חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:09 זריחה: 6:44 י"ד בתשרי התש"פ, 13/10/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

הרבי שלח שלוחים ולא הבטיח להם מאומה
דבר מלכות

נושאים נוספים
התקשרות 654 - כל המדורים ברצף
הרבי שלח שלוחים ולא הבטיח להם מאומה
כשמתנהגים באופן ד"גאון יעקב", אומות העולם מסייעות לישראל
אחד באחד ייגשו
פרשת בשלח
מנהגים ב'אוהל'
לוח השבוע

ירידת המן הייתה בהתאם למדרגתו ועבודתו של כל אחד ואחד מבני-ישראל * מי שהיו במדרגות תחתונות ועבודתם הייתה רק מצד האהבה המסותרת, ירד להן מן באופן של 'ביטחון' בלבד * ולעומת זאת לצדיקים, שעבודתם היתה באופן של 'ביטול במציאות' ושל מסירות-נפש, ירידת המן הייתה באופן של 'אמונה' * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בנוגע לפרשת המן1 – כותב רבינו הזקן בסימן הראשון בשולחן-ערוך2: "טוב לומר בכל יום... פרשת המן".

ולהעיר, שבסידורו לא הזכיר רבינו הזקן עניין זה. ויש לומר טעם הדבר – כיוון שבשער הכוונות3 איתא ש"מנעני מורי ז"ל שלא לאומרם", ולכן, אף-על-פי שבדרך-כלל ההכרעה היא כדעת הפוסקים נגד דעת המקובלים4, מכל-מקום, כיוון שאין זה אלא מנהג ("טוב לומר") בלבד, ואילו בקבלה מפורש שיש להימנע מזה, לכן לא הזכיר רבינו הזקן עניין זה בסידורו.

ומכל-מקום, כיוון ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים"5, ובפרט שרבינו הזקן הביא זאת בשולחן-ערוך, הרי מובן, שאף שאין אומרים פרשת המן בכל יום, הרי זה עניין שיש לו מקום ברוחניות. ובפרט על-פי הידוע פתגם אדמו"ר מהר"ש6, שעניין הפרנסה בזמן הזה הוא על-דרך עניין ה"מן" (ורק מצד הסתר וחושך הגלות נדמה שזהו עניין טבעי), הרי בוודאי ישנו עניין המן בכל יום, "דבר יום ביומו".

ובעניין זה יש לדייק טובא בלשונו של רבינו הזקן בשולחן-ערוך:

ובהקדם המדובר כמה פעמים7 אודות גודל הדיוק בשולחן-ערוך של רבינו הזקן, אפילו בנוגע להתיבות, ומכל-שכן בנוגע לתוכן העניינים.

ועניין זה מודגש ביותר בנוגע לסימנים הראשונים של השולחן-ערוך, שרבינו הזקן בעצמו כתבם בשתי מהדורות – שגם מי שאינו נבון, ואינו מתייגע בלימודו, יכול להבחין בשינויי הנוסחאות שבין שתי המהדורות.

ובהתאם לכך יש לעורר בנוגע לימוד השולחן-ערוך של רבינו הזקן – ובייחוד בשנה זו, שנת המאה וחמישים להילולא שלו – שנכון וראוי שילמדו בעיון ובדקדוק כו' לכל-הפחות את הסימנים הראשונים של השולחן-ערוך, שבהם נקל יותר להבחין בשינויי הלשונות, שבוודאי אינם לתפארת המליצה וכיוצא בזה, אלא נוגעים להבנת העניין.

ובנוגע לנדון-דידן – בשתי המהדורות כותב רבינו הזקן "טוב לומר בכל יום... פרשת המן"2, אבל יש בזה שינויים: במהדורא קמא – "כדי שיאמין שכל מזונותיו באין לו בהשגחה שכן היה במן כו'", ובמהדורא תניינא - "לבטוח בה' נותן לחם דבר יום ביומו"8.

ב. ויש להוסיף בזה – על-דרך החסידות – שיש מעלה בעניין האמונה לגבי עניין הביטחון:

בעניין הביטחון (במהדורה תניינא) – הנה גם במדריגה היותר נעלית ד"המיחלים לחסדו", נרגשת עדיין מציאות האדם, שהרי סוף-כל-סוף מדובר אודות צורכי האדם, אלא שהאדם נמצא במדריגה כזו שהוא בוטח בהקב"ה שיתן לו כל צרכיו.

ואילו בעניין האמונה (במהדורה קמא) – כיוון שלא מדובר אודות צורכי האדם (שהרי עניין האמונה ישנו גם בשעה שיש לו כל צרכיו מן המוכן), נמצא, שאין זה עניין הקשור עם מציאות האדם, אלא אדרבה – הרגש הביטול באופן של יציאה ממציאותו, שזהו ההרגש שכל מה שבידו אינו שלו, אלא של הקב"ה.

ג. ועל-פי זה יש לבאר גם את החילוק שבין המהדורה קמא למהדורה תניינא בנוגע לטעם אמירת פרשת העקידה בכל יום2 – שבמהדורה קמא נאמר "כדי לזכור זכות האבות לפני הקב"ה וגם כדי להכניע יצרו לעבוד ה' יתברך כמו שמסר יצחק נפשו", ובמהדורה תניינא נאמר רק "לזכור זכות אבות":

מסירות-נפש – הוא עניין של ביטול במציאות, שזוהי מדריגה בעבודת ה', שאינה נוגעת כל-כך להנהגה בפועל (דוגמת האמונה), כי, אף-על-פי שמבואר בתניא9 הטעם ש"ציווה משה רבינו... לדור שנכנסו לארץ לקרות קריאת-שמע פעמיים בכל יום, לקבל עליו מלכות שמים במסירת-נפש... משום שקיום התורה ומצוותיה תלוי בזה שיזכור תמיד עניין מסירת נפשו לה' כו'", מכל-מקום, הרי יכול להיות קיום התורה ומצוות גם ללא התעוררות רגש המסירות-נפש, כמבואר בתניא10 בעניין "לא עבדו"11, דקאי על קיום התורה ומצוות ללא התעוררות אהבה ויראה (ועל-אחת-כמה-וכמה ללא התעוררות רגש המסירות-נפש), כי אם מצד אהבה המסותרת שבלב כללות ישראל, שזהו עניין "זכות אבות", שהרי האהבה המסותרת היא "ירושה לנו מאבותינו"12.

ולכן:

במהדורא בתרא, שאדמו"ר הזקן מזכיר עניין זכות אבות בלבד, ללא עניין המסירות-נפש, היינו, שעבודתו היא בקיום התורה ומצוות מצד האהבה המסותרת בלבד, ולא באופן שיוצא ממציאותו, ועד שנקרא "לא עבדו", בגלל שנשאר כפי טבעו – הנה גם בנוגע לפרשת המן מזכיר את עניין הביטחון הקשור עם מציאות האדם, שישנו גם אצל "לא עבדו", ועד שישנו אפילו אצל רשע עובר עבירות, כמארז"ל13 "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרייה", שגם הוא מבקש ובוטח מהקב"ה שיעזור לו;

אבל במהדורה קמא, שאדמו"ר הזקן מזכיר גם עניין המסירות-נפש דיצחק – ובמילא גם בעניין זכות אבות שמזכיר כאן כוונתו היא לא רק לאהבה המסותרת, אלא גם למדריגת עבודת האבות באופן של מרכבה, שהוא עניין הביטול במציאות (מסירות-נפש) – הנה גם בנוגע לפרשת המן מזכיר את עניין האמונה, שקשור עם ביטול המציאות, כנ"ל.

ד. ויש להוסיף, שב' העניינים שמביא אדמו"ר הזקן בנוגע לאמירת פרשת המן בכל יום – עניין הביטחון ועניין האמונה – היו גם בירידת המן:

ירידת המן היתה לכל בני-ישראל, לא רק לצדיקים אלא אפילו לרשעים.

ומהחילוקים שביניהם – שאצל בני-ישראל שהיו במדריגות תחתונות, היה עניין ירידת המן באופן של ביטחון,

[ובזה גופא ב' דרגות14: באופן של בקשת צרכיו, או באופן של "המיחלים לחסדו" (בדוגמת הנהגת ר' ייסא סבא). ויש לומר שזהו גם החילוק שבין אכילת המן בימות החול לאכילתו ביום השבת (אף שתמיד, גם בימות החול, היו מברכים על אכילת המן: "המוציא לחם מן השמים"15): בימות החול – באופן של בקשת צרכיו, ובשבת – באופן של "המיחלים לחסדו"],

ואצל צדיקים – היה עניין ירידת המן באופן של אמונה.

ה. ויש לקשר כל זה עם המדובר לעיל (ס"א בגוף השיחה) בעניין יציאת מצרים וקריעת ים-סוף:

ב' הדרגות הנ"ל – ביטחון ואמונה שבעניין פרשת המן, ואהבה מסותרת ומסירות-נפש שבעניין פרשת העקידה – הם בדוגמת ב' העניינים דיציאת מצרים וקריעת ים-סוף.

עניין הביטחון, ועל-דרך זה קיום התורה ומצוות מצד אהבה מסותרת – הרי זה על-דרך העניין דיציאת מצרים בלבד, היינו, שיוצא רק ממצרים דלעומת-זה, אבל עדיין נשאר במציאותו;

ואילו עניין האמונה, ועל-דרך זה עניין המסירות-נפש שיוצא ממציאותו – הרי זה בדוגמת קריעת ים-סוף, שיוצא גם ממצרים דקדושה.

[בהמשך השיחה דובר אודות השייכות דעניין המן לשבת, ולפנימיות התורה, והשייכות דפנימיות התורה לכל בני-ישראל, אפילו לרשעים16].

* * *

ו. דובר לעיל (בהמאמר17) אודות המסירות-נפש של ר' חנינא בן תרדיון שהיה מקהיל קהילות ברבים, שכל זמן שעבודתו היתה בקו אחד בלבד, לא היו יכולים להיות בטוחים בהמסירות-נפש שלו על התורה, כיוון שייתכן שכל עבודתו היא מצד טבעו.

ואם הדברים אמורים בנוגע לעבודה דהרבצת התורה מתוך מסירות-נפש – כפי שהיה אצל ר' חנינא בן תרדיון, ועל-דרך זה העבודה דלימוד והפצת התורה במדינתינו מלפנים שהיתה כרוכה עם סכנת נפשות – הרי על-אחת-כמה-וכמה כאשר מדובר אודות העבודה דלימוד והפצת התורה כפי שהיא עתה, שלא זו בלבד שאין צורך במסירות-נפש, אלא אדרבה: נותנים לו ממון עבור הלימוד, וחולקים לו כבוד, טופחים לו על שכמו ומביעים יישר-כוח.

כלומר: אם העבודה של ר' חנינא בן תרדיון, שהקהיל קהילות ברבים מתוך מסירות-נפש, אינה מספיקה, כיוון שיכולה להיות מצד הטבע, ובהכרח שתהיה היציאה ממיצרים וגבולים – הרי על-אחת-כמה-וכמה שלימוד והפצת התורה במדינות החופשיות יכול להיות מצד הטבע, ובהכרח שתהיה היציאה ממיצרים והגבלות.

ז. וזהו גם מאמר המשנה18 "העמידו תלמידים הרבה", "הרבה" דייקא:

הפירוש ד"הרבה" הוא – שעניין זה אינו לפי ההגבלות שלו. ועל-דרך המבואר בפירוש "ואהבת גו' בכל מאודך"19, "מאוד שלך"20 – שהאהבה אינה יכולה לבוא בהתיישבות אצלו, להיותה למעלה מהכלים שלו. וזהו גם הפירוש "העמידו תלמידים הרבה" – שצריך להעמיד תלמידים באופן שלמעלה מהכלים שלו, שאינו יכול להכיל זאת.

יכול מישהו לטעון: הן אמת שישנו ציווי "ושננתם לבניך"21, "אלו התלמידים"22, לשון רבים – הרי מיעוט רבים שניים23, כך שיוצא ידי חובה על-ידי הלימוד עם שני תלמידים. ובפרט לאחרי שהוסיף תלמיד שלישי, הרי קיים את המצווה בהידור – "הידור מצווה עד שליש", "שליש מלבר"24, וכבר יצא ידי חובתו.

ועל זה אומרים לו: "העמידו תלמידים הרבה" – שצריך להיות באופן של ריבוי, וריבוי פירושו שאי-אפשר להכיל זאת, להיותו למעלה מהכלים שלו, וכל זמן שיש לזה מקום בטבעו או בשכלו וכו', נמצא הוא עדיין במיצרים והגבלות – אמנם הגבלות דקדושה, אבל בכל זאת הגבלות – ואין זה באופן של "הרבה".

ואף-על-פי שבשולחן-ערוך לא הובא הלשון "העמידו תלמידים הרבה" – הרי זו משנה מפורשת, וישנו דין בשולחן-ערוך25 ש"טעה בדבר משנה חוזר", והיינו, שזהו דבר פשוט כל-כך עד שאין מקום לטעות.

ח. וזו היתה גם דרישתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל ההילולא – "העמידו תלמידים הרבה" – שכל אחד צריך לעסוק בהפצת התורה, נגלה דתורה ופנימיות התורה, ללא הגבלות כלל.

ובאופן שהיה אצל ר' חנניא בן תדריון שהיה מקהיל קהילות ברבים – ברבים דווקא – כי, אם ילמדו תורה באיזה מרתף, הרי ייתכן שיהיה יהודי שלא יידע, ובמילא לא יוכל להשתתף בהלימוד, וכדי שיתוסף עוד יהודי ללמוד תורה, כדאי להסתכן עד למסירות-נפש ממש וללמוד ברבים דווקא!

הנהגה זו דרש כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא במדינתינו לפנים, וכאמור, ששם היה לימוד והפצת התורה כרוך בסכנת נפשות, ואף-על-פי-כן, לא נמנע הרבי מלדרוש זאת, ושלח שלוחים שילמדו תורה ויעמידו תלמידים.

ועניין זה לא היה באופן שהרבי הבטיח שלא יקרה כלום – לא! הרבי לא הבטיח מאומה!... וכפי שראו בפועל שהיו כאלו שנשלחו לארץ גזירה וכו', ואף-על-פי-כן לא הפסיק הרבי את פעולותיו, ומיד שלח במקומם שלוחים נוספים.

אלא, שדרישתו של הרבי לא היתה שיחפשו מסירות-נפש, היינו, שיחפשו מקום סכנה דווקא, כי אם, שיחפשו הפצת התורה, ורק אם יהיה הדבר כרוך במסירות-נפש, אזי מהיכי תיתי... גם אז לא יימנע מעבודתו, אבל לא באופן שהוא מחפש מקום סכנה דווקא, ואדרבה: אם יש ביכולתו להתחבא, במידה ידועה – מוטב הדבר, כיוון שבאופן כזה יוכל להמשיך ללמוד עם התלמידים עוד יום, עוד חודש או עוד שנה.

ועל-דרך החילוק שבין המסירות-נפש של רבי עקיבא להמסירות-נפש דאברהם אבינו26: רבי עקיבא – חיפש מסירות-נפש, כאמרו "מתי יבוא לידי ואקיימנו"27. אבל אברהם אבינו לא חיפש מסירות-נפש; עבודתו היתה לפרסם אלוקות בעולם, כמו שכתוב28 "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם", "אל תקרי ויקרא אלא ויקריא, מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב"29, היינו, שאפילו ערבי יכריז "א-ל עולם" (כולל גם הדיוק "א-ל עולם", ולא "א-ל העולם"30), זו היתה עבודתו, ובעבודה זו עסק בכל תוקף, גם כאשר היה צורך במסירות-נפש.

ובנוגע לענייננו:

אם במקום סכנה דרש הרבי זאת – על-אחת-כמה-וכמה שבמדינות החופשיות ישנה דרישתו של הרבי "העמידו תלמידים הרבה", ללא חשבונות וללא הגבלות, וכל זמן שעניין זה הוא באופן שיש לו מקום בהכלים שלו, נשאר הוא במציאותו – ב"מצרים".

וכאמור, אם בנוגע לאופן עבודתו של ר' חנינא בן תרדיון שהיה מקהיל קהילות ברבים יש אפשרות שעניין זה יהיה מצד הטבע, היינו, שאפילו מצד הטבע יש מקום להקהיל קהילות ברבים כו' – הרי על-אחת-כמה-וכמה בנוגע לאלו שהרבי מינה אותם להיות שלוחים שלו, וכן אלו שהרבי ממנה אותם עכשיו, או שימנה אותם מחר כו', בוודאי צריכה להיות אצלם העבודה ד"העמידו תלמידים הרבה" באופן של יציאה מכל החשבונות וההגבלות, ודווקא באופן כזה ממלאים את רצונו של הרבי.

ואם לאו – אומרים לו: איזו שייכות יש לך אל הרבי?! ומה הינך בא אל הרבי?!

האם רצה הרבי שתהיה מונח בחשבונות כו', כמו החשבון שכבר למדת עם שלושה תלמידים – ללמוד עם שלושה תלמידים התיר אפילו השלטון ברוסיה הסובייטית!...

הוא אמנם לומד תורה ומקיים מצוות, מאריך בתפילה וכו' – ובשכר זה יזכה לש"י עולמות... תר"ך עולמות... אבל, שייכות אל הרבי – אין לו!

– בוודאי לא מדובר כאן אודות השייכות שישנה אפילו לפושעים ומורדים31; המדובר הוא אודות שייכות באופן של רצון, פנימיות הרצון ועד לחפץ32. ושייכות כזו היא רק כאשר יוצאים ממיצרים והגבלות.

יכולה להיות עבודתו מתוך אהבה ויראה, אפילו אהבה ויראה שכליים, ואפילו עבודה שהיא בבחינת מרכבה; אבל הוא לא מקושר אל הרבי! – עניין ההתקשרות של חסיד אל הרבי הוא – שיוצא ממציאותו ומקיים את ההוראות של הרבי ללא חשבונות כלל, אפילו חשבונות דקדושה.

"בדרבנן עבדינן מעשה והדר כו'"33. ואף שהכוונה בפשטות היא באופן אחר, הרי, מצד העניין ד"חביבים דברי סופרים"34, יש לפרש גם שב"דרבנן" צריכים לכל לראש לעשות את המעשה, לקיים את דברי הרבי, ואחר-כך יכולים להתבונן בשכל; אם יבין גם בשכלו – מהיכי תיתי, אבל גם לולי זאת אין זה נוגע לפועל ממש, ואדרבה: עניין ההתקשרות הוא לצאת מהגבלת שכלו.

ט. ובנוגע לפועל:

יש לקיים את הציווי "העמידו תלמידים הרבה", הן בכמות והן באיכות: בכמות – שגם אם יש לו כבר אלף תלמידים, הרי כאשר במקום שבו נמצא ישנו עוד יהודי, אין לו להסתפק באלף תלמידים, אלא צריך שיהיו לו אלף ואחד תלמידים. וכמו כן באיכות – שלא להסתפק בכך שלומד עם התלמידים דף גמרא עם תוספות, פרק תניא, מאמר חסידות כו', שכן, כל זמן שעבודתו היא באופן שיש לה מקום בהכלים שלו, אין זה מספיק, ועדיין לא קיים את רצונו של הרבי.

ועל-פי דברי הגמרא35 "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", ועל-דרך זה בנוגע לצדיקים שדומין לבוראם36 (נוסף לכך שהרבי ידע גם את דברי הגמרא...), הרי כיוון שהרבי שלח אותו למקום שבו נמצאים אלף ואחד יהודים, בוודאי היתה כוונתו שיעמיד אלף ואחד תלמידים, ומזה מוכח שיש לו כוחות, או שנתנו לו את הכוחות הדרושים לכך.

וזוהי כללות הדרישה "והעמידו תלמידים הרבה", באופן של "בכל מאודך", יותר מהגבלת הכלים שלו, ועל-דרך זה דורשים מהתלמידים שגם הלימוד והקבלה שלהם תהיה באופן של "בכל מאודך", למעלה מהגבלת הכלים שלהם.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת בשלח, ט"ו בשבט, ה'תשכ"ג – בלתי מוגה. יצא-לאור על-ידי ועד הנחות בלה"ק)

----------------------------

1)    בשלח טז,ד ואילך.

2)    במהדו"ב – ס"ט, ובמהדו"ק - ס"י.

3)    עניין ברכת-השחר (קרוב לתחילתו).

4)    ראה שו"ע אדה"ז או"ח סכ"ה סכ"ח. וש"נ.

5)    עירובין יג,ב. וש"נ.

6)    ראה אג"ק אדמו"ר מוהרש"ב ח"א עמ' קלט. לקו"ש חט"ז עמ' 178 הערה 38. וש"נ.

7)    ראה גם שיחת כ"ד טבת שנה זו (לקו"ש ח"ד עמ' 1124). ועוד.

8)    [הביאור בזה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר, ונדפס בלקו"ש חכ"ו עמ' 95 ואילך. ראה גם לקו"ש חל"ו עמ' 3 ואילך.

9)    ספכ"ה.

10)  פט"ו.

11)  מלאכי ג,ח.

12)  תניא רפי"ח.

13)  ברכות סג,א (לגירסת הע"י).

14)  ראה לקו"ש חכ"ו שם עמ' 99 ואילך. וש"נ.

15)  ראה לקו"ש חט"ז עמ' 176 הערה 29. וש"נ.

16)  ראה גם לקו"ש חי"א עמ' 243. - הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר, ונדפס בלקו"ש ח"ד עמ' 1037 ואילך. – בשילוב עם שיחת מוצש"ק בשלח, יו"ד שבט תשי"ז.

17)  פ"ב (לעיל עמ' 5).

18)  אבות פ"א מ"א.

19)  ואתחנן ו,ה.

20)  ראה תו"א מקץ לט,ד. ובכ"מ.

21)  ואתחנן ו,ז.

22)  ספרי ופרש"י עה"פ.

23)  ראה לקו"ש חכ"א עמ' 111 הערה 21. וש"נ.

24)  ב"ק ט, רע"ב.

25)  חו"מ רסכ"ה.

26)  ראה סה"מ ה'ש"ת עמ' ו. עמ' טו. עמ' 30. סה"ש תש"ג עמ' 94. ועוד.

27)  ברכות סא,ב.

28)  וירא כא,לג.

29)  סוטה י, סע"א ואילך.

30)  ראה לקו"ת תבוא מב,ד. מג,ג. ובכ"מ.

31)  ראה תניא פ"ב.

32)  ראה לקו"ת שה"ש כח,ד. וש"נ.

33)  לשון הגמרא - עירובין סז, סע"ב. וראה גם תו"מ ח"ב עמ' 146.

34)  ירושלמי ברכות פ"א ה"ד. ועוד.

35)  ע"ז ג, סע"א.

36)  רות רבה פ"ד, ג. ועוד.


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)