גיליון 654, ערב שבת קודש פרשת בשלח, י"ד בשבט ה'תשס"ז (02.02.2007)
דבר מלכות
הרבי שלח שלוחים ולא הבטיח להם מאומה
ירידת המן הייתה בהתאם למדרגתו ועבודתו של כל אחד ואחד מבני-ישראל * מי שהיו במדרגות תחתונות ועבודתם הייתה רק מצד האהבה המסותרת, ירד להן מן באופן של 'ביטחון' בלבד * ולעומת זאת לצדיקים, שעבודתם היתה באופן של 'ביטול במציאות' ושל מסירות-נפש, ירידת המן הייתה באופן של 'אמונה' * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. בנוגע לפרשת המן1 – כותב רבינו הזקן בסימן הראשון בשולחן-ערוך2: "טוב לומר בכל יום... פרשת המן".
ולהעיר, שבסידורו לא הזכיר רבינו הזקן עניין זה. ויש לומר טעם הדבר – כיוון שבשער הכוונות3 איתא ש"מנעני מורי ז"ל שלא לאומרם", ולכן, אף-על-פי שבדרך-כלל ההכרעה היא כדעת הפוסקים נגד דעת המקובלים4, מכל-מקום, כיוון שאין זה אלא מנהג ("טוב לומר") בלבד, ואילו בקבלה מפורש שיש להימנע מזה, לכן לא הזכיר רבינו הזקן עניין זה בסידורו.
ומכל-מקום, כיוון ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים"5, ובפרט שרבינו הזקן הביא זאת בשולחן-ערוך, הרי מובן, שאף שאין אומרים פרשת המן בכל יום, הרי זה עניין שיש לו מקום ברוחניות. ובפרט על-פי הידוע פתגם אדמו"ר מהר"ש6, שעניין הפרנסה בזמן הזה הוא על-דרך עניין ה"מן" (ורק מצד הסתר וחושך הגלות נדמה שזהו עניין טבעי), הרי בוודאי ישנו עניין המן בכל יום, "דבר יום ביומו".
ובעניין זה יש לדייק טובא בלשונו של רבינו הזקן בשולחן-ערוך:
ובהקדם המדובר כמה פעמים7 אודות גודל הדיוק בשולחן-ערוך של רבינו הזקן, אפילו בנוגע להתיבות, ומכל-שכן בנוגע לתוכן העניינים.
ועניין זה מודגש ביותר בנוגע לסימנים הראשונים של השולחן-ערוך, שרבינו הזקן בעצמו כתבם בשתי מהדורות – שגם מי שאינו נבון, ואינו מתייגע בלימודו, יכול להבחין בשינויי הנוסחאות שבין שתי המהדורות.
ובהתאם לכך יש לעורר בנוגע לימוד השולחן-ערוך של רבינו הזקן – ובייחוד בשנה זו, שנת המאה וחמישים להילולא שלו – שנכון וראוי שילמדו בעיון ובדקדוק כו' לכל-הפחות את הסימנים הראשונים של השולחן-ערוך, שבהם נקל יותר להבחין בשינויי הלשונות, שבוודאי אינם לתפארת המליצה וכיוצא בזה, אלא נוגעים להבנת העניין.
ובנוגע לנדון-דידן – בשתי המהדורות כותב רבינו הזקן "טוב לומר בכל יום... פרשת המן"2, אבל יש בזה שינויים: במהדורא קמא – "כדי שיאמין שכל מזונותיו באין לו בהשגחה שכן היה במן כו'", ובמהדורא תניינא - "לבטוח בה' נותן לחם דבר יום ביומו"8.
ב. ויש להוסיף בזה – על-דרך החסידות – שיש מעלה בעניין האמונה לגבי עניין הביטחון:
בעניין הביטחון (במהדורה תניינא) – הנה גם במדריגה היותר נעלית ד"המיחלים לחסדו", נרגשת עדיין מציאות האדם, שהרי סוף-כל-סוף מדובר אודות צורכי האדם, אלא שהאדם נמצא במדריגה כזו שהוא בוטח בהקב"ה שיתן לו כל צרכיו.
ואילו בעניין האמונה (במהדורה קמא) – כיוון שלא מדובר אודות צורכי האדם (שהרי עניין האמונה ישנו גם בשעה שיש לו כל צרכיו מן המוכן), נמצא, שאין זה עניין הקשור עם מציאות האדם, אלא אדרבה – הרגש הביטול באופן של יציאה ממציאותו, שזהו ההרגש שכל מה שבידו אינו שלו, אלא של הקב"ה.
ג. ועל-פי זה יש לבאר גם את החילוק שבין המהדורה קמא למהדורה תניינא בנוגע לטעם אמירת פרשת העקידה בכל יום2 – שבמהדורה קמא נאמר "כדי לזכור זכות האבות לפני הקב"ה וגם כדי להכניע יצרו לעבוד ה' יתברך כמו שמסר יצחק נפשו", ובמהדורה תניינא נאמר רק "לזכור זכות אבות":
מסירות-נפש – הוא עניין של ביטול במציאות, שזוהי מדריגה בעבודת ה', שאינה נוגעת כל-כך להנהגה בפועל (דוגמת האמונה), כי, אף-על-פי שמבואר בתניא9 הטעם ש"ציווה משה רבינו... לדור שנכנסו לארץ לקרות קריאת-שמע פעמיים בכל יום, לקבל עליו מלכות שמים במסירת-נפש... משום שקיום התורה ומצוותיה תלוי בזה שיזכור תמיד עניין מסירת נפשו לה' כו'", מכל-מקום, הרי יכול להיות קיום התורה ומצוות גם ללא התעוררות רגש המסירות-נפש, כמבואר בתניא10 בעניין "לא עבדו"11, דקאי על קיום התורה ומצוות ללא התעוררות אהבה ויראה (ועל-אחת-כמה-וכמה ללא התעוררות רגש המסירות-נפש), כי אם מצד אהבה המסותרת שבלב כללות ישראל, שזהו עניין "זכות אבות", שהרי האהבה המסותרת היא "ירושה לנו מאבותינו"12.
ולכן:
במהדורא בתרא, שאדמו"ר הזקן מזכיר עניין זכות אבות בלבד, ללא עניין המסירות-נפש, היינו, שעבודתו היא בקיום התורה ומצוות מצד האהבה המסותרת בלבד, ולא באופן שיוצא ממציאותו, ועד שנקרא "לא עבדו", בגלל שנשאר כפי טבעו – הנה גם בנוגע לפרשת המן מזכיר את עניין הביטחון הקשור עם מציאות האדם, שישנו גם אצל "לא עבדו", ועד שישנו אפילו אצל רשע עובר עבירות, כמארז"ל13 "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרייה", שגם הוא מבקש ובוטח מהקב"ה שיעזור לו;
אבל במהדורה קמא, שאדמו"ר הזקן מזכיר גם עניין המסירות-נפש דיצחק – ובמילא גם בעניין זכות אבות שמזכיר כאן כוונתו היא לא רק לאהבה המסותרת, אלא גם למדריגת עבודת האבות באופן של מרכבה, שהוא עניין הביטול במציאות (מסירות-נפש) – הנה גם בנוגע לפרשת המן מזכיר את עניין האמונה, שקשור עם ביטול המציאות, כנ"ל.
ד. ויש להוסיף, שב' העניינים שמביא אדמו"ר הזקן בנוגע לאמירת פרשת המן בכל יום – עניין הביטחון ועניין האמונה – היו גם בירידת המן:
ירידת המן היתה לכל בני-ישראל, לא רק לצדיקים אלא אפילו לרשעים.
ומהחילוקים שביניהם – שאצל בני-ישראל שהיו במדריגות תחתונות, היה עניין ירידת המן באופן של ביטחון,
[ובזה גופא ב' דרגות14: באופן של בקשת צרכיו, או באופן של "המיחלים לחסדו" (בדוגמת הנהגת ר' ייסא סבא). ויש לומר שזהו גם החילוק שבין אכילת המן בימות החול לאכילתו ביום השבת (אף שתמיד, גם בימות החול, היו מברכים על אכילת המן: "המוציא לחם מן השמים"15): בימות החול – באופן של בקשת צרכיו, ובשבת – באופן של "המיחלים לחסדו"],
ואצל צדיקים – היה עניין ירידת המן באופן של אמונה.
ה. ויש לקשר כל זה עם המדובר לעיל (ס"א בגוף השיחה) בעניין יציאת מצרים וקריעת ים-סוף:
ב' הדרגות הנ"ל – ביטחון ואמונה שבעניין פרשת המן, ואהבה מסותרת ומסירות-נפש שבעניין פרשת העקידה – הם בדוגמת ב' העניינים דיציאת מצרים וקריעת ים-סוף.
עניין הביטחון, ועל-דרך זה קיום התורה ומצוות מצד אהבה מסותרת – הרי זה על-דרך העניין דיציאת מצרים בלבד, היינו, שיוצא רק ממצרים דלעומת-זה, אבל עדיין נשאר במציאותו;
ואילו עניין האמונה, ועל-דרך זה עניין המסירות-נפש שיוצא ממציאותו – הרי זה בדוגמת קריעת ים-סוף, שיוצא גם ממצרים דקדושה.
[בהמשך השיחה דובר אודות השייכות דעניין המן לשבת, ולפנימיות התורה, והשייכות דפנימיות התורה לכל בני-ישראל, אפילו לרשעים16].
* * *
ו. דובר לעיל (בהמאמר17) אודות המסירות-נפש של ר' חנינא בן תרדיון שהיה מקהיל קהילות ברבים, שכל זמן שעבודתו היתה בקו אחד בלבד, לא היו יכולים להיות בטוחים בהמסירות-נפש שלו על התורה, כיוון שייתכן שכל עבודתו היא מצד טבעו.
ואם הדברים אמורים בנוגע לעבודה דהרבצת התורה מתוך מסירות-נפש – כפי שהיה אצל ר' חנינא בן תרדיון, ועל-דרך זה העבודה דלימוד והפצת התורה במדינתינו מלפנים שהיתה כרוכה עם סכנת נפשות – הרי על-אחת-כמה-וכמה כאשר מדובר אודות העבודה דלימוד והפצת התורה כפי שהיא עתה, שלא זו בלבד שאין צורך במסירות-נפש, אלא אדרבה: נותנים לו ממון עבור הלימוד, וחולקים לו כבוד, טופחים לו על שכמו ומביעים יישר-כוח.
כלומר: אם העבודה של ר' חנינא בן תרדיון, שהקהיל קהילות ברבים מתוך מסירות-נפש, אינה מספיקה, כיוון שיכולה להיות מצד הטבע, ובהכרח שתהיה היציאה ממיצרים וגבולים – הרי על-אחת-כמה-וכמה שלימוד והפצת התורה במדינות החופשיות יכול להיות מצד הטבע, ובהכרח שתהיה היציאה ממיצרים והגבלות.
ז. וזהו גם מאמר המשנה18 "העמידו תלמידים הרבה", "הרבה" דייקא:
הפירוש ד"הרבה" הוא – שעניין זה אינו לפי ההגבלות שלו. ועל-דרך המבואר בפירוש "ואהבת גו' בכל מאודך"19, "מאוד שלך"20 – שהאהבה אינה יכולה לבוא בהתיישבות אצלו, להיותה למעלה מהכלים שלו. וזהו גם הפירוש "העמידו תלמידים הרבה" – שצריך להעמיד תלמידים באופן שלמעלה מהכלים שלו, שאינו יכול להכיל זאת.
יכול מישהו לטעון: הן אמת שישנו ציווי "ושננתם לבניך"21, "אלו התלמידים"22, לשון רבים – הרי מיעוט רבים שניים23, כך שיוצא ידי חובה על-ידי הלימוד עם שני תלמידים. ובפרט לאחרי שהוסיף תלמיד שלישי, הרי קיים את המצווה בהידור – "הידור מצווה עד שליש", "שליש מלבר"24, וכבר יצא ידי חובתו.
ועל זה אומרים לו: "העמידו תלמידים הרבה" – שצריך להיות באופן של ריבוי, וריבוי פירושו שאי-אפשר להכיל זאת, להיותו למעלה מהכלים שלו, וכל זמן שיש לזה מקום בטבעו או בשכלו וכו', נמצא הוא עדיין במיצרים והגבלות – אמנם הגבלות דקדושה, אבל בכל זאת הגבלות – ואין זה באופן של "הרבה".
ואף-על-פי שבשולחן-ערוך לא הובא הלשון "העמידו תלמידים הרבה" – הרי זו משנה מפורשת, וישנו דין בשולחן-ערוך25 ש"טעה בדבר משנה חוזר", והיינו, שזהו דבר פשוט כל-כך עד שאין מקום לטעות.
ח. וזו היתה גם דרישתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל ההילולא – "העמידו תלמידים הרבה" – שכל אחד צריך לעסוק בהפצת התורה, נגלה דתורה ופנימיות התורה, ללא הגבלות כלל.
ובאופן שהיה אצל ר' חנניא בן תדריון שהיה מקהיל קהילות ברבים – ברבים דווקא – כי, אם ילמדו תורה באיזה מרתף, הרי ייתכן שיהיה יהודי שלא יידע, ובמילא לא יוכל להשתתף בהלימוד, וכדי שיתוסף עוד יהודי ללמוד תורה, כדאי להסתכן עד למסירות-נפש ממש וללמוד ברבים דווקא!
הנהגה זו דרש כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא במדינתינו לפנים, וכאמור, ששם היה לימוד והפצת התורה כרוך בסכנת נפשות, ואף-על-פי-כן, לא נמנע הרבי מלדרוש זאת, ושלח שלוחים שילמדו תורה ויעמידו תלמידים.
ועניין זה לא היה באופן שהרבי הבטיח שלא יקרה כלום – לא! הרבי לא הבטיח מאומה!... וכפי שראו בפועל שהיו כאלו שנשלחו לארץ גזירה וכו', ואף-על-פי-כן לא הפסיק הרבי את פעולותיו, ומיד שלח במקומם שלוחים נוספים.
אלא, שדרישתו של הרבי לא היתה שיחפשו מסירות-נפש, היינו, שיחפשו מקום סכנה דווקא, כי אם, שיחפשו הפצת התורה, ורק אם יהיה הדבר כרוך במסירות-נפש, אזי מהיכי תיתי... גם אז לא יימנע מעבודתו, אבל לא באופן שהוא מחפש מקום סכנה דווקא, ואדרבה: אם יש ביכולתו להתחבא, במידה ידועה – מוטב הדבר, כיוון שבאופן כזה יוכל להמשיך ללמוד עם התלמידים עוד יום, עוד חודש או עוד שנה.
ועל-דרך החילוק שבין המסירות-נפש של רבי עקיבא להמסירות-נפש דאברהם אבינו26: רבי עקיבא – חיפש מסירות-נפש, כאמרו "מתי יבוא לידי ואקיימנו"27. אבל אברהם אבינו לא חיפש מסירות-נפש; עבודתו היתה לפרסם אלוקות בעולם, כמו שכתוב28 "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם", "אל תקרי ויקרא אלא ויקריא, מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב"29, היינו, שאפילו ערבי יכריז "א-ל עולם" (כולל גם הדיוק "א-ל עולם", ולא "א-ל העולם"30), זו היתה עבודתו, ובעבודה זו עסק בכל תוקף, גם כאשר היה צורך במסירות-נפש.
ובנוגע לענייננו:
אם במקום סכנה דרש הרבי זאת – על-אחת-כמה-וכמה שבמדינות החופשיות ישנה דרישתו של הרבי "העמידו תלמידים הרבה", ללא חשבונות וללא הגבלות, וכל זמן שעניין זה הוא באופן שיש לו מקום בהכלים שלו, נשאר הוא במציאותו – ב"מצרים".
וכאמור, אם בנוגע לאופן עבודתו של ר' חנינא בן תרדיון שהיה מקהיל קהילות ברבים יש אפשרות שעניין זה יהיה מצד הטבע, היינו, שאפילו מצד הטבע יש מקום להקהיל קהילות ברבים כו' – הרי על-אחת-כמה-וכמה בנוגע לאלו שהרבי מינה אותם להיות שלוחים שלו, וכן אלו שהרבי ממנה אותם עכשיו, או שימנה אותם מחר כו', בוודאי צריכה להיות אצלם העבודה ד"העמידו תלמידים הרבה" באופן של יציאה מכל החשבונות וההגבלות, ודווקא באופן כזה ממלאים את רצונו של הרבי.
ואם לאו – אומרים לו: איזו שייכות יש לך אל הרבי?! ומה הינך בא אל הרבי?!
האם רצה הרבי שתהיה מונח בחשבונות כו', כמו החשבון שכבר למדת עם שלושה תלמידים – ללמוד עם שלושה תלמידים התיר אפילו השלטון ברוסיה הסובייטית!...
הוא אמנם לומד תורה ומקיים מצוות, מאריך בתפילה וכו' – ובשכר זה יזכה לש"י עולמות... תר"ך עולמות... אבל, שייכות אל הרבי – אין לו!
– בוודאי לא מדובר כאן אודות השייכות שישנה אפילו לפושעים ומורדים31; המדובר הוא אודות שייכות באופן של רצון, פנימיות הרצון ועד לחפץ32. ושייכות כזו היא רק כאשר יוצאים ממיצרים והגבלות.
יכולה להיות עבודתו מתוך אהבה ויראה, אפילו אהבה ויראה שכליים, ואפילו עבודה שהיא בבחינת מרכבה; אבל הוא לא מקושר אל הרבי! – עניין ההתקשרות של חסיד אל הרבי הוא – שיוצא ממציאותו ומקיים את ההוראות של הרבי ללא חשבונות כלל, אפילו חשבונות דקדושה.
"בדרבנן עבדינן מעשה והדר כו'"33. ואף שהכוונה בפשטות היא באופן אחר, הרי, מצד העניין ד"חביבים דברי סופרים"34, יש לפרש גם שב"דרבנן" צריכים לכל לראש לעשות את המעשה, לקיים את דברי הרבי, ואחר-כך יכולים להתבונן בשכל; אם יבין גם בשכלו – מהיכי תיתי, אבל גם לולי זאת אין זה נוגע לפועל ממש, ואדרבה: עניין ההתקשרות הוא לצאת מהגבלת שכלו.
ט. ובנוגע לפועל:
יש לקיים את הציווי "העמידו תלמידים הרבה", הן בכמות והן באיכות: בכמות – שגם אם יש לו כבר אלף תלמידים, הרי כאשר במקום שבו נמצא ישנו עוד יהודי, אין לו להסתפק באלף תלמידים, אלא צריך שיהיו לו אלף ואחד תלמידים. וכמו כן באיכות – שלא להסתפק בכך שלומד עם התלמידים דף גמרא עם תוספות, פרק תניא, מאמר חסידות כו', שכן, כל זמן שעבודתו היא באופן שיש לה מקום בהכלים שלו, אין זה מספיק, ועדיין לא קיים את רצונו של הרבי.
ועל-פי דברי הגמרא35 "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", ועל-דרך זה בנוגע לצדיקים שדומין לבוראם36 (נוסף לכך שהרבי ידע גם את דברי הגמרא...), הרי כיוון שהרבי שלח אותו למקום שבו נמצאים אלף ואחד יהודים, בוודאי היתה כוונתו שיעמיד אלף ואחד תלמידים, ומזה מוכח שיש לו כוחות, או שנתנו לו את הכוחות הדרושים לכך.
וזוהי כללות הדרישה "והעמידו תלמידים הרבה", באופן של "בכל מאודך", יותר מהגבלת הכלים שלו, ועל-דרך זה דורשים מהתלמידים שגם הלימוד והקבלה שלהם תהיה באופן של "בכל מאודך", למעלה מהגבלת הכלים שלהם.
(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת בשלח, ט"ו בשבט, ה'תשכ"ג – בלתי מוגה. יצא-לאור על-ידי ועד הנחות בלה"ק)
----------------------------
1) בשלח טז,ד ואילך.
2) במהדו"ב – ס"ט, ובמהדו"ק - ס"י.
3) עניין ברכת-השחר (קרוב לתחילתו).
4) ראה שו"ע אדה"ז או"ח סכ"ה סכ"ח. וש"נ.
5) עירובין יג,ב. וש"נ.
6) ראה אג"ק אדמו"ר מוהרש"ב ח"א עמ' קלט. לקו"ש חט"ז עמ' 178 הערה 38. וש"נ.
7) ראה גם שיחת כ"ד טבת שנה זו (לקו"ש ח"ד עמ' 1124). ועוד.
8) [הביאור בזה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר, ונדפס בלקו"ש חכ"ו עמ' 95 ואילך. ראה גם לקו"ש חל"ו עמ' 3 ואילך.
9) ספכ"ה.
10) פט"ו.
11) מלאכי ג,ח.
12) תניא רפי"ח.
13) ברכות סג,א (לגירסת הע"י).
14) ראה לקו"ש חכ"ו שם עמ' 99 ואילך. וש"נ.
15) ראה לקו"ש חט"ז עמ' 176 הערה 29. וש"נ.
16) ראה גם לקו"ש חי"א עמ' 243. - הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר, ונדפס בלקו"ש ח"ד עמ' 1037 ואילך. – בשילוב עם שיחת מוצש"ק בשלח, יו"ד שבט תשי"ז.
17) פ"ב (לעיל עמ' 5).
18) אבות פ"א מ"א.
19) ואתחנן ו,ה.
20) ראה תו"א מקץ לט,ד. ובכ"מ.
21) ואתחנן ו,ז.
22) ספרי ופרש"י עה"פ.
23) ראה לקו"ש חכ"א עמ' 111 הערה 21. וש"נ.
24) ב"ק ט, רע"ב.
25) חו"מ רסכ"ה.
26) ראה סה"מ ה'ש"ת עמ' ו. עמ' טו. עמ' 30. סה"ש תש"ג עמ' 94. ועוד.
27) ברכות סא,ב.
28) וירא כא,לג.
29) סוטה י, סע"א ואילך.
30) ראה לקו"ת תבוא מב,ד. מג,ג. ובכ"מ.
31) ראה תניא פ"ב.
32) ראה לקו"ת שה"ש כח,ד. וש"נ.
33) לשון הגמרא - עירובין סז, סע"ב. וראה גם תו"מ ח"ב עמ' 146.
34) ירושלמי ברכות פ"א ה"ד. ועוד.
35) ע"ז ג, סע"א.
36) רות רבה פ"ד, ג. ועוד.
משיח וגאולה בפרשה
כשמתנהגים באופן ד"גאון יעקב", אומות העולם מסייעות לישראל
שנזכה ל"שירה העשירית"
"שבת שירה", הנקראת כן על-שם הקריאה בתורה שקוראים בשבת זו – "שירת הים" ("אז ישיר משה ובני ישראל גו'") וכן על-שם ההפטרה דשבת זו – "ותשר דבורה"...
בנוגע לטעם אמירת ההפטרה – מובא בכמה מקומות (שולחן-ערוך אדמו"ר הזקן אורח-חיים ריש סימן רפ"ד, ובכמה מקומות) שמלכות הרשעה גזרה על ישראל שלא יקראו בתורה ברבים, ולכן תיקנו לקרות בנביאים מעניין הפרשה. וגם כאשר בטלה הגזירה, לא נתבטל המנהג לקרות גם בנביאים...
זהו גם המענה לאלו ש"תואנה הם מבקשים" וטוענים: כיצד ייתכן לומר שגם כאשר בני ישראל נמצאים בזמן הגלות, אין להם להתפעל כלל מאומות העולם (מלכות המדינה וכו'), ויכולים וצריכים הם לעמוד בכל התוקף על כל ענייני התורה ומצוותיה, ועל-ידי זה פועלים על אומות העולם שגם הם יסייעו לבני ישראל באופן ד"מלכים אומנייך גו'" – דלכאורה, מכיוון שנמצאים בזמן הגלות, כאשר "אותותינו לא ראינו גו'" – נסתיימה התקופה שבה היו רואים ניסים גלויים (בסוף זמן בית ראשון, ועל-כל-פנים בסוף זמן בית שני) – כיצד יכולה להיות הנהגה כזו?!
והמענה לזה – על-פי האמור לעיל אודות הגזירה על קריאת התורה:
אף-על-פי שגזירה זו היתה בזמן הגלות (כאשר "אותותינו לא ראינו גו'") – אף-על-פי-כן, ראו בפועל ממש נס גלוי, שכאשר בני ישראל לא התפעלו מגזירת המלכות (שכוונתה היתה לנתק את בני ישראל חס-ושלום מתורה), ואדרבה: בעקבות גזירה זו חידשו בני ישראל מנהג ישן – לקרוא בנביאים, שזהו עניין נעלה יותר מדברי תורה (כנ"ל), הנה לא זו בלבד שאומות העולם לא יכלו לגזור עליהם ולהרע להם בעניין זה, אלא אדרבה: על-ידי זה הצליחו לבטל גם את הגזירה שלא לקרוא בתורה.
וזוהי ההוראה הנלמדת מאופן הנהגתם של בני ישראל במעשה בפועל ("מעשה רב")...
כלומר: בעניין האמור רואים במעשה בפועל שכאשר בני ישראל מתנהגים על-פי הוראת התורה מתוך "גאון יעקב", מבלי להתפעל מאומות העולם, ולא מסתפקים בהחלטות טובות בעניין זה, אלא מתנהגים כן בפועל ובגלוי, עד שאפילו אומות העולם רואים זאת – הנה לא זו בלבד שאומות העולם אין יכולים להרע להם חס-ושלום, אלא אדרבה: על-ידי זה פועלים שאומות העולם יסייעו לבני ישראל בכל ענייניהם, גם כאשר נמצאים בזמן הגלות, באופן ד"מלכים אומנייך גו'"...
ובקרוב ממש נזכה ל"שירה העשירית" דלעתיד-לבוא – כמרומז גם ב"שירת הים"; אז ישיר משה ובני ישראל", "שר לא נאמר אלא ישיר", לשון עתיד, דקאי על השירה העשירית דלעתיד-לבוא – בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, בעגלא דידן, במהרה בימינו ממש.
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת בשלח, ט"ו בשבט התשמ"ג. 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ג, כרך ב, עמ' 924-922 – בלתי מוגה)
ניצוצי רבי
אחד באחד ייגשו
היחס הבלתי רגיל של הרבי כלפי חותנו הרבי הריי"צ, הן בחיים-חיותו והן לאחר הסתלקותו, מן המפורסמות הוא * "הוא היה נשיא ישראל, צדיק יסוד עולם, ולכן יש לו כוחות אחרים לגמרי והיה יכול להבטיח", כתב הרבי על חותנו באיגרת לפלוני * שביבים מעטים של התקשרות מופלאה, בבואנו מיום ההילולא י' בשבט ויום תחילת הנשיאות של הרבי נשיא דורנו
מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר
בסיום ה'שבעה' אחר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ ('ימי בראשית' עמ' 82) סיפר הרבי לרה"ח ר' מרדכי שוסטרמן כי זמן מה לפני הסתלקותו אמר לו כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ: "מ'דאַרף מאַכען אַ נייעם סידור" [=יש לעשות סדר חדש]. לשאלת הרבי מה הכוונה בזה, לא השיב חותנו. ושאל ר' מרדכי את הרבי: ומה אכן הייתה הכוונה בזה? וענה לו הרבי: הרבי התכוון לרמז שעכשיו מתחיל "סדר חדש".
"בעל-שם'סקע ווערטער"
"במאמר של יום הסתלקותו ישנם כמה וכמה בעל שם'סקע ווערטער" (=ביטויים בעל-שם-טוב'יים), כותב הרבי למשפיע המפורסם הרה"ח ר' ניסן נמנוב, שכבר בחודש הראשון להסתלקות פנה בשאלות פרטיות. בין השאר שאל על אופן עריכת נישואי בתו (עם הר' שלום-דובער פווזנר ע"ה) בי"א באדר, בתקופת האבלות על כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ (איגרות-קודש, כרך ג).
וממשיך הרבי וכותב:
לפתרון שאלתו כמ[ו] שכ[תבתי] לעיל הוא לפ[י] ענ[יות] ד[עתי] שם ר[יש] פ[רק] ה ובטח ישמע דערהערן [=יחוש] וישמיע להח[תן] וכ[לה]...
בדבריו רומז הרבי לדברי המאמר "באתי לגני", ששם בפרק ה נאמר "שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה", ועל כך נאמר בהמשך "אהני לי שטותא לסבא".
ולגוף השאלה השיב הרבי:
לפ[י] ענ[יות] ד[עתי] ישמח את החתן וכלה בניגוני חב"ד וכיו[צא] ב[זה] וכל המשמח כו' זוכה כו' ונזכה ב[מהרה] ב[ימינו] לזמן דקול חתן וכלה משמח חתן עם הכלה.
דאג למצב שלאחר ההסתלקות
נאמר בקהלת (ז,י): "אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זאת". בהתוועדות ליל שמחת-תורה תשי"ד ('תורת-מנחם – התוועדויות' כרך י, עמ' 88) ציטט הרבי פסוק זה, ואמר: "כ"ק מו"ח אדמו"ר דאג והכין גם למצב שלאחר הסתלקות".
הצעת הרבי הרש"ב לבנו
בשיחה נדירה שהשמיע הרבי בהתוועדות י"ב בתמוז תשי"ז ('תורת-מנחם – התוועדויות' כרך כ, עמ' 111 ואילך) אמר דברים מפתיעים:
מעלת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ היא שעניין קבלת הנשיאות היה אצלו לא רק מצד ירושה, אלא עניין עמוק הרבה יותר, גם מצד מעלת מציאות עצמו, כך, שגם בשעה שהוא (כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב) כאן, והוא (כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ) שם, הרי הם מציאות אחת.
כלומר: נשיאותו של כ"ק מו"ח אדמו"ר אינה רק בגלל שנתפנה מקום שיש צורך למלא אותו, אלא זוהי מציאות מעצמו, אבל היא אותה מציאות כמו המציאות ההיא. שלכן, עוד בחיים חיותו בעלמא דין של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב בשנת תרנ"ז העלה הצעה שהוא [הרש"ב] ייסע לארץ-ישראל, וכ"ק מו"ח אדמו"ר ינהיג את החסידים במקומו [ברוסיה].
היינו, שעוד בחיים חיותו בעלמא דין, יכול למסור לו את כל ההנהגה כפי שנשיא צריך להנהיג עדה בישראל, כולל הנדרש לתפקיד זה על-פי חסידות, ככל עומקי הביאורים שבחסידות בעניין זה.
הרבי לא נבהל...
"העניין שבו עסק הרבי בלהט מיוחד (שבו היה ה"קאָך" שלו) – שהכול יהיה בפועל ממש ובהתפשטות ביותר", אמר הרבי בהתוועדות י' בשבט תשי"ד ('תורת-מנחם – התוועדויות' כרך יא, עמ' 36). והוסיף:
הרבי מעולם לא נבהל ממצבו של הזולת – אם אינו ירא-שמים בתכלית, או במידה ממוצעת, או אפילו שנמצא במעמד ומצב שה"רוח שטות" דנפש-הבהמית מכסה על האמת, עד כדי כך, שאינו יודע שצריך לחזור בתשובה.
מבלי הבט על מצבו של הזולת – התעסק הרבי עמו; לעתים קרובות הטיב עמו בגשמיות, ובמילא היתה זו גם טובה ברוחניות, שכן כאשר הלה יודע שעשו לו טובה בגשמיות, הרי זה בבחינת "אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו", וממילא הרי זה פעל עליו גם ברוחניות...
כל אחד מאיתנו הוא "רובה-קשת"
בהזדמנות אחרת בעניין אחר (י"ג בתמוז תשט"ז – 'תורת-מנחם – התוועדויות', כרך יד, עמ' 169) אמר הרבי:
כ"ק מו"ח אדמו"ר מאוד לא אהב מדידה וצמצום והגבלות.
בכ"ד בטבת תשי"ב אמר הרבי בערך את הדברים הבאים (על-פי 'תורת-מנחם – התוועדויות' כרך ד, עמ' 247):
כ"ק מו"ח אדמו"ר היה מתבטא "כל אחד מאיתנו עשאוהו רובה קשת". אין לנו אפוא ברירה אלא ליטול את הרובה – על-ידי שממלאים עצמנו בתורת החסידות ובתורת הנגלה – ולירות, ומסתמא תתבצע הירייה לעבר המטרה הנכונה.
אלא שקודם לכן צריכים להטעין את הרובה ב"כדור" של נגלה דתורה, ועל-ידי זה מבטלים את הזולת ממציאותו, ועד שמהפכים אותו ממהות למהות.
גם עכשיו אין להתייאש ולפחד
בשבת-קודש פרשת חוקת-בלק תשי"ב ('תורת-מנחם – התוועדויות' כרך ו, עמ' 42) התבטא הרבי:
כ"ק מו"ח אדמו"ר, משה שבדורנו, התעסק בעצמו בכל העניינים – אפילו בעניינים פשוטים – כדי לטהר את בני-ישראל, ועד לטהרה מעניינים כאלה שהם בדוגמת טומאת מת!
והוסיף:
מצד עצמו היה כ"ק מו"ח אדמו"ר נעלה לגמרי, ולא היתה לו שום שייכות לעניינים אלה, אפילו בדקות-דדקות. ואף-על-פי-כן השפיל את עצמו בעניינים פשוטים ביותר, דבר שהיה כרוך אצלו במסירות-נפש ממש... וכל כך למה? – כדי לטהר יהודי מטומאת מת!...
והמשיך הרבי:
ולכן גם עכשיו אין להתייאש ולפחד משום דבר, אפילו לא מטומאת-מת, כיוון שגם עכשיו אפרו (של משה שבדורנו) קיים!
הרבי ביקש אפוא כי ההולכים לדבר בבתי-כנסיות יספרו לבעלי-בתים שהרבי היה יהודי צדיק... לא היה חסר מאומה בעבודתו... לא בעלמא דין ולא בעלמא דאתי... ואף-על-פי-כן, מסר את נפשו בשביל יהודים ובשביל יהדות...
"כוחות אחרים לגמרי"...
"כל העניינים של בעל ההילולא שבדרך הטבע לא היה להם מקום!" – התבטא הרבי בי' בשבט תשט"ז ('תורת מנחם – התוועדויות', כרך טז, עמ' 63).
באיגרת תשובה ייחודית (משנת תשט"ו שנדפסה באיגרות-קודש כרך יא, עמ' רמח; איגרות-קודש מתורגמות, כרך שני, עמ' 213) לפלוני המתאונן – ככל הנראה – על שהרבי מברך אותו אך אינו מבטיח לו, כפי שנהג הרבי הקודם לגבי אותו אדם – כותב הרבי כהאי לישנא:
מה שחמי כ"ק אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע כתב בשעתו לזוגתו תחי' בלשון של הבטחה, והבטחה ברורה, ובמכתבי אין ביטוי כזה – הסיבה לכך פשוטה מאוד, כיוון שהוא הי[ה] נשיא ישראל צדיק יסוד עולם יש לו כוחות אחרים לגמרי, ולכן על-פי מאמר רז"ל צדיק גוזר, הוא יכל לכתוב בלשון של הבטחה.
רבי בן רבי
את הדברים הנזכרים ניתן להשוות לדברים שאמר הרבי בשנים הראשונות של נשיאותו להרה"ח ר' אוריאל צימר, כששאל אם חל שינוי בעמדת נשיאי חב"ד בנוגע לעניין מסויים. על כך הגיב הרבי באומרו: חס-ושלום. ובנוגע לשאלה נוספת של הנ"ל, אם-כן מדוע הדברים בעניין הזה לא מושמעים בגלוי, השיב לו הרבי שתי תשובות:
הא') עדיין איני מוכן לכך ("איך בין נאָך ניט פארטיג"). כ"ק מו"ח אדמו"ר היה רבי בן רבי. היה יכול אפוא לעסוק בכמה עניינים באותה שעה. לעבוד הן בפנים והן בחוץ.
(השואל הוסיף ושאל למה הכוונה? והרבי הסביר:)
בפנים פירושו "עשה טוב"; בחוץ הפירוש "סור מרע".
והוסיף ואמר:
אני אינני מסוגל לעסוק בשני עניינים בו-זמנית; אולם עוד תגיע השעה גם לכך...
הב') שאלת התועלת: לא תמיד משיגים התכלית הרצויה על-ידי השמעת דברים בפרסום גדול...
[עצם הנקודה מופיעה גם במכתב מיום ב' במנחם-אב תשי"ב ('משבחי רבי', עמ' 17) : "ענייני אינו אלא לקרב, והעניינים דקו ההיפך, אף במקום שצריכים להם חס-ושלום, הרי אפשר שיתקיימו על-ידי אחרים והלוואי שיהיה בידי כוח לקיים העניינים דקו הימין"].
ה'יחידות' האחרונה
בספר 'ימי בראשית' עמ' 61 כתוב: "בעת היחידות [של הרה"ח ר' נפתלי דוליצקי, האחרון שזכה להיכנס ל'יחידות' אצל כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ] נתן לו הרבי מטבעות מכסף למסור לאנ"ש בארץ-הקודש.
להלן בפרסום ראשון מכתב המזכירות של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ אודות המטבעות הללו. כמו כן מוגשים בזה עוד כמה מסמכים הקשורים לימים הסמוכים ליום ההילולא והבאים אחריהם:
תאריך האיגרת – ט' בשבט תש"י
פניית כ"ק אדמו"ר הקודם בחתימת יד-קודשו ל"חגיגות השנתיות של ישיבות תומכי תמימים ליובאוויטש". תאריך המכתב – ח' בשבט תש"י
מכתב לאגודת-חסידי-חב"ד בארץ-הקודש, שהוכן על-ידי מזכיר הרבי הקודם למשלוח בערב שבת-קודש, ט' בשבט תש"י, ונתעכב שילוחו עד לאחר ההסתלקות.
ממעייני החסידות
פרשת בשלח
והנה מצרים נוסע אחריהם (יד,י)
משל לאדם, שהוא בעל ייסורים ובכדי להפטר מייסוריו, הוא משנה מקומו והולך למקום אחר, כלום על-ידי שינוי המקום – ייפטר מהייסורים?! הלוא ברור שלכל מקום שילך, הייסורים ילכו עמו! אלא העצה להיפטר מייסורים היא להתפלל לה' יתברך, שיסיר ממנו את הייסורים.
זהו שאמר הכתוב "והנה מצרים נוסע אחריהם... ויצעקו בני-ישראל אל ה'" – כאשר ראו בני-ישראל את מצרים רודפים אחריהם ועדיין אינם נפטרים מהם, הבינו שלא היציאה ממצרים כשהיא לעצמה תצילם מיד פרעה ועמו, אלא התפילה לה' יתברך היא שתביא להם תשועה והצלה.
(כתר-שם-טוב, עמ' 28)
מה תצעק אלי, דבר אל בני-ישראל וייסעו (יד,טו)
באותה שעה לא היו בני-ישראל ראויים לנס מצד הקב"ה, כי לא היו בידיהם שום זכויות. לכן התפללו שהקב"ה יעשה את הנס למענו יתברך – לפרסם ולהודיע את שמו בעולם.
על כך השיב להם הקב"ה: "מה תצעק אלי". כלומר, מדוע אתם מבקשים שאעשה את הנס למעני; אמנם אין לכם זכות מצד עצמכם, אך יש לכם זכות אברהם אביכם, ובזכותו אני עושה לכם נס – "דבר אל בני-ישראל וייסעו".
וכדאיתא במכילתא שקריעת ים-סוף היתה בזכות אברהם אבינו. באברהם אבינו נאמר (בראשית כב) "וישכם אברהם בבוקר" וכאן נאמר "לפנות בוקר".
(אור-תורה)
מימינם ומשמאלם (יד,כב)
"ימין" רומז לעבודה בקו החסד (נתינת צדקה, הכנסת-אורחים וכו').
"שמאל" מרמז לעבודה בקו הגבורה (כפיית עצמו לדבר מצווה וכו').
על האדם לעבוד את ה' בשני הקווים כאחד: קו החסד וקו הגבורה. אין הוא יכול להסתפק בעבודה בקו אחד בלבד, כי ייתכן שעבודתו זו נובעת מחמת נטייתו הטבעית לצד זה או לצד הנגדי.
אך כשעבודתו היא בשני הקווים יחדיו, מוכח הדבר שעבודתו היא מצד ציווי הבורא ולא מחמת טבעו.
(ליקוטי-שיחות, כרך ג, עמ' 970-969)
נורא תהילות עושה פלא (טו,יא)
משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם, גדול ונישא, שבנה הרבה מדינות גדולות ונצורות וכבש ארצות רבות; הייתכן לשבחו על שכבש עיירה קטנה?! והלוא שבח זה – ביזיון הוא למלך, והאדם המשבחו בכך מתחייב בראשו!
זהו שאמר הכתוב: "נורא תהילות" – הרי זה נורא מאוד להלל לה'. אנו יראים להלל אותו שגדולתו מתבטאת בבריאת העולמות. שהרי הוא,
"עושה פלא" – מה שנראה בעינינו דבר פלא ומופלא ("פלא" רומז לבחינת החכמה המופלאה מגדר התלבשות בעולמות), לגביו יתברך הוא רק בבחינת עשייה בלבד ("עשייה" – היא הדרגה הנחותה ביותר, המסמלת בין השאר את עולם העשייה הגשמי).
זאת ועוד:
גם השבח שכל העולמות אינם תופסים מקום כלל לגביו יתברך – גם הוא בבחינת "נורא תהילות". וכמשל האומר על אותו מלך אדיר וגדול שעיירה קטנה זו שכבש – בטלה אליו וסרה למשמעתו.
[ומה שאנו בכל-זאת מהללים ואומרים "קדוש" וכו' – הרי זה רק לגבינו, שהעולם נראה ל'יש' ומציאות ובעינינו זהו שבח גדול. אך חס-ושלום לא לגבי הקב"ה].
(אור-התורה – שמות, כרך ב, עמ' תקנד)
ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור (טו,כב)
הסיען בעל כורחם (רש"י)
בני-ישראל לא רצו להנתק ולהיפרד מההתגלות האלוקית הנעלה שראו בשעת קריעת הים, ולכן הוצרך משה להסיעם "בעל כורחם".
ומדוע באמת הסיען משה מגילוי נעלה זה?
הכוונה העליונה היא שבני-ישראל יעשו לה' "דירה בתחתונים" – בעולם-הזה הגשמי דווקא. לכן "הסיען" משה, כלומר, הורידם מדרגתם הנעלית והביאם לבחינת "מדבר שור" – שור מלשון "ראייה", כנאמר (במדבר כד), "אשורנו ולא קרוב", היינו שיכירו בכך שעיקר הכוונה היא בעולם הזה התחתון, הנראה לעין הגשמית.
זהו שכתוב בהמשך "ויבואו מרתה" – כי רק בעולם-הזה ישנה מציאות של מרירות ורע.
(תורה-אור – פרשת בשלח, דף סב, עמ' ב)
צא הילחם בעמלק (יז,ט)
שתי מלחמות היו לבני-ישראל בצאתם ממצרים בדרך לקבלת התורה: מלחמת פרעה (לפני קריעת ים-סוף) ומלחמת עמלק.
במלחמת פרעה נאמר (שמות יד): "ה' יילחם לכם" ואילו במלחמת עמלק נאמר: "צא הילחם בעמלק", אתה תילחם. מהו הטעם לשינוי זה?
פרעה לא מנע מבני-ישראל ללכת להר-סיני (אלא הוא בא אחריהם) – על כן ה' הוא שנלחם בו. לעומת-זאת, עמלק התייצב כנגד בני-ישראל וביקש לעכב את הליכתם לקבלת התורה בהר-סיני – לכן נצטוו ישראל להילחם בו.
בשעה שיש מונע ומעכב לקבלת התורה, יש לצאת למלחמה כדי לבטל את המונע ומעכב מלקבל וללמוד תורה.
)ליקוטי-שיחות, כרך א, עמ' 145-144)
ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו (יז,יג)
כאשר עמלק בא להילחם נאמר "ויבוא עמלק" בלבד ולא נזכר "עמו", ומהו שמוסיף כאן "את עמלק ואת עמו"?
אלא: "ראשית גויים עמלק". עמלק – הגאווה והגסות שבאדם – הוא הראש והסיבה לכל יתר המידות הרעות הבאות מחמתו. שאר המידות הרעות הן בבחינת "עמו" של "עמלק".
לכן תחילה נזכר רק עמלק בעצמו (הגאווה והגסות) שהוא היסוד לכל הרע. אך מאוחר יותר "נולדו" מעמלק זה יתר המידות הרעות – "את עמלק ואת עמו".
(ספר המאמרים תש"ט, עמ' 66)
בירורי הלכה ומנהג
מנהגים ב'אוהל'
הרב יוסף-שמחה גינזבורג
א. בביקור ב'אוהל' נהג הרבי, וכל אנ"ש בעקבותיו, שלא להיכנס בנעליים, אלא יחף או בנעלי-בית1, וכן נהוג מדורות באוהלי רבותינו נשיאינו. וצריך חיפוש מה המקור לזה.
והנה באיגרות-קודש של כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע2 מעורר אודות שמירת ה'ציון' של אדמו"ר הזקן בהאדיטש, ומביא זאת מ"עניין שמירת בית-המקדש3... לא לצורך שמירה מדבר המזיק ח"ו רק זהו כבודו... והיה בזה סדר גדול והשגחה...". ואכן, אסור להיכנס לבית-המקדש "במנעל שברגלו"4.
מחבר 'אוצר מנהגי חב"ד' מסר, שגם בעיר אניפולי, בציונו של הרה"ק ר' זושא נ"ע, נהוג כך.
ועדיין צריך עיון, מדוע לא ידוע על מנהג כזה במערת-המכפלה, בקבר רחל, בקבר רשב"י וכו'.
והעירני חכם אחד, מדעת כמה ראשונים5, שהפירוש ב"חליצת כתף" על אביו ואימו, הוא: לילך (שם - בהלווייתם) לבית הקברות כשהוא יחף.
ב. צריך ביאור מדוע אין נוהגים ב'השתטחות' כפשוטה, בפישוט ידיים ורגליים על הקבר, על הציון. כמדומני שבקהילות אחרות, כמו ברסלב, כן נוהגים בזה.
והנה חז"ל קראו לתפילה על קברי צדיקים בשם "השתטחות", שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות6, ועוד במקומות רבים7, וכן בכתבי האריז"ל לרוב, ובפרט בשער רוח הקודש ושער הייחודים, נקראים ביקור ותפילה זו בשם 'השתטחות'.
ובהקדמת הספר 'אבן השוהם' (שו"ע מכתבי האריז"ל) חלק ח, העוסק במקומות הקדושים, מביא משער-הייחודים, שעל-ידי ההשתטחות מתפשטת נפש דעשייה של הצדיק ההוא ויתדבק עמו ויגיד לו תעלומות חכמה וכו'. ומובן שהעניין בשלימותו שייך רק ליחידי סגולה8, אבל גם לרבים שייך משהו מזה, כמו שמביא על זה שם ממאמרי השתטחות של הרה"צ ר' הלל מפאריטש9: "והגם שאין איתנו יודע עד מה עניין השתטחות הנ"ל ועניין היחוד, מכל מקום אנו אומרים "ומעשה ידינו כוננה עלינו", ועקימת שפתיו הוי מעשה, ובאמירת המזמורים נפעל גם בנו איזה עניין בהעלם מצד הארת נפש הצדיק המאיר עלינו בהעלם על ידי ההילוך על קברו". ועוד הביא שם ממקורות אחרים, מצד מעלת האמונה בזכות הצדיקים, ומצד שהמקום הוא מקום קדוש ותפילותינו שם נשמעות, עיי"ש.
-------------
1) 'התקשרות' . לאחרונה – גיליון תרכ"ב עמ' 18 (ולפלא שנשמט מ'מנהגי מלך' עמ' 35). וראה 'כפר חב"ד' גיליון 747 עמ' 36.
2) ח"ב עמ' תרי"ג.
3) משא"כ ב'תורת-מנחם – התוועדויות' (יא) תשי"ד ח"ב עמ' 31, מדובר רק על "קדושת ארץ-ישראל" שיש על הציון.
4) ברכות פ"ט מ"ה (נד,א. "שברגלו" בגמ' סב, סע"ב). רמב"ם הל' בית הבחירה פ"ז ה"ב.
5) רא"ש פ"ג דמו"ק סי' מב ובהגהות מיימוניות פ"ג מהל' אבל אות ג (אלא שפירוש זה נדחה ע"י רוב הראשונים, והרמב"ן בתורת האדם כתב שהוא פירוש משובש).
6) סוטה לד,ב.
7) כמו בבבא מציעא פה,ב, ובתענית כג,ב.
8) ובכל זאת לא ראינו אצל הרבי הנהגה שונה מהרגיל ב'אוהל'.
9) נדפס לאחרונה ב'ספר ההשתטחות' (הוצאת קה"ת, ברוקלין תשנ"ו) עמ' קלו.
לוח השבוע
הלכות ומנהגי חב"ד
מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג
שבת קודש פרשת בשלח
ט"ו בשבט, שבת שירה
חמישה-עשר בשבט:
'ראש-השנה לאילן' נוגע לדינא בארץ-ישראל – "לעניין מעשר, שאין מעשרין פירות האילן שחנטו קודם שבט על שחנטו לאחר שבט"1, אבל לא מצינו בש"ס שייקרא ט"ו בשבט בשם 'יום-טוב'. המקור היחיד לכך הוא – כמבואר בראשונים2, ש"כיוון דקתני בהדי הדדי, כל ארבעה ראשי-שנים ביחד, בהא דמיא אהדדי"3.
הלשון הרגיל 'ראש-השנה לאילנות' בלשון רבים, ביאורו4: כיוון שהתחלת העבודה היא מ'הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך', היינו להשפיע על אחרים, להצמיח אילנות, ורק אחר-כך מתחיל עבודת עצמו בתפילה5.
הפירות שעדיין לא הגיעו לשליש גידולם עד ט"ו בשבט יהיו שייכים לשנת המעשר החדשה, שמתחילה בט"ו בשבט, דהיינו השנה – שנת 'מעשר עני'. בפועל, הפירות הראשונים שייכנסו לגדר זה יהיו שקדים ושסק6.
אכילת פירות:
בט"ו בשבט "נוהגים להרבות במיני פירות של אילנות7", ואף שאז רק זמן החנטה, דהיינו התחלת הצמיחה, נוהגים לאכול פירות מוכנים ופירות הכי משובחים, ואכילה כשיעור ברכה אחרונה דווקא, כי גם הסיום והתכלית כלולים כבר ב'ראש', ורואים אותם כבר אז בגלוי8. ובפרט מיני פירות שנשתבחה בהן ארץ-ישראל – "גפן ותאנה ורימון... זית שמן ודבש"9 – "דבש תמרים10", ונוהגים לאכול גם חרובים, שיש להם שייכות מיוחדת לניסים, כסיפור הגמרא על רבי חנינא בן דוסא ש"די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת", ובהמשך לזה מסופר על כמה וכמה ניסים שאירעו לו, בהיותו 'מלומד בניסים'11.
יש מי שנוהגים לומר ליקוטים מתנ"ך וזוהר כו'12 – ועל זה כתב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "לא ראיתי במדינותינו נוהגים כן"13.
כינוסים:
התאחדות כל האיברים היא על-ידי ה"ראש", וכיוון שכל ארבעת הראשי שנים קשורים זה לזה, יש עניין מיוחד לכנס את בני-ישראל בראש-השנה לאילן, שיהיו כבראש-השנה הכללי "לאחדים כאחד", ובפרט כינוסים של ילדי-ישראל שלפני בר-מצווה ובת-מצווה "צבאות השם", כיוון שבהם מודגש במיוחד עניין הצמיחה והגידול, גם (ובעיקר) ברוחניות, שאז הוא עיקר החינוך "חנוך לנער"14.
יש לבחור את הזמן המתאים כדי שיהיה 'ברוב עם' הכי אפשרי, בכל מקום ומקום לפי עניינו: לאחרי מנחה דערב ט"ו בשבט, בט"ו בשבט עצמו, בימים שלאחרי, עד ליום השבת-קודש, השבת דמתן-תורה (ומה טוב בכל אחד מהזמנים הנ"ל, במקומות שונים וכו')15.
וכדאי ונכון להתחיל בעניין של מעשה בפועל תיכף ומייד, באופן המותר ושייך ביום השבת: א) הוספה בעניין הצדקה – אהבת-ישראל ואחדות-ישראל – על-ידי החלטה על סכום מסויים, לא רק החלטה כללית (נוסף על האפשרות לקיים מצוות צדקה על-ידי אכילה ושתייה ['לחיים'], וכן על-ידי צדקה רוחנית [עצה טובה, לימוד תורה]), שיפרישו לעצמם מייד בצאת השבת, ויתנו בפועל בבוקר לעני או לגבאי צדקה. ב) הוספה בחינוך הילדים, לעוררם אודות קיום המנהג דאכילת פירות ביום זה, ולהסבירם משמעותו16.
בהתוועדות ט"ו בשבט תשל"א הכריז הרבי: "עכשיו הזמן שצריכים "לכבוש" העולם, על-ידי יגיעה והוספה ביתר שאת וביתר עוז בלימוד התורה"17.
שבת שירה:
שחרית: נוהגים לעמוד בעת קריאת השירה18.
בבית חיינו נהוג לנגן ב"והמים להם חומה... ומשמאלם" הראשון (יד,כב) כמו בסוף-פסוק רגיל, ובשני (יד,כט) כמו לפני "חזק". בשירה עצמה (פרק טו) מנגנים בכל מקום שבו מוזכר שם ה': פסוקים א-ג. ו. יא. טז-יט. ובשירת מרים (טו,כא): "שירו לה'... בים"19.
קוראים20 בסוף הפרשה: "תמחה את זֶכר, ואחר-כך זֵכר21 עמלק", הן בשביעי והן במפטיר [בדבר שלילת 'הכאת עמלק' כבר נתבאר ב'התקשרות' גיליון קט22].
הפטרה: "ודבורה אשה נביאה... ארבעים שנה" (שופטים פרק ה)23.
אין אומרים 'אב הרחמים'24.
המנהג הוא לאכול בשבת שירה 'שוואַרצע קאַשע'25 [דייסה ממין קטניות הנקרא כיום בארץ (בטעות26) 'כוסמת'], ומקורו כדלהלן:
בשבת שירה תש"ב סיפר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע27:
"המהר"ל מפראג [שהיה מייסד, מבסס ומפיץ של מנהגי ישראל28] קבע מנהג29, אשר בשבוע של פרשת בשלח היה מורה לכל מלמדי התינוקות ולכל ההורים לילדים30 קטנים, לקבץ את הילדים בשבת שירה בחצר בית-הכנסת ולספר לילדים את סיפור קריעת ים-סוף, כיצד שרו הציפורים וציפצפו בשעה שמשה וכל בני-ישראל, אנשים ונשים, שרו את שירת 'אז ישיר', והילדים הקטנים קטפו פירות מעצי הים31 והאכילו את הציפורים ששרו ורקדו.
המהר"ל היה מצווה לתת לילדים 'קאַשע' [דייסה] שיתנוה לפני התרנגולים והציפורים32, לזכר פירות הים שבהם האכילו הילדים הקטנים את הציפורים. לאחר מכן היה המהר"ל מברך את כל הילדים ואת ההורים, שיזכו לחנך את הילדים ולגדלם לתורה, לחופה ולמעשים טובים". ע"כ.
במנחה אין אומרים 'צדקתך'.
----------
1) פרש"י ורע"ב ריש ראש-השנה. רמב"ם הל' תרומות פ"ה הי"א. וזאת כיוון שהאילנות מפסיקים לינוק מהמים דאשתקד, ומתחילה אצלם יניקה חדשה בפועל, ארבעה חודשים לאחר שנידונין על המים. ירושלמי ראש-השנה פ"א ה"ב.
ראה הדעות ביחס לשיעור 'חנטה', 'הבאת שליש' ו'עונת המעשרות' בס' 'המועדים בהלכה' עמ' קפב, אנציקלופדיה-תלמודית ערך 'הבאת שליש' בתחילתו, ובמפורט בהערות לס' 'שבת הארץ' (מהדורת תשנ"ג) ח"א עמ' 392.
שנת תשס"ז היא שנת מעשר-עני [מכון 'התורה והארץ' ומכון 'תנובות שדה' פותרים למנוייהם את בעיית הנתינה ע"י "מכירי עניים". 'המכון לחקר החקלאות ע"פ התורה' אינו סומך ע"ז, ומייעץ למנוייו כיצד לקיים את הנתינה בעצמם]. לא ניתן להפריש תרו"מ מפירות שנה אחת על פירות שנה אחרת.
2) מרדכי ראש-השנה פ"א סימן תש"א. הגהות מיימוניות הל' שופר פ"א סוף ס"ק א.
3) כדמוכח גם מדברי הגמרא (מועד-קטן ד,א) שאם "גמרי בהדי הדדי, ילפינן מהדדי", ראה שו"ת מהר"ם מרוטנבורג סימן ה [על תשובה זו חתום רבינו גרשום מאור הגולה, ובס' 'אגודה' מובאים הדברים בשם "גאון" - 'המועדים בהלכה' עמ' קפו. וראה שיחות-קודש תשכ"ב עמ' 189]. כל הקטע לקוח מ'תורת מנחם - התוועדויות' תשד"מ ח"ב עמ' 948.
4) אף שלשון המשנה בריש ר"ה הוא 'ראש-השנה לאילן'. וראה ליקוטי לוי-יצחק אג"ק עמ' תיג.
5) ספר-השיחות תש"נ ח"א עמ' 283.
6) בפירות המביאים שליש סמוך מאוד לט"ו בשבט יש להיזהר מתערובת. אם אירעה, ראה בס' 'משפטי ארץ – תרו"מ' פ"ח ס"ז-ח, ובקונטרס 'הפרשת תרו"מ במערכת הציבורית' (מכון התורה והארץ, תשנ"ב) עמ' 138 (בפרי-האדמה הולכים לפי תאריך הלקיטה, ור"ה שלהם היה ב-א' בתשרי).
7) מג"א או"ח קלא ס"ק טז. השלמה לשו"ע אדה"ז שם ס"ח. וראה שיחת ליל ט"ו בשבט תשל"ט סל"ח. ש"פ בשלח תש"מ סנ"ו. בכלל, אין הדגשה לקיים את המנהג דאכילת פירות דווקא ברבים. על-פי רוב [כשחל ט"ו בשבט בחול] אוכלים את הפירות כל אחד בפני עצמו, בבית, ביחד עם בני ביתו, בתוך הסעודה וכיוצא-בזה (ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 209).
8) 'התוועדויות' תשד"מ ח"ב עמ' 914.
9) עקב ח,ח.
10) רמב"ם הלכות ברכות פ"ח הי"ג [וראה אנציקלופדיה-תלמודית ערך 'דבש' בתחילתו, וש"נ].
11) תענית כד,סע"ב. ספר-השיחות תנש"א ח"א עמ' 300.
12) נדפסו לראשונה בספר 'פרי עץ הדר', ויניציאה, תפ"ח. וכמה פעמים לאחרי זה, ובמיוחד בדורנו.
13) ליקוטי-שיחות כרך לא עמ' 235.
14) 'התוועדויות' תשד"מ ח"ב עמ' 892.
15) ספר-השיחות תשמ"ח ח"א עמ' 241.
16) שם עמ' 222 ובהערות. וראה פירוט בכיו"ב ב'התוועדויות' תשמ"ה ח"ד עמ' 2120, תשמ"ח ח"ד עמ' 376, תנש"א ח"א עמ' 24 ועוד.
17) אפילו לבעלי עסק, וכש"כ ליושבי אוהל. וביאר השייכות לט"ו בשבט, שכמו באילן צ"ל יגיעה רבה וזמן רב עד שבאים הפירות, כך בתורה צ"ל 'יגעת' כדי שיהיה 'ומצאת' – ליקוטי-שיחות כרך ו עמ' 312, עיי"ש.
18) ספר-המנהגים עמ' 31. לוח כולל-חב"ד. בדרך-כלל כשהרבי היה עומד בקרה"ת, הפנה פניו אל הס"ת מ"ויושע" מתחילת או מאמצע הפסוק לערך (לא היתה קביעות בזה) ועד גמר שירת מרים; וכן עמד בין "ויושע" עד גמר שירת מרים החל משנת תשל"ח, מאז שהחל לשבת בקרה"ת.
19) מפי הרה"ח ר' יוסף-יצחק שי' אופן.
אדה"ז היה קורא בתורה את שירת הים בנוסח-טעמים מיוחד, השונה מנוסח הקריאה דכל השנה וגם משאר השירות שבתורה, וכן נהגו גם כל בניו. הוא לימד זאת להרה"ק הרב"ש בן הצמח-צדק, שלימד זאת להרה"ק הרז"א אחי אדמו"ר מהורש"ב נ"ע (ליקוטי-דיבורים ח"ב עמ' 460. וראה בסה"ש תש"ו ע' 38, ובלה"ק בס' תולדות אדה"ז ח"ד עמ' 1070 משיחה בסעודת ליל שש"פ תש"ו).
20) שם, ובמנהגי פורים בעמ' 72. וראה שם הערת הרבי בארוכה.
21) הקורא בתורה וטעה בתיבה אחת, רגילים בין אנ"ש לחזור רק על התיבה המוטעית, כמו כאן בניקוד תיבת "זכר" (ואין חוששים שיישמע כאילו שתי המילים גם יחד כתובות בפסוק עצמו). וראה בשו"ע אדמוה"ז הל' קריאת-שמע סי' סד ס"ב, פרמ"ג שם, א"ר סי' קלז ס"ק ד וב'התקשרות' גיליון שמ עמ' 19 וש"נ.
22) וכבר כתבו זאת פוסקים בדורות שעברו, כמובא ב'ילקוט יוסף – מועדים' (ה) עמ' 259.
23) ספר-המנהגים עמ' 32. לוח כולל-חב"ד. ובשיחות-קודש תשל"ו ח"א עמ' 459 איתא, שמנהג חב"ד בד"כ לקצר בהפטרות, להוציא פרשתנו [ההפטרה הארוכה ביותר!] כי בה גם המלחמה היא חלק מן השירה, עיי"ש. [הרה"ג ר' מאיר מאזוז שליט"א כתב לי בטעם הדבר שהספרדים בד"כ מקצרים בהפטרות, כיוון "שעל הרוב מקפידים האשכנזים שלא לפחות מכ"א פסוקים בהפטרה, והספרדים סומכים דהיכא דסליק עניינא סגי, וזה מצאתי בכעשר הפטרות במשך השנה. רק בהפטרת פ' שקלים מיחלפא שיטתייהו של האשכנזים והספרדים. ומנהגנו בתוניס להתחיל גם שם 'בן שבע שנים' כמנהג אשכנז" – ומנהג חב"ד שם כהספרדים].
24) לוח כולל-חב"ד וספר-המנהגים עמ' 16, ע"פ סידור אדמוה"ז. השלמה לשו"ע אדמוה"ז (נדפסה בסוף ח"א עמ' 357) סי' קלא ס"ח.
25) ספר-המנהגים עמ' 72. לוח כולל-חב"ד. המקור - היום-יום, י"ז בטבת. ובהערות וציונים שם ח"ב ציין שהמנהג נזכר כבר בב"ח סי' רח ד"ה והתוספות מסתפקים. וכנראה קשור לכל האמור בקטע הבא (כיוון שהמאכל חביב על העופות).
26) משנה-ברורה סימן רח ס"ק ב. סידור 'מנחת ירושלים' (תשל"ב) עמ' 1057. וראה אנציקלופדיה-תלמודית ערך 'דגן' ובציורים שם.
27) ספר-השיחות תש"ב עמ' 73.
28) 'התוועדויות' תשמ"ז שבהערה הבאה.
29) בשעתו העיר הרבי: "והלוואי היו מחדשים עתה מנהג זה בכל קהילות ישראל", 'התוועדויות' תשמ"ז ח"ב עמ' 448 (ועיי"ש בחריפות בעמ' 454 – בלתי מוגה). ובליקוטי-שיחות ח"ב עמ' 522 מבאר ההוראה מסיפור זה, עיי"ש. אולם למעשה, כשהציעו לפרסם עד"ז, נענו בהוראה: "לא להעתיק כל זה עתה – כי כנראה נשתקע המנהג לגמרי, וכשם שמצווה כו' כך כו'" (=כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע – היכל-מנחם ח"ב עמ' לו, מתאריך ו' שבט תשמ"ח, אבל בס' לקט הליכות ומנהגי ש"ק עמ' 75 תיקן שהמענה היה בשנת תש"נ, לאלה שרצו ללמד זאת לילדים ב'חדר'). וראה להלן הערה שגיאה! הסימנייה אינה מוגדרת..
30) והכוונה גם לילדות – כדמוכח מקריעת ים-סוף ('התוועדויות' תשמ"ז שם, הערה 115).
31) ראה שמות רבה כא,י.
32) והעיר הרבי: "אלא שלא ראינו שכ"ק מו"ח אדמו"ר ינהוג כן. [ויש לומר מהטעמים לזה – מה שכתב אדמוה"ז בשו"ע (או"ח סי' שכד ס"ח) "יש נוהגים לתת חיטים לפני העופות בשבת שירה, ואינו נכון שהרי אין מזונותיהם עליך" (דפסק כהמג"א שאוסר, ולא כמו שמסיק בס' תוספת-שבת הובא באורחות-חיים שם, שכיוון שנהגו כן לשם מצווה אין להקפיד בכך), ובימינו אלו לא מצוי שיהיו תרנגולים וכיוצא בהם שמזונותיהם עליך (כפי שהיה רגיל בדורות שלפני זה בעיירות הקטנות)].
"בכל זאת, הרי זה רק בנוגע להאכלת העופות, אבל בוודאי שיש לספר לילדים את כל הנ"ל, ובמיוחד – לנטוע בהם מידה טובה של רחמנות על בעלי-חיים (שמתבטאת גם בסיפור דהאכלת העופות), "ורחמיו על כל מעשיו" – ספר-השיחות תשמ"ט ח"א עמ' 222. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
