גיליון 659, ערב שבת קודש פרשת תשא / פרה, י"ט באדר ה'תשס"ז (09.03.2007)
דבר מלכות
"רצוא ושוב" עד אין סוף
יהודי אינו יכול לנוח ולהישאר על מקום אחד, אלא עליו להתעלות עוד ועוד, וללכת מחיל אל חיל * לאידך גיסא, לאחר שהשיג את הדרגה הגבוהה החדשה, תפקידו להורידה למטה, שתהיה אצלו באופן של התיישבות * אולם תיכף ומיד לאחר מכן נעשה אצלו רצון חדש ורצוא לקבל עוד יותר, כי "מי שיש לו מנה רוצה מאתיים" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. ידוע הביאור1 בזה שפרשת פרה נקראת "זאת חוקת התורה" (ולא "זאת חוקת הפרה"), כי "מצוות1 פרה אדומה הוא כללות התורה", בזה משתקף בגלוי העניין דרצוא ושוב שעליו מיוסד כללות עבודת התורה והמצוות:
מעשה הפרה כלול (בכלל) משני עניינים א) שריפת הפרה לאפר, ב) "ונתן עליו מים חיים אל כלי"2, וערבו את האפר עם המים, ומזה היזו על הטמא-מת בכדי לטהרו.
שני עניינים אלו (שריפת הפרה לאפר ומים) הינם שני הקווים דרצוא ושוב, העלאה והמשכה: שריפת הפרה על-ידי אש היא תנועה דרצוא (העלאה) – כפי שאש נמשך (בטבעו) מלמטה למעלה, ולולא דבר גשמי שבו נאחז האש, היה האש עולה מלמטה למעלה, (לשורשו ומקורו ביסוד האש)3. מים הם תנועה דשוב (המשכה) – מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך4, וכאשר המים נמצאים במקום מישור (במקום הנמוך) – הרי הם עומדים במקומם (בהתיישבות), לא כהאש שנמשך למעלה כל הזמן. ובכדי שתהיה הטהרה (על-ידי פרה אדומה) צריכים את החיבור דשתי התנועות.
וזהו הטעם לכך שמצוות פרה אדומה היא "חוקת התורה" – כי "על5 ב' עניינים אלו דרצוא ושוב [כללות עניין מעשה הפרה6] הוסד כל עיקר התורה והמצוות" – שיהיה החיבור והייחוד דהעלאה והמשכה (רצוא ושוב): להעלות (מלמטה למעלה) את עצמו וחלקו בעולם, ממעמדם הגשמי שיכללו למעלה באלוקות – על-ידי התשוקה ורצוא באהבה כרשפי אש, "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"7, שיקריב את עצמו כקרבן לה', "אדם כי יקריב – מכם קרבן לה'"8, ובכללות – על-ידי עבודת התפילה9; וביחד עם זה להמשיך מלמעלה למטה קדושה ואלקות, ובכללות – על-ידי לימוד התורה (שנמשלה למים4) וקיום המצוות, שממשיכים קדושה למטה.
החל כפי שזה ביהודי עצמו, כנשמה בגוף: החיבור דנשמתו, "נר ה' נשמת אדם"10 ש"חפצה וחשקה בטבעה לידבק בשורשה ומקורה בהקב"ה"11, וגופו שיסודו מעפר, וטבע העפר לרדת למטה.
וכך פועל הוא גם בארץ הלזו הגשמית – הוא מעלה את העולם ממצבו הירוד, ופועל שתהיה ארץ על שם ש"רצתה לעשות רצון קונה"12 (רצוא), וביחד עם זה – ממשיך קדושה בעולם כפי שהוא עומד במקומו (שוב).
וכך שנפעל תכלית כל העניינים – לקשר ולאחד (על-ידי רצוא ושוב) את העליון-עליון ביותר עם התחתון-תחתון ביותר, שהם מתאחדים לאחד עד ליחידו של עולם (נוסף על "אחד" – גם "יחיד"), שדווקא בכוחו ויכלתו לאחד הפכיים (עליון ותחתון, רצוא ושוב), וההפכיים, הרצוא והשוב, מסייעים לזה – כי על-ידי הרצוא ושוב של עליון ותחתון ושל תחתון ועליון נהיה היחוד בשלימות ביניהם13.
ב. היות שרצוא ושוב (שבא בגלוי במצוות פרה אדומה) הוא "עיקר התורה והמצוות" ("חוקת התורה"), וכל יהודי נברא לשמש את קונו14 – הרי מובן, שהעבודה דרצוא ושוב מקיפה את כל בני-ישראל, מגדול שבגדולים עד קטן שבקטנים, וכל הדרגות בעבודתם, הן דנפש האלוקית והן דנפש הבהמית15.
נקודת הביאור בזה: היות שרצוא ושוב הוא "חוקת התורה" – מובן, ש(נוסף על כך שהרצוא ושוב הוא אמצעי שעל-ידו נפעלת הכוונה דתורה-ומצוות (יחוד עליון ותחתון), הרי) בעצם העניין דרצוא ושוב בעצמו נפעלת התכלית דתורה-ומצוות, "שכללות עניין המצוות הוא שעל-ידי זה נמשך לאדם בחינת ומדרגת מה שכתוב בחיות הקודש והחיות רצוא ושוב"16 כמו שנאמר באברהם17 "הלוך ונסוע".
במילים פשוטות: "זאת חוקת התורה" שבכל העניינים (החל) דקדושה – תורה ומצוותיה – יהודי אינו יכול לנוח ולהישאר על עומדו במקום (ודרגה), אלא הוא נמצא בתנועה מתמידה ומרוצה, רצוא ושוב. אין הוא מסתפק לעולם בעבודתו הקודמת, אלא כל הזמן עולה והולך מחיל אל חיל.
[ועל-דרך חיות כפשוטה18: סימן החיות הוא – תנועה מתמדת (כל חי מתנענע19): וגם המשכת החיות היא באופן דרצוא ושוב: הלב ממשיך דם בכל הגוף על-ידי זה שהוא דופק בתמידות בשתי דפיקות (דפיקא דליבא20): כיווץ והתפשטות; וכך הוא גם אצל יהודי בנוגע לתורה-ומצוות – "חיינו ואורך ימינו"].
כאשר הוא נמצא בהתיישבות, אפילו התיישבות דקדושה בעבודתו בתורה ומצוות, אפילו שמגיע למדרגה גבוהה ביותר – אין הוא יכול לנוח, ומטפס ורץ – רץ לדבר מצווה21 – הלאה ומעלה יותר, לפעול עוד יותר בכמות ובאיכות:
ולאידך גיסא: כאשר הוא נמצא בתנועה דרצוא, אין הוא נשאר בזה, אלא שהוא מוריד את זה בשוב – שהדרגה החדשה בעבודה תהיה אצלו בהתיישבות, הרגל נעשה טבע שני, ועד – טבע סתם.
וכאשר גם רצוא נעלה זה נמשך בשוב – איננו מסתפק בזאת (כיוון שרצוא ושוב הרי הם "חוקת התורה" (העיקר דכל התורה והמצוות), לא רק בדרגה אחת בזה, אלא בכל הדרגות), ונעשה אצלו תיכף רצון חדש ורצוא לקבל עוד יותר – מי שיש לו מנה רוצה מאתיים וכו'22, ולאחר מכן – הוא ממשיך זאת בשוב, וכך הלאה ולמעלה יותר, רצוא ושוב דרגה למעלה מדרגה23.
ג. העבודה דרצוא ושוב מתחילה (ככל העניינים) בקדושה, ובזה גופא – בלימוד התורה ("זאת חוקת התורה") (ומזה נשתלשל אחר-כך בכל העניינים, כדלקמן):
א' הדברים העיקריים בלימוד התורה הוא – פלפולא דאורייתא, העמל ויגיעת השכל בתורה עם שקלא וטריא באופן דרצוא ושוב (שכל) – סברות לכאן ולכאן. בקושיות ותירוצים, ולאחר שמקבל תירוץ על הקושיה, הוא מתעמק עוד יותר בעניין ואזי מתעוררת אצלו קושיה יותר נעלית ועמוקה, ולאחר-מכן הוא מתרצה, וכן הלאה.
– ישנו סדר הלימוד והמעלה של לימוד הלכות פסוקות בלי שקלא וטריא, שאז ישנה המסקנה בפועל באופן ברור וגלוי; וישנו הסדר השני בלימוד על-דרך הפלפול ושקלא וטריא לעיונא. ובלשון חז"ל24 – "חריף ומקשה", ו"מתון ומסיק", "עוקר הרים" ו"סיני", "פלפלן" ו"סדרן".
והגם שהעיקר הוא המסקנה להלכה שמפיקים מהשקלא וטריא, והמפלפל מתנהג בפועל על-פי ההלכה (לאחר שנפסקה) כמובן ופשוט, אבל בדרך הלימוד (גם לאחר שנפסקה ההלכה, ועל-אחת-כמה-וכמה לפני שנפסקה) ישנו גם דרך ( – לכתחילה) הפלפול ושקלא וטריא (עד גם לאחרי המסקנא לומדים באופן ד"יגדיל תורה ויאדיר", "דרוש וקבל שכר"25). ואדרבה – דווקא על-ידי היגיעה (בפלפול ושקלא וטריא) ניתוסף בהבנה דתורה26, עד שזה נוגע גם להלכה בפועל (כדלקמן).
וכידוע27 החילוק שבין תלמוד ירושלמי ותלמוד בבלי, שבירושלמי (ויתירה מזה – במשנה) עיקר הלימוד הוא ב"הלכות28 פסוקות בלי פלפול עמוק וארוך כל-כך", מה-שאין-כן בבבלי הרי עיקר העסק "דווקא בפלפול ברוב קושיות ותירוצים כל הלכה ודין בעומק רב [ולכן אומרים חז"ל29 "במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי"] עד שהוציאו לאור כל דבר ודבר לאמיתתו, ונתחדשו מפלפול זה ריבוי דינים מחודשים לגמרי".
דזהו אחד הטעמים לכך שהלכה כבבלי לגבי ירושלמי30 – כיוון שאף שבירושלמי כתובים הלכות פסוקות בלי פלפול (כל-כך), אבל דווקא על-ידי העיון ושקלא וטריא בבבלי, ש"הוא יותר ארוך ומבואר"31, נעשה בירור יותר באמיתת העניינים.
ויש לומר, שזהו הטעם לכך שחיבור וחתימת הבבלי היה "אחר שחיבר ר' יוחנן הגמרא ירושלמית בכמו מאה שנה"32 – בהתאם לסדר הלימוד בפועל, שצריך להיות מן הקל אל הכבד: לכל לראש לומדים הלכות פסוקות (בלי שקלא וטריא) בירושלמי, לאחר מכן – במשך הזמן (מאה שנה – בנידון-דידן) מגיעים לבירור עמוק יותר שמתחדש ונפעל על-ידי שקלא וטריא (בתלמוד בבלי), שלזה צריכים עוד זמן, ולכן היתה חתימת הבבלי (בכמו) מאה שנה לאחר חתימת תלמוד ירושלמי33.
וכסדר הלימוד בפועל – "ליגמר איניש והדר ליסבר"34 (לגרוס שמעתא מרביה כו' והדר ליסבר טעמיה – רש"י). וכפי הסדר שבחינוך הילדים: בן עשר למשנה, בן חמש עשרה לגמרא35.
ולהעיר ולהוסיף, שבדורות האחרונים נתחדש, שמתחילים ללמוד גמרא (פלפולא דאורייתא) עם ילדים עוד לפני בן חמש-עשרה, עד – בסמיכות ממש להזמן שבו מתחילים ללמוד משניות – ויש לומר (אחד מהטעמים לזה) בגלל המעלה הנ"ל שיש ב"רצוא ושוב", שקלא וטריא ופלפול; וזה נתגלה בדורות האחרונים, כשעומדים בסמיכות יותר, עד בסמיכות ממש, להגאולה העתידה – כפי שזה בנוגע לכמה עניינים שמתגלים במשך הדורות כשמתקרבים להגאולה , גם בתור מעין וטעימה דהגילויים שיהיו לעתיד-לבוא, כולל (בנידון-דידן) – שלימות בלימוד התורה, כולל בפלפולא דאורייתא (רצוא ושוב)36.
ד. מעבודת הרצוא ושוב בתורה – נמשך כך גם בשאר ענייני עבודה דבני-ישראל (בענייני קדושה) – שכולם נכללים ב"זאת חוקת התורה" (העניין דרצוא ושוב), החל – מקיום המצוות (תלמוד גדול שמביא לידי מעשה), שנוסף להרצוא ושוב (המשכה והעלאה) בסוגי המצוות (מצוות עשה ומצוות לא תעשה37), הרי גם קיום המצוות עצמו38 הוא באופן דרצוא ושוב – מצווה גוררת מצווה39, והן באיכות קיום המצווה – אינו נח ומתעלה תמיד עוד יותר בהידור במצוות, עד שזה נהיה עבודתו הרגילה (שוב), וכך הוא עולה דרגה למעלה מדרגה [נוסף לזה שהמצוות משפיעות על היהודי, שתהיינה אצלו שתי התנועות יחדיו: התשוקה ועלייה לאלוקות, והמשכת אלוקות למטה].
ויש לומר (כנ"ל), שמכיוון שרצוא ושוב הוא "זאת חוקת התורה", הרי זה משתלשל למטה מהעבודה בענייני קדושה, וזה מקיף גם את העבודה והפעולות דבני-ישראל בכל המעמדים ומצבים – נוסף על עבודתו בתורה-ובמצוות, גם עבודתו בדברי הרשות – "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו", שגם בזה לא ינוח, אלא תמיד יתעלה ויגדל רצוא ושוב.
עד – שזה כולל אפילו כפי שיהודי במצב בעובדין דחול לגמרי, עד למצב ירוד, ועסוק ב"מעשיך" ו"דרכיך" לא כפי שהם "לשם שמים" ו"דעהו" – שגם בזה יש לו כוח לרצוא ושוב ממצוות פרה אדומה15, שירצה לצאת ולהתעלות ממצבו הירוד.
כמודגש בזה שפרה אדומה מטהרת מטומאת מת, אבי אבות הטומאה, וכל מעשיה בחוץ40, ולאידך: ההזאה צריכה להיות דווקא "נוכח פני אוהל מועד" – "מתכוון ורואה פתחו של היכל"41 – שמורה על עבודת התשובה, שפועלת את הטהרה ממצב שבו חסר (לפי שעה) ה"ואתם הדבקים בה' אלוקיכם", במילא חסר בה"חיים"42 – שהטהרה מזה נפעלת על-ידי העבודה דרצוא ושוב (אש ומים): הרצוא וצימאון גדול ותשובה מאהבה רבה "כארץ עיפה וציה" מכזה שהיה עד עתה "בארץ ציה וצלמות כו' ורחוקה מאור פני ה' בתכלית"43, לכן צמאונו הוא כה גדול (ביתר עוז מצמאון נפשות הצדיקים, כמאמרם ז"ל44 במקום שבעלי תשובה עומדים כו'"43) וביחד עם זה הרי זה נמשך בשוב – בהתגברות בעשיית תורה ומצוות, בחילא יתיר (נוסף על כך שזדונות נעשות לו כזכויות45 עד זכויות ממש46).
ה. ויש להוסיף, שעניין זה (הרצוא וצימאון גדול) נרמז גם בשריפת הפרה: בשריפת הפרה אדומה יש חידוש לגבי שריפת שאר הקרבנות, שצריכים לשרוף את הפרה כולה לגמרי – "ושרף גו' את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף"47, כך שנשאר (גם מעצי המערכה) רק אפר, כהדין48 ד"נגמרה שריפתה חובטין אותה במקלות, היא וכל עצי המערכה שנשרפה בהן, וכוברין את הכל בכברות, וכל שחור שאפשר שיכתש ויהיה אפר, בין מבשרה בין מן העצים, כותשין אותו עד שיעשה אפר, ושאין בו אפר מניחין אותו (עד שיעשה מקצתו אפר כדי לקיים מצוות שריפה49), וכל עצם שנשאר מעצמיה בלא שריפה כו' היה נכתש".
ובעבודת האדם הרי זה מורה, שהרצוא אינו סתם רצוא, אלא בתוקף הכי גדול – אש גדול אשר "שורף" את כל המציאות של נפש הבהמית (פרה) שלו באש האלוקי, וגם חומר גס (שאינו יכול להישרף על-ידי אש קטנה), זאת אומרת שהוא מבטל לגמרי את רצונותיו של נפש-הבהמית בעניינים בלתי רצויים, כך שנשאר רק אפר, העצם דנפש הבהמית (הכוח המתאווה) שאת זה הוא מהפך לרצון לטוב וקדושה50, "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך – בשני יצריך"51.
על-פי סדר הרגיל בעבודת ה' (אצל מי שלא חטא כו') יכולה עבודת הרצוא להיות עם אש קטנה שרק מפוררת את הדבר הנשרף, נוסף לזה שאינו שורף את כל חלקי הבהמה (כמו שזה בשאר הקרבנות שעל-גבי המזבח בפנים שאינם מכפרים אלא על השגגות52) אבל כאשר מדובר בנוגע ל"טומאת מת", שהייתה לו נגיעה בעובדין דחול כפי שהם במצב ירוד (לא כפי שהם בסמיכות לעבודת התפילה ולימוד התורה וקיום המצוות), אזי צריכה להיות אש גדולה, לשרוף גם את החומר הגס.
לאידך גיסא, ייתכן לחשוב, שאדם כזה צריך להיות זהיר מעבודת השוב, על-דרך שכמו שבעל-תשובה צריך זהירות נוספת ועליו לומר "אי אפשי" מכיוון ש"סורו רע"53: על זה הוא המשך הלימוד מהפרה אדומה, שביחד עם שריפת הפרה לאפר, צריך להיות "ונתן עליו מים חיים אל כלי" – העבודה דשוב.
ו. מפרשת פרה – "זאת חוקת התורה" – מקבל כל יהודי את הכוח להעבודה דרצוא ושוב (שעל זה הוסד עיקר התורה ומצוות) בכל הדרגות ומצבים – בקדושה, ברשות וגם למטה מזה, ובכללות הנקודה – הכוח וההוראה לא לנוח על מקום אחד, כי אם לצאת ולהתעלות (רצוא) ממעמדו ומצבו וטבעו הנוכחי ובאופן שזה לא ישבור ויבטל, אלא יפעל עליו באופן של התיישבות (שוב), ובאופן זה יתעלה יותר ויותר.
ובפרטיות ישנם בזה (שינוי הטבע שלו – רצוא ושוב) אופנים שונים – כל חד וחד לפי דרגתו ומקומו בו הוא "אוחז": מי שנמצא במצב וטבע של שוב (התיישבות), אפילו שוב בד' אמות דקדושה (תורה, תפילה ומצוות) – עליו לצאת ממציאותו, ולהיות ברצוא לדרגה גבוהה יותר. כולל גם – הרצוא (מלמעלה למטה54) לצאת מד' אמותיו ולעזור ליהודי אחר, בגלל המצווה של "ואהבת לרעך כמוך"55.
זאת אומרת: עבודת הרצוא צריכה להיות לא רק אצל מי שנמצא במצב ירוד (שלגביו מובן מדוע צריך להיות אצלו רצוא), אלא גם בצדיקים שלא טעמו טעם חטא (ועד שמקבלים את הכוח של פרה שיהיה אצלם (מזמן לזמן) הרצוא עם אש גדול).
וכמו-כן לאידך גיסא: מי שנמצא בדרגה וטבע של רצוא – צריך להיות אצלו (שינוי הטבע – ) העבודה דשוב, באופן של התיישבות ופנימיות, על-ידי לימוד התורה וקיום המצוות, כולל גם שוב – בבירור חלקו בעולם, ולא על-ידי שעושה את השני לשליח על זה, כיוון שזהו חלקו (החלק שלו) בעולם, מוטלת עליו האחריות, ולפעמים רק לו ניתן הכוח, לברר זאת.
ואף לאחר שיש לו את השוב – צריך להיות אצלו אחר-כך רצוא נעלה יותר. ושוב נעלה יותר, וכן הלאה.
(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת כי-תשא, פרשת פרה ה'תש"נ – 'תורת-מנחם – התוועדויות' תש"נ, כרך ב, עמ' 408-414 – תרגום מאידיש)
---------------
1) לקו"ת ר"פ חוקת (נו,א ואילך).
2) חוקת יט,יז.
3) ראה ס' השיחות תשמ"ט עמ' 28 ואילך. וש"נ.
4) תענית ז,א.
5) לקו"ת שם. סע"ב.
6) ו"הגם שבכל מצווה יש בחינה זו, אך לא בא בחינה זו בביאור וגילוי גמור בכל המצוות כמו במצוות פרה אדומה, שכל עניינה הוא רק בחינות אלו דרצוא ושוב שזהו עניין האפר והמים חיים, ולפיכך הוא נק' חוקת התורה" (לקו"ת שם נו. סע"ב, וראה שם נז,ג).
7) צו ו,ו. וראה "היום יום" כ' אדר שני.
8) ויקרא א,ב. וראה לקו"ת ויקרא עה"פ (ד"ה אדם כי יקריב).
9) שבמקום קרבנות תקנום ( ראה ברכות כו,ב. זח"ב כ,ב. ועוד)
10) משלי כ,כז.
11) תניא רפי"ט.
12) ב"ר פ"ה,ח.
13) כי באם היה רצוא בלבד, לא היה הדיבור עם התחתון במקומו הוא ( כי הוא בתנועה של רצוא לדבר שחוץ ולמעלה ממציאותו כפי שהוא למטה), ובאם היה שוב בלבד, לא היה החיבור עם העליון במקומו הוא: משא"כ ע"י רצוא ושוב יחד נעשה שלימות החיבור בין עליון ותחתון, עד שנעשה דירה לו (לעצמותו) יתברך (וביחד עם זה – ) בתחתונים, בגדרי התחתונים.
14) משנה וברייתא סוף קידושין.
15) ראה בארוכה ד"ה מצה זו תרס"ד, זאת חוקת תרס"ה ועוד – בביאור העניין דרצו"ש בנה"א ובנה"ב.
16) לקו"ת שם נו,ב. ומציין שם לד"ה וכל העם רואים בפ' יתרו (תו"א עג,ג ואילך).
17) לך יב,ג וראה במקומות שבהערה הקודמת.
18) ראה המשך תרע"ב ח"ב עמ' א'יט ואילך. סה"מ תש"ה עמ' 3 ואילך. ד"ה והחיות רצוא ושוב תש"ד (עמ' 275). ועוד.
19) ראה סה"מ קונטרסים ח"א צח,ב. ובכ"מ.
20) תקו"ז תס"ט (קב,א.) וראה לקו"ת סד"ה אלה פקודי וביאורו.
21) אבות פ"ד מ"ב.
22) ראה קה"ר פ"א, יג. פ"ג, י. רמב"ן ובחיי ס"פ חיי-שרה ועוד.
23) ראה תו"א שם עג,ד.
24) סוף הוריות, וראה סה"מ תש"ח עמ' 123 ואילך.
25) ראה חולין סו,ב.
26) ואף שיש בזה יגיעה וצער גדול יותר (ואין בזה השמחה דלימוד המסקנא, דאין שמחה כהתרת הספיקות) – הרי "יגעתי ומצאתי" דווקא (ומציאה היא שלא בערך היגיעה).
27) ראה שערי-אורה ד"ה בכ"ה בכסלו פנ"ד ואילך. סה"מ תש"ח שם עמ' 122 ואילך.
28) סה"מ שם.
29) סנהדרין כד,א.
30) רי"ף ורא"ש סוף עירובין, החינוך בהקדמתו לספרו, וראה אנציקלופדיה תלמודית ערך הלכה עמ' רנ, וש"נ.
31) ספר החינוך שם.
32) ל' הרמב"ם בהקדמתו לספר היד.
33) ועפ"ז יש להוסיף ביאור בהטעם שהלכה כבתראי (שזהו א' מהטעמים על זה שהלכה כבבלי לגבי ירושלמי – ראה רי"ף ורא"ש שם, ועוד). כי נוסף על זה שהאחרונים ידעו סברת הראשונים וסברת עצמם (תוד"ה הווה עובדא – קידושין מה,ב) והכריעו בין אלו הסברות ועמדו על עיקר הדבר (רא"ש סנהדרין פ"ד סי' ו) – יש לומר שיש בזה גם המעלה של בירור ההלכה הבא לאחרי היגיעה בשקלא וטריא כו'.
34) שבת סג,א. וראה עירובין יג,א: וגמר גמרא (משניות שקיבל מרבותיו) והדר אתה לקמיה דר' עקיבא וסבר סברא (שהיה חריף לפלפל ולדקדק במה שלמד להשיב תשובות ומשניות זו על זו ולתרץ).
35) אבות ספ"ה.
36) ועפ"ז יש לומר הטעם שגם בפנימיות התורה, כפי שנתגלה בתורת חסידות חב"ד, יש בו גם פלפולא ושקו"ט (אף שבאילנא דחיי לית תמן לא קשיא כו' ולא מחלוקת כו', כפי שהוא בנגלה דתורה) – מפני המעלה בידיעת והשגת העניינים שבאה ע"י שקלא וטריא (רוצא ושוב).
ועפי"ז יש לומר, שהשלימות בלימוד התורה (גם פנימיות התורה) לעתיד-לבוא תהיה גם בהשקלא וטריא בתורה, נוסף על המעלה דלימוד באופן של ראייה (ראה לקו"ת צו יז,א.)
37) סד"ה וידבר גו' זאת חוקת העת"ר. ועוד.
38) ראה גם תו"א שם עד,א.
39) אבות פ"ד מ"ב.
40)חוקת יט,ג. ובפרש"י, מיומא סח,ב.
41) חוקת שם, ד ובספרי ופרש"י עה"פ.
42) ואתחנן ד, ד. וראה אדר"נ ספל"ד.
43) ל' התניא פ"ז.
44) ברכות לד,ב.
45) יומא פו,ב.
46) ראה תניא שם.
47) חוקת יט,ה.
48) רמב"ם הל' פרה אדומה פ"ה ה"ג, מפרה ספ"ג.
49) תויו"ט פרה פ"ג מי"א. והשאר שלא נעשה לאפר – פסול להזאה, כי לא קויים בזה מצוי' שריפה להיות אפר.
50) לקו"ת חוקת נו,ג ואילך.
51) ואתחנן ו,ה. ברכות פ"ד מ"ה.
52) אגה"ק סו"ס כח.
53) לקו"ת ואתחנן ט,ד.
54) ראה המשך תער"ב ח"ב עמ' א'כב ואילך, סה"מ תש"ה עמ' 3 ואילך, שבאור (ביחס אל הכלים) הרצוא הוא המשכה מלמעלה למטה (והשוב הוא עליה מלמטה למעלה). ועיי"ש בהמשך העניין, שזהו באור ביחס לכלים, אבל באור עצמו לגבי למעלה, הסדר דרצוא ושוב הוא כסדרן של הכלים (רצוא – העלאה, שוב – המשכה). והעניין בעבודת האדם י"ל ע"פ מ"ש בפנים. שזה תלוי במה הוא טבע האדם: באם טבעו הוא שוב בד' אמות של קדושה (דוגמת האור) – הנה ביחס למה שלמעלה ממנו (בקדושה) צ"ל אצלו רצוא ותשוקה לדרגות נעלות יותר בקדושה, וביחס לכלים שלמטה ממנו – צ"ל הרצוא לברר ולהמשיך קדושה בעולם. ובאם טבעו הוא שוב בענייני העולם (דוגמת הכלים) – צ"ל אצלו רק הרצוא לאלוקות (אבל אח"כ צריך להמשיך זה גם בשוב, בפנימיות).
55) קדושים יט,יח.
משיח וגאולה בפרשה
הגאולה היתה צריכה לבוא אתמול ושלשום!...
כן תהיה לנו – שעוד באמצע ההתוועדות בא משיח צדקנו
...כמוזכר לעיל שאליהו הנביא הוא מבשר הגאולה, ובלשון חז"ל במאמר הארוך [(כ"ק אדמו"ר חייך ואמר:) אבל לא כמו אריכות הגלות...] בסוף מסכת סוטה שסיומו וחותמו "אליהו הנביא זכור לטוב... יבוא ויגאלנו".
ולהעיר, שמאמר זה הוא בברייתא דרבי פינחס בן יאיר, שמענייניו העיקריים הוא פדיון-שבויים, החל מהשבייה דכללות עניין גלות. אשר גם כשנמצאים בחסדי ה' במלכות של חסד, הרי זה מעמד ומצב של "שביה" ביחס למקומו האמיתי של כל אחד ואחת מישראל, סמוך על שולחן אביו המלך, מלך-מלכי-המלכים הקב"ה, ולכן צריך להיות תיכף ומיד העניין ד"פדיון שבויים" (עניינו של רבי פנחס בן יאיר) – שבא "אליהו הנביא זכור לטוב" ומבשר שמשיח צדקנו "הנה זה בא".
והעיקר – שנעשה כן בפועל ממש תכף ומיד ממש, שהרי הגאולה היתה צריכה לבוא כבר לפני זמן רב, שכבר אז "כלו כל הקיצין", ולכן צועקים בני ישראל "עד מתי"...
שבזה נכלל גם ביטול הספיקות (באם ישנם אצל מישהו) בנוגע לזמן הגאולה, האם הגיע כבר זמן הגאולה, או שצריך עדיין לחשב קיצים כו', כאמור, שהגאולה היתה צריכה להיות אתמול ושלשום, ולפני זמן רב, ובפרט שישנו גם הפסק-דין של כמה וכמה רבנים ומורי הוראה בדורנו זה שמשיח צדקנו צריך לבוא תכף ומיד ממש, "לא עיכבן כהרף עין" – "הרף עין" דסיום מעשינו ועבודתינו, וברגע שלאחרי זה ה"הרף עין" דגאולה האמיתית והשלימה.
וכן תהיה לנו – שעוד באמצע ההתוועדות בא משיח צדקנו, ויחד עמו תהיה המשך ההתוועדות באופן שהקב"ה בעצמו, עצמות ומהות, מתוועד עם כל אחד ואחת מישראל וכלל ישראל, ואז תהיה השמחה הכי גדולה, למעלה גם משמחת פורים שהיא באופן ד"עד דלא ידע".
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת כי-תשא, ט"ז באדר ה'תנש"א. 'תורת-מנחם – התוועדויות' ה'תנש"א, כרך ב, עמ' 363)
הקב"ה מבטל את כל המדידות וההגבלות של הגלות
כאשר העבודה היא מתוך שמחה שעולה על גדותיה ופורצת כל מדידה והגבלה – אזי העבודה עצמה היא באופן של פריצת כל המדידות וההגבלות, כלומר, שפעולותיו בעניין הצדקה (הן צדקה בגשמיות כפשוטה, והן צדקה ברוחניות), וכן בכל ענייני התורה ומצוותיה – נעשות באופן שלמעלה מכל מדידה והגבלה.
והנה, כאשר הקב"ה רואה שבני-ישראל – "עם קרובו" ממלאים את תפקידם ושליחותם באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, הרי מכיוון שמידתו של הקב"ה היא "מידה כנגד מידה", ובזה גופא כמה פעמים ככה – מובן שהקב"ה מבטל את כל המדידות וההגבלות דעניין הגלות.
(מהתוועדות פורים ה'תשמ"ג. 'תורת-מנחם – התוועדויות' ה'תשמ"ג, כרך ב, עמ' 1070)
ניצוצי רבי
חסידות – שלימות הכול
רבים מהמנהגים הנהוגים בקהילות ישראל אינם נוהגים בחב"ד, כגון אמירת "חד גדיא" בליל-הסדר, הזמנת האושפיזין בדיבור בלילות חג-הסוכות, קריאת מגילת רות בחג השבועות * אולם הרבי ביאר שכל העניינים הללו מתקיימים גם במישור הרוחני, שבו לא נחסר דבר * צרור התייחסויות של הרבי לשורת מנהגים שאינם נהוגים למעשה בחב"ד
מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר
בליל שמחת-תורה תשכ"ב (ליקוטי-שיחות, כרך טל, עמ' 409) אומר הרבי שיש כמה עניינים שאף-על-פי שאדמו"ר הזקן לא הכניסם בסידורו, מכל-מקום יש להם מקום, ובחסידות גופא מבוארים עניינים אלו.
בין השאר מונה הרבי את הדברים הבאים: 1) אמירת "לשם ייחוד" קודם קיום מצווה, 2) הנוסח בברכות קריאת-שמע "אור חדש על ציון תאיר", 3) אמירת "אל תירא עבדי יעקב" במוצאי שבת-קודש, 4) אמירת "שיר הכבוד" [=שהניגון "אנעים זמירות" וכו' – הוא התחלתו], שאף כי אדמו"ר הזקן לא כללו בסידורו, הרי הוא עניין נעלה, וכפי שמצינו שהלבוש מפליג בשבח השיר.
"גם מאלה שאינם בנוסח חב"ד"
בהתוועדות מוצאי שבת-קודש פרשת בשלח תשח"י ('תורת-מנחם – התוועדויות', כרך כב, עמ' 40) התבטא הרבי:
ולכן אומרים במוצאי שבת: "אל תירא עבדי יעקב וכו' – כמבואר בליקוטי-תורה שם...
בהערה 64 צויין: "בתורת החסידות מבוארים כמה מנהגים ונוסחאות גם מאלה שאינם בנוסח ונוהג חב"ד". (שיחה זו הוגהה ונכללה בליקוטי-שיחות, כרך ד, עמ' 799 ובהערה 25).
"כל מנהג יש לו מקום"
כשנשאל הרבי בשנת תשט"ז (איגרות-קודש, כרך יג, עמ' שסא) על מה שכתוב בליקוטי-תורה לפרשת בלק (עב,ב) ד"אומרים במוצאי שבת אל תירא עבדי יעקב", ומדוע לא נדפס בסידור – השיב:
הטעם פשוט מפני שלא נוהגין לאומרו, ואף-על-פי-כן נתבאר מנהג האומרים – כיוון שכל מנהג יש לו מקום. ועל-דרך המבואר ב"פרי עץ חיים" לעניין מנהגי התפילה (שער-התפילה ריש פרק א').
והרבי מוסיף למנות דוגמאות לביאורים לנוסחאות שאין מנהגנו באמירתם, ובכל-זאת באו ביאוריהם בתורת החסידות:
ולהעיר מליקוטי-תורה שיר-השירים (כ,ב): אור חדש על ציון תאיר כו' ופירוש אור חדש כו'. ומעין זה שם ניצבים, שופר של ראש-השנה של יעל פשוט כו' ועוד.
"אלו ואלו דברי אלוקים חיים"
בהתוועדות יום ב' דחג השבועות תשל"ו (שיחות-קודש תשל"ו, כרך ב, עמ' 295) דן הרבי בשאלה אם אפשר ללמוד הלכות ועניינים בתורת הנגלה מהמבואר בדא"ח. לכאורה יש מקום לשלול זאת, אמר הרבי ופירט: יש תשובה של הצמח-צדק שמענייני קבלה אין ללמוד פסק-דין בנגלה, שכן זה תחום לימוד אחר. על-דרך שבתורת הנגלה עצמה ממונא מאיסורא לא ילפינן (ברכות יט,ב. וש"נ), ובפרט שמצינו ביאורים בחסידות על-פי שיטה מסויימת (שלאו-דווקא הלכה כמותה) שכן "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" (עירובין יג, ב). כדוגמת הביאור בעניין "שופר של ראש השנה של יעל פשוט" (ר"ה כו, ב), אף-על-פי שלהלכה אין השופר צריך להיות של יעל – אלא שהביאור הוא בהתאם לדעת התנא שסבור כן;
ועל-דרך זה – המשיך הרבי – יש מנהגים שבחב"ד אין נוהגים בהם, ולמרות זאת נאמרו עליהם ביאורים בחסידות. לדוגמה, המנהג לומר במוצאי שבת אל תירא עבדי יעקב. אף-על-פי שאדמו"ר הזקן לא הכלילו בסידורו, ובחב"ד אין נוהגים כן, מכל-מקום יש דרוש שלם בליקוטי-תורה בלק (עב,ב) שמבאר את המנהג.
והביאור בזה הוא, דמכיוון שזה מנהג ישראל, אשר מנהג ישראל תורה הוא, ונהרא נהרא ופשטיה, הרי אף-על-פי שבחב"ד אין נוהגים כן, מבארים זאת על-פי פנימיות העניינים.
(שמכל האמור מובן, לכאורה, שאין להביא ראיות ולהוכיח בענייני נגלה ופסקי-דינים מביאורים של תורת החסידות, שכן מבוארים שם גם עניינים שאינם להלכה. עם זה המשיך הרבי להוכיח כי אין הדברים אמורים על דברים שנאמרו בספר התניא והמיועדים כדרך בעבודת ה' לכל אחד ואחד!)
"ודוחק גדול"...
אגב, בגישה שונה מזו נוקט הרבי בהתוועדות יום שמחת-תורה תשמ"ב ('תורת-מנחם – התוועדויות', כרך א, עמ' 270):
ודוחק גדול לומר שהמבואר בדרושי חסידות (בנוגע לעבודת ה' כו') הוא רק על-פי דעה אחת, ואינו מתאים על-פי הלכה – כדמשמע מדברי הרמב"ם שה"שמחה בתורה" דחג הסוכות אינה קשורה עם ניסוך המים.
"העניין ישנו!"
אף-על-פי שבחב"ד אין אומרים "אל תירא עבדי יעקב כו'" במוצאי שבת בדיבור, אך העניין ישנו – כך התבטא הרבי בהתוועדות שבת-קודש פרשת תישא-פרה תשל"ה (שיחות-קודש תשל"ה, כרך א, עמ' 503).
וכן בשבת בראשית תשל"ג (שיחות-קודש תשל"ג, כרך א, עמ' 92):
כידוע שמוצאי שבת קשור בעניין "אל תירא עבדי יעקב" – למרות שבנוגע לפועל מנהגנו שאין אומרים פסוק זה.
בסגנון מעט שונה מתבטא הרבי בהתוועדות י' בשבט תשל"ז (שיחות-קודש תשל"ז, כרך א, עמ' 442):
ובעמדנו במוצאי שבת, שאז ישנו העניין ד"אל תירא עבדי יעקב", הרי אף-על-פי שבהתאם לנוסח חב"ד אין אומרים במוצאי שבת "אל תירא עבדי יעקב" – הרי פסוק זה הינו בהפטרה של שבת זו (ירמיהו מו,כז), ובחסידות ישנו דרוש ארוך המבאר את עניין אמירת "אל תירא עבדי יעקב" במוצאי שבת...
[העניין בפשטות – בדומה למבואר בליקוטי-תורה – הוא גם בשיחת שבת פרשת פקודי תשכ"ה (שיחות-קודש תשכ"ה, כרך א, עמ' 420-419). ובשיחת מוצאי שבת-קודש פרשת וארא תשל"ח (שיחות-קודש תשל"ח, כרך א, עמ' 412). וכן בליקוטי-שיחות, כרך טז, עמ' 34, הערה 8.]
בפנימיות העניינים יש מקום
מהו באמת ההסבר להכללת עניינים שאינם נהוגים לפועל?
ביאר הרבי בהתוועדות אחרון-של-פסח תשכ"ד סעיף ז' (הנחה בלשון-הקודש – נדפסה גם בקובץ 'מבית חיינו', תות"ל המרכזית 770, י"א ניסן תש"ס, עמ' 22-21):
מצינו בפנימיות התורה ביאורים גם בדעת יחיד שאין הלכה כמותו, שכן אף-על-פי שבנוגע למעשה-בפועל אי-אפשר לקיים ב' הדעות, ובהכרח לקבוע ההלכה כדעה אחת, הרי "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", ובפנימיות העניינים יש מקום גם להדעה שאין הלכה כמותה.
מסקנה רוחנית
העניין עצמו נתבאר בהרחבה בליקוטי-שיחות, כרך לב, עמ' 135:
כלל אמרו חז"ל, שכל דעה (וסברא) שהובאה בתורה יש לה מקום, ד"אלו ואלו דברי אלוקים חיים". ואף שפסק ההלכה הוא רק כפי דעה אחת, מכל מקום יש מקום (בסברא) גם לשאר הדיעות.
"ובעומק יותר: הכלל ד"אלו ואלו דברי אלוקים חיים" מודיענו, שנוסף לזה שכל הדיעות הן חלק מתורתינו בנוגע ללימודן [ולפעמים נפקא-מינה גם למעשה – ד"זימנין דשייך האי טעמא כו'" (רש"י כתובות נז,א סד"ה הא קמ"ל)], יש לכל דעה מקום בעבודת ה' בפועל [להעיר מרמב"ם (סוף הלכות תמורה) שרוב דיני התורה אינן אלא... לתקן הדעות וליישר כל המעשים]. כי זה שנפסקה ההלכה כדעה אחת הוא רק לעניין ההנהגה במעשה, שאי-אפשר לנהוג למעשה כשתי דעות סותרות; אבל בנוגע לרוחניות המצוות, יש מקום לכל הדעות.
כלומר כל סברא ודעה בתורה, יש לה מסקנה גם בנוגע לעבודה רוחנית – ועניין זה שבה אפשר (ולפעמים – גם צריכים) לקיים גם אם בנוגע למעשה אין הלכה כמותה,
שלכן מצינו בתורת החסידות ביאורים (בנוגע לעבודה בפועל) לפי דעות שנדחו להלכה (ראה לדוגמא ליקוטי-תורה (ניצבים מה, סוף עמוד א ואילך) לעניין "שופר של ר"ה של יעל פשוט", שלהלכה אינה כן. ועוד.
קיימים בעולם נעלה יותר
התייחסות נוספת לנושא מצינו בשבת-קודש פרשת בשלח, י"ג שבט תשכ"ט (שיחות-קודש תשכ"ט, כרך א, עמ' 341), שם מבאר הרבי מדוע אכן מצינו כמה וכמה עניינים שלא אליבא דהלכתא, ובכל זאת מובאים בחסידות. הרבי מצביע על "אל תירא עבדי יעקב" [ומציין: אף-על-פי שלפועל בסידורו לא הכניסו אדמו"ר הזקן (במוצאי שבת), למרות שבסידורים שעד זמנו כן הופיע פסוק זה!], "שופר של יעל" שמבואר בדא"ח (אם כי להלכה בפועל אין משתמשים בזה) משום שבעולם נעלה יותר הרי הם [=קיימים] במציאות!
(אח"כ מציין את הנוסח "אור חדש על ציון תאיר", שגם הוא לא נכלל בנוסח אדמו"ר).
"אף-על-פי שאין הפסק-דין כן"
לימים (בשנת תשל"ח – ליקוטי-שיחות, כרך כ, עמ' 264) הזכיר הרבי במאמר ד"ה "בראשית ברא" – "וזהו גם מה שבמוצאי שבת אומרים אל תירא עבדי יעקב" וצויין על כך (שם, הערה 24) לליקוטי-תורה בלק ואחר-כך: "ולהעיר, שבכמה-מקומות בדא"ח מבוארים גם (נוסחאות ו) מנהגים שאין נוהגים בחב"ד".
כשבועיים לאחר מכן, בשיחת מוצאי שבת-קודש פרשת לך-לך (תשל"ח), מזכיר הרבי את הדין ("לכמה דעות") שלכל יהודי יש בעלות על חלק (ד' אמות) בארץ-ישראל גם בזמן הזה. כמקור לכך מציין הרבי לדברי הגאונים, ומוסיף שתוספות חלוק עליהם, ובשולחן-ערוך גם כן לא נזכרת דעה זו.
ומוסיף:
כמדובר כמה-פעמים המדובר בשיחות אליבא דדעה אחת – אף-על-פי שאין הפסק-דין כן (על דרך הביאור בליקוטי-תורה – ניצבים מה, סוף עמוד א) בעניין שופר יעל פשוט. ועוד)...
הוספה בצדקה ואמירת 'אקדמות'
בסידור אדמו"ר הזקן מבואר שבערב חג הסוכות מרבים בצדקה. אולם הרבי סיפר ('המלך במסיבו', כרך א, עמ' קפו) שלפועל "לא ראיתי אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר שירבה בצדקה בערב חג הסוכות".
כשנשאל על-ידי הרש"ג, "הרי כך כתוב בדרושי הסידור?", השיב: "ומה בכך? הרי בתורת החסידות מבוארים כמה מנהגים ונוסחאות גם מאלה שאינם בנוסח ונוהג חב"ד". וציין את "אל תירא עבדי יעקב" ונוסח "אור חדש על ציון תאיר כו'".
בהזדמנות נוספת (שם, כרך ב, עמ' קלב), בעניין מנהג חב"ד שאין אומרים "אקדמות" בחג השבועות, שאל הרש"ג: הייתכן? הרי "אקדמות" נכללו בסידור אדמו"ר הזקן. והשיב הרבי, כי דבר זה הוא בדומה לביאור שישנו בדא"ח על אמירת "אל תירא עבדי יעקב".
הדברים אמורים לכולם...
לעניין קריאת מגילת-רות בחג-השבועות – מנהג שמקורו ב"מסכת סופרים" שבמוצאי עצרת קורין במגילת רות – אמר הרבי בהתוועדות חג השבועות תשל"א (שיחות-קודש תשל"א, כרך ב, עמ' 226), שמכיוון שקוראים אז במגילה זו, יש להפיק ממנה הוראות באירועים שעל הפרק.
והרבי מציין:
דברים אלו אמורים הן למי שקוראים מגילה זו כפשוטו, הן למי שיודעים הלכה זו והקשר בינה ובין שבועות, וכן למי שיודעים מה שכתוב בשולחן-ערוך אדמו"ר הזקן ש"נוהגין לקרות מגילת רות בשבועות" ("שהוא זמן מתן-תורה, כדי ללמוד שלא ניתנה תורה אלא על-ידי ייסורין ועוני כמו שהיה לרות כשנתגיירה").
"העניין עצמו – ישנו"
אך פרטי הדברים בקשר למנהג חב"ד נאמרו בהזדמנויות אחרות:
ביום ב' דחג השבועות תשח"י ('תורת-מנחם – התוועדויות' כרך כג, עמ' 65) התייחס הרבי למנהג קריאת מגילת רות בחג-השבועות,ואמר:
ואף שאין מנהגנו כן – הרי זה רק בנוגע לקריאת מגילת רות בגשמיות, אבל בוודאי שישנו העניין עצמו כו'.
כראיה לדבר – מצביע הרבי על העובדה הפשוטה:
ב"תיקון ליל שבועות", הרי מכל ספר נכללו בו רק כמה פסוקים, ואילו את העניינים השייכים לשבועות – כמו מעשה מרכבה וכו' – אומרים בשלימותם, וכן מגילת רות אומרים בשלימותה, מצד שייכותה לחג השבועות.
כיוצא בזה התבטא הרבי בשנת תשמ"ח ('התוועדויות' תשמ"ח, כרך ג, עמ' 419 הע' 20):
אף שבחב"ד אין נוהגין לקרות מגילת-רות בפועל (מאיזה טעם שיהיה), הרי בוודאי שהעדר הקריאה בפועל אינו גורע בשייכות העניין, ואדרבה כו'. ולהעיר ששייכות מגילת-רות לעצרת הובאה ונתבארה גם בדרושי תורת חסידות חב"ד.
(וראה אוצר מנהגי חב"ד שבועות עמ' שו).
'תוקף גדול' הנמשך על כל היום
בקהילות רבות נהוג לומר "לשם ייחוד" קודם כל מצווה ומצווה (ראה שיחת ליל שמחת-תורה תשכ"ב; צוטטה בתחילת הרשימה), אך אדמו"ר הזקן לא הכניס נוסח זה בסידורו.
בתורת החסידות מצינו ביאורים בנושא (ראה הנאסף בספר 'אור התפילה' חלק ד, עמ' כב).
כדאי להציג כאן קטע מהתייחסות הרבי בעת ביקור הרב הראשי, הגאון רבי מרדכי אליהו שליט"א, בשנת תשנ"ב ('תורת-מנחם – התוועדויות' תשנ"ב, כרך א, עמ' 236):
מנהג חב"ד שאומרים "לשם יחוד" פעם אחת בהתחלת היום, לפני אמירת "ברוך שאמר", ואין אומרים "לשם יחוד" לפני כל מצווה בפני עצמה, כיוון שאמירת ה"לשם יחוד" שבהתחלת היום היא בתוקף גדול כל-כך שנמשך ופועל על כל היום כולו, בנוגע לכל המצוות שמקיימים במשך היום – "מלאים מצוות כרימון", תרי"ג מצוות, בדוגמת הרימון שיש בו תרי"ג גרעינים – של פרטי העניינים, דתרי"ג מצוות נכללים באמירת "לשם יחוד" בהתחלת היום, לפני "ברוך שאמר והיה העולם", שכולל כל ענייני העולם כולו שבהם מקיימים תרי"ג מצות.
"כל עניינים אלו – בתוקפם"
בקהילות רבות נהוג להזמין בלילות חג הסוכות את האושפיזין בדיבור ("וגם מנהג כמה קהילות לאומרם בדיבור" – שיחת יום ב' דחג הסוכות תשכ"ו שיחות-קודש תשכ"ו, עמ' 33). אולם "בחב"ד אין נוהגים באמירת הנוסח דהזמנת האושפיזין (מאיזה טעם שיהיה)" – אמר הרבי בשנת תשמ"ה ('תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ה, עמ' 242-241).
ובשנת תשמ"ו אמר בצורה ברורה ('תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ו, כרך א, עמ' 206):
ובנוסח דהזמנת האושפיזין – אשר גם על-פי מנהג חב"ד שאין אומרים זאת בדיבור, הרי בוודאי ישנם כל עניינים אלו בתוקפם.
[בשנת תשמ"ה אומר הרבי שבכל זאת, "הרי לומדים אודות עניין זה"; בשנת תשמ"ח (כרך א, עמ' 233) אמר, "הרי רבותינו נשיאינו דיברו כמה-פעמים אודות האושפיזין"].
"למעלה ממדידה והגבלה של דיבור"
פיוט "חד גדיא" נאמר [בנוסחאות רבות של ההגדה] בסיום "ליל-הסדר" – וציין הרבי בשנת תשמ"ז ('תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ז, כרך ב, עמ' 689) אשר גם למנהג חב"ד שאין אומרים פיוט זה בדיבור, ישנו כל העניין בשלימותו כו', ואדרבה, באופן שלמעלה מהמדידה וההגבלה שבדיבור!
ממעייני החסידות
פרשת כי-תישא
כי תישא את ראש בני-ישראל לפקודיהם (ל,יב)
ה'אור החיים' הקדוש קושר פסוק זה להסתלקות הצדיקים:
"כי תישא" – כשמסתלק מן העולם צדיק שהוא בדרגת "ראש בני-ישראל"; הסיבה לכך היא, "לפקודיהם" – מלשון נפקדות; בגלל החיסרון והחטאים שלכם.
ידוע שכאשר יש כמה פירושים לאותו פסוק – יש לכל הפירושים קשר פנימי. מהו אפוא הקשר בין פירוש זה של ה'אור החיים' לבין הפשט בפסוק, המדבר על מחצית השקל, שכידוע היה תיקון וכפרה לחטא העגל?
ההסבר הוא: עשיית העגל היתה עבודה-זרה, שהוא חטא ועוון כללי. חטא זה פוגם בכללות הנשמה. כמו-כן הוא פוגם ב"נשמה הכללית" שבדור, כפי שאמנם היה בחטא העגל, שגרם לירידה מסויימת אצל משה רבנו (כפירוש רש"י לקמן לב,ז – "לך רד – מגדולתך").
והנה, בשעת מתן-תורה זכו ישראל למצב של "חירות ממלאך המוות" (תיקוני-זוהר תקון נו). אך חטא העגל עורר מחדש את חטא עץ הדעת, שהביא מיתה לעולם. נמצא שחטא זה גרם לעניין של "מיתה" גם במשה רבנו (ה"נשמה הכללית"). מכאן אפוא הקשר לעניין הנ"ל דהסתלקות הצדיק.
(ליקוטי-שיחות, כרך ג, עמ' 924)
זה יתנו (ל,יג)
שלושה דברים שמע משה מן הקב"ה והרתיע לאחוריו... כיוון שאמר לו ונתנו איש כופר-נפשו, אמר משה: מי יוכל ליתן כופר-נפשו?... נטל הקב"ה כמין מטבע של אש מתחת כיסא הכבוד והראה לו למשה: זה יתנו, כזה יתנו (במדב"ר פי"ב)
למה הדבר דומה? לאדם שהחליט ללמוד את מלאכת הצורפות. הלך אצל צורף, והלה לימדו את כל המלאכה. אך דבר אחד – המובן מאליו – לא אמר לו: שיש להצית תחילה את האש מתחת לכסף או הזהב. הלך התלמיד ועשה כפי שלמד, אך את האש לא הצית... מובן שהזהב והכסף נותרו כפי שהם.
לפיכך הראה הקב"ה למשה מטבע של אש, ללמדנו: נתינת מטבע בלבד אינה יכולה לשמש ככופר נפש; אך כשנותנים מטבע של אש בחיות והתלהבות הבאות מ'עצם הנפש' שנמשלה לנר ("נר ה' נשמת אדם"), אזי בכוח המטבע לכפר על הנפש.
(ליקוטי-שיחות, כרך ג, עמ' 529)
* * *
הדין במחצית השקל הוא ש"כופין את מי שלא נתן, עד שייתן" (רמב"ם הלכות שקלים פ"א ה"ט). ועל זה תמה משה כיצד נתינה כפויה יכולה להיות כופר-נפש?
לכן הראהו הקב"ה מטבע של אש שמשקלה מחצית השקל. משקל – משמעותו דבר הנמשך כלפי מטה וכדי להרימו יש צורך במאמץ ואפילו בכפייה.
הוא הדין במחצית השקל שבני-ישראל נותנים: גם כאשר "כבד" להם הדבר לעשותו, ועושים זאת מתוך כפייה, ללא כל רצון וחיות, גם נתינה שכזו היא "מטבע של אש", מאחר שהיא קשורה "תחת כיסא הכבוד" – בעצם הנשמה.
(ליקוטי-שיחות, כרך טז, עמ' 390)
העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט (ל,טו)
עשרת הגרה הם כנגד עשר הכוחות שיש בנפש כל אדם מישראל, היינו ג' כוחות השכל וז' המידות. יש עוד כוח בנשמה, והוא כוח הרצון שלמעלה מהשכל, והוא מתבטא במסירות-נפש על קידוש ה'.
אף-על-פי-כן נצטוו בני-ישראל לתת רק מחצית השקל – עשרה גרה ולא אחד-עשר, כי הרצון נכלל ב"דעת" [שכן "דעת" משמעו גם "רצון", כנאמר (עמוס ג), "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה"]. משום כך נשאר המספר עשר ולא יותר.
זהו שאמר הכתוב: "העשיר (בדעת) לא ירבה" (על עשר) – כי דעת ורצון הם עניין אחד. "והדל (בדעת) לא ימעיט" (מעשר) – כי בכל יהודי יש הכוח למסירות-נפש.
(אור-התורה שמות, כרך ו, עמ' א'תתקכו)
בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו, או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה' (ל,כ)
בבואם אל אוהל מועד – להקטיר שחרית ובין-הערבים קטורת, או להזות מדם פר כהן המשיח ושעירי עבודה זרה (רש"י)
על המזבח החיצון העלו קורבנות מן הבהמה – "עבודת הבירורים" שמזככת את הגשמיות והחומריות. עבודת הקטורת במזבח הפנימי נועדה להעמיק את ההתקשרות לקב"ה ("קטורת" מלשון קשר).
לכן היו הכוהנים צריכים לרחוץ את עצמם לפני כל גישה אל המזבח להקריב אשה לה', כי כשבאים במגע עם ענייני העולם צריך תחילה "לרחוץ" ולהסיר את מה שלא רצוי ולא נקי. אבל בדרגה הנעלית של פנימיות הלב, די ב"רחיצה" שכבר נעשתה עם הכניסה לאוהל מועד ואין צורך ב"רחיצה" נוספת.
יוצאים מכלל זה ההזיה מדם פר כהן המשיח ושעירי עבודה-זרה, שהעיסוק בהם מחייב "רחיצה" נוספת, כי מאחר שהם כפרה ו'ניקוי' של דבר בלתי-רצוי, דרושה בהם זהירות יתירה.
(ליקוטי-שיחות, כרך כא, עמ' 221)
ושמרו בני-ישראל את השבת לעשות את השבת (לא,טז)
מלמדנו הכתוב שיש שתי בחינות בשבת:
בחינה ראשונה – "ושמרו בני-ישראל את השבת". כלומר, קדושת השבת קיימת מצד עצמה וכל מה שצריך הוא לשמור עליה. על בחינה זו אמרו רז"ל (ביצה יז) "שבת מקדשא וקיימא" (שבת, קדושתה קיימת).
והבחינה השנייה היא – "לעשות את השבת". כלומר, ישראל הם ה'עושים' את השבת. שכן על-ידי עבודתם הם 'ממשיכים' בשבת תוספת של קדושה, שלא הייתה קיימת בשבת מצד עצמה.
(ספר המאמרים ת"ש עמ' 81)
ענייני המשכן
"כאילו הם עוסקין בבניין הבית"
על-פי הוראת כ"ק אדמו"ר, להוסיף לשיעורי החת"ת של ימים אלו "מפירושי חז"ל בתורה שבעל-פה ) על-כל-פנים מאמר ופירוש אחד של פסוק אחד), כפי שנלקטו כבר בספרים" – הננו מביאים כאן לקט כזה, לימי השבוע הבא עלינו לטובה
שבת קודש
ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה על-פי הדברים האלה כרתי איתך ברית ואת ישראל (לד,כז)
כתב לך: אמר רבי יוסי ברבי חנינא, לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו, שנאמר, 'כתב לך' וכתיב 'פסל לך', מה פסולתן שלך אך כתבן שלך, ומשה נהג בה טוב עין ונתנה לישראל.
(נדרים לח,א)
יום ראשון
ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם (לה,א)
ויאמר אליהם וגו': למה נאמר, לפי שנאמר ועשו לי מקדש, שומע אני בין בחול בין בשבת, תלמוד לומר ויאמר להם ששת ימים תעשה מלאכה – בחול ולא בשבת.
(מכילתא)
יום שני
והנשיאים הביאו את אבני השוהם ואת אבני המילואים לאפוד ולחושן (לה,כז)
והנשיאים הביאו: תניא, אמר רבי נתן, בשעה שנתעסק משה במלאכת המשכן לא רצה ליטול עצה מנשיאי ישראל, והיו אומרים, אוי לנו שאין לנו שותפות במלאכת המשכן, עמדו והוסיפו דבר משלהם, שנאמר והנשיאים הביאו את אבני השוהם.
(אבות דרבי נתן פ' י"א)
יום שלישי
ויאמר משה אל בני-ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה (לה,ל)
ראו קרא ה': אמר רבי יצחק, אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכין בציבור, שנאמר, ויאמר משה ראו קרא ה' בשם בצלאל. אמר לו הקב"ה למשה, משה, הגון לפניך בצלאל? אמר ליה, ריבונו של עולם, אם לפניך הגון, לפני לא כל-שכן! אמר ליה, אף-על-פי-כן לך אמור להם לישראל.
(ברכות נה,א)
יום רביעי
ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה לדעת לעשות את כל מלאכת עבודת הקודש לכל אשר ציווה ה' (לו,א)
חכמה ותבונה בהמה: כל מי שנתעסק במלאכת המשכן נתן בו הקב"ה חכמה ובינה ודעת שנאמר (שמות לו) ויעשו כל חכם לב, ולא בבני אדם אלא אפילו בבהמה ובחיה, שנאמר (שם) 'חכמה ותבונה בהמה' – בהמה כתיב, שניתנה חכמה באדם ובבהמה ולא נתפרסם מכולם אלא בצלאל.
(מדרש-רבה שמות פרשה מח)
יום חמישי
ויעש את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים (לו,כ)
ויעש את הקרשים למשכן עצי שיטים: אמר רבי תחליפא דקסרין, לימד הקב"ה דרך-ארץ, שאם ביקש אדם לבנות בית מאילן עושה פירות, אומר לו, ומה מלך-מלכי-המלכים הקב"ה, שהכול שלו, כשאמר לעשות לו משכן, חס על אילן עושה פירות, אתה על-אחת-כמה-וכמה.
מהו 'למשכן'? שאם יתחייבו שונאי ישראל (=בלשון סגי-נהור), יהא המשכן מתמשכן עליהם. אמר משה, ריבונו של עולם, בזמן שאין להם לא משכן ולא מקדש מה תהא עליהם. אמר לו, נוטל אני צדיקים שבהם מביניהם ויהיו מתמשכנין עליהם.
(מדרש-תנחומא ויקהל סימן ט)
יום שישי
כיכר זהב טהור עשה אותה ואת כל כליה (לז,כד)
כיכר זהב טהור: תנא רב יהודה, בשעה שעשה שלמה את המנורה נטל אלף כיכרי זהב ומכניסן לכור ומוציאן עד שמעמידן על אחת, לקיים מה שנאמר כיכר זהב טהור עשה אותה.
(ירושלמי – שקלים, פרק ו, הלכה ג)
לוח השבוע
הלכות ומנהגי חב"ד
מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג
שבת-קודש פרשת תשא1 / פרה
כ' באדר
את ספר-התורה השני לפרשת פרה (המהודר ביותר שבבית-הכנסת2) רצוי לגלול קודם תפילת שחרית, כדי למנוע 'טרחא דציבורא'3.
מוציאים שני ספרי-תורה. בראשון קוראים לשבעה עולים בפרשת השבוע. מניחים את ספר-התורה השני על הבימה ליד הראשון (ונשאר על הבימה עד הקריאה בו)4, ואומרים חצי קדיש. בספר השני קוראים למפטיר את פרשת פרה, בפרשת 'חוקת' מתחילתה עד "תטמא עד הערב" (במדבר יט,א-כב).
אם יש רק ספר-תורה אחד, אין מגביהים אלא גוללים לאחר חצי קדיש לפרשת פרה. ומגביהים וגוללים רק לאחר מפטיר.
את החצי קדיש אומרים תמיד אחרי הקריאה שלפני עליית המפטיר.
הפטרה: "ויהי דבר ה'... אני ה' דיברתי ועשיתי" (יחזקאל לו,טז-לו)5.
אם קרא את הפטרת השבוע או כל הפטרה אחרת, קורא אחריה הפטרת פרשת פרה, ואם נזכר אחר הברכות – קורא אותה בלא ברכה6.
אומרים 'אב הרחמים'7.
התוועדות: יש להתוועד גם השבת, בהמשך לפורים8.
קובץ תורני: הוראה לכל "כולל אברכים": להוציא לאור קובץ חידושי-תורה פעמיים בשנה: לפני פסח, ולפני ראש-השנה9.
-----------------
1) כך מופיע תמיד שם הפרשה בכותרת בתורה-אור וכו' עד ליקוטי-שיחות וספרי השיחות תשמ"ז-נ"ב, וזאת גם במקרים שבפנים השיחה משתמש הרבי בשם "כי תשא" (צורה זו – ע"פ סדר תפילות כל השנה שבסו"ס אהבה ברמב"ם) – ראה סה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 280. תש"נ ח"א עמ' 362. תשנ"ב ח"ב עמ' 424 והערה 23. רק בהיום יום (ובילקוט-כיס באנגלית לשנת תש"ג) נקראת "כי תשא".
2) עיין בשו"ע הב"י סי' תרפ"ה ס"ז ונו"כ. משמעות לשון אדה"ז סי' רפב סט"ז שרק פרשת זכור היא מן התורה, אבל ב'התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 466 (מוגה) מביא (רק) משו"ע הב"י הנ"ל (בשם י"א) ומקורותיו, שגם פרשת פרה היא מן התורה, ועיי"ש בהערות.
3) לוח 'דבר בעתו' (ע"פ הנפסק בסי' קמד ס"ג שאין גוללין ס"ת בציבור. וע"ש בב"י ד"ה וכ' המרדכי).
4) שערי-אפרים שער י סי"ב.
5) לוח כולל-חב"ד. ספר-המנהגים עמ' 33. בהפטרת ש"פ פרה תשח"י אמר הרבי "בהקדשי בכם לעיניכם" [כנוסח הדפוסים, וכן הוא בחומש 'תורה תמימה' בפנים], וגם "לעיניהם" כדעת המנחת-שי [שהובאה שם בהערה. וכן הנוסח אצל קורן, ברויאר, איש מצליח] (מיומנו של אחד הת', מקדש-מלך ח"ד עמ' תקג).
6) לוח כולל-חב"ד, ש"פ מקץ.
7) לוח כולל-חב"ד (הדעות בזה הובאו במשנ"ב סו"ס תרפ"ה. ואדה"ז בשולחנו ובסידורו לא הזכיר לעניין זה ד' פרשיות כלל).
8) אג"ק כרך כא עמ' קכג (ולכאורה כ"ה בשבת שאחרי כל יו"ט ויומי דפגרא, כפי שאכן נהג הרבי להשלים אז).
9) 'יחידות' להרה"ח הר"ר ישעיהו שי' הרצל (כיום – רב העיר נצרת-עילית), חורף תשל"ג. שיחות-קודש תשל"ו ח"ב עמ' 694, ובכ"מ. ובס' בצל-החכמה עמ' 256 (לכולל סדיגורא): "להשתדל להגיע... לכל הפחות אחת לב' או לג' חודשים".
בקבצי 'התמים' שי"ל בווארשא בשנים תרצ"ה-תרח"ץ, היו 'שערי תורה' ו'שערי חסידות' במדורים נפרדים. אולם בקבצים שיצאו לאור בבית חיינו לאחר הנשיאות (כמו: פלפול התלמידים, דברי תורה, כינוס תורה, יגדיל תורה; להוציא קבצי 'הערות התמימים ואנ"ש' שבהם היתה הפרדה בין הנושאים. ואולי בהם ההפרדה היא מחוייבת המציאות), היתה ההוראה שלא להפריד בין נגלה וחסידות, אלא לסדרם יחד לפי סדר אותיות הא"ב, כי "תורה אחת היא" (מפי המשפיע הרה"ח ר' דוד שי' רסקין, מעורכי 'פלפול התלמידים'. וי"א שהרבי אמר שרצונו לפעול שמי שמחפש שם נגלה ימצא חסידות, ולהיפך). וחבל שהדבר אינו ידוע בין הישיבות והכוללים שלנו, ורבים מהקבצים ובפרט בארה"ק עודם נדפסים במתכונת 'שערים', נגלה לחוד וחסידות לחוד. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
