת היום על-דבר 'צום הרביעי' ו'צום החמישי'37 (על-דרך שבכל יום אומרים שירו של יום וכיוצא-בזה)"38.

צדקה:

בימי התעניות נוהגים לתת לצדקה לפני תפילת מנחה 'אגרא דתעניתא', ויש נותנים לפי עלות הסעודות שהיו אוכלים היום.

מנחה:

התפילה – בשעה מאוחרת יחסית39.

וידבר וקטורת, אשרי, חצי קדיש, קריאת 'ויחל' כבשחרית, לשלושה עולים, והשלישי הוא המפטיר, ואין אומרים חצי קדיש לאחר הקריאה. מפטירים "דרשו ה' בהימצאו" (ישעיה נה,ו–נו,ח), ומברך אחר כך שלוש ברכות עד 'מגן דוד'. יהללו, חצי קדיש40.

גם היחיד אומר 'עננו' בשומע תפילה, ללא חתימה, ומסיים "כי אתה שומע...", ואם שכח (וכבר אמר ה' של סיום הברכה), אומרו בלא חתימה אחרי 'אלוקי נצור' קודם 'יהיו לרצון' האחרון. הש"ץ אומר 'עננו' כבשחרית (ראה לעיל), בברכה בפני עצמה בין 'גואל ישראל' ל'רפאנו'. הנוהגים נשיאת כפיים בכל יום, נושאים כפיים בתפילה זו41, וכשאין נושאים כפיים אומר הש"ץ ברכת כוהנים.

תחנון כרגיל, ו'אבינו מלכנו' הארוך, כבשחרית.

כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הנהיג מחדש את המנהג הישן (שמקורו במשנה), לומר 'דברי כיבושין' אחרי מנחה דתענית-ציבור: "כדאי לעורר על המנהג הנ"ל, שבמקומות שאפשר לפעול זאת, יאמרו אחרי מנחה (כמה מילים, לכל הפחות) 'דברי כיבושין', או מזמור תהילים המתאים לעניינים אלו, ובמקומות שמצד טירחא דציבורא [או מצד ביטול מלאכה, וכיוצא-בזה] אי אפשר לפעול זאת – על-כל-פנים יהרהרו במחשבה עניין של 'דברי כיבושין', ומאחר ש'רחמנא ליבא בעי' – ובפרט עניינים הקשורים בתשובה, ש'עיקר התשובה בלב' – הרי 'מחשבה טובה, הקב"ה מצרפה למעשה'"42.

צאת הכוכבים באזור המרכז: 20:19.

_________________

1)    לגבי הנהגות בין-המצרים – באשל-אברהם להרה"צ מבוטשאטש או"ח סי' תקנ"א שהן מתחילות כבר בליל הצום (אולי אפילו בין השמשות!), וכ"פ החיד"א בשו"ת חיים-שאל ח"א סי' כד, הובא בכף-החיים סי' תקנא ס"ק רז, וכן בשו"ת ציץ-אליעזר ח"י סי' כו. מאידך, בשו"ת אגרות-משה או"ח ח"א סי' קסח מתיר נישואין רק לצורך, וע"ש ח"ד סי' קיב שמציין לשם, אך מתיר תספורת רק לצורך גדול (וראה 'התקשרות' גיליון תסט עמ' 19).

כנראה, אין נוהגין כפי המוצע בביאור-הלכה ר"ס תקנ"א (מא"ר ופרמ"ג) להחמיר בי"ז בתמוז ועשרה בטבת כמו מר"ח אב. וע' נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"א עמ' עג, עה, עו ועוד (כמובן לא מכוונים לזה, אבל אם צריך מכבסים וכו').

2)    מ"א סי' תקנ"א ס"ק י.

3)    בלוח כולל-חב"ד כתבו "לכבוד שבת מותר אפילו בערב שבת חזון" ונכון הדבר, אבל הניסוח מטעה כאילו בלא"ה אסור, כאשר גם האוסרים לא אסרו אלא בשבוע שחל בו ת"ב (ראה נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"א ר"פ כב, וש"נ), וגם אז צ"ב מה מנהגנו בזה.

4)    לוח 'היום יום'. לוח כולל-חב"ד.

5)    סי' תקנ"א סי"ז בגה"ה.

6)    אג"ק כרך כ' עמ' רנג.

7)    ראה נטעי-גבריאל בין-המצרים פכ"ג ס"ג.

8)    היכל-מנחם כרך ב' עמ' ריד. ובשיחות-קודש תשכ"ה כרך ב עמ' 230 "לארוז מזוודה או אפילו מספר ממחטות".

אגב, בשנת תשל"ג אמר הרבי ביחידות להשליח הרה"ח ר' אריה-לייב קפלן ע"ה "כשאורזים את החפצים, יש לארוז תחילה את הטלית והתפילין. לאחר מכן אפשר להוציאן, אך בהן יש לפתוח את מלאכת האריזה" – הציונים בנושא זה מתוך 'ניצוצי רבי' – 'התקשרות', גיליון נב עמ' 8.

9)    היכל-מנחם כרך א עמ' קפח. וראה נטעי-גבריאל בין-המצרים פכ"ג ס"ח (בניתוח וכל טיפול שיש בו משום סכנה), שהביא מ'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב סי' רכו, אך שם מדובר (לפי הכותרת) בתשעת הימים.

10)  אג"ק כרך כד עמ' שנה. [הכנסתו ל'חדר' אינה עניין של 'אירוע' ואינה חייבת להיעשות מייד בהגיעו לגיל שלוש (וראה סה"ש קיץ ה'ש"ת עמ'  67. סה"מ תשי"א עמ' 168. ועצ"ע), אלא כאשר אכן מכניסים אותו ל'חדר' בקביעות, אז מקיימים כל המנהגים שבזה. ולכן לא נזכר הנושא בענייננו]. וצ"ע שבתספורת דחויה בל"ג בעומר הורה הרבי לנהוג את כל הנ"ל מיום התספורת ואילך (אג"ק כרך ח עמ' רפט). ומאידך, את לבישת טלית-קטן וכו' ניתן להקדים לפני ג' שנים (ראה היכל-מנחם ב, עמ' כט).

11)  ['תורה' ו'צדקה'] לקוטי-שיחות חלק ח"י עמ' 486 וחלק כ"ד עמ' 336. הלכות ('משפט') שבתורה בפרט, ולימוד הרמב"ם במיוחד, שכולל הלכות דכל התורה כולה ('התוועדויות' תש"נ ח"ד עמ' 54. – הוספה זו שייכת גם לילדים הנמצאים במחנות-הקיץ ('התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 50). ההוראות בנדון, שהן 'מילתא בטעמא' שייכות לכל שנה ושנה (שיחת מוצש"ק פינחס תשל"ח, הנחת הת' בלתי מוגה סי"א).

12)  שעניינן 'הקדמת רפואה' על-ידי שייהפכו לימים טובים – 'התוועדויות' תש"נ שם.

13)  לקוטי-שיחות כרך כג עמ' 299 (מתורגם) ובהערה, ופירוט מהצעה כיו"ב בהתוועדויות תנש"א ח"א עמ' 24. במק"א הוסיף הרבי בכיו"ב: צדקה באכילה ושתיה ('לחיים'), או צדקה רוחנית (עצה טובה, וכש"כ לימוד תורה), ובפרט החלטה בשבת על נתינת סכום מסויים לצדקה, להפרישו מייד במוצש"ק ולתיתו לעני או לגבאי בבוקר (סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 222 ובהערות, התוועדויות תשמ"ח ח"ד עמ' 376 ועוד).

14)  כמבואר בלקוטי-תורה ר"פ דברים, ש'משפט' היינו תורה, ככתוב (מקץ מ, יג) "כמשפט הראשון", ותירגם אונקלוס "כהלכתא קדמייתא" (שם).

15)  קביעות בזמן וקביעות בנפש, לכל אחד ואחת ('התוועדויות' תשמ"ג ח"ד עמ' 1834).

16)  'התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 78,  91 (מוגה), 108.

17)  ספר-השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 606.

18)  תנחומא פ' צו סי' יד. ויתירה מזו, שעל-ידי-זה "בניין ביתי" אינו "בטל" (ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 535). ואף [כנראה - באופן חיובי] נפעל בניין ביהמ"ק דלעתיד ('התוועדויות' תשמ"ב ח"ד ס"ע 1945). הרבי החל לעורר ע"ז בשנת תשל"ו ('שלשלת היחס' בראש ס' 'היום יום עם מ"מ וציונים', החל מ'הוצאה חדשה ומתוקנת עם הוספות', תשמ"א).

19)  וקודם כל בפ' תרומה, תצוה, תשא – בענייני המשכן וכליו ובגדי-כהונה, שמהן למדים לענייני ביהמ"ק. תוספת זו לא הופיעה בהוראות בנדון כל השנים, שרבות מהן מוגהות, אלא פעם אחת ויחידה (בלתי-מוגה) ב'התוועדויות' תשד"מ ח"ד עמ' 2248, וראה בכיו"ב ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 252 ובהערות. וראה 'התקשרות' גיליון שי"ב עמ' 18 הערה 25, וש"נ.

20)  באחת הפעמים הזכיר הרבי את מעלת מסכת 'תמיד' על מסכת 'מידות', "כיוון ש'מקדש העתיד בנוי ומשוכלל יגלה ויבוא מן השמים' הרי הלימוד אודות העבודה בביהמ"ק נוגע אז למעשה יותר מאשר הלימוד אודות בניין ביהמ"ק" ('התוועדויות' תש"נ ח"ד עמ' 55 הערה 186), וא"כ לכאורה יש ללמוד גם את כל ההלכות השייכות לעבודת ביהמ"ק, וקודם-כל ההלכות השייכות למסכתות אלו, בהל' כלי המקדש, תמידין ומוספין, ומעשה הקרבנות שברמב"ם.

21)  'התוועדויות' תשמ"ט ח"ד עמ' 38. וראה ספר הלקוטים - צמח צדק, ערך ביהמ"ק (אות ב עמ' רכב, ובהנסמן בסופו).

בספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 691 נוסף, שבשנה זו, כיוון שעומדים כבר על סף הגאולה, יש ללמוד זאת לא מצד ההתגברות דרגש האבילות וההשתדלות לתקן החסרון דחורבן ביהמ"ק, אלא (גם לולי החורבן) מצד הכוסף וההשתוקקות להמעלה והשלימות דבית-המקדש השלישי, גדלות שלא היתה מעולם, עיי"ש.

22)  כשבאים לעורר ע"ד נתינת צדקה, יש להביא בפועל קופת צדקה, שאז תיכף ומייד נותנים צדקה בפועל ('התוועדויות' תשמ"ח ח"ד עמ' 123).

23)  שו"ע סי' תקס"ד ונו"כ. וראה אג"ק לכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו ח"ג עמ' עה, שלכל הדעות מותר (כל ימות השנה), גם לדעת האוסרים זאת בכלל על-פי הזוהר, אם עושה זאת לרפואה או לכוון דעתו בתפילה וכיוצא בזה (כמובן, לאחר אמירת ברכות-השחר וברכות-התורה אם הוא אחרי חצות הלילה. ואל ישכח ליטול ידיו שוב כראוי לאחר עלות-השחר).

24)  שו"ע סי' תקס"ז ס"ב. ספר-המנהגים עמ' 1. המצטער מאי-רחיצת הפה, יש לדון להקל לשוטפו בנוזל שאינו ראוי כלל לשתייה.

שכח ובירך על מאכל או משקה ונזכר שתענית היום – כמדומני שפוסקים כדעה שלא יטעם כלל, אלא יאמר בשכמל"ו (ראה נטעי-גבריאל בין-המצרים ח"א פ"ג ס"ח). שכח ולעס - יפלוט, וגם אם אכל - ממשיך בתעניתו (מטה-אפרים תר"ב סכ"ג).

25)  ראה בענין זה כף-החיים סי' תק"נ ס"ק ט ונטעי-גבריאל בין-המצרים פ"ו עמ' סח, וש"נ.

26)  ספר-המנהגים עמ' 45, עיי"ש, ובאג"ק חט"ז עמ' שיג מעתיק הרבי רק "ג' מתענים" (ראה 'התקשרות', גיליון לג עמ' 18), וכן הביאו בלוח כולל-חב"ד לתענית אסתר, מהערות הרבי ללוח תשט"ז.

ש"ץ ששכח ברכה זו ונזכר קודם שאמר 'ה'' מחתימת 'רפאנו' חוזר ואומר 'עננו' ו'רפאנו', וכשאמר 'ה'' אומר עננו ב'שמע קולנו' וחותם 'בא"י, העונה בעת צרה ושומע תפילה'. שכח גם שם, אומרה ברכה בפני עצמה אחר 'שים שלום' (לוח כולל-חב"ד, צום גדליה).

27)  משנה-ברורה סי' תקס"ו ס"ק יג.

28)  סידור תהילת-ה' (הישן) עמ' 362. ספר-המנהגים עמ' 45. שאר המקורות למנהגים דלהלן (כולל קריאת התורה) צויינו ב'התקשרות' גיליון לג עמ' 20. וראה גיליון מ' עמ' 18.

יום מילה שחל היום, כשהמילה בשחרית במניין זה, אומרים סליחות ווידוי כרגיל, ללא נפילת אפים. וי"א שבעל הברית עצמו לא יאמר סליחות (ראה השלמה לשו"ע אדה"ז סי' קלא סוף ס"ז, נדפסה בסוף ח"א עמ' 357). לעניין אבינו מלכנו, חידש הרבי שתלוי בתחנון ('אוצר מנהגי חב"ד' אלול-תשרי עמ' ל, משיחת ו' תשרי תשל"ה. זאת בניגוד להוראותיו בנדון בשנת תשכ"ה - ראה 'אוצר' שם עמ' קס ס"ט. וראה המסופר ב'התקשרות' גיליון שלא עמ' 18).

המתפלל במניין בנוסח אחר, לכאורה צריך לומר הכל כסדר דידן (ללא י"ג מידות, כמובן), ורק יענה י"ג מידות עמהם.

29)  וצ"ל בו "כהודעת".

30)  פיוט מסוג 'פזמון'. בין חרוז לחרוז אומרים "יום גבר..." כנדפס, ובסוף הפיוט חוזרים את כל החרוז הראשון (ע"פ הערה 4 ב'סליחות - ליקוט טעמים ומקורות' של הרבי שנדפס בסו"ס 'סליחות - מנהג חב"ד').

31)  סידור תהילת-ה' (הישן) עמ' 347. וצ"ל "פקדנו בישועתך" (ולא "ופקדנו"), כבפסוק, וכן נדפס ב'סליחות - מנהג חב"ד'.

32)  פותחים הארון ואומרים פסוק אחר פסוק, חזן וקהל, עד הפסוק 'אל תעזבנו' ולא עד בכלל. בסיום הקטע סוגרים הארון.

בסליחות בשנת תשכ"ה, אמר הרבי גם 'הרשענו ופשענו', אך בשנת תשמ"ח דילג אותן (תודה להרב אסף חנוך שי' פרומר). ולכאורה זו 'משנה אחרונה' שלו.

33)  במניין של הרבי נהגו לנגן תפילה זאת בסיום הסליחות (ספר הניגונים ח"ג, ניגון רמז).

34)  כולו יחדיו מתחילה ועד סוף. במניין של הרבי נהגו תמיד לנגן "אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה" (ספר-הניגונים ח"א, ניגון ו).

35)  ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 547 הערה 63.

36)  ראה עד"ז בן-איש-חי שנה א' הל' חנוכה אות כג (מס' מועד לכל חי למוהר"ר חיים פלאג'י).

37)  מלכים-ב כה,ג-ח; ירמיה לט,ב-ז; זכריה ח, יח-יט.

38)  ויתירה מזה - התורה היא נצחית גם לעתיד-לבא, כולל חלקים אלו בנביאים המדברים על-דבר הצומות; אלא שבתורת-אמת ותורה-אור מאיר בגלוי הטוב שבכל דבר (כמבואר במקום אחר בענין "יעקב ועשיו האמורים בפרשה"), היינו הטוב שבצומות אלו, כפי שייהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים לעתיד-לבוא, ואדרבה - על-ידי הלימוד בנוגע להירידה לפי שעה. הרי זה מגדיל השמחה והיום-טוב (ספר-השיחות תשמ"ח ח"ב עמ' 547 הערה 63).

39)  שו"ע אדה"ז סי' קכ"ט ס"א. ספר-המנהגים עמ' 48 הערה 20. אם-כי הרבי היה מתפלל בשעה הרגילה בכל יום – 15:15.

40)  בסרטי הווידאו נראה, ש(גם) כאשר היה הרבי ש"ץ, התחיל את החצי-קדיש במנחת ת"צ מייד לאחר סיום ברכות-ההפטרה (כדי למנוע הפסק, על-דרך מנהגנו במנחת ש"ק), ותוך-כדי אמירתו אמרו 'יהללו' והחזירו את הס"ת לארה"ק.

41)  ולכאורה יש לנוהגים כך להקפיד עכ"פ כהספרדים שלא לשאת כפיהם אלא מחצי שעה שלפני השקיעה ואילך (כף-החיים סי' קכט ס"ק ז, ע"פ הב"ח. וראה לוח דבר בעתו – צום גדליה, 'ילקוט-יוסף – מועדים' עמ' 550 וש"נ, ונטעי-גבריאל הל' בין-המצרים פי"ג ס"ו וש"נ).

42)  לקוטי-שיחות כרך כ עמ' 352, וש"נ. וחבל שטרם הונהג הדבר בפועל אפילו בין אנ"ש (מלבד הצפייה במראות-קודש במקום שאפשר).


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)