כשם שלא שייך שיהיה למישהו שליטה חס-ושלום על הקב"ה, כך לא שייך שתהיה שליטה על נשמת איש ישראל * הוודאות שסוף-כל-סוף יהיה ניצחון במלחמה, מוסיפה תוקף ושמחה בעבודה, ושמחה זו מועילה לניצחון ומזרזת אותו * לאחר שיהודי הגיע כבר לדרגה של "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי", שוב אין ל"דורין מרקו" מה להתערב * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. כאשר יהודי צריך למלא שליחותו בעלמא דין, "אני נבראתי לשמש את קוני"1, הרי מצד הלעומת-זה ישנם כמה מנגדים, ופשיטא – העלמות והסתרים כו', וצריך לעמוד כנגדם ולנהל עמהם מלחמה, שזוהי כללות המלחמה של יעקב עם עשו, שהיא באופן ד"לאום מלאום יאמץ"2, "כשזה קם זה נופל"3, כמבואר בתניא4 ובארוכה בדרושי חסידות בכמה מקומות פרטי העליות והירידות שבזה.
אמנם, כיוון שכל ישראל הם "נצר מטעי מעשה ידי"5 של הקב"ה, הרי כשם שהקב"ה הוא כל יכול, יש גם להם הכוח ד"כל יכול" לנצח במלחמה,
– ניצחון באופן שלא זו בלבד ש"יש לו חלק לעולם הבא"6, היינו, שהוא בעצמו יישאר בקיום נצחי, היפך עניין השביה בקליפות רחמנא-ליצלן, אלא עוד זאת, שיוציא משם את כל הניצוצות השייכים אליו, כי, אם הניצוצות השייכים אליו נשארים שם, הרי כיוון שניצוצות אלו שייכים אליו, נמצא גם הוא שם יחד עמהם, כך, שלא ייתכן שהוא יהיה נצחי, בה בשעה שניצוץ אחד נשאר במקום שאינו יכול להיות נצחי –
אלא, כיוון שכוח זה נמשך למטה, בהגדרות דזמן ומקום, ייתכן שהניצחון יהיה לאחרי משך זמן, לאחרי כמה טלטולים מעולם לעולם, ממקום למקום, אבל סוף-כל-סוף בוודאי יבוא לידי ניצחון.
והנה, כאשר יהודי מנצח במלחמה – אזי נקרא בשם "ישראל", שזהו שם המעלה שניתן ליעקב כאשר נתעלה לדרגה נעלית;
מה-שאין-כן כאשר נקרא בשם "יעקב" – הרי זה קודם שניצח את המלחמה, בהיותו אפילו בדרגה תחתונה שעבודתו היא בבחינת "עקב" (יו"ד עקב7) בלבד, שזהו החלק התחתון שבגוף, היינו, שעבודתו אינה באופן של טעם ודעת, הבנה והשגה באלוקות, וחסר אצלו אפילו בעבודה שמצד המידות שבלב, שהוא עניין ההרגש בעניינים אלוקיים ורוחניים, אלא עבודתו היא רק מצד קבלת-עול, ומצד זה שייך הוא ל"קומה שלימה"7* דכללות עם-ישראל, אבל, לא להדרגה העליונה ד"ראשיכם, שבטיכם, זקניכם"8, כי אם לדרגה היותר תחתונה ד"חוטב עציך" ו"שואב מימיך"8, שעבודתם אינה בעניין השכל והרגש, כי אם בעניין המעשה בפועל.
ומכל-מקום, גם כאשר יהודי נמצא בדרגה זו, מובטח לו שסוף-כל-סוף ינצח במלחמה, שאז ייקרא בשם המעלה – "ישראל".
ב. והעניין בזה:
בקריאת9 שם ישראל נאמר10 "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל".
"אלוקים" – שפירושו כאן מלאכים11 – קאי בכללות על ההעלם של ע' השרים שלמעלה, שעל-ידם עוברת ההשפעה של הדברים הגשמיים והחומריים12, שמסתירים על אלוקות.
מההעלם של "אלוקים" נעשה העלם גדול יותר של "אנשים" – אנשים ירודים שלועגים מיהודי שמקיים תורה ומצוות13. כפי שאנו רואים במוחש שההעלם של "אנשים" קשה לקבלו יותר מאשר ההעלם של "אלוקים", ההעלם של הגשמיות כשלעצמה. ולכן הנה הסעיף הראשון של ד' חלקי השולחן-ערוך הוא: "שלא להתבייש מפני בני אדם המלעיגים", כיוון שזהו היסוד של כל העבודה, לשבור את ההעלם על אלוקות.
המעלה ד"ישראל" – "כי שרית עם אלוקים ועם אנשים" – היא, שהוא שר ובעל-הבית על ההעלם של "אלוקים" ו"אנשים". כלומר, שלגבי מדרגת "ישראל" אינם מסתירים כלל. לא זו בלבד שהם מפסיקים ללחום עמו, אלא יתירה מזה, הם עוד נותנים הסכמה על הברכות14 – לא זו בלבד שניצח את "שרו של עשו", אלא השר גם בירך אותו15. וכמו שנאמר16: "גם אוייביו ישלים אתו", ועד שאפילו האוייב הגדול ביותר, "נחש הקדמוני" – שהוא השורש של כל החטאים והאוייבים – לא זו בלבד שאינו עומד נגדו, אלא "ישלים17 אתו", שמסייע לו18.
ג. וזהו גם מה שנתבאר בליקוטי-תורה19 החילוק בין יעקב וישראל, מיוסד על הפסוק20 "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל":
במדרגת יעקב – אין "אוון" (אין בו חטא, והוא שלם במחשבה, דיבור ומעשה), אבל "עמל" ישנו; הוא מוכרח להתייגע שלא יהיה בו "אוון", כיוון שישנם העלמות והסתרים שצריך לעמוד נגדם. ולכן נקרא "יעקב עבדי"21 – מלשון עבודה22 ויגיעה, לברר את נפש הבהמית (אלא שאין בו "אוון", כיוון שסוף-כל-סוף מתגבר ומנצח את היצר-הרע).
אבל במדרגת "ישראל" נאמר "ולא ראה עמל בישראל", שאינו צריך כלל להתייגע וללחום עם היצר-הרע, כי "שרית עם אלוקים ועם אנשים", הוא כבר שולט וביטל את כל ההעלמות וההסתרים על אלוקות. ולכן העבודה של "ישראל" אינה באופן של מלחמה (עם הלעומת-זה), אלא כללות העבודה היא להתעלות בעילוי אחר עילוי במדרגות בקדושה גופא23 – "יילכו מחיל אל חיל"24.
ד. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר25 אודות הרבי הצמח-צדק, שפעם, באמצע התוועדות, מרוב התרגשות, קפץ על השולחן, ואמר: "מה לי קטלה כולה (הריגת היצר-הרע לגמרי), מה לי קטלה פלגא26 (מחצה, חלק) – אבל קטלה פלגא על-כל-פנים צריך להיות". ולאחרי משך זמן של התוועדות וריקודים, המשיך: כאשר מגיעים ל"להרגו" (כאשר הורגים את היצר-הרע), "ולבי חלל בקרבי"27, אזי נעשה אופן חדש בחיים.
שני פתגמים הנ"ל של הצמח-צדק מבארים את שתי הדרגות הנ"ל דיעקב וישראל: בדרגת "יעקב", שיש עדיין צורך במלחמה עם היצר-הרע, "קטלה פלגא" – הרי זה חיי עמל ("אַ געמאַטערטער לעבן"); אבל בדרגת "ישראל", שכבר הרג לגמרי את היצר-הרע, "קטלא כולה" – נעשה אופן חדש בחיים: חיים נעימים וחיי תענוג.
ה. כאמור לעיל, הרי, "לא הביט אוון ביעקב". אף שבמדרגת יעקב ישנו עניין של "עמל", כיוון שהמלחמה עם היצר-הרע היא יגיעה קשה וכרוכה עם סכנה, מכל-מקום, יש בכוחו לנצח את המלחמה ולהיות נקי מ"אוון".
והיינו לפי שכל יהודי הוא "נצר מטעי מעשה ידי", והוא "חלק אלוקה ממעל ממש"28 (חלק מהקב"ה כביכול), ולכן, כשם שלא שייך שיהיה למישהו שליטה ח"ו על הקב"ה, כך כביכול אין לאף אחד שליטה על נשמת איש ישראל, אם רק אינו חפץ בכך;
בכוחו של יהודי תמיד לנצח את המלחמה, ויתירה מזה, שיש לו ההבטחה שסוף-כל-סוף אכן ינצח את המלחמה בפועל: "לא ידח ממנו נדח"29, "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא".
גם ההבטחה והוודאות (ככל העניינים בתורה) נוגעת לעבודה בפועל עכשיו. הוודאות שסוף-כל-סוף יהיה הנצחון במלחמה, צריכה להוסיף תוקף ושמחה בעשיית העבודה, ושמחה זו מועילה לנצחון, וגם – למהר את הנצחון שיהיה מוקדם יותר. וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר30: "חייל... אף-על-פי שהולך למקום סכנה, הולך הוא מתוך ניגון של שמחה... הוא הולך בשמחה, ועל-ידי זה מנצח".
ו. ולכן אומרים במוצאי שבת: "אל תירא עבדי יעקב וכו'" – כמבואר בליקוטי-תורה שם31:
בשבת – יהודים הם בבחינת "ישראל", ואז אינם זקוקים לעבודה ויגיעה לברר בירורים32.
אבל במוצאי שבת, כאשר צריכים לחזור ולירד למדרגת "יעקב עבדי", לעסוק בעבודת הבירורים דששת ימי החול – אזי מכריזים למעלה לכל יהודי: "אל תירא עבדי יעקב", שלא יתיירא לירד לדרגת "יעקב עבדי";
ואין זה רק ציווי שלא יתיירא, אלא יחד עם זה נותנים לו גם כוח ועוז שלא להתיירא ולעסוק בעבודה בשמחה,
והשמחה מקילה את העבודה וממהרת ראיית "שכר טוב בעמלו", ועד שזוכים "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"33.
* * *
ז. [ניגנו הניגון "צמאה לך נפשי גו' עך טי דורין כו'", וגם כ"ק אדמו"ר ניגנו בעצמו, ואחר-כך אמר:]
בוודאי יודעים כולם פירוש התיבות (של הניגון הנ"ל) בכללות34:
המדובר הוא אודות היצר-הרע, שלהיותו "מלך זקן וכסיל"35, נקרא "דורין", שפירושו כסיל.
והוא נוסע אל היריד ("מאַרקאָ") – כמבואר בחסידות36 שהעולם כולו הוא כמו "יריד" שבאים אליו לקנות סחורה על מנת להרוויח, שהרי "זבון וזבין (ללא רווח) תגרא איקרי" (בתמיהה)37, ודוגמתו בנמשל הוא עניין ירידת הנשמה לעולם: הנשמה היא "חצובה מתחת כיסא הכבוד"38, ויתירה מזה, כדברי רבינו בתניא28 ש"נפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש", ונשמה זו יורדת למטה ומתלבשת בנפש הבהמית ובגוף, ועוסקת בכל ענייני העולם – הנה ירידה זו היא צורך עלייה, היינו, שהירידה היא כדי להרוויח, שלכן לא מספיק "שתהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם"39, שהרי "זבון וזבין תגרא איקרי", אלא צריכה להיות עלייה למקום נעלה יותר מהמקום שממנו היתה הירידה.
וכמו שנתבאר לעיל בהמאמר40, שעל-ידי "באר מים חיים"41 (דקאי על ירידת הנשמה למטה) ממשיכים את ה"מעיין" ב"גנים", אפילו בגן-עדן העליון, שזהו עניין "מאין באת"42.
ובאותיות פשוטות:
הנשמה מצד עצמה, כפי שהיא "חצובה מתחת כיסא הכבוד" – היא רק "חלק אלוקה ממעל"; אך על-ידי ירידתה למטה, הנה "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה"43, דכיוון שעל-ידי זה ממלאת הנשמה ציווי ורצון הבורא, הרי "שכר מצווה מצווה"44, שמתחברת ומתאחדת עם נותן התורה ומצווה המצווה, "לאשתאבא בגופא דמלכא"45, באופן ש"ישראל וקוב"ה כולא חד"46.
וזהו שאמרו רז"ל47 "עתידין צדיקים (ויתירה מזה: כל ישראל, שהרי "עמך כולם צדיקים"5) שנקראין על שמו של הקב"ה", שהוא עניין התאחדות הנברא עם הבורא, "אתם הדבקים בה' אלוקיכם"48.
ונמצא, שעל-ידי "תשובה ומעשים טובים בעולם-הזה" מרוויחים ב"יריד" את השכר והרווח היותר גדול, רווח בלי-גבולי – ההתאחדות עם הקב"ה בעצמו שהוא למעלה מכל מדידות והגבלות.
ח. וכדי להשיג את הרווח מתוך נועם ועריבות ("מיטן גאַנצן געשמאַק") – רוצה הקב"ה שעניין זה לא יהיה באופן של "נהמא דכיסופא"49, מתנה ללא יגיעה.
ועל זה הוא עניין ה"עמל" ביעקב (כנ"ל ס"ג) – היגיעה שצריכה להיות אצל כל אחד, שאף-על-פי שרואה לפניו שתי דרכים, "את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע", מכל-מקום, "ובחרת בחיים"50, שאינו טועה, אלא בוחר בדרך החיים, וגם אם הדבר כרוך עם קשיים ויגיעה, אין זה מעכב אותו מהבחירה וההליכה בדרך שרוצה הקב"ה שיילך בה, שזוהי דרך התורה והמצווה.
ובשביל זה צריך להיות מישהו שיסית ויפתה אותו שלא לעשות כן (שהרי אם יהיה רק טוב בלבד, לא יהיה עניין של יגיעה) – שזהו היצר-הרע, שמסית ומפתה את האדם, כדי שהאדם ימצא בעצמו את הכוחות שלא לציית אליו, ולמרות טענותיו של היצר-הרע, יבחר בדרך הישר, בלימוד התורה וקיום המצוות.
מהי כוונת היצר-הרע? – איתא בזוהר51 ומובא בחסידות52 שהיצר-הרע בעצמו רוצה שלא ישמעו אליו, כיוון שהוא יודע את המטרה האמיתית שבשבילה נברא – כדי לגלות את מעלתו של יהודי, שמבלי הבט על הקשיים, עושה הוא מה שהקב"ה מצווה עליו לעשות; ואז מקבל גם היצר-הרע את שכרו – כיוון שעל ידו נעשתה עבודתו של יהודי לא בדרך של "נהמא דכיסופא", אלא על-ידי יגיעתו.
וכל זה – כאשר לא שומעים אל היצר-הרע; אבל מי ששומע להיצר-הרע, ופגם ועבר את הדרך – אזי החיסרון הוא בשתיים: הוא עצמו לא קיים את הציווי "ובחרת בחיים", אלא הלך בדרך הלא-נכונה; וגם היצר-הרע אינו מרוצה ממנו, שהרי לא זו בלבד שלא יקבל שכר על כך שעל-ידו באה טובה ליהודי, אלא הוא עוד יקבל "פסק"... כמו בכל עניין שמביא תקלה בעולם, כמו שכתוב53 "ואת הבהמה תהרוגו", מפני שבגללה נכשל יהודי.
וזהו הטיעון עם היצר-הרע: בשלמא כאשר מסית את האדם באופן שהאדם אינו שומע אליו – הרי זו חכמה גדולה; אבל כאשר עושה מלאכתו ובסופו של דבר שומע האדם אליו – הרי לא זו בלבד שה"דורין מאַרקו" אינו מרוויח מאומה (נוסף לכך שהאדם אינו מרוויח מאומה), אלא אדרבה, שיקבל "פסק" על כך שעל-ידו באה תקלה בעולם.
ט. וזהו תוכן הניגון "צמאה לך נפשי... עך טי דורין כו'":
תכלית פעולתו של היצר-הרע היא – שיהודי יתעורר ברגש של צימאון להקב"ה ("צמאה לך נפשי"), כיוון שנמצא "בארץ ציה ועייף בלי מים"54, וכמבואר בתניא55 שזהו הטעם ש"זדונות נעשו לו כזכיות"56, "הואיל ועל-ידי זה בא לאהבה רבה זו", באופן ש"צמאה נפשו לה' כארץ עייפה וציה... ביתר עוז כו'".
ואם-כן, לאחרי שיהודי הגיע כבר להדרגה ד"צמאה לך נפשי כמה לך בשרי" – שוב אין ל"דורין מאַרקו" מה להתערב, כיוון שהוא עשה כבר את שלו... ואז פעולתו אינה אלא "ראָביש סוואַרקאָ", לעשות מחלוקת בין ישראל לאביהם שבשמים.
מהי הסיבה לכך שהיצר-הרע בכל זאת עושה כן?
הרי זה על-דרך המבואר57 בפירוש הנוסח שאומרים ב"על חטא", "על חטא שחטאנו לפניך ביצר-הרע" – כידוע הקושיה58: הרי כל החטאים הם ביצר-הרע, ומהו יחודו של חטא זה? – שיש לפעמים שהיצר-הרע עצמו אינו רוצה בכך, הוא עשה כבר את שלו, אלא שהאדם מגרה את היצר-הרע, רחמנא-ליצלן, יותר ממה שהיצר-הרע רוצה מצד עצמו!
וזהו גם מה שנתבאר לעיל בהמאמר59 בעניין "עול דרך-ארץ"60, עול דייקא, שלפעמים הרי זה באופן שהוא היפך השכל, היינו, שאפילו שכלו הבהמי אומר לו שהוא עושה שטות וגורם רעה לעצמו, ואף-על-פי-כן, מצד הכבדות שבלבו – כמו שנאמר "ויכבד לב פרעה"61 "ולא שת לבו גם לזאת"62, ועל-דרך זה בנוגע ל"פרעה" שבלבו – הרי הוא מגרה את היצר-הרע לעשות היפך רצון הבורא, גם כאשר היצר-הרע מצד עצמו אינו חפץ בכך.
וכפי שרואים שכאשר אינו יכול לעמוד בניסיון ונכשל ומילא את תאוותו, הנה לאחרי שמילא תאוותו, יש לו רגש של היפך שביעות רצון [כדאיתא בספרים63 שה"בחינה" לידע אם דבר מסויים הוא עניין של מצווה או עניין של עבירה, היא, רגש האדם לאחר המעשה, שלאחרי עשיית מצווה יש לו רגש של שביעת-רצון, והפכו בעבירה], כיוון שאפילו היצר-הרע עצמו אינו מרוצה מכך ששמעו אליו.
וזהו מה שטוענים – מתוך שמחה (ניגון) – שכיוון שישנו כבר העניין ד"צמאה לך נפשי כמה לך בשרי", אזי צריך כבר להיות העניין ד"אתהפכא חשוכא לנהורא"64, כמו שכתוב65 "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך", "בשני יצריך"66 – שלא זו בלבד שהיצר-הרע לא יהיה "ראָביש סוואַרקאָ", שלא יעשה עניינים השייכים לצד השמאלי, אלא אדרבה, שיהפוך להיות מסייע באהבת ה', שהיא היסוד לכל מצוות עשה (כמבואר בדברי הרמב"ם67), כולל גם מצוות יראת ה', שהיא היסוד לכל מצוות לא תעשה68, ונמצא, שכאשר אהבת ה' היא "בשני יצריך" – אזי מסייע גם היצר-הרע בקיום כל תרי"ג מצוות, שבזה נכלל גם העניין ד"קדש עצמך במותר לך"69, וכללות העבודה ד"בכל דרכיך דעהו"70.
י. ואז זוכים שיהיה "כן בקודש חזיתיך", כפירוש הבעש"ט71 "הלוואי בקודש חזיתיך":
כשם ש"צמאה לך נפשי גו' בארץ ציה ועייף", הנה באותו צימאון, מרוצה וכיליון, יעמדו גם כאשר "בקודש חזיתיך" – כאשר יקויים בקרוב היעוד המקווה "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ו"מלאה הארץ דעה את הוי'"72, שאז יעמדו בתנועה של רצוא לילך מדרגה לדרגה, "מחיל אל חיל", בקדושה גופא73,
והיינו, לפי שבקדושה גופא ישנן דרגות שהן שלא בערך, ובמילא דרוש צימאון גדול ביותר, עד לאופן של יציאה מהכלים, שזהו עניין "בכל מאודך"65, מאוד שלך לפי אותה שעה,
ורצוא זה ממשיכים אחר-כך עד למטה מטה – לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.
(קטעים מהתוועדות מוצאי שבת-קודש פרשת בשלח, י"א בשבט ה'תשח"י. 'תורת-מנחם – התעוועדויות' תשח"י, חלק כב, עמ' 46-37 – בלתי מוגה)
---------------
1) משנה וברייתא סוף קידושין.
2) תולדות כה,כג.
3) פרש"י עה"פ.
4) פ"ט.
5) ישעיהו ס,כא. וראה סנהדרין ר"פ חלק.
6) ראה סנהדרין שם.
7) ע"ח ש"ג פ"ב. פרדס שכ"ג בערכו. וראה תו"א ר"פ ויצא. ובכ"מ.
7*) לקו"ת ר"פ ניצבים. ובכ"מ.
8) ר"פ ניצבים. וראה לקו"ת שם.
9) מכאן עד סיום השיחה (ס"ה) – הוגה על-ידי כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפס בלקו"ש ח"ג עמ' 796 ואילך. במהדורה זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.
10) וישלח לב,כט.
11) תיב"ע עה"פ. חולין צב,א.
12) ראה תניא אגה"ק סכ"ה (קלט,ב).
13) ראה ד"ה אין הקב"ה בא בטרוניא (בס' המאמרים אידיש בתחילתו).
14) להעיר משבת (קיט,ב): אשר תיכף בתחילת השבת בע"ש – מלאך רע עונה אמן.
15) כדברי יעקב להמלאך: "לא אשלחך כי אם ברכתני" (שם,כז), ואכן פעל זאת – כהמשך הכתוב (שם,ל) "ויברך אותו שם" (מהנחה בלתי מוגה).
16) משלי טז,ז. וב"ר ר"פ וירא: זה הנחש. וע"פ משנ"ת באוה"ת עה"פ ואיבה אשית (בראשית מז,ב).
17) "ישלים" – מלשון שלום, וגם מלשון שלימות (ראה לקו"ת פ' ראה ל, ריש ע"ג), היינו, שעי"ז ניתוסף שלימות בעבודתו (מהנחה בלתי מוגה).
18) והיינו, שהמלעיגים עצמם, נעשים מסייעים בעבודה.
וע"ד המבואר בתניא (אגה"ק סכ"ה (קמא,א)) בנוגע ל"עו"ג המדבר ומבלבלו בתפלתו", שהכוונה בזה היא "כדי שיתגבר ויתאמץ יותר בתפלתו", "ועצה היעוצה להתעוררות זו היא מעניין זה עצמו, כשישים אל לבו ויתבונן עניין ירידת השכינה... להתלבש ניצוץ מהארתה... בדבור עו"ג זה המדבר דברים המלבלים עבודת ה'... וזהו ממש אשר שלט האדם באדם לרע לו, דהיינו שעי"ז מתעורר האדם להתפלל יותר בכוונה כו'" (מהנחה בלתי מוגה).
19) פ' בלק עב,ב.
20) בלק כג,כא.
21) ישעיהו מד,א.
22) וע"ד המבואר בעניין "עובד אלוקים" ("לשון הווה, שהוא באמצע העבודה שהיא המלחמה עם היצר-הרע כו'" – תניא רפט"ו), שזהו מלשון "עיבוד עורות" (תו"א משפטים עו,א. ובכ"מ), שזוהי עבודה הכרוכה ביגיעה גדולה, הנקראת בכללות בשם "עמל", ועניין זה הוא בכל אחד ואחד בהתאם לדרגתו, מעמדו ומצבו, ולפי זה נמדד ה"עמל", גדלו עמקו ורחבו כו' (מהנחה בלתי מוגה).
23) וע"ד המבואר באגה"ק (סכ"ו (קמה,א)) בנוגע לאופן העבודה לעתיד-לבוא – לאחרי ש"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (זכריה יג,ב), ובמילא לא יהיה צורך בעבודה ד"סור מרע" – שהעבודה תהיה "לייחד ייחודים עליונים יותר להמשיך אורות עליונים יותר כו'" (מהנחה בלתי מוגה).
24) תהילים פד,ח. וראה ברכות ומו"ק בסופן.
25) שיחת יום ב' דחה"ס תרצ"ו ס"ג (סה"ש תרצ"ו עמ' 8).
26) ב"ק סה,א.
27) תהילים קט,כב. וראה תניא פ"א (ה,ב).
28) שם רפ"ב.
29) שמואל-ב יד,יד (בשינוי לשון). וראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ס"ה. תניא ספל"ט.
30) סה"מ תש"ט ס"ע 323 ואילך. וש"נ.
31) בתורת החסידות מבוארים כמה מנהגים ונוסחאות גם מאלה שאינם בנוסח ונוהג חב"ד.
32) וע"ד שבורר בגשמיות אסור בשבת, והיינו לפי שהעבודה דשבת אינה לברר בירורים, והעבודה אינה בהעניין ד"סור מרע", אלא עיקר העבודה היא ב"עשה טוב".
וזהו גם ששבת עניינו תענוג – "וקראת לשבת עונג" (ישעיהו נח,יג), ועד שמצווה לענגו בעונג אכילה ושתייה, בבשר שמן ויין ישן (ראה שו"ע אדה"ז או"ח רסרמ"ב. וש"נ), והיינו, שלא זו בלבד שהגשמיות אינו מעלים ומסתיר, אלא אדרבה – זהו עניין של קדושה ומצווה.
וכללות העניין בזה – שבשבת נמצא יהודי ב"רשות היחיד", דיחידו של עולם, ששם "לא יגורך רע" (תהילים ה,ה), ולכן אינו זקוק ל"עמל" עם הלעומת-זה, שנשאר למטה (מהנחה בלתי מוגה).
33) תמיד בסופה.
34) ראה גם שיחת ליל שמח"ת שנה זו בסופה (תו"מ חכ"א עמ' 113).
35) קוהלת ד,יג ובפרש"י.
36) ראה תו"א ותו"ח ר"פ וישב. ובכ"מ.
37) ב"מ מ,ב (ובפרש"י). וש"נ.
38) זח"ג כט, רע"ב. וראה בהנסמן בנצו"ז לזח"א קיג,א.
39) ב"מ קז, סע"א.
40) ד"ה באתי לגני – הא' פ"ו (תו"מ חכ"ב ע' 10). הב' פ"ט (שם עמ' 24).
41) שה"ש ד,טו.
42) אבות רפ"ג.
43) שם פ"ד מי"ז.
44) שם מ"ב.
45) זח"א ריז,ב.
46) ראה זח"ג עג,א.
47) ב"ב עה, רע"ב.
48) ואתחנן ד,ד. וראה אדר"נ ספל"ד.
49) ראה ירושלמי ערלה פ"א ה"ג. לקו"ת צו ז, ריש ע"ד. ובכ"מ.
50) ניצבים ל,טו-יט.
51) ח"ב קסג,א.
52) תניא ספ"ט. ספכ"ט. ובכ"מ.
53) קדושים כ,טו ובפרש"י.
54) תהילים סג,ב.
55) פ"ז.
56) יומא פו,ב.
57) ראה גם אג"ק חי"ב עמ' ר. חכ"א עמ' שנח. ועוד.
58) ראה של"ה סח, סע"א. וראה גם תו"מ ח"ח ריש עמ' 230.
59) ד"ה באתי לגני – הא' פ"ג (תו"מ חכ"ב ע' 8). הב' פ"ה (תו"מ חכ"ב עמ' 20).
60) אבות פ"ג מ"ה.
61) וארא ט,ז.
62) שם ז,כג.
63) ראה שבט מוסר פכ"ה. וראה גם תו"מ ח"ח עמ' 147.
64) ראה זח"א ד, א. תניא ספ"י.
65) ואתחנן ו, ה.
66) ברכות נד, א (במשנה). ספרי ופרש"י עה"פ.
67) ראה "פירוש" לרמב"ם הל' יסוה"ת רפ"ב.
68) תניא פ"ד.
69) יבמות כ,א.
70) משלי ג,ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.
71) ראה כתר-שם-טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סס"ד. וש"נ.
72) ישעיהו יא,ט.
73) ראה לעיל הערה 23. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
