נושאים נוספים
	שיחת השבוע 1065 - כל המדורים ברצף
	הקשר הזה לא יינתק
	יש חדש
	איך להדליק את נר הנשמה של יהודי
	הליכה בדרך
	בזכות הגאווה
	לא זז בלי תפילין
	לפקוח עיניים
	אני לא-כלום
	"בזכות התפילין גיליתי את יהדותי"
	ענווה עם תוקף

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1065, ערב שבת פרשת בהעלותך, ט"ו בסיוון תשס"ז (01.06.2007)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

הקשר הזה לא יינתק

"מה יוצא מזה?", שואלים רבים, לנוכח המאמץ לזַכות עוד ועוד יהודים בהנחת תפילין. איננו אמורים להיות 'קבלני תוצאות', אבל בהחלט אנחנו צריכים לאהוב יהודי שני ולרצות לעזור לו

זה קורה בירושלים ובפאריס, בניו-יורק ובמלבורן, במוסקווה ובריו-די-ז'נרו. מדי יום שישי בצהריים יוצאים אלפי חסידי חב"ד מבתיהם ותלמידי הישיבות מישיבותיהם ומקדישים כמה שעות ל'מבצע תפילין'. הם עומדים ברחובות סואנים ובריכוזי קהל אחרים או פשוט עוברים בחנויות ובמשרדים על-פי רשימת כתובות ידועה. הם מחפשים יהודים ומציעים להם לקיים מצווה – להניח תפילין.

בימים האלה מלאו ארבעים שנה למבצע הגדול הזה, שעליו הכריז הרבי מליובאוויטש. אפשר רק לשער את המספר העצום של הנחות תפילין שנעשו בזכות המבצע. רק בורא-העולם יודע כמה יהודים החלו להניח תפילין מדי יום ביומו בזכות אותם חסידים שפגשו אותם בצבא או בתחנה המרכזית, בקניון או ברכבת, והציעו להם לקיים את המצווה. בדרך-כלל זה לא נגמר בתפילין, שהרי כבר אמרו חז"ל: "מצווה גוררת מצווה".

כמה יהודים היו יכולים לסיים את חייהם בעולם הזה בלי שיניחו תפילין כשרות אפילו פעם אחת! כל חסיד חב"ד מכיר את התופעה, שיהודי מגלה באוזניו כי מעולם לא הניח תפילין, ובעצם עכשיו הוא מניח את התפילין בפעם הראשונה בחייו. גם רבים שהניחו תפילין ביום הבר-מצווה למעשה לא הניחו תפילין, שכן פעמים רבות התברר כי התפילין הפשוטות והזולות לא היו כשרות. בזכות המבצע זכו מאות-אלפי יהודים לצאת מההגדרה החמורה 'קרקפתא דלא מנח תפילין' [=ראש שלא הניח תפילין].

נחת-רוח לאבא

במונחים כיתתיים שגרתיים עשויה ההשקעה האדירה הזאת בהנחת תפילין להיראות תמוהה. "מה יוצא מזה?", שואלים רבים. אפשר בהחלט לציין את העובדה שההתעוררות שנוצרת בליבו של יהודי כשהוא מניח תפילין גורמת לו להתקרב לקיומן של עוד מצוות. אבל האמת היא שכדאי להשקיע את כל המאמץ הזה גם אם היינו יודעים שלא יהיה להנחת התפילין החד-פעמית כל המשך.

מספרים שפעם אחת נכנס אל הרבי מליובאוויטש רב נודע, ושאל מה העניין הגדול שעושים מהנחת תפילין מזדמנת ברחוב, כאשר אותו יהודי ממשיך אחר-כך בחייו. הרבי החזיר לו שאלה: איך היית מרגיש לוּ היה בנך נוטש, חלילה, את דרך התורה והמצוות, ויום אחד היה מישהו בא אליך ומספר לך שהוא הצליח לשכנע את הבן להניח תפילין באותו יום; האם הדבר היה גורם לך שמחה ונחת-רוח? אותו רב השיב כמובן בחיוב. "עכשיו חשוֹב איזו שמחה ונחת-רוח יש לאבינו שבשמים, כאשר מצליחים לשכנע את בניו האובדים להניח תפילין ולוּ פעם אחת", סיים הרבי.

איננו אמורים להיות 'קבלני תוצאות', אבל בהחלט אנחנו צריכים לאהוב יהודי שני ולרצות לעזור לו. כשאנחנו יודעים שהיהודי הזה יש בו נשמה אלוקית, הכמהה להתחבר עם בוראהּ על-ידי הנחת תפילין – מחובתנו לשמוע את זעקתה הבלתי-נשמעת של הנשמה. דווקא בהיותנו מניחי תפילין, היודעים להעריך את עוצמתה הרוחנית של המצווה, אך טבעי הוא שנשאף לזַכות עוד יהודי באור הגדול הזה.

אות של קבע

מצוות התפילין היא אחת המצוות הגדולות בתורה, ועד ש"הוקשה כל התורה כולה לתפילין". היא עומדת לצד ברית-המילה כ'אות' של קבע המלווה את היהודי בכל יום. הנחת התפילין על היד, כנגד הלב, ועל הראש, כנגד המוח, מבטאת את שעבוד הלב והמוח לקב"ה. יש כאן קשר עמוק מאוד בין היהודי לבין בורא-העולם, ויש לנו מושג קלוש בלבד על מה שמתחולל בנפשו של יהודי כשהוא זוכה להניח תפילין.

ארבעים שנה מתקיים המבצע הכביר הזה בכל פינה ברחבי העולם. במרוצת השנים הצטרפו גם חוגים נוספים למבצע הזה, ואפשר לראותם עומדים בדוכני תפילין משלהם, לצד חסידי חב"ד. כדאי מאוד שעוד ועוד יהודים יצטרפו למבצע הגדול, שקושר יהודים לאביהם שבשמים ומזרז את הגאולה השלמה.

 יש חדש

נשארים ומחזקים

מנהל בית-חב"ד בשדרות, הרב זאב פיזם, נשאר בעיר עם משפחתו הגדולה, למרות מטר הקסאמים והבריחה ההמונית של התושבים. כשהוא מתוגבר בחסידי חב"ד נוספים שהגיעו מהמרכז, הוא מגיש סיוע מגוּון למשפחות רבות, ומחזק את רוח התושבים. כל המעוניינים להשתתף בפעילות מוזמנים להתקשר לטל' 6790004-077.

רשת קייטנות חב"ד

בימים האלה נפתחה ההרשמה למחזור הראשון של קייטנות חב"ד, שמפעילים בתי-חב"ד ברחבי הארץ. הקייטנות מיועדות לכל ילדי ישראל, תלמידי בתי-ספר ממלכתיים וממלכתיים-דתיים כאחד. רשת קייטנות חב"ד היא הגדולה בישראל, ופועלות בה כמאתיים קייטנות. הקייטנות מעניקות לילדים שפע של חוויות לצד תכנים וערכים, ברוח חסידית עליזה ותוססת. פרטים והרשמה בבית-חב"ד המקומי.

מאגר הכתבים

יצאה לאור גרסה 3 של מאגר כתבי הרב קוק, בהוצאת דב גולדשטיין. המאגר ידידותי ונוח לעבודה, עם קישורים, מפתחות, מילון ועוד. אפשר להעתיק ולערוך קטעים, לציין הערות אישיות, קישורים לתנ"ך ולש"ס ועוד. טל' 7920838-09.

חדש במוזיקה

גרינטק הפיקה את בני היכלא, תשעה ניגוני-קודש של הבעש"ט ותלמידיו. טל' 1-700-700015. הזמר החסידי ליפא שמלצר מגיש תקליט חדש ובו עשרים ושישה משירי החתונה הפופולריים. טל' 1-700-704120.

 שלחן שבת

איך להדליק את נר הנשמה של יהודי

פרשתנו נפתחת בציווי לאהרון הכוהן על הדלקת המנורה במשכן: "בהעלותך את הנרות". ציווי זה מופיע לאחר התיאור המפורט של הקרבנות שהביאו שנים-עשר נשיאי-ישראל בחנוכת המזבח. רש"י מביא מדברי חז"ל, שכאשר אהרון ראה את קרבנות הנשיאים "חלשה דעתו", משום שהוא ושבטו לא השתתפו בהם. ניחמו הקב"ה: "חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומיטיב את הנרות".

בפשטות, הכוונה היא שהקב"ה ציין לפני אהרון את חשיבותן של הטבת הנרות והדלקת המנורה שנעשו על-ידו בחנוכת המשכן. אולם הלשון "שאתה מדליק ומיטיב" – בלשון הווה – בא ללמד דבר נעלה יותר.

מתנה חד-פעמית

הדלקת הנרות במשכן ובמקדש מסמלת את העלאת אור הקדושה בבני-ישראל, שנשמותיהם נמשלו לנר, "נר ה' נשמת אדם". שבעת הנרות מייצגים שבע דרגות בעובדי ה'. עבודתו של אהרון – "בהעלותך את הנרות" – היא להרעיף שפע של חיוּת אלוקית בנשמות-ישראל ולעורר בהן אהבה לה'.

כאשר אהרון ראה את קרבנות הנשיאים – "חלשה דעתו". הוא ידע שהקרבנות האלה הם עניין חד-פעמי. חנוכת המזבח נמשלת לחינוך ילד, שביום חינוכו (יום כניסתו לחינוך) נותנים לו מתנות. אלה מתנות חד-פעמיות, שנועדו למשוך את ליבו ולחזק את שאיפתו ללמוד. ברור שלא בכל יום יקבל מתנות כאלה. חשש אהרון, שאולי גם עבודתו-שלו – הטבת הנרות והדלקתם – היא ברמה דומה.

חששו של אהרון

קרבנות הנשיאים היו בבחינת 'מתנה' – רק מי שעמדו בדרגה רוחנית גבוהה, כמו נשיאי-ישראל, היו יכולים לקבל את השפע המיוחד הזה. יהודים מן השורה לא היו כלים לאור כזה.

זה היה אפוא חששו של אהרון: אולי גם עבודתו, העלאת הנרות, יכולה להרעיף אור אלוקי רק על מי שכבר נמצא בדרגה רוחנית גבוהה, ולא למי שאינו עומד בדרגה כזאת, וקל-וחומר למי שאינם 'נר ה'' בגלוי. אולי אותם אין אהרון יכול לעורר ולרומם על-ידי עבודתו.

עניין של חיים

על כך השיב לו הקב"ה: "חייך, שלך גדולה משלהם". כאשר אתה, אהרון הכוהן, תדליק את הנרות באופן של "חייך", אתה תמשוך שפע של אור אלוקי גבוה ביותר, שישפיע על כל יהודי באורח קבע.

כשפוגשים אפוא יהודי שלעת-עתה אין הוא שייך לכאורה לעבודת ה', ולא רואים בו את "נר ה' נשמת אדם", יכולים לחשוב: איך אפשר להשפיע עליו? על כך אומרים לנו: "חייך", כאשר מתמסרים לאותו יהודי במסירות-נפש, מתוך הכרה שהדבר נוגע לחייו ממש – הפעולה תצליח, כי בפנימיות נפשו קיים בו 'נר ה'', אלא שצריכים לגלותו. על-ידי הדלקת נר הנשמה של כל יהודי זוכים למנורת הטהורה בבית-המקדש השלישי במהרה בימינו ממש.

(לקוטי שיחות כרך יח, עמ' 101)

 מן המעיין

הליכה בדרך

טהרה בדרכים

"והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה" (במדבר ט,יג). איזה איש יכול להחזיק את עצמו בקדושה בעבודת ה' ובלימוד תורה מתוך טהרה? מי ש"בדרך לא היה"; מי שאינו נוסע בדרכים. כי בדרך קשה מאוד להקפיד על כל ההידורים והדקדוקים.

(החוזה מלובלין)

להישמר במסעות

זהו שנאמר "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו,ו), ואמרו חז"ל (ירושלמי יומא פרק ד): "אפילו במסעות". יש כאן אזהרה שאש הקודש לא תכבה בדרך, בנסיעות, במקומות שבהם אין סביבה טובה והשפעה חיובית.

(עיטורי תורה)

רב-פרצופים

הגמרא (ברכות ד) מציינת את ההבדל בין "אשרי יושבי ביתך" (פרק קמה בתהילים) ל"אשרי תמימי דרך" (פרק קיט), שבראשון מסודרים הפסוקים פעם אחת על-פי א-ב, ואילו בשני הם מסודרים "בתמניא אפין" – בשמונה פנים, כלומר, שמונה פסוקים לכל אות מהא-ב. יש בזה רמז: היושבים בבית ואינם מרבים בנסיעות ("אשרי יושבי ביתך") יש להם פרצוף אחד, הם אינם משתנים; אבל ה"תמימי דרך", שמרבים בדרכים ובנסיעות, יש להם שמונה פרצופים, כי בכל שעה הם צריכים לשנות את התנהגותם על-פי המקומות שבהם הם נמצאים.

(רבי נפתלי מרופשיץ)

לפחות בבוקר ובערב

"ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים ו,ז). כאשר האדם נמצא בביתו הוא חייב בקיום הציווי "והגית בו יומם ולילה". אבל "בלכתך בדרך", כשהוא שוהה בדרכים, יראה לקבוע עיתים לתורה לפחות פעמיים ביום, בבוקר ובערב.

(חתם סופר)

שליחות של ההשגחה

"מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ" (תהילים לז,כג). כל אדם הוא שליח ההשגחה העליונה, להאיר אור תורה ועבודה במקום ובסביבה שבה הוא נמצא, על-פי גזֵרת ההשגחה העליונה., הבחירה היא ביד האדם, וכאשר הוא בוחר בטוב, אזי ב"דרכו" של האדם "יחפץ" הקב"ה.

(הרבי הריי"צ מליובאוויטש)

מסבב הסיבות

השגחה פרטית היא שהקב"ה מסבב סיבות שיהודי יגיע למקום מסויים בזמן מסויים, כדי לעורר חיוּת בתורה, עבודה ואהבת-ישראל.

(אגרות-קודש)

הקרקע המתינה

הרבי הרש"ב מליובאוויטש ראה פעם אחת שני חסידים, האחד ר' פרץ שמו והשני ר' מענדל, יושבים בצד הדרך וחוזרים על מאמר חסידות. אמר להם הרבי: פיסת ארץ זו המתינה מאז בריאת העולם שפרץ ומענדל יֵשבו עליה ויחזרו דברי תורה.

הכשרה לעתיד

עבודת הבירורים של בני-ישראל בכל חלקי תבל, מכשירה את העולם כולו לגילוי מלכות שמים בגאולה העתידה. אז יקויים הייעוד (צפניה ג,ט): "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד".

(ליקוטי דיבורים)

 אמרת השבוע

בזכות הגאווה

בעולם החסידי הרחיקו מאוד לא רק את הגאווה, אלא אפילו את תחושת היֵשות העצמית. מילת-המפתח היא ביטול, התבטלות מוחלטת לפני ה'.

אולם אחד מחסידי רבנו הזקן בעל התניא היה אומר שהצליח לשמור על מדרגתו בזכות הגאווה. אותו חסיד התגורר בעיר הגדולה, שבה נקרו בדרכו ניסיונות רבים. כיצד הצליח להתגבר עליהם?

הסביר החסיד: "הייתי אומר לעצמי, אני שנחשב מגדולי חסידיו של רבי גדול כל-כך, איך אניח לעצמי להתפתות לעצת היצר, ובכך אאבד את מעמדי. הגאווה הצילה אותי אפוא"...

 מעשה שהיה

לא זז בלי תפילין

חיים קלדרון, ספק-מזון בחברת תעופה ידועה, נוהג לפקוד מדי פעם בפעם את בית-חב"ד הפועל בנמל-התעופה בלוד ולהניח שם תפילין. בדרך-כלל הוא מניח תפילין קודם צאתו מביתו, אך אם הדבר לא מסתייע בידו, הוא מגיע לבית-חב"ד. "לא יעבור עליי יום בלי תפילין", הוא אומר ומטעים, "זה החינוך שקיבלתי מאבי".

אביו של חיים, יוסף קלדרון, יהודי מסורתי כבן שבעים, מאשר: "נכון מאוד, ויש מאחורי זה גם סיפור מיוחד".

הנה הסיפור:

כבן חמש היה יוסף כשפלשו הנאצים ליוון, ארץ הולדתו. תחילה כבשו רק את דרום המדינה. לאחר מכן השתלטו על יוון כולה. משפחת קלדרון התגוררה בלאריסה, העיר המרכזית במחוז תסאליה. אבי המשפחה, חיים קלדרון, היה איש משכיל, מורה לשפות וגם חזן לעת-מצוא, בבית-הכנסת הסמוך לביתו.

כרבים אחרים, גם הוא לא האמין שהגרמנים יגיעו ליוון. כשטפחה המציאות המרה על פניו והגרמנים החלו מתקרבים ללאריסה, אסף חיים את רעייתו ושישה משמונת ילדיו ונמלט צפונה, לעבר ההרים.

בנו הגדול, גבריאל, שכבר היה נשוי ואף ניהל עסק קטן משלו, קיבל אחריות לעצמו. בן נוסף, ניסים שמו, נפרד מהמשפחה והצטרף לפרטיזנים, שהסתתרו ביערות ונאבקו משם בגרמנים.

בערים שבהן התקיימו ריכוזים יהודיים גדולים, דוגמת סלוניקי, לאריסה ויאנינה, החלו הנאצים לרכז את היהודים בגטאות. בתי היהודים, עסקיהם וכל רכושם – הוחרמו. הכול התרחש במהירות. לפי רשימות שמיות הוצאו יהודים מבתיהם שבגטו והועברו למחנות שהוקמו בקרבת תחנת-הרכבת. לאחר כמה ימים החלו לצאת המשלוחים למחנות אושוויץ, בירקנאו, טרבלינקה ולמחנות-מוות נוספים.

משפחת קלדרון נעה מעיר לעיר ומכפר לכפר, בעוד אבי המשפחה קשוב לשידורי הרדיו, שבאמצעותם עקב אחר תנועת הגרמנים. בשלב מסויים הגיע עם משפחתו לבקתת עץ בכפר קטן ונידח, על פסגת הר גבוה. חיים היה משוכנע כי הוא ומשפחתו מוגנים, וכי במקום הנידח הזה איש לא ימצאם.

בוקר אחד החרידם נהם של שני אופנועים כבדים. מהאופנועים ירדו ארבעה קציני אס-אס שחורי-מדים. "ראוס! ראוס!" (החוצה! החוצה!), קראו הקצינים. חיים קלדרון התייצב מולם ושאלם לרצונם. "הוצא את משפחתך החוצה", הורו לו הקצינים, "אתם באים איתנו". כעבור שניות העלו את הבקתה באש.

שלג כיסה את ההר. הקור היה מקפיא והילדים היו עדיין לבושים בבגדי השינה שלהם. מקצתם אף היו יחפים. האם, חנה קלדרון (ז"ל), הספיקה בקושי להציל מהבקתה העולה באש שתי שמיכות, כדי לעטוף בהן את ילדיה. משפחת קלדרון הובלה למקום יישוב לא-הרחק משם, והוכנסה לחדר שהוקצה לה בבניין כלשהו.

למחרת בבוקר הופיעו הקצינים שנית. הם ביקשו לקחת את חיים לחקירה. "חכו בסבלנות", אמר להם חיים בקור-רוח. "כעת בוקר ועדיין לא התפללתי תפילת שחרית". מול עיניהם המשתאות של הגרמנים הוציא את הטלית והתפילין שלו. "מה אתה חושב שאתה עושה?!", התפרץ עליו בכיר הקצינים, "אתה יודע עם מי יש לך עסק?!".

קומתו של הקצין הבכיר התנשאה לגובה כשני מטרים. בכל שנייה היה יכול לשלוף את רובהו ולחסל את היהודי ה'חצוף'. אבל חיים לא איבד את שלוות-רוחו. "לחמתי בחזית במלחמה הקודמת; חברים מתו לי בידיים, ואני עצמי ראיתי אין-ספור פעמים את המוות מול עיניי; שום דבר כבר לא יכול להבהיל אותי", ענה.

הוא הוציא את הטלית, התעטף בה ולאחר מכן הניח את התפילין על ידו וראשו. בהוראת הקצין הבכיר המתינו הגרמנים לחיים עד שיסיים את תפילתו. לאחר מכן הובילו אותו למעצר. לקראת ערב שוחרר ושב למשפחתו.

למחרת שב קצין האס-אס הבכיר והתדפק על דלת חדרה של משפחת קלדרון. באותה שעה עסק חיים בגלגול נייר עם טבק לסיגריה. הוא הושיט סיגריה מגולגלת לקצין, שהציג עצמו בשם המשפחה שטויירמן. "נהגת אתמול באומץ-לב רב", אמר שטויירמן לחיים בהערכה.

בין השניים התפתחה שיחה ערה. "הפיהרר שלכם מטורף", אמר לו חיים, ללא שמץ מורא. "הוא ינחל תבוסה, אתם תועמדו לדין ומשפחותיכם ישלמו את המחיר. עליך לעשות הכול כדי להישאר בחיים ולחזור בשלום ליקיריך".

לילה אחד בא שטויירמן לפגוש את חיים. "קיבלתי את עצתך לשמור על חיי ולא להסתכן בשביל הפיהרר", אמר. כעבור רגע הוסיף כממתיק סוד: "מחרתיים עם שחר אנחנו עוזבים. באותו יום אנא דאג שכל בני משפחתך יהיו בתוך הבית ושאיש מהם לא ישוטט בחוץ".

כעבור יומיים הבין חיים את הבקשה: קודם עזיבתם של הגרמנים הם העלו באש את כל הבתים ופוצצו את כל הגשרים באזור. רק בית אחד נותר על תילו – הבית שבו שהתה משפחת קלדרון. שטויירמן החליט להצילם.

"אתם מבינים?", חותם יוסף קלדרון, הזוכר היטב את פניו של שטויירמן, את סיפורו, "התפילין הצילו אותי ואת כל משפחתי ממוות!".

"זו גם הסיבה שלא יעבור עליי יום בלי תפילין", מוסיף בחיוך בנו חיים, הנושא את שם סבו, גיבור הסיפור.

 לומדים גאולה

לפקוח עיניים

מסופר על רבי מנחם-מענדל מוויטבסק, שפעם אחת נכנס מישהו לביתו כשהוא נרעש כולו ובישר שיש שמועה שהמשיח הגיע. ניגש הצדיק לחלון, פתחו והריח את האוויר שבחוץ. לאחר מכן אמר: "לא, אין באוויר ריח של משיח". תלמידיו הסבירו כי היה עליו לפתוח את החלון, שכן בתוך חדרו היה תמיד ריח של משיח.

מה משמעותו של הסיפור הזה? וכי בחדרו של רבי מנחם-מענדל כבר בא משיח ובאה הגאולה? אך אנו מוצאים עוד דברים מעין זה. למשל, מובא בשם רבנו הזקן (בפלח הרמון שמות, עמ' ז), ש"לפני נשמות הגבוהות כרבי שמעון בר-יוחאי וחבריו לא נחרב הבית". גם כאן נשאלת אותה שאלה: הלוא רבי שמעון בר-יוחאי נרדף על-ידי הרומאים וסבל את כל קושי גזֵרותיהם; איך אפשר לומר שלגביו לא נחרב הבית?

חידוש שאינו חידוש

ההסבר לכך טמון בהבנה מעמיקה יותר של מושג הגאולה. יש הרואים בגאולה מהפכה של כל המציאות – עולם חדש, בני-אדם חדשים. מבחינה מעשית זה נכון – העולם אכן ישתנה לגמרי. אך מבחינת המהות הפנימית של הדברים אין כאן שום מהפכה, אלא להפך – בזמן הגאולה תתגלה מהותו האמיתית של העולם. הגאולה לא תיצור שום אמת חדשה, אלא רק תסיר את המסווה שמפריע לנו לראות את האמת של העולם הקיימת גם עכשיו.

הגאולה דומה להפצעת השחר – העולם נשאר בדיוק כפי שהיה בלילה, אלא שבבוקר רואים הכול בבהירות, ואילו בלילה גיששנו באפֵלה. כך כל 'חומרי' הגאולה כבר נמצאים עכשיו, רק שאיננו רואים אותם בבהירות. כשתבוא הגאולה ויאיר האור, נראה ונבין את האמת בפשטות, ועד כדי כך, שלא נוכל כלל להבין איך יכולנו לחשוב אחרת.

האמת היא שהקב"ה נמצא כאן גם עכשיו. התורה והמצוות הן אמת מוחלטת גם עכשיו. העובדה שעם-ישראל הוא 'ממלכת כוהנים' נכונה גם עכשיו. ההכרח באחדות, בצדק וביושר עומד במלוא תוקפו גם עכשיו. אלא שבזמן הגלות, כל האמיתות הללו שרויות בהעלם, והמציאות הנראית לעינינו יכולה להיראות אחרת. לנו נדמה לפעמים שהקב"ה אולי אינו כאן, שאולי אפשר ללכת בדרך שונה מדרך התורה, שאולי יהודי דומה לגוי, שאולי אפשר להפיק תועלת ממחלוקת ומהפך השלום. אבל זה דמיון ואשליה, לא המציאות האמיתית.

החסידות כהכנה

כשמבינים נקודה זו מתבהר גם הקשר בין הגאולה לבין גילוי תורת החסידות. ידוע שהתנוצצות אור הגאולה החל בימי הבעש"ט (כפי שמובא בכמה ספרים). אנו גם יודעים, שהפצת החסידות קשורה קשר ישיר לגאולה, כפי שאמר המלך המשיח לבעש"ט, שהוא יבוא "לכשיפוצו מעיינותיך – מעיינות החסידות – חוצה". ואכן, גילוי החסידות והגאולה האמיתית והשלמה הם מהות אחת.

תורת החסידות היא גילוי של האמת האלוקית. החסידות מגלה, שהקב"ה נמצא בכל דבר. החסידות מבהירה את מהותן של התורה והמצוות ואת עומק נשמתו של יהודי. החסידות מחיה עקרונות-יסוד כמו אהבת-ישראל ושמחה של מצווה. ועם זה, החסידות לא חידשה דבר, כי הכול כבר היה קיים בתורה עוד לפני הופעת החסידות.

כזאת היא גם הגאולה – היא חידוש שאינו חידוש. היא אינה אלא בבחינת 'פקיחת העיניים'. אנו נזכה לפקיחה זו של העיניים רק בזמן הגאולה ממש, אבל נשמות גבוהות ומיוחדות רואות גם בתקופת הגלות את האמת האלוקית. כזה היה רבי שמעון בר-יוחאי, וכמותו צדיקים גדולים בדורות הבאים. לכן נזקק רבי מנחם-מענדל מוויטבסק לפתוח את החלון, כי בחדרו האירה תמיד האמת של הגאולה.

 פתגם חסידי

אני לא-כלום

שאלו את רבי אהרון מקרלין מה למד אצל המגיד ממזריטש. השיב: "לא-כלום". שאלוהו: "מה פירוש הדבר?". השיב להם: "למדתי שהנני לא-כלום"

 חיים יהודיים

"בזכות התפילין גיליתי את יהדותי"

בימים האלה מלאו ארבעים שנה ל'מבצע תפילין' שעליו הכריז הרבי מליובאוויטש בימי מלחמת ששת-הימים. המטרה הייתה לתעל את ההתעוררות הרוחנית ששרתה אז בעולם היהודי לפסים מעשיים. הרבי הסביר כי בחר דווקא במצוות תפילין, בשל סגולתה המיוחדת להרתעת אויבי ישראל (כדרשת חז"ל על הפסוק "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" – "אלו תפילין שבראש") ובגלל מקומה המרכזי בקשר שבין יהודי לבוראו (הנחת התפילין מסמלת, כידוע, את שעבוד הלב והמוח לה').

בארבעים השנים הללו זכו מיליוני יהודים בכל קצות העולם לגלות את יהדותם בזכות המבצע הקדוש הזה. אברהם איתואל, סגן-ניצב (בדימוס) במשטרה, המתגורר במודיעין, הוא אחד מהם. "ידו הארוכה של הרבי השיגה אותי, באמצעות חסידיו ו'מבצע תפילין', בכל תחנות חיי", הוא אומר.

השכנים השאילו

אברהם (50) היה הילד הראשון שנולד במעלות. אביו היה יוצא מרוקו שאימץ אורח-חיים חלוצי עם עלייתו ארצה באניית-מעפילים. אימו ילידת רומניה, ממשפחה שלא שמרה מצוות. כשהיה כבן שש עברה המשפחה לנהריה, ואברהם הוסיף להתחנך במסגרות חינוך חילוניות. בהגיעו לגיל מצוות לא קנו לו הוריו תפילין. "ביום הבר-מצווה שלי הנחתי תפילין שהשאיל לי אחד השכנים, ובזה תם העניין", הוא אומר.

לאחר שירותו הצבאי התגייס ליחידת החבלנים של המשטרה. הוא התקדם בסולם התפקידים והקצונה. תחילה שימש חבלן באזור גוש דן. לאחר מכן היה קצין החבלה של מחוז ירושלים. בשלב הבא פיקד על בית-הספר לחבלה בבסיס ההדרכה של משמר-הגבול בבית-חורון. בתפקידו האחרון במשטרה היה קצין החבלה של מחוז תל-אביב. בכל המקומות הללו פגש את חסידי חב"ד שהיו באים ומציעים לו ולחבריו להניח תפילין.

המצפון הציק

"למרות הרקע הדל שלי בכל הקשור לתורה ומצוות, הייתי נענה להצעה", הוא אומר. "גם כשהייתי רואה אותם ניצבים בפינת הרחוב עם שולחן קטן וכמה זוגות תפילין, הייתי עוצר ומפשיל שרוול. היו פעמים שמיהרתי או שסתם לא היה לי חשק. הייתי חולף על פניהם, אבל מצפוני הציק לי ומיד הייתי חוזר לאחור ומניח.

"פעם אחת, כשישבתי במשרדי במשטרת תל-אביב, נכנס אליי חסיד חב"ד מבני-ברק ובידו תפילין. 'מדוע אתה עושה זאת; מה מניע אותך?', שאלתי אותו. 'הרבי שלח אותי', ענה לי בפשטות. המשכנו לשוחח, וזו הייתה הפעם הראשונה שבה התוודעתי לנקודת המבט הייחודית של הרבי על העולם, על יהודים ועל שורה של עניינים. בהמשך הביא לי החסיד סידור תפילה וזו הייתה התחלת התקרבותי לתורה ולמצוות".

יוצא לרחוב

כיום, נמנה אברהם עם קהילת חב"ד המתהווה במודיעין, בניצוחו של שליח חב"ד ורב קהילת חב"ד בעיר, הרב ברוך סלונים. וכן, לפחות פעם בשבוע הוא נוהג לקחת את זוג התפילין המהודרות שלו ולצאת לרחוב, לזכות עוברים ושבים במצווה. "אני חש מחוייבות עמוקה לעשות זאת. אחרי הכול, בזכות התפילין גיליתי את יהדותי וחיי השתנו מן הקצה אל הקצה!", הוא אומר.

איתואל והרב סלונים. 'מבצע תפילין' בכל שבוע

 פינת ההלכה ומנהג

ענווה עם תוקף

שאלה: האם 'ענווה' פירושה שהאדם לא יהיה לו כבוד עצמי?

תשובה: התורה מחייבת אותנו לנהוג במידת הענווה. אף הרמב"ם, שדורש מכל אדם ללכת בדרך הממוצעת (בין קמצנות לפזרנות, בין עצבות להוללות וכדומה), שהיא הדרך הישרה, הרי בעניין הגאווה (כמו בעניין הכעס) פסק, שהדרך הישרה היא לנטות אל הקצה, כמו שנאמר במשה רבנו (בסיום פרשתנו) "והאיש משה עניו מאוד". ואמרו במשנה: "מאוד-מאוד הווי שפל-רוח".

כבר העירו חז"ל, שמשה רבנו, כמנהיג ישראל, ידע גם לדבר קשות, כגון לדון את עובדי העגל ואת עובדי פעור, לעמוד בתוקף מול עדת קורח, ואף לומר לבני גד ולבני ראובן שהם "תרבות אנשים חטאים".

ענווה אין פירושה ביטול המעלות של האדם. העניו מכיר היטב את תכונותיו, ובכלל זה מעלותיו, אלא שברור לו כי כל מעלותיו אינן שלו, אלא מה שנתן לו הקב"ה. הוא סבור שאילו התכונות האלה היו ניתנות ליהודי שני, היה הלה גדול ממנו. גם התוקף אינו שלו אלא של הקב"ה, וכשהדבר נוגע לכבוד ה', לתורה ולמצוות – צריך להשתמש בו.

עם זה ראינו שכאשר משה ואהרון הותקפו אישית, אמרו "ונחנו מה?". כשמדובר בכבוד האישי, על האדם להתעלות עליו, לוותר על עלבונו ולנהוג סבלנות רבה כלפי כל אדם, ולא להתבלט אלא להגדיל כבוד אחרים (אך אין זה אומר שעליו לוותר על דברים החיוניים לו, כמו תורה ופרנסה, או לתבוע את מה שחייבים לו). וכפי שאנו מבקשים בסיום תפילת העמידה, שנזכה להגיע להרגשה ש"ונפשי כעפר לכול תהיה (ובזכות זה) פתח ליבי בתורתך".

מקורות: סוטה ה,א. ילקוט שמעוני בהעלותך רמז תשלט. רמב"ם הל' דעות פ"ב ה"ב-ג. ספר חסידים סי' טו. ארחות צדיקים שער ב. שו"ע אדמו"ר הזקן או"ח קנו,ג וש"נ. לקוטי שיחות (בלה"ק) א,256. 'אמרי שמאי' בהעלותך אות קיז.