כתב הרמב"ם (פ"ח מהלכות מלכים ה"י): "ציווה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח...".

הרבי דן בעניין זה באריכות, ומוכיח כי ציווי זה אינו רק למלך או לבית-דין או רק כשיד ישראל תקיפה, אלא לכל יהודי ולכל הזמנים. ומבאר מדוע כמעט ולא עסקו בזה בדורות הקודמים. ומסקנתו למעשה בימינו:

"ומכל זה פשוט וברור, שכל מי שיש בידו להשפיע באיזה אופן שיהיה על שום בן-נח שישמור השבע מצוות, הרי מוטל עליו החיוב שנצטווינו על-ידי משה רבינו עליו השלום מפי הגבורה. ובוודאי שמי שיש לו בין-כך קשרים עם בני-נח בענייני מסחר וכיוצא-בזה, שעליו לנצל את הקשר בכדי להשפיע עליו להסביר לו בדברים היוצאים מן הלב שהקב"ה ציווה אותו בשבע המצוות, שתכליתן למלא העולם בצדק וביושר (ויש לומר דזה גופא שיהודי צריך לקבל פרנסתו מגוי הרי הוא בהשגחה פרטית, והכוונה בזה היא בכדי שהיהודי ישפיע עליו לקבל מלכות שמים).

"ונוסף על הנ"ל, על-ידי זה תהיה תועלת גם לבני ישראל, כי כשהאינו-יהודי מאמין ומכיר שיש בעל-הבית לבירה זו, לא יעלה על דעתו לגרום שום נזק או הפסד ממון לשום יהודי, ואדרבה ידרוש אך שלומו וטובתו כל הימים". (משיחות חודש ניסן תשמ"ג – נדפסו בליקוטי-שיחות כרך כו עמ' 132 ואילך, וההוראה למעשה בעמ' 140-141, ובלה"ק בס' 'חידושים וביאורים בש"ס' ח"ב סו"ס ח, 'שערי הלכה ומנהג' יו"ד סי' כ).

בשנת תנש"א הופנו אל הרבי כמה שאלות על-ידי בית-חב"ד בחו"ל, שבין כתליו נמסר שיעור לבני נח על שבע המצוות שנתחייבו בהן. להלן שאלות השלוחים ולאחריהן תשובת הרבי:

שאלה: בהמשך לקריאת כ"ק אד"ש אודות שבע מצוות בני-נח, כבר יותר משנה שקיים אצלנו בבית חב"ד שיעור קבוע עם חבורה של בני-נח בנושא זה, בעיון לפי-ערך ולמעשה. למדנו בעיקר מהספר "THE PATH OF THE RIGHTEOUS GENTILE" של הר"ר יעקב רוגלסקי והר"ר חיים קלארפין, וגם בכמה מקומות ברמב"ם – הלכות מלכים, הלכות יסודי התורה פ"א וכיו"ב. התלמידים הנ"ל לומדים ברצינות, וברצונם לסדר חייהם היום-יומיים על יסוד ז' מצוות אלו. כדאי לציין ששיעורים כאלו קיימים גם בעיירות אחרות. וגם בעת כינוס השלוחים האחרון התקיים דיון בעניין זה, וראינו שיש לכולנו אותן השאלות ואותן הדרישות המגיעות מה'בני-נח'. והן בעיקר אודות:

א) איזה עניינים בפרטיות יש לבן-נח ללמוד?

ב) ספר של "הלכה למעשה".

ג) סדר תפילה בשבילם.

ד) חגים.

והשאלה אצלנו מה לעשות בזה. ועוד ועיקר – בתור מוסדות חב"ד-ליובאוויטש ושלוחי כ"ק אדמו"ר שליט"א עד כמה עלינו לטפל בכל זה, ומה מוטל עלינו?

וצריך להיות דיון בזה על-ידי ועד רבני אנ"ש שי' המרכזי וכיוצא-בזה,

ובתוספות מראי-מקומות, כנהוג בשאלות-ותשובות דלרבים.

אזכיר על הציון.

הערת השואל: להווי ידוע, שלפי ידיעתי, כל מענה שקיבל כל אחד מהעוסקים בזה במשך השנים (מאוסטרליה, קנדה וארצות-הברית) היה מלא תנאים, כמו הסכמת רבנים, מראי מקומות, ועוד. וד"ל.

לאחד מאנ"ש במלבורן, שהכין להפצה בין יהודים שם שני עמודים ובהם רשימת "שבע מצוות בני-נח" (מצולמת מהספר "ANTHOLOGY TORAH" כרך א', עמ' 251-252), העיר הרבי על כך (בשולי מכתבו מימי חנוכה תשמ"ב; 'מקדש מלך' ח"ד עמ' שכא]):

... המסקנא תיכף ומיד בקריאתו:

* שהעובר על כל שאר העבירות שבין אדם לחבירו – הרי הוא מחסידי אומות העולם!

* וכן גוי שנשא אשת חברו, באם עזבה את בעלה לשעה וכו'.

* וכן ההדגשה בחילוק שבין בני-ישראל לבני-נח, ובפרט בעונש מיתה

מובן הרושם באם יפול לידי בן-נח. וקל להבין.

וכדאי שיבער כל הטופסים.

מנוסח התשובה עולה כי הנ"ל כתב את העלון בסגנון 'פנימי' (לפעילים בלבד) ולא נקט את הזהירות הראויה, שמא ייפול העלון לידיים נוכריות.

איתא בשיחת שבת-קודש פרשת חיי-שרה תנש"א ס"ח (ספר-השיחות תנש"א ח"א עמ' 134): "העניין ד'מאה ברכות בכל יום' הוא דבר השייך ובנקל לכל אחד ואחד מישראל... וגם טף... וגם הקטנים יותר שלא הגיעו לגיל חינוך [ובהערה 66: "ובכללות – בר שית"], עד לתינוקות שמתחילים לדבר – מחנכים אותם באמירת ברכות (ועניית אמן) עד שאמירת הברכות נעשית אצלו דבר הרגיל ובדרך ממילא (על-דרך "מנפשיה כרע")...".

ובהערה 66 שם: "ובכללות – "בר שית" (ראה כתובות נ,א. ועוד), אף שבפרטיות יותר, "שיעור החינוך במצוות עשה הוא בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו בכל דבר לפי ענייניו" (שו"ע אדה"ז או"ח סי' שמג ס"ג)". ואולי הכוונה בזה היא כפי המובא משו"ת שלמת-חיים סי' נ, "דתינוק שהתרגל לומר ברכה על האוכל, נקרא 'הגיע לחינוך' לדבר זה, ועונים אחריו אמן", ולא כפי הראיות שמביא בשו"ת יביע-אומר ח"ב חאו"ח סי' יג ס"ק יא שפחות מבן שש אינו נקרא "שיודע למי מברכין" כלל. על-כל-פנים ברור מהשיחה שלמעשה מחנכים אותם בזה ומברכים עמהם משהתחילו לדבר, ומסתבר שגם עונים אמן על ברכתם כנהוג, אם אכן ברכו על המאכל (ולא רק בתור לימוד).

ולהעיר מהמסופר שהרבי והרבנית נהגו פעמים רבות בביתם שהיו נותנים סוכריות וכיו"ב לילד בן ג-ד (הת' אהרן-יוסף הי"ד, בנו של – יבדלח"ט – הרה"ח ר' חס"ד הלברשטאם), שכבר ידע לברך, ולכן הרבי והרבנית היו מתחילים הברכה והוא היה ממשיך ומסיים אותה, והם ענו אמן (מזכרון הנ"ל – הובא בספר 'מקדש מלך' ח"ד עמ' תקה).

ואף שבמשנ"ב סי' רטו ס"ק טז הביא מחידושי הפרמ"ג על ברכות, ד"משמע [מלשון השו"ע שם ס"ג שעונים אמן רק משום "דבני חינוך הם"] שעל ברכה שמברך על אכילה וכהאי גוונא קודם שהגיע לחינוך אין לענות אמן עליו", הנה כתב ע"ז בס' חנוך-לנער פי"ד הע' ד: "מיהו מנהג העולם לענות אמן. ואפשר דהא דאין עונין אמן כתב במשנ"ב משום שאין שם ברכה עלה, מכל-מקום יש גם בעניית אמן משום חינוך, שיתחנך הקטן לעניית אמן [ולכאורה הכוונה שהרי אפילו ברכה מותר לומר כדי ללמדו, כל-שכן לענות אמן. ואולי לדעתו זמן החינוך לעניית אמן מוקדם יותר], ודעת כמה אחרונים שאין איסור לענות אמן כי אם כשמברך לבטלה".

וזה דלא כמנהג הגרש"ז אויערבך ז"ל (המובא בס' 'חינוך הבנים למצוות' הע' ס"ו), שאכן מלמדים ברכות גם לקטנים ביותר, אבל הוא נהג לענות אמן מגומגמת, שרק נשמעת כעין אמן, כיוון שלדעתו מנהג זה אינו משום חינוך למצוות אלא משום חינוך לקדושה וליראת-שמים, עיי"ש. ובוודאי דלא כמסקנת שו"ת יביע-אומר הנ"ל דבפחות מבן שש אין לענות אחריו אמן כלל.