נטייתם הטבעית של בני-אדם היא לא להבליג על פגיעה בהם, אלא לנקום ולנטור ולהשיב לפוגע כגמולו. האם אפשר להעלות על הדעת שאדם ינהג במי שפגע בו במידה הפוכה, ויגמול לו טוב? רבנו הזקן (סוף פרק יב בתניא) מתאר את ההתנהגות האידאלית של ה'בינוני', שגם כשפוגעים בו הוא נזהר מלכעוס ואף גומל טובה תחת רעה:
"וכן בדברים שבין אדם לחברו, מיד שעולה לו מהלב למוח איזו טינה ושנאה חס-ושלום, או איזו קנאה או כעס או קפידא ודומיהן, אינו מקבלן כלל במוחו וברצונו, ואדרבה, המוח שליט ומושל ברוח שבליבו, לעשות ההפך ממש – להתנהג עם חברו במידת חסד, וחיבה יתרה מודעת לו, לסבול ממנו עד קצה אחרון ולא לכעוס חס-ושלום, וגם שלא לשלם לו כפועלו חס-ושלום, אלא אדרבה, לגמול לחייבים טובות, כמו שכתוב בזוהר, ללמוד מיוסף עם אחיו".
להמתין שישים ואחת דקות
על יהודי שבאמת התנהג כך מספר כ"ק אדמו"ר הריי"צ (ספר השיחות תרצ"ו עמ' 148): בימי הבעל-שם-טוב היה יהודי פשוט ועני, ושמו ר' דוד. כל השנה קיבץ פרוטה לפרוטה לשם מצוות אתרוג. בערב חג-הסוכות נסע העירה, סכום לא-קטן בכיסו, וקנה לו, בשמחה גדולה, אתרוג נאה ומהודר ביותר. כשליבו טוב עליו שב ר' דוד אל ביתו ואל זוגתו, אשר המתינה לו בחירוק שיניים. היטב חרה לה על שהוציא סכום כזה על אתרוג, ועוד שמח בו כפי ששמח. במר ליבה נטלה את האתרוג ושברה את הפיטם. ור' דוד – לא כעס, ואף אמר: "נראה שאינני ראוי לאתרוג שכזה. ובאמת, בזכות מה יגיע יהודי פשוט שכמותי לאתרוג מהודר כל-כך?". הבעש"ט אמר על כך: "מזמן העקֵדה לא היה ניסיון כזה במידה טובה!".
כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק' היה אומר, שאי-אפשר לכעוס סתם כך; צריך תחילה לעיין בדבר. מסופר עליו, שכשהיה קורה דבר-מה שמטבעו מעורר כעס, היה אומר: "הלוא הכעס הוא עבֵרה חמורה, וכשרוצים להתיר דבר עבֵרה צריכים קודם-לכן לחפש היטב בשולחן-ערוך ובפוסקים ולעיין היטב בדין זה, כמו בהיתר עגונה ובשאלת חמץ בפסח, שאפילו גדולי ישראל אינם רשאים לפסוק את הדין ברגע אחד, אלא רק אחרי התבוננות ועיון מרובים. כך צריכים להתמהמה ולעיין היטב בשאלה זו של היתר הכעס". מובן שאחרי עיון כזה כבר לא נותר מקום לכעס... (אהלי-שם חוברת ג, עמ' 38).
הרב זלמן-אהרון, אחיו של כ"ק אדמו"ר הרש"ב, היה אומר, שכאשר אדם בא לידי כעס, עליו לחכות לפחות שישים ואחת דקות, ואז יוכל להתבונן בעניין כפי שהוא לאמיתתו (איגרות-קודש של הרבי מליובאוויטש, כרך ז עמ' קטז).
הכעס נובע מצמצום המוחין
בספר 'ראשית חכמה' מובאת סגולה למידת הכעס, שכאשר אדם כועס – ישתוק ולא ידבר. בדרך זו ישקוט כעסו עד כי ייעלם לגמרי. מבאר זאת כ"ק אדמו"ר הרש"ב, שבכוחו של הדיבור להגביר את המידות או להחלישן, כמו באדם המדבר דברי אהבה, המוסיף ומגדיל בכך את אהבתו, ואור האהבה מאיר עוד יותר מבתחילה. כן הוא בכעס: הדיבור מחזקו ומגבירו, והעדר הדיבור מחלישו ומבטלו (ספר המאמרים תרנ"ט עמ' ה).
כ"ק אדמו"ר האמצעי כותב, שמידת הכעס יש בה משום צמצום המוחין ומיעוט הדעת, כמו שאמרו (ספרי מטות מח,לא) "בא לכלל כעס – בא לכלל טעות". וכן נאמר (קוהלת ז,ט) "כי כעס בחיק כסילים ינוח". לוּ היו מאירים אצל האדם הדעת והמוחין, לא היה בא לכלל כעס. וכפי שאנו רואים אצל התינוק, שדעתו קצרה, שהוא כועס בנקל יותר מהמבוגר שדעתו רחבה, שכן הכעס בא מצמצום הדעת (ביאורי הזוהר לאדמו"ר האמצעי עמ' תתו). |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:44
זריחה: 5:35
