בעולם החסידי, ערב יום-הכיפורים ויום-הכיפורים עצמו הם בבחינת חטיבה אחת של עבודה פנימית. כ"ק אדמו"ר הרש"ב נהג להתחיל את ההכנות ליום-הכיפורים שלוש-עשרה שעות לפני כניסת היום הקדוש, כדי שעניינו של היום יימשך ל"ט שעות.

אדמו"ר הריי"צ מספר (ליקוטי-דיבורים חלק א עמ' 264), שבליובאוויטש היה הבדל ניכר באווירה הכללית בין המחצית הראשונה של ערב יום-הכיפורים לבין מחציתו השנייה, כאילו היו שני זמנים שונים ונפרדים. במחצית הראשונה האווירה הייתה שמחה וחגיגית, וכך הייתה גם הסעודה, שנערכה לקראת חצות היום. לאחר הסעודה הייתה האווירה משתנה לחלוטין. הרבי היה מתהלך בחדר הלוך ושוב זמן-מה, ולאחר מכן התחיל באמירת תהילים ובהכנות לתפילת מנחה, שנמשכו כשעתיים וחצי.

מי יכול לאכול!

בסעודה המפסקת נהגו שלא לשים מלח במרק. אחד האורחים על שולחנו של הרבי הרש"ב הוסיף מלח למרק. בשעת מעשה לא הגיב הרבי, אבל לאחר כמה ימים, בעת התוועדות, אמר לאותו אורח: "מניין לך שבערב יום-הכיפורים צריך האוכל להיות טעים?"... (ספר השיחות תרצ"ו עמ' 156).

בערב יום-הכיפורים העבודה הייתה בזריזות. בצעירותו האריך אדמו"ר הריי"צ בתפילת ערב יום-הכיפורים. אביו, הרש"ב, הקפיד על כך ואמר: "סדר חדש בעבודה!... בערב יום-הכיפורים העבודה צריכה להיות בזריזות!" (ספר השיחות תש"א עמ' 88).

על יום-הכיפורים אמר רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב: "יש שני ימים בשנה, שבהם לא היינו אוכלים גם לולא נצטווינו על הצום - תשעה באב ויום-הכיפורים. בתשעה באב - מי יכול לאכול? וביום-הכיפורים - מי רוצה לאכול?".

בליובאוויטש היה חזן מפורסם, ר' איסר שמו. נוסף על כישרון החזנות שלו, היה חסיד אמיתי, בעל רגש רב. היה לו סגנון תפילה מיוחד בתפילות הימים הנוראים, ובמיוחד בתפילת העבודה של יום-הכיפורים. כשהיה ר' איסר שר 'והכוהנים' - לא נשארה עין יבשה בכל בית-הכנסת.

בימי אדמו"ר מהר"ש, כך מסופר, אמר אחד מתושבי ליובאוויטש, איש עז ותקיף: אני אראה לכם שלא אבכה כאשר איסר אומר 'כורעים'. באותו יום-הכיפורים בא לבית-המדרש של הרבי בשעת תפילת מוסף. כאשר התחיל ר' איסר לזמר "והכוהנים" בהתלהבות גדולה - התחיל אותו תקיף לייבב, עד שנזקק להיאחז בכיור כדי שלא ליפול. הגיב על כך הרבי הרש"ב: התעוררותם של המתפללים נבעה בעיקר מכוונותיו של אבא (הרבי מהר"ש), לא מנגינותיו של ר' איסר. אלא שמכל-מקום, היה צורך גם בנגינה... (ספר השיחות תש"ד עמ' 26).

חלוק רטוב

על ר' איסר זה מסופר, שפעם אחת, בעת אמירת 'סדר העבודה' של יום-הכיפורים, הבריק ברק מסמא-עיניים ונשמע רעם אדיר, ופרצה שריפה בעיירה. בבית-הכנסת פרצה בהלה, שכן לא ידעו היכן פרצה השריפה, ובגלל האש והעשן נדמה היה כי השריפה אחזה בבית-הכנסת עצמו. כמעט כל המתפללים רצו החוצה, ונשארו רק  מי שעמדו ליד הרבי מהר"ש, שכן הם ראו שהרבי נשאר לשבת על מקומו. וראו זה פלא: ר' איסר החזן, שהיה שקוע בהתלהבותו הגדולה באמירת ה'עבודה', לא הרגיש כלל בכל הנעשה, והמשיך באמירת סדר ה'עבודה' ללא הפסק כלשהו (ספר השיחות תש"ד עמ' 28).

על אדמו"ר האמצעי מסופר, שפעם אחת, ביום-הכיפורים, הוציא השמש את חלוקו של הרבי, שהיה רטוב כולו, כאילו הוצא זה עתה מתוך המים. נענה אחד הנוכחים: "ראו, חסידים, איך הרבי מתייגע בשבילכם!".