הבאים מצרימה (א,א)
כל זמן שהיה יוסף חי לא היה עליהם משוי (=משא, עול) של מצרים; מת יוסף, נתנו עליהם משוי. לפיכך כתיב "הבאים" (לשון הווה), כאילו אותו היום נכנסו למצרים (מדרש רבה)
המובן הפנימי של "משוי מצרים" הוא, השיטה המצרית של פולחן הטבע, שאותה ניסו לכפות על ישראל, במישרין ובעקיפין. תוקפו של "משוי" זה התחיל לאחר מות יוסף:
כידוע, היתה שיטה זו מבוססת על העובדה שארץ מצרים מקבלת מים מהנילוס ואינה זקוקה למטר השמים. כשביקר יעקב אצל פרעה בירכו שיעלה הנילוס לרגליו, וברכתו נתקיימה. בזה החליש יעקב את פולחן הטבע המצרי, בהראותו שגם מי הנילוס תלויים בברכת הקב"ה (שנשפע על-ידי ברכת יעקב).
אך יעקב עצמו – מבואר בחסידות – שהיה מנותק ומובדל מעולם הזה בכלל וממצרים השפלה בפרט, השפעתו על מצרים עברה דרך יוסף (רמז לדבר – "ויבֵא יוסף את יעקב אביו ויעמידהו לפני פרעה" – בראשית מז).
מובן אפוא, כי כל עוד יוסף היה בחיים, נמשכה גם השפעת יעקב במצרים, ולא היה "משוי מצרים" בתוקפו. אך לאחר מות יוסף כלתה ונגמרה השפעת יעקב ו"כאילו אותו היום נכנסו למצרים".
(ליקוטי-שיחות, כרך ו, עמ' 32-31)
שבעים נפש (א,ה)
אצל בני-יעקב נאמר "נפש", לשון יחיד, ואילו בתולדות עשיו (בראשית לו) נאמר "נפשות ביתו", לשון רבים. כי בצד הקדושה מורגשת אימת הקב"ה, ולכן שוררים שם התכללות ואחדות (בדוגמת שני שרים יריבים, שבבואם לפני המלך מתבטלים ממציאותם ומתאחדים לדעה אחת); ואילו בצד הקליפה שוררים פירוד וריבוי.
(סידור עם דא"ח רסב,ב)
וימת יוסף וכל אחיו (א,ו)
אף על פי שמת יוסף ואחיו – אלוקיהם לא מת (מדרש רבה)
אמנם יוסף ואחיו מתו ונסתלקו מן העולם, אבל המשכת האלוקות שהמשיכו בעולם על-ידי תורתם ועבודתם – לא נתבטלה.
(רמ"ח אותיות, אות צו)
ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך (א,יג)
הרמב"ם (הלכות עבדים פ"א) מגדיר "עבודת פרך" – עבודה שהיא נטולת קצבה ותועלת.
גם כיום "משועבדים" רבים בעסק פרנסתם, בבחינת "עבודת פרך". על-פי תורה אין לו לאדם להיות שקוע ראשו ורובו בעסקיו, ואסור שהעסק ימנע ממנו להתפלל בציבור ולקבוע עיתים לתורה. מלאכה כזו היא בעלת קצבה, כאשר רק שעות מסוימות מוקדשות לה ורק מידה מסויימת של תשומת-לב. אז יש למלאכה זו גם תועלת – היא "כלי" ראוי להמשכת ברכת ה'.
ומכלל הן אתה שומע לאו. כאשר אדם ששקוע ראשו ורובו במלאכתו – אינו רואה בה קצבה (כי הוא שקוע בה כל-כולו וכל עיתותיו מוקדשות לה), ואף אינו רואה ממנה את התועלת הראויה (כי אינה "כלי" מתאים לברכת ה').
(ליקוטי-שיחות כרך ג עמ' 848)
איש מצרי הצילנו (ב,יט)
משה, מושיעם של ישראל, נולד בשנה המאה ושלושים לירידת יעקב ובניו למצרים (כי יוכבד אימו, שנולדה בין החומות, היתה בת ק"ל בלידתו). דבר זה נרמז במחצית הראשונה של תיבת "מצרי": מ"צ – בגימטרייה 130.
לאחר מאתיים ועשר שנה שהיו בני ישראל במצרים, נגאלו על-ידי משה. דבר זה נרמז במחצית השנייה של תיבת "מצרי": ר"י – בגימטרייה 210.
זהו "איש מצרי הצילנו".
(ליקוטי לוי-יצחק לזוהר, חלק א עמ' א)
ומשה היה רעה את צאן יתרו חותנו (ג,א)
מסופר במדרש (רבה), שכשהיה משה רועה את צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי, ורץ אחריו עד שהגיע לבריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיוון שהגיע משה אליו אמר: לא הייתי יודע שרץ היית מפני שהיית צמא, עייף אתה! הרכיבו על כתפו וחזר אל שאר הצאן. אמר הקב"ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל...
לפנינו רמז נפלא: ה"גדי" אינו בורח מן ה"עדר" בגלל רשעותו וזדון ליבו; הוא עושה זאת מתוך צמאונו. נשמתו צמאה לאלוקים, אך אין הוא יודע שאפשר לרוות את צימאונו במי התורה, ולכן הוא פונה לרעות בשדות זרים...
רועה ומנהיג אמיתי הוא מי שמכיר ומגלה את הסיבה הפנימית לבריחת ה"גדי", ולכן הוא רודף אחריו ומחזירו למוטב.
(מהתוועדות חג השבועות תש"מ)
לא ידעתי את ה' (ה,ב)
שם הוי' הוא בחינת אלוקות שלמעלה מהטבע, ושם אלקים הוא בחינת האלוקות כפי שהיא במידה מצומצמת שנתלבשה בטבע ("אלקים" בגימטרייה "הטבע"). זהו שאמר פרעה "לא ידעתי את הוי'": על-פי דרך הטבע אין לישראל שום אפשרות לצאת ממצרים; ושם הוי' שלמעלה מהטבע "לא ידעתי" – הוא מנותק ומובדל מדרכי הנהגת הטבע ואינו מתערב בו.
אך לאמיתו של דבר, מאיר שם הוי' למטה כמו שהוא מאיר למעלה, ללא כל שינוי, כי ממנו הכול. ועל-ידי הניסים והנפלאות של יציאת מצרים נוכח גם פרעה לדעת ולהכיר בשם הוי', כמו שנאמר (שמות ז) "וידעו מצרים כי אני הוי'".
(תורה-אור פרשת שמות, דף נ, עמ' ה)
תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר (ה,ט)
הרבי ה"צמח צדק" אמר:
לחסיד שהוא "פנימי", הנה בקשת ברכה מהרבי בענייני עבודת הבורא – היא בבחינת "ואל ישעו גו'", כי צריך להיות "תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה".
(היום-יום כ"ה תמוז) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
