העם היהודי היה אמור להיות האחרון שמתרגש מרוחות חולפות. על כל איום ומהומה יש לנו תשובה קולעת: "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה". מניין אפוא קוצר-הרוח?
השבוע נכנסנו לחודש ניסן, ואווירת חג-הפסח המתקרב כבר אופפת אותנו מכל עבר. מנקים את הבית מחמץ, אופים מצות, נערכים לשולחן הסדר. מיליוני יהודים בארץ ובתפוצות מתכוננים לחוות מחדש את החג היהודי העתיק ביותר – חג יציאתנו מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה.
האם אתם מכירים עוד עם בעולם שחוגג באינטנסיביות כזאת חג בן יותר משלושת-אלפים ושלוש-מאות שנים? היש עוד אומה ולשון שיש לה זיכרון היסטורי ארוך כל-כך, ומערכת מגובשת של מצוות, הלכות ומנהגים, שיכולה לחבר המוני בני-אדם החיים בימינו עם אירוע שהתרחש לפני שנים רבות כל-כך?
במובן זה אנחנו עם יחיד ומיוחד. כל ילד יהודי נושא עמו מורשת בת יותר משלושת-אלפים שנה, ובכך ניתנת לנו פרספקטיבה שמעמידה באור הנכון את האירועים השוטפים. מה ערכן של סערות היום-יום מול הקיום היהודי הנצחי!
התהפכו היוצרות
העם היהודי היה אמור להיות האחרון שמתרגש מרוחות חולפות. על כל איום ומהומה יש לנו תשובה קולעת: "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה". אפילו בשיאם של ימי השואה הנוראים נהגו היהודים לשאוב עידוד מפתגם ביידיש: "מיר וועלן זיי איברלעבן" – משפט שקשה לתרגמו מילולית, אבל משמעותו היא: אנחנו נחיה ונתקיים גם אחרי שהם כבר ייעלמו. עינינו צריכות להיות נשואות לעתיד, שאליו מתקדם מסעו ארוך-השנים של עמנו, ולא להיבהל מכל משב-רוח.
והנה מתחולל כאן היפוך יוצרות מושלם. אויבינו מאמצים אסטרטגיה ארוכת-טווח, ואילו בנו ניכרים עצבנות וקוצר-רוח שקשה להסבירם. הערבים מדברים בגלוי על יעדם הסופי למחוק את ישראל מהמפה. הם אינם מרימים ידיים נוכח העובדה שכרגע הדבר נראה בלתי-מציאותי. הם מוכנים לחכות עשר, עשרים או חמישים שנה. יש להם סבלנות. בינתיים ינסו להחלישנו, לקרוע מאיתנו עוד חבל-ארץ, לשבש את החיים באמצעות טרור, עד שתבוא ההזדמנות לסלק את 'ההתנחלות היהודית' מהמרחב הערבי (היו-לא-תהיה).
הם חיים בתנאים קשים ועלובים. סובלים מרעב, ממחלות, ממערכת חינוך כושלת, מכלכלה מפגרת – ויש להם זמן. ואילו אנחנו חיים באחת המדינות המתקדמות בעולם, ממוקמים בצמרת ההתפתחות המדעית והטכנולוגית, משגרים לוויינים לחלל – אבל אחוזי-תזזית מהעובדה ש'תהליך השלום' תקוע. למה דווקא אנחנו אמורים להיות מוטרדים מזה, ולא מי שבאמת זקוקים לשלום כדי שיוכלו להתחיל לחיות כבני-אדם?!
חיבור לעוגן
העצבנות הזאת וחוסר היכולת להצטייד בסבלנות היא הגורמת לקריסה הבלתי-נתפסת בעמדות הישראליות. רק לפני שנה הצהרנו שלא נישא וניתן כלל עם ממשלה שהחמאס חלק ממנה. האמת היא שאין הבדל מהותי בין הפתח לחמאס. לכל היותר יש להם טקטיקה שונה, אבל שני הארגונים שוללים באותה מידה את זכות קיומנו. ובכל-זאת, היה היגיון רב בעמדה שלא ננהל שום דו-שיח עם מי שאינו מכיר בזכותנו להתקיים. מה קרה אפוא שפתאום העמדה הישראלית נשמעת מגומגמת, רופסת, ועוד מעט כבר נשמע את ההסברים הרגילים ש"שלום עושים עם אויבים" וכו'.
אולי הדבר נובע מכך שקובעי המדיניות, והתקשורת הנושפת בעורפם, התנתקו ממקורות-הנצח של העם היהודי, ואיבדו את אורך-הרוח ואת ההתמקדות במטרה. בלי העוגן האיתן של תורת ישראל והמסורת היהודית, אין הספינה יכולה לעמוד ברוח, והיא מיטלטלת כנטולת-כיוון עם כל גל חולף.
אבל חודש ניסן הוא חודש הניסים. כשם שעברנו את פרעה ואת כל הטלטלות שפקדו את עמנו לאורך השנים, כך נעבור גם את תקופת הבלבול הנוכחית. "בניסן נגאלו", אמרו חז"ל, "ובניסן עתידים להיגאל". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
