נושאים נוספים
	התקשרות 661 - כל המדורים ברצף
	התפילה אחר אמירת ה'"נשיא" אין כדוגמתה בשאר התפילות
	ללמוד מהנהגת בני-ישראל במצרים
	'הפצה' מעל גלי האתר (ב)
	פרשת ויקרא
	שואלין ודורשין בהלכות הפסח (ב)
	לוח השבוע

גיליון 661, ערב שבת קודש פרשת ויקרא, ד' בניסן ה'תשס"ז (23.03.2007)

 דבר מלכות

התפילה אחר אמירת ה'"נשיא" אין כדוגמתה בשאר התפילות

תפילה ובקשה זו, על עניין הכי נעלה, נאמרת לא רק על-ידי יחידי-סגולה, אלא כל-אחד-ואחד מישראל אומר תפילה ובקשה הכי נעלית זו * מזה מובן גודל העילוי דקרבנות הנשיאים – שפעולתם החד-פעמית מאפשרת שיאירו על כל אחד ואחד מישראל כל ניצוצין קדישין וכל האורות הקדושות דכל י"ב השבטים * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. לכל לראש יש להתחיל בעניין השייך לתפילות הסמוכות להתוועדות – שחרית ומוסף שלפני ההתוועדות, ומנחה שלאחרי ההתוועדות:

תפילת "אב הרחמים" בין שחרית למוסף, ותפילת "צדקתך צדק" במנחה – אין אומרים בשבת שחל ביום שאין אומרים בו תחנון¹. כלומר, גם בשבתות אלו נעשית הפעולה הקשורה עם התפילות שהן בדוגמת העניין דתחנון, ואדרבה, מכיוון שפעולה זו נעשית מצד מעלת היום, ללא צורך בתפילת בן-אדם, הרי זה באופן נעלה יותר, עד לתכלית השלימות.

וכמו כן ביום השבת-קודש זה, שאין אומרים בו תפילות אלו – כפסק-דין אדמו"ר הזקן בשולחן-ערוך², "נוהגין במדינות אלו שבכל חודש ניסן אין אומרים תחנון... ולא 'צדקתך צדק' שבמנחה בשבת... (והוא הדין שאין אומרים 'אב הרחמים')... וסמכו על מה שאמרו חכמים שבא' בניסן התחילו הנשיאים להקריב את קרבניהם לחנוכת המזבח נשיא אחד ליום עד י"ג ניסן, וכל נשיא ביום שהקריב קרבנו היה יום-טוב שלו, וערב פסח הוא יום-טוב לכל ישראל שהיו מקריבין הפסח, ואין כאן פנוי אלא יום י"ג שלא היה בו יום-טוב, ואחר-כך ח' ימי הפסח הם ימים-טובים, אם כן יצא רוב החודש בקדושה, לפיכך נוהגין לעשות כולו קודש כעין יום-טוב כו'".

וכן כותב רבינו הזקן בסידורו³, השווה לכל נפש, בנוגע לימים שאין אומרים בהם תחנון – "כל חודש ניסן".

ומכיוון שאין אומרים בו תחנון, אין אומרים בשבתות שבו "אב הרחמים" ו"צדקתך צדק", כמו שכתב רבינו הזקן בסידורו.

ב. והנה, עצם המנהג שאין אומרים תחנון (וכן "אב הרחמים" ו"צדקתך צדק" בשבת) בי"ב ימים ראשונים דחודש ניסן מצד קרבנות הנשיאים – מורה על תוקף הפעולה דקרבנות הנשיאים:

קרבנות הנשיאים הוא עניין חד-פעמי שהיה אך ורק בחנוכת המזבח כשהוקם המשכן, לפני בית ראשון וכו', ומאז לא מצינו דוגמתו במשך כל הדורות שלאחרי זה ואף-על-פי-כן, בעניין זה קבעו זכר עד סוף כל הדורות – שמידי שנה בשנה אין אומרים תחנון בימים אלו, מצד היום-טוב של הנשיא שהקריב בו ביום בעת חנוכת המזבח.

ולאידך, ישנם עניינים רבים שהיו באופן תמידי (לא רק באופן חד-פעמי) שלא קבעו להם זכר לכל הדורות, שכן, רק בעניינים אחדים קבעו חיוב של זכר, כמו: "זכר ליציאת מצרים", או דברים שקבעום כזכר למקדש – שלא בערך לגבי ריבוי העניינים שהיו באופן תמידי, שלא נקבע להם זכר.

ומזה מובן גודל ותוקף הפעולה דקרבנות הנשיאים – שלמרות היותו עניין חד-פעמי, מכל-מקום, נקבע זכר לכל הדורות, שאין אומרים תחנון בימים אלו, ולא עוד, אלא שכתוצאה מזה נפעל גם בנוגע לכל חודש ניסן, ש"נוהגין לעשות כולו קודש כעין יום-טוב", מצד הפעולה דקרבנות הנשיאים.

ובטעם הדבר יש לומר – מכיוון שקרבנות הנשיאים הוא עניין דחנוכת המזבח, שזהו היסוד לכללות עניין עבודתם של ישראל במשך כל הדורות בגילוי והמשכת אלוקות, שזהו עניין ד"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"⁴.

ג. ויש להוסיף, שהפעולה דהקרבת הנשיאים מתבטאת לא רק בזכר דאי-אמירת תחנון (כולל העניין החיובי שנפעל מצד מעלת היום, כנ"ל), אלא גם במנהג "לקרות פרשת הנשיא שהקריב בו ביום"⁵.

ועוד עניין בזה – בנוגע ל"יהי רצון" שאומרים אחר אמירת הנשיאים: "יהי רצון מלפניך כו' שבאם אני עבדך משבט (פלוני) שקראתי בתורתך פרשה של הנשיא היום, אזי יאירו נא עלי כל ניצוצין קדישין וכל האורות הקדושות הכלולות בקדושת זה השבט, להבין ולהשכיל בתורתך וביראתך לעשות רצונך כל ימי חיי, אני וזרעי וזרע זרעי מעתה ועד עולם אמן".

ונקודת העניין – תפילה ובקשה על דבר הכי נעלה, שלא מצינו דוגמתו בשאר תפילות:

א) "יאירו נא עלי כל ניצוצין קדישין וכל האורות הקדושות הכלולות בקדושת זה השבט",

ב) לא רק כל הניצוצין וכל האורות דשבט אחד, אלא גם כל הניצוצין וכל האורות דכל השבטים – דמכיוון שמתפללים תפילה זו בכל י"ב הימים דקרבנות הנשיאים, נמצא, שתוכן הבקשה היא בנוגע להארת כל ניצוצין קדישין וכל האורות הקדושות דכל י"ב השבטים, הכוללים את כל ניצוצות הקדושה שבכל הבריאה כולה, שכן, תכלית ומטרת הבריאה כולה היא "בשביל ישראל", ובמילא, כל ניצוצות הקדושה שייכים לישראל, "גוי קדוש"⁶.

ג) יאירו נא עלי כל ניצוצין קדישין כו'" – באופן של גילוי,

ד) ועד שיפעל גם בנוגע לעבודה בפועל – "להבין ולהשכיל בתורתך וביראתך לעשות רצונך", שזהו כללות "מעשינו ועבודתינו"⁷, הן בענייני תורה ומצוותיה, והן בענייני הרשות, "כל מעשיך יהיו לשם שמים"⁸ ו"בכל דרכיך דעהו"⁹, שכן, בכל רגע שקיימת מציאותו צריך לשמש את קונו, "אני נבראתי לשמש את קוני"¹⁰.

ה) ובאופן דפעולה נצחית – "כל ימי חיי אני וזרעי וזרע זרעי מעתה ועד עולם".

ו) ומסיימים – "אמן", שעניינו לאמת את הדבר באופן של קיום ותוקף¹¹, על-דרך ובדוגמת נצחון המלחמה על-ידי הגיבורים¹².

והפלא הכי גדול – שתפילה ובקשה זו, על עניין הכי נעלה, נאמרת לא רק על-ידי יחידי-סגולה, או רבי-סגולה, כלומר, יהודים בעלי מעלה מיוחדת כו', אלא, כפי שנקבע ב"מנהג ישראל תורה היא"¹³ שכל-אחד-ואחד מישראל, יהיה מי שיהיה, אומר תפילה ובקשה הכי נעלית זו!

ומכיוון ש"תורת אמת" ("מנהג ישראל תורה היא") קובעת שכל אחד ואחד מישראל צריך לומר תפילה ובקשה זו, ועד שיש בה העילוי דתפילת הציבור, שאינה נמאסת, ח"ו, "הן א-ל כביר ולא ימאס"¹⁴, אלא מתקבלת ופועלת פעולתה כו' – הרי מובן, שקיומה של תפילה זו שייך ואפשרי בדרך הטבע (שהרי אין מתפללין על מעשה ניסים¹⁵) אצל כל אחד ואחד מישראל גם בחושך כפול ומכופל דזמן הגלות.

ומזה מובן גודל העילוי דקרבנות הנשיאים – שפעולתם החד-פעמית מאפשרת שיאירו על כל אחד ואחד מישראל כל ניצוצין קדישין וכל האורות הקדושות דכל י"ב השבטים, גוי קדוש, ויפעלו בנוגע לעבודתו בתורה וביראה ובקיום רצונו ית'!

ד. ועוד עניין בזה – בנוגע ליום השבת שבי"ב ימים ראשונים דניסן שבהם הקריבו קרבנות הנשיאים:

יום השבת דקרבנות הנשיאים פועל ומשפיע על שאר הימים דקרבנות הנשיאים – הן בנוגע לימים שלפני זה, שעלייתם ושלימותם, באופן ד"ויכולו"¹⁶, כיליון ותענוג¹⁷, נעשית ביום השבת, והן בנוגע לימים שלאחרי זה, שמתברכים מיום השבת, "מיני מתברכין כולהו יומין"¹⁸.

ומזה מובן, שכל האמור לעיל בנוגע לפעולה דקרבנות הנשיאים, כמבואר בנוסח ה"יהי רצון" – הרי זה בהדגשה יתירה ביום השבת, הכולל את הקרבנות דכל הנשיאים.

ה. ומזה באים לקיומה של התפילה העיקרית שאומרים כמה פעמים ביום, לפני ולאחרי ה"יהי רצון" דאמירת הנשיאים – התפילה על הגאולה, "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", שבוודאי ובוודאי מתקיימת גם תפילה זו תיכף ומיד, ובפרט כשנמצאים בחודש ניסן, "חודש של גאולה, שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידין ליגאל, שנאמר¹⁹ כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"²⁰.

ובפשטות – שתיכף ומיד יוצאים כל בני-ישראל מהגלות, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"²¹, "קהל גדול ישובו הנה"²² – לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש, להר הקודש ולבית-המקדש.

ובדרך ממילא, הרי, בבוא חג הפסח דשנה זו [...] – "נאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים אשר יגיע דמם על קיר מזבחך לרצון"²³.

וכל זה – במהרה בימינו ממש, ובלשון המכילתא²⁴ "לא עיכבן המקום כהרף עין", ולא עוד, אלא שעניין זה הובא גם בפירוש רש"י על התורה²⁵, "אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא"²⁶, היינו, ש"לא עיכבן המקום כהרף עין" כפשוטו ממש, ובאופן ד"אמן", "נצוחייא"²⁷, ומתוך שמחה וטוב לבב.

* * *

ו. בהמשך להאמור לעיל במעלת קרבנות הנשיאים המודגשת בנוסח ה"יהי רצון", שאצל כל אחד ואחד מישראל שייך שיאירו אצלו כל ניצוצין קדישין דכל י"ב השבטים – נשאלת לכאורה שאלה פשוטה:

נוסח התפילה הוא: "באם אני עבדך משבט פלוני... אזי יאירו נא עלי כו'", כלומר, שגילוי הניצוצין קדישין והאורות הקדושות דזה השבט אינו אלא באם הוא שייך לשבט זה, מה-שאין-כן אם הוא משבט אחר, אינו מקבל, לכאורה, את הניצוצין והאורות דשבט זה, ומכיוון שכן נמצא, שמקבל רק את הניצוצין והאורות דשבט אחד בלבד, השבט שלו – דלא כאמור לעיל שכל אחד ואחד מישראל יכול לקבל את כל הניצוצין והאורות דכל י"ב השבטים?!

ומכאן באים לשאלה נוספת: הייתכן שבין י"ב הפעמים דאמירת ה"יהי רצון", יש רק פעם אחת ויחידה שתפילה זו היא בהתאם לאמיתתם של דברים – אך ורק ביום שבו קורין פרשת הנשיא דשבט שלו ואילו שאר י"א פעמים דאמירת ה"יהי רצון", בוודאי אינם בהתאם לאמיתתם של דברים, מכיוון שכל אחד ואחד מישראל אינו שייך כי אם לשבט אחד בלבד?!

ז. ויובן על-פי הביאור בהוראת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע לגיסו הרמ"ה הכהן (בעל אחותו, בתו של אדמו"ר מהר"ש) לומר ה"יהי רצון" שאחר הנשיא, באומרו, שאפילו כהן ולוי צריכים לאומרו, כי זה שייך לעיבור²⁸.

ובהקדמה – שעיקר הקושייה בנוגע לאמירת ה"יהי רצון" היא בנוגע לכהן ולוי:

בנוגע לישראלים – מכיוון שאינם יודעים לאיזה שבט שייכים הם, יש מקום לתפילה "באם אני עבדך משבט פלוני שקראתי בתורתך פרשה של הנשיא היום"; כל השאלה היא, אפוא, מצד אמיתתם של דברים, כלומר, הייתכן שי"א פעמים (מלבד פעם אחת ויחידה) תהיה אמירת תפילה זו באופן שאינו בהתאם לאמיתתם של דברים, מכיוון שאינו שייך לכל י"א השבטים הנ"ל.

אמנם, בנוגע לכהן ולוי – הרי, מכיוון שחייבתו תורה לישא את כפיו, ואם אינו עולה לדוכן "הרי זה כעובר על שלוש עשה" (אם כי "ביטל מצוות עשה אחת")²⁹, אף-על-פי ש"זר שנשא את כפיו... עובר בעשה³⁰, וכמו כן בנוגע לאמירת הברכה, שספק ברכות להקל משום חשש ברכה לבטלה³¹ נמצא, שתורת-אמת קובעת שהוא כהן. ועל-דרך זה בנוגע ללוי – שרק הוא יוצק מים על ידי הכהן לפני שנושא את כפיו³², ולא ישראל סתם (אלא אם כן בכור, "ואם אין שם לוי יצוק בכור פטר רחם"³²), היינו, ש"תורת אמת" קובעת שהוא לוי.

ומכיוון שכן, הרי, כהן ולוי אינם יכולים לומר כלל "באם אני עבדך משבט פלוני" (לא רק שי"א פעמים אין תפילה זו מכוונת לאמיתתם של דברים, כבישראלים), מכיוון שתורת אמת קובעת שהם משבט לוי, שלא נזכר כלל בין י"ב הנשיאים?!

והביאור בזה – כדברי כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע – שאמירת ה"יהי רצון" שייכת לעיבור, כלומר, גם כהן ולוי שהוא משבט לוי, יכול לומר "באם אני עבדך משבט פלוני", מכיוון שייתכן שיהיה בו גם משבט פלוני בבחינת עיבור³³.

ועל-פי זה מתורצת גם השאלה בנוגע לישראלים – שאין זה באופן שי"א פעמים נאמרת תפילה זו באופן שמושלל לגמרי מצד אמיתתם של דברים, שכן, גם מי שהוא משבט פלוני, שייך שיהיה בו גם משבט אחר בבחינת עיבור (או גלגול כו'), ולא רק משבט אחד נוסף, אלא גם מכמה שבטים, עד ששייך שיהיה בו מכל י"ב השבטים.

ועל-פי זה אתי שפיר האמור לעיל שאצל כל אחד ואחד מישראל שייך שיאירו כל ניצוצין קדישין וכל האורות הקדושות דכל י"ב השבטים.

ונוסף לזה, ישנו העניין דהתכללות השבטים זה מזה, שלכן, יש לכל אחד ואחד מישראל שייכות וודאית (לא רק מצד אפשרות של עיבור) לכל י"ב השבטים. אלא שאף-על-פי-כן אומרים "באם אני עבדך משבט פלוני" – שאז, שייכותו לניצוצין והאורות דשבט זה היא ביתר שאת וביתר עוז מאשר מצד התכללות השבטים, כפשוט³⁴.

ח. ויש להוסיף בזה, שכן הוא גם בנוגע לניצוצין והאורות דשבט לוי, שלא הקריב בין הנשיאים:

ובהקדים – שלא ייתכן לומר שיאירו כל הניצוצין קדישין וכל האורות הקדושות דכל י"ב השבטים, ולא יאירו, ח"ו, הניצוצין והאורות דשבט לוי, המובחר שבשבטים!

ויש לומר הביאור בזה³⁵:

עניינו של שבט לוי הוא – "נתונים לאהרון ולבניו מתוך בני ישראל לעבוד את עבודת בני ישראל וגו'"³⁶, ה' פעמים בני ישראל נאמר בפסוק, כנגד ה' סוגים כלליים דבני-ישראל, כמו שכתב בעל-הטורים.

ונמצא, שכללות העבודה דכל י"ב השבטים, ובנידון-דידן, קרבנות י"ב הנשיאים – נעשית על-ידי שבט לוי , "כוהנים בעבודתם ולוויים בדוכנם", כולל גם "ישראל במעמדם" – לא מצד שייכותם לשבט פלוני, כי אם, בתור "אנשי מעמד", "שלוחי כל ישראל לעמוד על הקרבנות"³⁷.

[ולהעיר, שכשם שאצל ישראלים ישנו מצב ד"ישראל במעמדם", שעל-ידם נעשית ההקרבה כו' – כמו כן לאידך גיסא, שגם אצל כוהנים ולוויים ישנו מצב שהם בעלי הקרבן, וההקרבה נעשית על-ידי אחרים, כולל "ישראל במעמדם"].

ועל-פי זה מובן שבניצוצין קדישין והאורות הקדושות די"ב השבטים נכללים גם הניצוצין והאורות דשבט לוי – מכיוון שכל עניינו של שבט לוי הוא "נתונים גו' מתוך בני ישראל גו'".

ט. והנה, נוסף על האמור לעיל אודות כללות העניין דאמירת הנשיאים והיהי-רצון כו', ישנו עניינו הפרטי של הנשיא המקריב ביום זה, ובנידון-דידן, חמישי בניסן, קרבנו של הנשיא דשבט שמעון.

ובהקדמה:

אף-על-פי שנתבאר לעיל שאצל כל אחד ואחד מישראל שייך שיאירו כל הניצוצין וכל האורות דכל שבטי ישראל, "גוי קדוש" – הרי, מובן וגם פשוט, שביום מסויים זה מודגשת הארת הניצוצין והאורות דשבט המקריב בו ביום, ובנידון-דידן, "באם אני עבדך משבט שמעון שקראתי בתורתך פרשה של הנשיא היום וכו'".

והעניין בזה – על-פי הידוע³⁸ בביאור מאמר רז"ל³⁹ "אבוך במאי הווי זהיר טפי", שלכל נשמה יש מצווה פרטית, עבודה פרטית, כוונה פרטית, כוונה ושליחות פרטית כו', שנעשית "שער" – "זה⁴⁰ השער לה' צדיקים ("ועמך כולם צדיקים"⁴¹) יבואו בו"⁴² – לכל שאר ענייני העבודה, שכולם מאירים על-ידי המצווה הפרטית שבה "זהיר טפי", "זהיר" גם מלשון זוהר ואור⁴³. ומזה מובן גם בענייננו, שהארת הניצוצין והאורות של הנשיא המקריב ביום זה, נעשית "שער" לכל הניצוצין והאורות דכל השבטים (וכן בנוגע לכל שאר ענייני העבודה), שעניינו – לא רק בבחינת "מראה מקום" בלבד, כי אם, שבעניין זה צריכה להיות עיקר העבודה, "זהיר טפי" כפשוטו.

ובהתאם לכך, יש להתעכב על עניינו המיוחד של השבט שהנשיא שלו הקריב בחמישי בניסן – שבט שמעון – כדי ללמוד מזה הוראה בעבודת כל אחד ואחד מישראל, כדלקמן.

י. עניינו של שמעון בפשוטם של כתובים – מצינו בברכתו של יעקב לשמעון.

התחלת ברכת יעקב לשמעון היא – "שמעון ולוי אחים"⁴⁴, אשר, כללות עניין זה יש לבארו גם למעליותא:

"שמעון" – מדגיש לכל לראש את תוכנו של שם זה, "שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש"⁴⁵, המורה על מהותו וכו' – כמפורש בקרא⁴⁶ "כי שמע ה' וגו' ותקרא שמו שמעון", ובמילא, כאשר קוראים אותו בשם "שמעון" במשך כל ימי חייו, ובנידון-דידן, בברכתו של יעקב, הרי זה מדגיש, לכל לראש, את התוכן דשם זה.

והרי עניין זה הוא למעליותא – "שמע ה' וגו' ויתן לי גם את זה".

ויש להוסיף, שבמעלת שמעון יש עילוי גם ביחס למעלת ראובן:

אף-על-פי שראובן קדם לשמעון, "בכור ישראל"⁴⁷, ומה גם שלא היו נגדו הטענות שהיו נגד שמעון (כפשטות הכתובים על-פי פירוש רש"י), וכן הוא בתוכן עניינם ברוחניות⁴⁸, שראובן הוא עניין הראייה, על-שם "כי ראה ה' גו'"⁴⁹, ושמעון הוא עניין השמיעה, "כי שמע ה' גו'", מעלת הראייה גדולה יותר ממעלת השמיעה (כידוע הראיה וההוכחה מהלכות עדות)⁵⁰ – הרי, לאידך גיסא, מודגשת כאן מעלתו של שמעון לגבי ראובן, שכן, גם מצד עניין השמיעה בלבד ("כי שמע ה'"), נעשה העניין ד"ויתן לי גו'", מבלי שיהיה צורך בעניין הראייה ("כי ראה ה' ") דווקא.

וממשיך, "שמעון ולוי אחים" – הדגשת העניין דאהבת ישראל ואחדות ישראל.

ויש להוסיף בזה:

"שמעון ולוי" – הם ב' דרגות שונות, מן הקצה אל הקצה: "שמעון" על-שם "כי שנואה אנוכי", תכלית הירידה; ו"לוי" – על-שם "ילוה אישי אלי"⁵¹, תכלית העילוי.

וזהו החידוש שבדבר – שמבלי הבט על ריחוק הערך שביניהם, נעשים "שמעון ולוי אחים", אהבת ישראל ואחדות ישראל, ועד כדי כך גדולה האחדות – שהכתוב מקדים שמעון ללוי.

ובלשון רבינו הזקן בתניא פרק לב – "מי יודע גדולתן ומעלתן בשורשן ומקורן באלוקים חיים, בשגם שכולן מתאימות ואב אחד לכולנה, ולכן נקראו כל ישראל אחים כו'".

והעיקר – בנוגע לעבודה בפועל – "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"⁵², "שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו ולכן נקראים בשם בריות בעלמא, צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה, וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה'".

ועל-דרך זה מובן גם בנוגע לב' הבחינות ד"שמעון" ו"לוי" שבכל אחד ואחד מישראל – שאף שידע איניש בנפשיה שלפעמים נמצא במעמד ומצב ד"שמעון", "כי שנואה גו'", אין לו להתייאש חס-ושלום, ביודעו שלאמיתתו של דבר "שמעון ולוי אחים", שכן, "גם בשעת החטא היתה באמנה אתו יתברך"⁵³, אלא, שצריך לגלות זאת בעבודה בפועל כו'.

יא. ועוד עניין בזה – מצד הקביעות דחמישי בניסן (שבו הקריב הנשיא דשבט שמעון) ביום השבת:

שבת – הוא עניין התענוג, כמו שכתוב⁵⁴ "וקראת לשבת עונג", ויתירה מזה – "המענג את השבת"⁵⁵, היינו, שיהודי מוסיף עוד יותר בבחינת התענוג דיום השבת.

ועל-פי זה מובן העילוי המיוחד שניתוסף בעבודה ד"שמעון ולוי אחים", אהבת ישראל ואחדות ישראל, מצד הקביעות ביום השבת – שעניין זה נעשה מתוך תענוג, כולל גם מתוך שמחה וסבר פנים יפות כו', שעל-ידי זה ניתוסף יותר בהצלחת העבודה, כמובן וגם פשוט.

יב. ויש להוסיף בכל האמור לעיל בנוגע לעבודה השייכת לשבט שמעון, ועל-דרך זה בנוגע לעבודה השייכת לשאר השבטים – בימינו אלה:

בליקוטי-תורה ריש פרשתנו נתבאר העניין ד"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור", ומסיים, "והנה התורה היא נצחית ושייך בחינות אלו גם עכשיו", מצד "בחינת אתפשטותא דמשה שבכל אדם", היינו, שאצל כל אחד ואחד מישראל שייך העניין ד"ויקרא אל משה וגו'", כמבואר שם בארוכה.

ועניין זה מהווה תוספת עידוד ונתינת-כוח לכל אחד ואחד מישראל – גם בנוגע לעבודת הימים שבהם ישנו העניין דקרבנות הנשיאים, בהתאם לעניינו המיוחד דכל שבט ושבט.

והעיקר – שעל-ידי זה זוכים לחנוכת המזבח בבית-המקדש השלישי, בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש, כאמור, "לא עיכבן המקום כהרף עין", תיכף ומיד ממש.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת ויקרא, ה' בניסן ה'תשמ"ז. 'תורת-מנחם' – התוועדויות' תשמ"ז, כרך ב, עמ' 749-738 – בלתי מוגה)

------------

1)    שו"ע אדה"ז או"ח הל' שבת סו"ס רפ"ד. וסו"ס רצב.

2)    או"ח הל' פסח סתכ"ט ס"ח-ט.

3)    לפני "למנצח גו' יענך".

4)    תרומה כה,ח. וראה ד"ה באתי לגני ה'שי"ת בתחלתו.

5)    שו"ע אדה"ז שם סט"ו.

6)    יתרו יט, ו.

7)    לשון אדה"ז בתניא רפל"ז.

8)    אבות פ"ב מי"ב. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.

9)    משלי ג,ו. וראה רמב"ם שם, שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ב.

10)  משנה וברייתא סוף מס' קידושין.

11)  ראה אנציק' תלמודית בערכו. וש"נ.

12)  ראה ברכות נג,ב. נזיר בסופה.

13)  ראה תוד"ה נפסל – מנחות כ,ב. וראה לקו"ש חכ"ב עמ' 56 הערה 2. וש"נ.

14)  איוב לו,ה. וראה שו"ע אדה"ז או"ח רסנ"ב, וסוסק"א.

15)  ראה ברכות נד,א. שם ס,א. רמב"ם הל' ברכות פ"י הכ"ב.

16)  בראשית ב,א. וראה לקו"ת בהר מא,א. ובכ"מ.

17)  ראה אוה"ת להצ"צ עה"פ. ועוד.

18)  זח"ב סג,ב. פח,א.

19)  מיכה ז,טו.

20)  שמו"ר פט"ו, יא.

21)  בא י,ט.

22)  ירמיהו לא,ז.

23)  נוסח ברכת "אשר גאלנו" בהגש"פ, מפסחים קטז,ב.

24)  בא יב,מא. שם מב.

25)  שם,מא.

26)  פרש"י בראשית ג,ח. ועד"ז בכ"מ.

27)  ראה ויק"ר פכ"ד ג. פ"ל, ב.

28)  "היום יום" א' ניסן, ר"ח.

29)  רמב"ם הל' נשיאת כפים בסופן. שו"ע אדה"ז או"ח הל' נשיאת כפים סקכ"ח ס"ג.

30)  שו"ע אדה"ז שם ס"ב.

31)  לשון אדמוה"ז באגה"ת פי"א. וראה אנציק' תלמודית ערך ברכות עמ' דש ואילך. וש"נ.

32)  שו"ע אדה"ז שם ס"י.

33)  ראה תניא ספי"ד.

34)  ראה גם לקו"ש חכ"ג עמ' 59 הערה 51.

35)  לשלימות העניין – ראה גם 'התוועדויות' תשמ"ה ח"ג עמ' 1760.

36)  בהעלותך ח,יט.

37)  רמב"ם הל' כלי המקדש רפ"ו.

38)  סה"ש ה'ש"ת עמ' 22. ועוד.

39)  שבת קיח, סע"ב.

40)  תהילים קיח,כ.

41)  ישעיהו ס,כא.

42)  ראה זח"א ז,ב ואילך.

43)  סה"מ תש"ח עמ' 240. ועוד.

44)  ויחי מט,ה.

45)  שעהיוה"א בתחילתו.

46)  ויצא כט,לג.

47)  וארא ו,יד.

48)  ראה תו"א ר"פ ויחי. ובכ"מ.

49)  ויצא שם,לב.

50)  ראה לקו"ש ח"ו עמ' 121. וש"נ.

51)  ויצא שם,לד.

52)  אבות פ"א מי"ב.

53)  תניא ספכ"ד.

54)  ישעיהו נח,יג.

55)  שבת קיח סע"א.