בסוף הפרשה מופיעה מצוות הפרשת חלה, וסמוך לה מוזכר עניין הקשור בחטא עבודה זרה. אומר על כך המדרש: "למה נסמכה פרשת חלה לפרשת עבודה זרה? לומר לך, שכל המקיים מצוות חלה, כאילו ביטל עבודה זרה; וכל המבטל מצוות חלה, כאילו קיים עבודה זרה".
חיבור זה בין שני העניינים דורש ביאור: איזה קשר יש בין הפרשת חלה לבין עבודה זרה? ומדוע פעולת ההפרשה שיהודי עושה בעיסה נחשבת כביטול עבודה זרה? ובכלל, הלוא איסור עבודה זרה הוא יסוד האמונה, וכיצד מתקשרת דווקא מצוות חלה ליסוד האמונה?
טעות אפשרית
אלא מתברר שמצוות הפרשת חלה מבטאת עניין מרכזי באמונה. את החלה מפרישים מהעיסה, המסמלת את הפרנסה. כדי להשיג את עיסת הלחם נזקקים לחרישה, לזריעה ולקצירה – המביאות בדרך הטבע את הלחם.
את הפעולות האלה עושים היהודי והגוי בדרך דומה: שניהם חורשים את האדמה, זורעים את הזרעים, משקים אותם וקוצרים את היבול. לכן דווקא בתחום הפרנסה עלולה לחלחל ללב האדם תחושה שהפרנסה אינה תלויה בקב"ה, אלא בעבודתו האישית של האדם בדרך הטבע.
הכול מהקב"ה
אפילו אם האדם מאמין שגם חוקי הטבע נבראו על-ידי הקב"ה, עדיין הוא יכול לטעות ולחשוב שלאחר שהדברים נקבעו על-ידו, שוב אין השפע עצמו קשור אליו, אלא הוא מתנהל מעצמו בדרך הטבע.
כשיהודי מפריש חלה מן העיסה הוא מוכיח שברור לו כי העיסה והפרנסה בכלל באות מאת הקב"ה. עוד בטרם הוא נהנה מהעיסה כבר הוא מזדרז להפריש את החלה, כמו שנאמר: "ראשית עריסותיכם חלה תרימו לה'". בכך הוא ממחיש שהפרנסה באה מאת ה', ש"הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".
כגרזן ביד החוצב
לכן הפרשת חלה מבטלת את העבודה הזרה. חטא עבודה זרה איננו מצטמצם לעבודת אלילים ממש, אלא גם החשבת גורמים טבעיים כמקורות של שפע וחיות היא סוג של עבודה זרה. יהודי צריך לדעת שכל מקורות השפע הקיימים בעולם אינם אלא "כגרזן ביד החוצב בו", וכל השפע מגיע מהקב"ה ולא מהם-עצמם.
לכן כשיהודי מקיים את מצוות חלה, הוא מבטל את העבודה הזרה. הוא מוכיח שבעיניו גם פעולות טבעיות לחלוטין – כמו חרישה וזריעה וקצירה, שמביאות לו את הלחם – הן מעשיו של הקב"ה. מתוך הכרה זו הוא נותן קודם-כול את החלק השייך לה', ורק לאחר מכן הוא מרשה לעצמו ליהנות מן העיסה. בכך הוא מבטל כל אפשרות לטעות ולחשוב שיש מציאות עצמאית כלשהי מלבד הקב"ה, וזה ביטולה של העבודה הזרה.
(לקוטי שיחות כרך חי, עמ' 183) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
