חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:38 זריחה: 6:16 כ"ג בחשון התש"פ, 21/11/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות גליון 646 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת וישלח, י"ז בכסלו ה'תשס"ז (08/12/06)

נושאים נוספים
התקשרות גליון 646 - כל המדורים ברצף
שיהיה תענוג בעשיית טובה ליהודי, בגשמיות או ברוחניות
שתי התקופות דימות המשיח רמוזות בהפטרה
נתינת-כוח מיוחדת לעוסקים בהפצת היהדות בשליחות הרבי
פרשת וישלח
מבצע חנוכה
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 646, ערב שבת קודש פרשת וישלח, י"ז בכסלו ה'תשס"ז (08.12.2006)

 

 דבר מלכות

שיהיה תענוג בעשיית טובה ליהודי, בגשמיות או ברוחניות

אהבת-ישראל היא מהיסודות העיקריים דתורת הבעש"ט * הפעולה הראשונה שעושים מיד לאחר תפילת ערבית של ראש-השנה קשורה בטובתו של הזולת – מאחלים לו כתיבה וחתימה טובה * עניינה של תורת החסידות הוא לגלות אצל כל אחד ואחד את יכולתו להיות בתכלית העילוי וביחד עם זה לפעול למטה בעולם * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. כ"ק מו"ח אדמו"ר דיבר פעם בהתוועדות די"ט כסלו1 אודות המנהג בראש-השנה – ששייך לי"ט כסלו, כנ"ל מאיגרת הקודש של אביו כ"ק אדנ"ע ש"היום הזה הוא ראש-השנה לדא"ח":

תיכף לאחרי תפילת ערבית אומר כל אחד לחבירו: "גוט יום טוב, לשנה טובה תכתב ותחתם".

ואף-על-פי שכאשר באים מתפילת ערבית דראש-השנה נמצאים בתנועה של שברון לב ("מ'איז צובראָכן באַ זיך"), וכידוע2 מנהג רבותינו נשיאינו שבתפילת ערבית בליל ראשון דראש-השנה היו מאריכים ביותר בבכיות גדולות, אף-על-פי-כן, הדבר הראשון שעושים מיד לאחרי התפילה הרי זה קשור עם טובתו של יהודי, שתהיה לו כתיבה וחתימה טובה.

וזהו גם שאהבת ישראל היא מהיסודות העיקריים דתורת הבעש"ט – כידוע הפתגם שאמר הבעש"ט3, שלפעמים יורדת נשמה למטה בעולם הזה על משך שבעים-שמונים שנה, וכדאי הדבר, כדי לעשות טובה ליהודי בגשמיות או ברוחניות.

ב. זהו גם הביאור בסיפור נוסף שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר ג"כ בהתוועדות די"ט כסלו:4

כ"ק אדמו"ר נ"ע סיפר ששמע מאביו, אדמו"ר מהר"ש, ששמע מאביו, הצמח-צדק: בשנת תקס"ט היתה אצל הסבא – רבינו הזקן – יום-טוב שמח.

– כשהיו אומרים "יום טוב" סתם, היו יודעים שהכוונה היא לי"ט כסלו.

הסבא (רבינו הזקן) קרא לבניו, אדמו"ר האמצעי, הר"ר חיים אברהם והר"ר משה, וגם אני (סיפר הצמח-צדק) הייתי נוכח, וביושבו אצל השולחן כשראשו נשען על שתי ידיו, שאל אותם, מהו החילוק בין "משכיל" ל"עובד". בתחילה השיב אדמו"ר האמצעי, אחר כך ר' חיים אברהם, ואחר כך ר' משה.

ואמר רבינו הזקן: זהו החילוק בין "משכיל" ל"עובד" בבריאה, יצירה ועשייה, אבל מהו החילוק בין "משכיל" ל"עובד" באצילות? וביאר בעצמו, שהחילוק הוא – אם יש געשמאַק בציצית, או שיש געשמאַק בעשיית טובה ליהודי.

ג. ובהקדמה:

עולם האצילות נקרא בספרי קבלה בשם "עולם האחדות", על יסוד מאמר התיקוני-זוהר5 שבעולם האצילות "איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד", כך, שאין שם מאומה מלבד אלוקות.

אבל, יהודי בעבודתו, יכול להיות גם בעולם האצילות – לא רק כפי שנשמתו היא בלא גוף, אלא גם בהיותו נשמה בגוף.

וראיה לדבר – מנוסח ברכות-השחר שתיקנו אנשי כנסת-הגדולה עבור כל אחד מישראל, כולל גם פשוט שבפשוטים, שמחוייב באמירת ברכות-השחר: "נשמה שנתת בי טהורה היא", עוד לפני ולמעלה מהמדריגה ד"אתה בראתה", והיינו, שאצל כל אחד מישראל יש נשמה שהיא למעלה מעולם הבריאה – נשמה דאצילות6, וכיוון שנשמה זו נמצאת בו, הרי מובן, שעל-ידי השתדלות ויגיעה, "יגעת ומצאת"7, יכול להמשיכה שתהיה אצלו בגלוי.

ועל-דרך מה שכתוב בזוהר פרשת משפטים8 "זכה בר נש כו' זכה יתיר וכו'" – ככל פרטי המדריגות שנימנו שם, ועד ש"יהבין ליה ברתא דמלכא", שזהו בחינת נשמה דאצילות.

וכל זה – אפילו בהיותו למטה, ובהתעסקותו בעניינים גשמיים, ועד שמתעסק עם אינו-יהודי – כדמוכח מדיבורו של משה רבינו עם פרעה מלך מצרים, שהרי פרעה היה מג' קליפות הטמאות לגמרי, שלמטה אפילו מעולם העשייה (לא רק הרוחני, אלא גם) הגשמי והחומרי, ואילו משה רבינו היה נשמה דאצילות, וכדאיתא באיגרת-הקודש9 (בסוף ספר התניא) שאפילו כפי שירדה למטה היתה נשמה דאצילות, ואף-על-פי-כן היו מדברים זה עם זה9*. ונמצא, שגם בארץ מצרים, "ערוות הארץ"10, יכול יהודי להיות בעולם האצילות בגלוי!

ולאחרי מתן-תורה הרי זה שייך (לא רק אצל משה רבינו, אלא גם) אצל כל אחד מישראל, כנ"ל מנוסח ברכות-השחר: "נשמה שנתת בי טהורה היא", למעלה מבחינת "אתה בראתה", וכיוון שנוסח זה בא באמירה בדיבור, הרי מוכח, שזהו עניין שבא בגילוי, דאם-לא-כן, היה נשאר במחשבה באופן של העלם.

ועל-ידי הנשמה דאצילות, ששם "איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד", ונקרא עולם האחדות – ביכולת כל אחד מישראל לפעול בחלקו בעולם, ולמלא את הכוונה העליונה, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

וזהו עניינה של תורת החסידות – החל מראש-השנה לחסידות, וממנו נמשך כוח על כל השנה כולה – לגלות זאת אצל כל אחד מישראל.

ובעניין זה – אופן העבודה של כל אחד מישראל בעומדו בתכלית העילוי, שבהיותו למטה נמצא הוא בעולם האצילות – ישנו החילוק שבין "משכיל" ל"עובד",

– על-דרך החילוק שבין "משכיל" ל"עובד" בעולם העשייה, שנשתלשל מהחילוק שבין "משכיל" ל"עובד" בעולם האצילות, ככל העניינים שבעולם העשייה, שישנם תחילה בעולם האצילות, ומשם נשתלשלו למטה – והחילוק הוא – אם יש געשמאַק בציצית, או שיש געשמאַק בעשיית טובה ליהודי.

ד. והעניין בזה:

בנוגע לציצית – איתא בזוהר11 שזהו עניין המרכבה שיש בה ד' קצוות, ד' רגלים, ודוגמתה היא הטלית שיש בה ד' כנפות, שאז חייבת במצוות ציצית.

ועניין המרכבה הוא – שאינו מציאות לעצמו, וכל עניינו הוא הביטול אל הרוכב עליו, כדי שעל-ידי זה יוכל הרוכב להגיע למקום כזה שלולי המרכבה לא היה יכול להגיע לשם, ועל-דרך זה למעלה – שהרי "למעשה ידיך תכסוף"12, שלכן עבודה צורך גבוה31, וכדרשת חז"ל שהקב"ה אמר למשה "היה לך לעזרני", "מיד אמר לו ועתה14 יגדל נא כוח אדנ-י"15, שכן, "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כוח בגבורה של מעלה... ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום כביכול מתישין כוח גדול של מעלה, דכתיב16 צור ילדך תשי"17.

ומזה מובן, שהעניין של געשמאַק בציצית (כפי שהוא בעולם האצילות, גם בהיותו בעולם העשייה) הוא – שאינו מציאות לעצמו כלל, וכל עבודתו היא באופן של רצוא ותשוקה שעל-ידו יתמלא רצונו של הרוכב.

כלומר: אף-על-פי שעניינה של מצוות ציצית בפשטות שעל-ידה נעשה המשכת חוט מהמקיף העליון18, אבל אף-על-פי-כן, הפעולה שנעשית על-ידי זה הוא עניין ה"תכלת", מלשון תכלה וכליון19, שזהו עניין המרכבה, שאינו מציאות לעצמו, אלא עומד בתשוקה לעלות מלמטה למעלה.

ואילו ה"געשמאַק" בעשיית טובה ליהודי הוא – לא עניין של רצוא מלמטה למעלה, אלא להיפך – המשכה מלמעלה למטה, דכיוון שהוא עושה טובה להזולת, הרי מוכח שהזולת חסר בערכו (מטה), ואילו הוא זה שיכול למלא את החיסרון של הזולת (מעלה).

וזהו שמצינו בגמרא20 "דמלאכא אשכחיה לרב קטינא דמיכסי סדינא (דלא הווה ליה ציצית... משום כסות לילה), אמר ליה... ציצית של תכלת מה תהא עליה וכו'", והיינו, שהקפידא על כך שיהודי אינו להוט כל-כך ("יאָגט זיך ניט") להדר במצוות ציצית היא מצד מלאך – כי, העבודה של מלאכים היא שעומדים ברצוא לעלות מלמטה למעלה (ורק כאשר שולחים אותם באיזו שליחות אזי עניינם הוא שעל-ידם יתמלא רצון העליון, אבל לאחרי שמילאו השליחות חוזרים הם לתנועת הרצוא); מה-שאין-כן קטינא היה עניינו לעשות טובה ליהודי (המשכה מלמעלה למטה), ורק מצד הקפידא שלמעלה היה אצלו גם ההשתדלות וההידור בציצית.

וזהו גם כללות החילוק שבין מוחין (עניינו של "משכיל") למידות (עניינו של "עובד", שהרי המידות הם התחלת עניין המעשה) – שעניין המוחין הוא באופן של הבדלה ("אָפּגעטראָגן") והתעסקות עם עצמו, ואילו עניין המידות הוא להשפיע ולהמשיך לזה שלמטה הימנו.

ה. והחידוש שפעלה תורת החסידות הוא בחיבור שני העניינים יחדיו:

נשיאי החסידות היו מונחים בעניינים העמוקים ביותר שבפנימיות התורה, ובפרט שהוצרכו להמשיכם בחכמה בינה דעת; וביחד עם זה, הדגישו את גודל העילוי שבעשיית טובה ליהודי בגשמיות או ברוחניות, כפתגם הבעש"ט הנ"ל20*.

וכידוע גם מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר21 אודות המסירת נפש של רבינו הזקן – שהיה צריך לנתק את עצמו ("אָפּרייסן זיך") מהדביקות באלוקות, ולהוריד את עצמו לעשות טובה ליהודי כפשוטו.

וזהו גם מה שמצינו22 אודות הבעש"ט ש"התפלל כמה תפילות והתענה תעניתים שיוכל להשיב לשואלו דבר בעת עליית נשמתו" – דלכאורה אינו מובן: למה הוצרך הבעש"ט שיהיו ב' העניינים ביחד, "שיוכל להשיב לשואלו דבר בעת עליית נשמתו", הרי אפשר שעליית נשמתו תהיה בזמן בפני עצמו, והמענה לשואלו יהיה בזמן בפני עצמו? – אך העניין הוא, שהנקודה ותכלית העילוי דתורת הבעש"ט שיהיה הייחוד העליון באופן שכפי שנמצאים בעולם האצילות יהיה געשמאַק בעשיית טובה ליהודי.

ו. ועניין זה מודגש גם באיגרת הקודש הנ"ל אודות עניינו של י"ט כסלו:

עניינו של "החג אשר פדה בשלום נפשנו" קשור גם עם עניין הצדקה, כפי שמבאר רבינו הזקן באיגרת-הקודש23 שהעניין ד"פדה בשלום נפשי" נעשה על-ידי הצדקה שנקראת שלום, והרי עניין הצדקה הוא עשיית טובה ליהודי, אף-על-פי שבשעת מעשה היה יכול להיות מונח בעניינים נעלים ביותר.

ועניין זה "הנחילונו אבותינו הקדושים" (כמו שכתוב באגה"ק הנ"ל), היינו, שניתן לכולנו בירושה, והרי בעניין הירושה לא נוגע מעמדו ומצבו של היורש או עבודתו ויגיעתו, אלא להיותו "יורש" הרי הוא בעל-הבית על הירושה.

אמנם, כדי לנצל זאת באופן שיבוא בפועל ממש, הנה בשביל זה צריכה להיות עבודת האדם, ובאופן ד"שנה", שני פעמים, על-דרך מה שכתוב "עזוב תעזוב עמו", ב' פעמים,

והרי הכוונה בזה היא "אפילו מאה פעמים" (כדרשת רז"ל בכגון-דא24, וכפי שמביא גם רבינו הזקן באגה"ק25), והפירוש ד"מאה פעמים" הוא כדברי הרבי שצריך להמשיך זאת בכל עשר כוחות הנפש כפי שהם בהתרחבות והתפשטות, שכל כוח כלול מעשר, שאז מספרם מאה,

ושם נעשה "עמו" – ביחד עם אלוקות, וביחד עם רבותינו נשיאינו, באופן דכולא חד.

* * *

ז. בעשיית טובה ליהודי ישנם שני אופנים – בגשמיות או ברוחניות (כפתגם הבעש"ט הנ"ל); אך ישנו עניין שמחבר שניהם יחד26 – שזהו עניין התורה:

איתא בגמרא במסכת סנהדרין:27 "כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה", והרי מהעניין ד"פמליא של מעלה ופמליא של מטה" נעשה למטה העניין דרוחניות וגשמיות.

וזהו גם העניין דב' פעמים שלום, "שלום שלום לרחוק ולקרוב"28 – "קרוב" הוא עניין הרוחניות, שמצד עצמו הוא בקירוב לאלוקות, "השמים שמים לה'"29, ו"רחוק" הוא עניין הגשמיות, שמצד עצמו הוא בריחוק מאלוקות, כיוון שישנה ה"גזירה" ש"בני סוריא לא יעלו לרומי"; והשלום ביניהם נעשה על-ידי התורה, שזהו שבמתן-תורה בטלה הגזירה, כמו שכתוב "וירד ה' אל הר סיני" "ואל משה אמר עלה אל ה'", כיוון שזהו עניינה של התורה.

וכפי שפוסק הרמב"ם בסוף הלכות חנוכה (מספרי30) ש"כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר31 דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

[ועל-דרך כללות העניין ד"עזוב תעזוב עמו" – שהעבודה צריכה להיות יחד עם הגוף, והיינו, שתמורת זה שמצד עצמו הרי הוא "חמור שונאך", נעשית העבודה "עמו", ושניהם יחדיו ממלאים את הרצון העליון].

ומזה מובן שיש אופן של עשיית טובה ליהודי (לא רק בגשמיות או ברוחניות, אלא) בגשמיות וברוחניות גם יחד – על-ידי זה שלומדים עמו תורה, ועל-דרך מארז"ל32 ש"אביו הביאו לעולם הזה (גשמיות), ורבו שלמדו חכמה מביאו (הן לחיי העולם הזה, והן) לחיי העולם הבא" (גשמיות ורוחניות גם יחד).

ח. וזהו הטעם שנוסף על עשיית טובה ליהודי בגשמיות כפשוטו, מדגישה תורת הבעש"ט, תורת החסידות בכלל ותורת חסידות חב"ד בפרט, את ההתעסקות בהתפשטות פנימיות התורה באופן של הפצה – "יפוצו מעיינותיך חוצה".

והעניין בזה:

נתבאר לעיל (ס"ה) שתכלית העניין דעשיית טובה ליהודי היא גם כאשר נמצאים בעולם האצילות.

ומזה מובן גם בנוגע לעשיית טובה ליהודי על-ידי זה שלומדים עמו תורה – שכפי שהעניין הוא בעולם האצילות, הרי זה פנימיות התורה, חלק הסוד שבתורה, כידוע33 בעניין ד' החלקים שבתורה, פשט, רמז, דרוש וסוד, שעניינו של חלק הסוד כפי שהוא בעולמות הוא עולם האצילות.

וכיוון שעולם האצילות הוא למעלה ממדידות והגבלות,

– שהרי מדידות והגבלות מתחילים למטה מהפרסא והמסך כו', ששם מתחיל עניין הבריאה בגדרים של קצוות כו', מה-שאין-כן בעולם האצילות שנקרא עולם האחדות, שאין בו חילוקים ולא שייך בו התחלקות, כולל גם עניין המדידה וההגבלה, ומזה מובן, שכל העניינים שבעולם האצילות הם ללא מדידות וללא הגבלות, שלכן יכולים הם להימצא בעולם כזה שנקרא עולם האחדות –

הרי מובן הטעם שדווקא פנימיות התורה, חלק הסוד שבתורה (שכנגד עולם האצילות), צריך להיות שלא במדידה והגבלה דווקא – באופן של הפצה ("יפוצו"), הרבה יותר מאשר לימוד והשפעה על-דרך הרגיל, שלכן נקרא בלשון הקודש בשם "הפצה".

וכיוון שפנימיות התורה היא חלק מתורה שבעל-פה, שגדר לימודה צריך להיות בהבנה והשגה דווקא (כפסק-דין המג"א34), הרי מובן שגם התפשטות והפצת פנימיות התורה צריכה להיות באופן של הבנה והשגה, כפי שמלובשת במוח הגשמי, באופן ששייך גם לשכל של נפש הבהמית.

(קטעים מהתוועדות י"ט בכסלו ה'תש"כ. 'תורת-מנחם – התוועדויות' תש"כ, חלק ראשון (כז), עמ' 182-189 – בלתי מוגה)

--------------------

1)    שיחת י"ט כסלו תש"ד בתחלתה (סה"ש תש"ד ס"ע 47 ואילך).

2)    ראה סה"ש תש"א עמ' 27.

3)    ראה כתר-שם-טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סר"ט. וש"נ (נעתק ב"היום יום" ה אייר).

4)    שיחת י"ט כסלו תרח"צ ס"ג (סה"ש תרח"צ עמ' 250).

5)    בהקדמה (ג, סע"ב).

6)    ראה לקו"ת פ' ראה כז,א. כח, סע"ג. המשך תרס"ו עמ' תעב. עמ' תפה ואילך. ועוד.

7)    מגילה ו, רע"ב.

8)    ח"ב צד,ב.

9)    ס"כ (קל,א).

9*)   ראה גם שיחת י"ט כסלו תשי"ט ס"ה (תו"מ חכ"ד ע' 225). וש"נ.

10) מקץ מב,ט. שם,יב. וראה קה"ר פ"א, ד.

11) ראה תקו"ז ת"י (כה, סע"ב ואילך).

12) איוב יד,טו.

13) ראה של"ה שער הגדול (כט,ב ואילך). עבוה"ק חלק העבודה בתחילתו.

14) שלח יד,יז.

15) שבת פט,א.

16) האזינו לב,יח.

17) איכ"ר פ"א, לג.

18) סידור (עם דא"ח) שער הציצית ד,ב. אמרי בינה שער הציצית ב,ב.

19) סידור שם.

20) מנחות מא,א (ובפרש"י).

20*) ראה גם תו"מ ח"ז ס"ע 136. ח"ח ס"ע 30, ח"י ס"ע 259. ועוד.

21) שיחת ליל כ' כסלו תרצ"ג (לקו"ד ח"א מה,א).

22) תו"ח ס"פ ויחי.

23) ס"ד.

24) ב"מ לא,א.

25) סי"ב. קו"א קסב,ב.

26) על-דרך האמור לעיל (ס"א בספר, ע' 171) בענין "פותחין בדבר מלכות" ו"פותחין בברכה".

27) צט,ב.

28) ישעיה נז,יט.

29) תהילים קטו,טז.

30) נשא ו,כו. וראה לקו"ש ח"ח עמ' 349 ואילך. וש"נ.

31) משלי ג,יז.

32) ב"מ לג,א.

33) ראה בהנסמן בלקו"ש חכ"א עמ' 36 הערה 57.

34) או"ח ס"נ סק"ב. וראה הל' ת"ת לאדה"ז ספ"ב. וש"נ.

 משיח וגאולה בפרשה

שתי התקופות דימות המשיח רמוזות בהפטרה

סדר הגאולה

בפסוק האחרון של ההפטרה נאמר: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והיתה לה' המלוכה". וזהו הקשר לפרשת וישלח – שבה נאמר: "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה", וכפי שמפרש רש"י בפשוטו של מקרא (קודם שמביא ש"מדרשי אגדה יש לפרשה זו רבים"): "אימתי ילך? בימי המשיח, שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו" – שזהו הפסוק האחרון של ההפטרה.

זאת אומרת, שהנקודה המשותפת שבין ההפטרה לפרשה היא – פעולתם של בני-ישראל בנוגע להר עשיו ("לשפוט את הר עשיו").

והנה, כללות עניין זה ("ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו") מודגש בגלוי בהפטרה יותר מאשר בפרשה עצמה:

בפרשה עצמה נאמר רק "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה" (ולא נאמר בפירוש "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו"), ולכן זקוקים לפירוש רש"י שמפרש – בפשוטו של מקרא – "ואימתי ילך? בימי המשיח, שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו"...

אבל בהפטרה מודגש עניין זה בגלוי – שהרי מפורש בקרא: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו".

ונוסף לזה: לאחרי העניין ד"ועלו מושיעים וגו' לשפוט את הר עשיו" מובא בהפטרה עניין נוסף – "והיתה לה' המלוכה"...

ומובן שמה שכתוב "והיתה לה' המלוכה" הוא עניין בפני עצמו, כלומר, שלאחרי העניין ד"ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו", יהיה עניין נוסף – "והיתה לה' המלוכה" ("והיתה" – בוא"ו המוסיף), ועניין זה ("והיתה לה' המלוכה") יהיה בזמן מיוחד – לא באותו זמן שבו יהיה העניין ד"ועלו מושיעים גו' לשפוט את הר עשיו" – אלא לאחריו...

וכפסק דין הרמב"ם (הלכות מלכים סוף פרק י"א) בנוגע לסדר הגאולה: לכל לראש "יעמוד מלך מבית דוד כו' וילחם מלחמות ה'", שזהו כללות העניין ד"לשפוט את הר עשיו", כי "ילחם מלחמות ה'" קאי (בעיקר) על המלחמה נגד עמלק שהוא מזרעו של עשיו; "ורק אחר-כך – לאחרי ש"בנה מקדש במקומו וקיבץ נדחי ישראל" – "יתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד", שזהו כללות העניין ד"והיתה לה' המלוכה". ואם כן, הרי מפורש בפסק-דין הרמב"ם שב' עניינים אלו ("ועלו מושיעים גו' לשפוט את הר עשיו", "והיתה לה' המלוכה") יהיו בב' תקופות בפני עצמם.

ויהי-רצון שעל-ידי כללות העבודה דכל אחד ואחד מישראל בהפצת המעיינות חוצה ובבירור חלקו בעולם ("לשפוט את הר עשיו") – תהיה גאולתו הפרטית של כל אחד ואחד מישראל. וכאשר כל בני-ישראל מצטרפים יחדיו – זוכים בקרוב ממש לגאולה הכללית דכל בני-ישראל, עדי קיום היעוד "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והיתה לה' המלוכה" – במהרה בימינו ממש.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת וישלח, י"ח בכסלו ה'תשמ"ג. 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ג, כרך א, עמודים 573-566, בלתי מוגה)

המעשה הוא העיקר

נתינת-כוח מיוחדת לעוסקים בהפצת היהדות בשליחות הרבי

הוראות מפתקתו של אדמו"ר הזקן

בשעה שרבינו הזקן נלקח למאסר נמצאה פתקה בחדרו שבה נכתב: "שרים רדפוני חנם ומדברך פחד ליבי" – (תהילים קיט, קסא).

את שייכותו של פסוק זה למאסר אפשר לבאר בשני אופנים:

א) למרות שהרדיפות הם מצד השרים – "שרים רדפוני" – ושרי מלוכה אלו יש תוקף להנהגתם גם מצד התורה, שהרי "דינא דמלכותא דינא" (גיטין דף י,ב) – הרי לפועל אין זה אלא "חינם" – רדיפות אלו אינן פועלות בו כל פחד ומורא, שכן, רק מהקב"ה פוחד הוא – "ומדברך פחד ליבי".

ב) העובדה שרדיפת השרים ("שרים רדפוני") היא "חינם" – אינה תופסת מקום אצלו – היא כתוצאה מכך ש"ומדברך פחד ליבי", כלומר, מכיוון שמורא שמים עליו, אין הוא מתפעל מגזירות השרים.

מכאן אפוא הוראה לכל החסידים בכל הדורות שאין להם מה לפחד מאומות-העולם – "שרים" – כאשר קיים אצלם הענין ד"ומדברך פחד לבי" בשלימות.

(משיחת י"ט כסלו תשל"ד, רשימה פרטית בלתי מוגהת)

בלימוד תורת החסידות מודגשת ההכרה בנותן התורה

עניינו של י"ט כסלו הוא הניצחון של תורת החסידות ונשיאי החסידות – דידן נצח.

ומזה באים לחנוכה (שתחילתו בשבעת ימי ההיקף די"ט כסלו) שבו היה הניצחון על היוונים שרצו "להשכיחם תורתך", "תורתך" דייקא, היינו, שהסכימו שילמדו תורה סתם, אלא שישכחו חס-ושלום אודות "נותן התורה", ולא יהיה ניכר שזוהי תורתו של הקב"ה ("תורתך"), והניצחון הוא בכך שלימוד התורה חדור בידיעה והרגש שהתורה היא תורתו של הקב"ה – שעניין זה נעשה על-ידי לימוד פנימיות התורה, תורת החסידות.

וזהו גם תוכן הנס שמצאו פך אחד של שמן שהיה חתום בחותמו של כוהן גדול – כי שמן מורה על פנימיות התורה, תורת החסידות, וכוהן גדול (שבחותמו מונח השמן) מורה על רבותינו נשיאינו שבכל דור ודור, עד לנשיא דורנו כ"ק מו"ח אדמו"ר.

ונמצא, שבימים אלה ישנה נתינת-כוח מיוחדת לניצחון בכל העניינים, שנעשים בשליחות של הרבי בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, ועל-ידי-זה נזכה שהרבי יוליכנו לאור הגדול של הגאולה האמיתית והשלימה.

(משיחת שבת פרשת וישב תשי"א -תורת-מנחם תשי"א כרך א (ב) עמ' 150)

 ממעייני החסידות

פרשת וישלח

כה תאמרון לאדוני לעשו (לב,ה)

אמר לו הקב"ה, אתה השפלת עצמך וקראת לעשיו אדוני שמונה פעמים, חייך שאני מעמיד מבניו שמונה מלאכים קודם לבניך (ב"ר פע"ה,יג)

אף שיעקב נענש על כך שקרא לעשיו "אדוני", אין זה חטא כפשוטו חס-ושלום, אלא כוונתו הייתה לברר את עשיו.

בבירור ותיקון הרע – שני אופנים:

בירור בדרך "גילוי אור" (מלמעלה למטה) – המברר משרה על המתברר גילוי אור נעלה, ואור זה דוחה את החושך והרע. בדרך זו הבירור אינו גורם למברר ירידה והשפלה.

בירור בדרך "התלבשות" (מלמטה למעלה) – המברר יורד אל המתברר, "מתלבש בלבושי המתברר", ועל-ידי התעסקות עמו מהפך את הרע לטוב. עבודת הבירורים בדרך זו גורמת ירידה למברר, כמאמר "המתאבק עם מנוול מתנוול גם-כן". אולם לגבי המתברר יש בכך יתרון ועילוי, כי מאחר שהבירור הוא בדרך התלבשות והתעסקות (לא בדרך דחייה וביטול), מביא הדבר לידי כך שהמתברר כפי שהוא במציאותו חדל מלהיות מנגד לקדושה.

יעקב בירר את עשיו בדרך השנייה – בדרך "התלבשות" – אמנם בירור זה גרם השפלה וירידה ליעקב, שבאו לידי ביטוי בכך שהשפיל את עצמו לפני עשיו; אך על-ידי זה פעל שעשיו, כפי שהוא במציאותו, הודה ו"אישר" שהוא עבדו של יעקב. וכפירוש רש"י (לקמן לג,ט) "הודה לו על הברכות", כולל הברכה של "הוי גביר לאחיך".

(ליקוטי-שיחות, כרך טו, עמ' 298)

ויהי לי שור וחמור (לב,ו)

שור – זה יוסף, שנאמר בכור שורו הדר לו. חמור – זה יששכר, דכתיב יששכר חמור גרם (מדרש רבה)

יצר-הרע נלחם באדם בשתי דרכים: על-ידי חום, כלומר, להרתיח את הדם בתאוות עולם-הזה; ועל-ידי קור, להביאו לקרירות ולעצלות בענייני תורה וקדושה.

מגמת יעקב אבינו היתה אפוא להכניע את קליפת עשו, המייצג את היצר-הרע על שתי צורותיו. זהו שנאמר:

"ויהי לי שור, זה יוסף" – רומז לאש דקדושה (כדכתיב (עובדיה א) "ובית יוסף להבה") המבטלת את האש הזרה של היצר-הרע.

"וחמור, זה יששכר" – היינו "חומריות" ועצלות דקדושה, שהאדם "עצל" מלעבור על מצוות לא-תעשה. כאמרם (פסחים נ) "יש שפל (עצל) ונשכר". זהו "יששכר" – "יש שכר". "עצלות" זו היא המבטלת את העצלות והקרירות של היצר-הרע.

(אור-התורה פרשת וישלח, עמ' 30)

קטונתי מכל החסדים (לב,יא)

שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשיו (רש"י)

כיצד יעקב אבינו, בחיר האבות, חשש שמא נתלכלך בחטא חס ושלום?

אלא בכל פעם שאדם מתעלה ברוחניות, נחשבת דרגתו הקודמת לחטא (במובן של חיסרון, כמו שכתוב, "והייתי אני ובני שלמה חטאים").

'חטא' זה הוא לא רק מפני שכעת נדרשת ממנו עבודה שלמה יותר, ואם יקיים את המצוות באותה התלהבות וכוונה כפי שקיימן קודם לכן – לא יהיו אלה מצוות שלמות. אלא עוד זאת, אף המצוות שכבר קיים עד כה – נגרעות עתה משלימותן ונעשות חסרות ('חטאים') לגבי דרגתו הנוכחית.

וזהו שאמר יעקב: מכיוון שהקב"ה השפיע לי רוב חסדים, ירא אני שמא עתה, בדרגתי הנעלית יותר ("משהבטחתני") – מעשיי הקודמים הם בבחינת 'חטא', "נתלכלכתי בחטא".

(ליקוטי-שיחות כרך ה עמ' 396)

* * *

יש לשאול, הרי כבר עברו רוב שנותיו של יעקב (שהרי באותה שעה היה בן ע"ז שנה) ו"כיוון שיצאו רוב שנותיו של אדם ולא חטא, שוב אינו חוטא", ומדוע אפוא חשש מהחטא? ויש לומר, שאין הפירוש שנדמה ליעקב שהיה חיסרון בעבודתו, אלא שלעבודתו לא הייתה שום תפיסת מקום בעיניו. להיותו בטל בעצם, הגיע לדרגה שבה אין למציאות הנבראים ועבודתם שום תפיסת מקום בעיניהם.

(ליקוטי-שיחות, כרך טו, עמ' 276)

כי שרית עם אלוקים (לב,כט)

"אלוקים: – הוא עניין הצמצום, ההעלם והסתר על שם הוי'.

מצד שם הוי' הנה "אני הוי' לא שניתי", ו"אין עוד מלבדו", ו"כולא קמיה כלא חשיב". העולם אינו תופס מקום כלל. ואילו מה שנראה העולם ל"יש" ודבר נפרד – הוא מחמת הצמצום וההסתר דשם אלוקים.

"שרית עם אלוקים" – היינו בחינת שר ומושל על בחינת שם אלוקים, שלא יסתיר ויעלים על שם הוי'.

המלאך בירך את יעקב ואמר לו "כי שרית עם אלוקים", בכוחו של יעקב לגבור על שם אלוקים שלא יעלים. ככתוב בו (בראשית כח): "והיה הוי' לי לאלוקים", ששם הוי' יאיר ללא העלמת שם אלוקים.

(ליקוטי-תורה במדבר, פרשת חוקת דף ס"ב ע"ב)

* * *

מדוע נאמר "כי שרית עם אלוקים", ולא "כי שרית על אלוקים"?

אלא כשאדם מהפך את טבע הרע שבו לטוב, גם המלאך הממונה על אותו טבע רע עונה אמן בעל-כורחו, וגם הוא מסייע להפוך את הרע לטוב, כי בהודאתו והסכמתו הרי הוא נותן כוח ועוז להתגבר על הרע.

ולכן נאמר "כי שרית עם אלוקים" – עם אלוקים – בסיוע של שם אלוקים.

(אור-התורה דברים, פרק ד, דף א'תת"ס)

ויקרא יעקב שם המקום פניאל... ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל (לב,לא-לב)

מדוע נאמר בתחלה "פניאל" ביו"ד ואחר כך "פנואל" בוא"ו?

ההסבר לכך הוא ששני השמות (פניאל ופנואל) מסמלים שני שלבים בניצחונו של יעקב על עשיו.

תחילה גבר יעקב על שרו של עשיו, שהוא ניצחון רוחני; ניצחון זה הוא בהעלם, ולכן נאמר "פניאל" ביו"ד, המורה על העלם. אחר-כך גבר יעקב גם על עשיו כפשוטו, ניצחון גשמי וגלוי; לכן נאמר "פנואל" בוא"ו, המורה על המשכה וגילוי.

(אור-תורה פרשת וישלח, דף טז ע"ב)

 הוראות והדרכות

"מבצע חנוכה"

בשנים האחרונות הציע כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מספר פעולות1 שמטרתן לחזק את קיום מצוות ומנהגי חנוכה. ועניין מיוחד לזה בארה"ק ת"ו, שבתור 'פלטרין של מלך' זקוקה לאור במיוחד, ולביטול החושך, שישפיע גם "על פתח ביתו (=ארה"ק) מבחוץ" להגנה ושמירה עליה ועל תושביה2.

א) לפעול [וגם הנשים יפעלו בזה, ואדרבה – במיוחד, הן במבצע חנוכה כפשוטו והן בתוכן הפנימי להאיר בכל מקום ב'נר מצווה ותורה אור', אלא שהפעולה בזה צריכה להיות בתכלית הצניעות, גם באופן דמהדרין מן המהדרין, כמובן וגם פשוט3] להדלקת נר חנוכה בכל בית יהודי [ואף לתת להם מנורת-חנוכה במתנה4]. ובמקומות שאין האנשים מדליקים – ישתדלו לכל-הפחות שאשה (או ילדה) תדליק נר חנוכה (אף-על-פי שמכמה טעמים עדיף שידליק איש ולא אשה)5.

ב) כל הגברים, ובכללם גם ילדים רכים, ידליקו חנוכייה לעצמם.

ג) לאסוף את ילדי ישראל – גם אלו שלא למדו מעולם בבית-ספר יהודי – לספר להם את סיפור נס החנוכה, לשמח אותם (רצוי גם בסופגניות וכדומה), ולאפשר להם להדליק חנוכייה. כמו-כן בקשר ליהודים הנמצאים לעת-עתה בבתי-רפואה או בבתי-כלא, והנמצאים בכוחות הצבא והמשטרה – בכל אתר ואתר6 להשתדל שבכל מוצב צה"ל תהיה לפחות מנורת-חנוכה אחת, ושבכל יום ידליק בה חייל אחר. וכן לומר להם דברי תורה עם חלוקת דמי חנוכה, ועדיף שגם החיילים עצמם יאמרו דברי תורה ויחלקו דמי חנוכה, ושתהיה להם קופת צדקה על השולחן או על הכותלשגיאה! הסימנייה אינה מוגדרת..

ד) להשפיע על החברים והשכנים היהודים להדליק נרות חנוכה.

ה) להשתדל שכל ילדי ישראל, בנים ובנות, יקבלו מעות חנוכה.

ו) מה טוב אשר גם הילדים יתנו מעות חנוכה לחבריהם, והילדות לחברותיהן.

ז) לעורר את הילדים לתת צדקה במשך ימי החנוכה חוץ משבת-קודש, ותמורת זאת יתנו בערב שבת כפליים – גם עבור יום השבת.

ח) לעורר אותם להוסיף בלימוד בכל יום מימי החנוכה מענייני חנוכה אשר בתורה – לכבוד ימי החנוכה.

ט) להדליק7 נר חנוכה בזמנו במקומות ציבוריים ופומביים, כדי להדגיש העניין ד'פרסומי ניסא'. בכל עיר ועיירה, כפר ומושב, במקום הציבורי והמרכזי ביותר. ואם יש אפשרות להדליק גם במקומות נוספים – מה טוב. יש להודיע לנאספים שאינם יוצאים ידי-חובתם בהדלקה זו8, ולעוררם להדליק נר חנוכה בביתו של כל אחד ואחד. כשנאספים במקום לא-יהודים, יש לעוררם על דבר מצוות בני-נח שנצטוו בהן. ומצווה לפרסם עושי מצווה, כולל על ידי פירסום התמונות וכו'.

י) בדומה להדלקת שחרית בבתי-הכנסת – להדליק ללא ברכה גם ביום זאת חנוכה, וכל שכן בשאר הימים, בכינוסים ואסיפות במעמד עשרה מישראל, ובמיוחד ילדים רבים, עם סיפור פרסום הנס9.

-------------

1)     רוכזו ב'שבח המועדים' (תשנ"ג) עמ' 98, ונוספו עליהם חלק מס"ג וסעיפים ט-י. אגב, בשנת תשל"ד היתה הוראה שגם ילדים בגיל רך ידליקו נרות חנוכה (ואף הבנות – כהוראת שעה). וראה ב'לוח השבוע' בגיליון זה, הערה 65.

2)     שיחת ש"פ וישב תשל"ח סכ"ה (הנחת הת' בלתי מוגה, שיחות-קודש במהדורה הישנה תשל"ח ח"א עמ' 303).

3)     שיחת מוצש"ק חנוכה תש"מ סכ"ד-כה, ועוד.

4)     שיחת ש"פ וישב תשל"ד ס"ה (הנחת הת' בלתי מוגה – שיחות-קודש תשל"ד ח"א עמ' 196).

5)     סה"ש תשמ"ז ח"א עמ' 172. וראה גם שיחות-קודש תשל"ד עמ' 237.

6)     'התוועדויות' תשמ"ט ח"ב עמ' 23.

7)     סה"ש תשמ"ז ח"א עמ' 190.

הלכה למעשה, מדליקין על ידי יהודי שכבר הגיע למצוות ובברכה, אף שאין זה 'בית הכנסת' שנפסק בשו"ע לברך על ההדלקה בו. וכפי שנהגו בפומבי שנה אחר שנה בהדלקה העולמית ששודרה בסיוע לוויין [ראה סה"ש תשנ"ב ח"א עמ' 189] החל משנת תש"נ במקביל גם בלונדון ובפריז וכו' (שם הדליקו בכיכר העיר) בהוראתו ובהשתתפותו הפעילה של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו.

ולכאורה מתאים הדבר לפי טעם הריטב"א והריב"ש להדלקה בבית-הכנסת, משום פרסומי ניסא בלבד, וכ"ה בשו"ע סי' תרע"א ס"ז (ראה אנציקלופדיה-תלמודית ערך 'חנוכה', כרך טז עמ' רסז), וכמ"ש בשו"ת יביע אומר (ח"ז חאו"ח סי' נז אות ו) ועוד, שאף המברכים במסיבות כנהוג בארה"ק, יש להם על מה שיסמוכו (ולהעיר שגם המחמירין בדין ספק ברכות להקל א"א זאת במקום מנהג). וראה מש"כ בזה בארוכה בקובץ 'הערות וביאורים' גיליון תתצ"ז עמ' 52.

[ב'כפר חב"ד' גיליון 740 עמ' 76 מובא, שהחנוכייה הגדולה שבשדרה החמישית במנהטן גובהה 9.75 מ' – למעלה מעשרים אמה – ושצורתה וגם גודלה נעשו באישור הרבי, עיי"ש. ומתברר שמסרו לפירסום מידה של "מסגרת" כמנהג האדריכלים, אך בפועל, תחתית השלהבת נמצאת עדיין בתוך עשרים אמה].

כשראש-העיר וכדומה אינו-יהודי, מכבדים אותו בהדלקת ה'שמש'.

פעילי המבצע הורגלו לאחרונה להדליק בחנויות ע"י הקופות וכד', ועדיף לברך כשיש שם כבר עשרה (ע' ביה"ל תרע"א ס"ז ד"ה ויש נוהגין, שבמקום צורך די שיגיעו אח"כ, וכ"פ בשו"ת מנח"א ח"ב סו"ס סח. וע' ברמ"א תר"צ סי"ח ובכף-החיים שם), וכשאין עשרה – עדיף להדליק בחלון הראווה. וכ"ז לכאורה גם אם נסגרות החנויות תוך פחות מחצי שעה, ועד"ז בביהכ"נ.

8)     סה"ש תשמ"ז ח"א עמ' 172. וגם מזה מוכח להדליק בברכה, כנ"ל בהערה הקודמת. והרב ישראל-יוסף שי' הכהן הענדל, רב קהילת חב"ד מגדל-העמק, הביא ראיה מהמפורש בשיחת מוצאי זאת-חנוכה תשל"ד ס"ג (מוקלטת, בלתי מוגה), שהרבי ביקש שיארגנו כינוסי ילדים בימי חנוכה גם בשעות היום שאין חייבים להדליק אז, ואעפ"כ ידליקו נרות בלי ברכה, כי ברכה אפשר לברך רק כאשר הכינוס הוא בשעות שיש חיוב להדליק, עיי"ש (הערות וביאורים גיליון תתק"ב עמ' 97), ואילו היה זה כדי ללמדם לברך, הרי אין הבדל מתי עושים זאת.

9)     שיחת מוצאי זאת חנוכה תשל"ד ס"ג.

 לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת וישלח
י"ח בכסלו

היום – סיום לימוד ספר התניא בסדר הלימוד ד'חת"ת', כתקנת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע1 [וכן נהגו לסיים את לימוד לוח 'היום יום'. וראה להלן].

שחרית: הפטרה: "חזון עובדיה" (עובדיה א)2.

יש לסיים עד היום3 (והיום בכלל) את המסכת שקיבל עליו כל אחד ואחד בחלוקת הש"ס אשתקד.

במנחה אין אומרים 'צדקתך'4.

"לפני ראש-השנה של חסידות צריכים גם-כן ההקדמות, על-דרך דימי הסליחות וחודש אלול"5.

תכנון ההתוועדויות ברוב עם:

* יש להכין "תכנית מפורטת איך לנצל יום זה [י"ט בכסלו] להפצת המעיינות, ובאופן שיהיה רישומו ניכר במשך השבועות והחודשים שלאחרי זה, כיוון שנקרא ראש-השנה לחסידות ודרכי החסידות"6.

* "פשט המנהג, אשר עיקר ההתוועדות די"ט כסלו הוא באור ליום כ' כסלו, כי הגאולה מהמאסר היתה בעת תפילת מנחה, שלוש שעות אחר זה היה בדירת מנגד בייסורים נפשיים וכו'.

"בכל זה, הרי בכמה וכמה מקומות מתוועדים גם באור לי"ט כסלו, וברכת חסידים עליהם תבוא.

"בכלל, שני אופנים בהתוועדות:

א) לסדרה במקומות רבים בעיר, בכדי שישתתפו גם אנשים כאלו אשר למקום אחר לא היו באים.

ב) לאסוף כל המתוועדים במקום אחד, אשר אז הנה – ברוב עם הדרת מלך, ההתוועדות תהיה עם הזקנים והגדולים שבחבורה וכו'.

– ריבוי הכמות, או עילוי האיכות, וידועה השקלא-וטריא מי מהם עדיף...

"והצעתי בזה, אשר בלילה הראשון, אור לי"ט כסלו, יתוועדו במקומות שונים7 (ויודיעו שם אודות ההתוועדות דלמחר). ולמחרתו, אור לכ' כסלו8, יתאספו במקום אחד להתוועדות..."9.

* כדאי ונכון שכל אחד ואחד יערוך התוועדות (ומה טוב – ג' התוועדויות, "בתלת זימני הווי חזקה" – אחת בעצמו ושתיים על-ידי שלוחיו, או שמשתתף בעצמו בשלושתן כיוון שנערכות בזמנים שונים – בליל י"ט בכסלו, ביום י"ט בכסלו, ובפרט קרוב לסיומו ובאופן שיומשך גם בליל כ' בכסלו) – עם עצמו (בכל עשר כוחות נפשו), עם בני ביתו, עם חבריו וידידיו וכיו"ב – כדי להדגיש עוד יותר שכל אחד ואחד הוא גם משפיע, וכמו שכתוב (בשייכות להגאולה) "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם"10.

* הצעות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לאחד מראשוני שלוחיו, בקשר לעריכת התוועדות י"ט בכסלו בישיבה11:

לפרסם מראש את תאריך ההתוועדות ואת סיבתה בקצרה בעיתונות הנקראת על ידי יהודי המקום; להכין מבין התלמידים כאלו שיחזרו מאמר או על-כל-פנים עניין של דא"ח; וכן לסדר קבוצת מנגנים מהם בסדר מסודר, שבזה תהיה רוממות רוח לתלמידים, ובטח יעורר הדבר ביניהם גם 'קנאת סופרים', וכן יעשה את הרושם המתאים על אנשי העיר והסביבה12.

* אף במוסדות לבנות הציע13, שינאמו על פרשת החג גם אחדות מהתלמידות, אף שעל-פי הרוב מסייעים להן בעריכת הנאומים, כי חשובה ההשתתפות מצידן, וגם עצם הדבר שהן נואמות – ערך רב לו.

* מסיבות והתוועדויות י"ט בכסלו שייכות גם לשבתות שלפניו ושלאחריו14.

יום ראשון
י"ט בכסלו – חג הגאולה15

ביום זה לפנות ערב, יצא כ"ק אדמו"ר הזקן נבג"מ זיע"א לחירות מבית האסורים ממאסרו הראשון בפטרבורג בשנת תקנ"ט16.

מאחלים: "גוט יום-טוב – לשנה טובה בלימוד החסידות ודרכי החסידות תכתבו ותחתמו"17.

י"ט בכסלו נקרא על-ידי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ "חג החגים"18.

י"ט בכסלו הוא 'מתן תורה' דפנימיות התורה19.

כיוון שי"ט בכסלו הוא 'ראש השנה לחסידות', ניתן עדיין להשלים בו כל מה שחסר עד אז20.

יום-ההילולא: יום זה הוא יום ההסתלקות-הילולא של אדמו"ר רבי דובער, הרב המגיד ממעזריטש נבג"מ זיע"א (בשנת תקל"ג, ומנוחתו-כבוד בעיר אניפולי)21.

התוועדות22:

"הזקנים, הצעירים גם הנערים, עבדו את ה' וקבלו עליכם עול מלכותו יתברך. דעו כי ביום הזה כל אבותינו – מהבעש"ט – יהיו בעזרכם. קבלו עליכם ללמוד דא"ח באמת, וחיו. היזהרו מאוד ביום הזה כי קדוש הוא. לחיים ולברכה!"23.

נוהגים לשיר בחג הגאולה את הניגון הידוע על הפסוקים "פדה בשלום נפשי"24. בתקופות שונות25 הורה הרבי לנגן ניגון זה בהתוועדות, ופעם אחת הורה לנגנו כבר בשבת מברכים חודש כסלו26. אף לסיום ההתוועדויות בתקופת י"ט כסלו, לפעמים היה הרבי, בצאתו מההתוועדות [וגם בשבת-קודש הסמוכה וכדומה], מתחיל לשיר "פדה בשלום" או את סיום הניגון "ואני אבטח בך"27.

החלטות טובות: "בקביעות עתים לתורה הנגלית ודא"ח ברבים, וחיזוק דרכי החסידות באהבת רעים"28, וכן "בעבודת התפילה ואהבת ישראל"29, ו"בקיום המצוות באור והתלהבות, וכל זה – באופן דמוסיף והולך"30 בג' הקווים דתורה עבודה וגמ"ח31, בלימוד הרמב"ם, ג' פרקים ליום32, לסייע גם בממונו למוסדות רבותינו נשיאינו33, ולצאת ב"קריאה לכל אחב"י שליט"א אשר ליבם ער ל'קול ילד בוכה' – לפעולות נמרצות בהפצת התורה בכלל והפצת מעיינות החסידות בפרט, הלימוד והמעשה גם יחד, ומתוך התלהבות חיות ואור"34.

חלוקת הש"ס:

עצם עניין חלוקת הש"ס הוא מנהג קדום בישראל, ובלשון כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע35: "המנהג הקדום בתפוצות ישראל לגמור כל הש"ס בכל שנה ושנה בכל עיר ועיר, ובמקום שאפשר – בכל בית-כנסת ובית-מדרש על-ידי חלוקת המסכתות". וידועה השתדלות כ"ק אדמו"ר הזקן בזה, וזה לשונו36: לגמור כל הש"ס בכל שנה ושנה ובכל עיר ועיר לחלק המסכתות על-פי הגורל או ברצון, ועיר שיש בה מניינים הרבה – יגמרו בכל מניין ומניין, ואם איזה מניין קטן מהכיל – יצרפו אליהם אנשים מאיזה מניין גדול, בבל ישונה, חוק ולא יעבור".

אדמו"ר המהר"ש כותב: "ולכל הפחות צריך כל אחד ללמוד מסכת גמרא בשנה"37.

על-פי זה נהגו מאז לסדר חלוקת הש"ס ביום חג הגאולה י"ט כסלו. משנת תרס"ג ואילך, מפני אפס הפנאי בי"ט כסלו, הנהיגו בליובאוויטש חלוקת הש"ס בכ"ד טבת – יום ההילולא של רבינו הזקן, ומשנת תשי"ג שוב נקבע המנהג דחלוקת הש"ס בכמה מקומות [על-ידי הרבי] – לי"ט כסלו38.

כשהיה כ"ק אדמו"ר מהורש"ב בחו"ל בזמן חלוקת הש"ס, היה מודיע במברק איזו מסכת הוא לוקח39.

בחלוקת הש"ס יש כמה עניינים40: א) תלמוד תורה של המסכתא אשר לקח לחלקו. ב) לימוד המסכתא בתור חלק מלימוד כל הש"ס. ג) כאילו לומד (בשותפות) את כל הש"ס כולו. ד) נחשב כלימוד בעשרה ויותר. ה) מקנה ומזכה לכל אחד ואחד מהמשתתפים חלק בלימודו.

"בטח ידביקו בכותלי בית-הכנסת רשימת המשתתפים בחלוקת הש"ס, ויהיה לחיזוק ולזיכרון טוב בהיכל ה', והוא מנהג ליובאוויטש"41.

ואותם הנמצאים במקום אשר, מאיזה סיבה שתהיה, הוא "קטן מהכיל" לחלק כל הש"ס – מצטרפים לחלוקת הש"ס הנעשית בבית מדרשו של הרבי ע"י "מחנה ישראל"42.

שיעורי תורה: "לשאלתו מה ילמוד בהמעת-לעת דיום הבהיר... י"ט כסלו... מובן שהלימוד צריך להיות בתורתו של בעל השמחה והגאולה, זאת אומרת, תורת חסידות חב"ד, אם בספריו (כמו ספר התניא, תורה-אור וליקוטי-תורה) או (ביחד עם הביאורים שנתוספו) במאמרים ושיחות של רבותינו נשיאינו"43.

בסיום התוועדות י"ט כסלו תשי"ב, קודם ברכת-המזון, ציווה הרבי להכריז "שמי שלא גמר עדיין התניא – ... יגמור. ולבסוף הוסיף, שלאו-דווקא כעת, אך שלא יפסיקו בין חתן תורה לחתן בראשית"44.

ביום י"ט בכסלו מתחילים ללמוד שוב שיעורי לימוד התניא, מתחילת הספר, כפי שנחלקו לימי השנה על ידי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע.

תחילת הלימוד היום צריכה להיות בעניינים שהזמן-גרמא, ולכל לראש ב'לשון הרב' שבתחילת לוח 'היום יום' (במעלת יום י"ט בכסלו. ואפשר למצוא בו שייכות לכל יום, גם כשאין הקביעות מתאימה, ובפרט כאשר יהיו 'מונחים בזה')45.

בעבר, כשעדיין לא התפשט המנהג לטבול במקווה בכל יום, היה י"ט כסלו מהימים שבהם הקפידו לטבול: "חסידים נוהגים לטבול לפני תפילת שחרית די"ט כסלו, כמנהג המקובל מחסידים הראשונים בשם מורנו הבעש"ט, שבערב שבת ובערב יום-טוב, כמו גם בשבת ויום-טוב שחרית טובלים במקווה"46.

אין אומרים תחנון.

יום שני
חג הגאולה – כ' בכסלו

יום (ועיקר) ההתוועדות – ראה לעיל בתחילת ה'לוח' מדברי הרבי.

אין אומרים תחנון47. יום התוועדות.

יום שישי, ערב חנוכה
כ"ד בכסלו

בקריאת שמו"ת יש לזכור שגירסת אדמו"ר הזקן בתרגום בפרשתנו (מ,יג) "כמשפט הראשון" – היא "כהלכתא קדמֵיתא"48.

קריאת 'שניים מקרא ואחד תרגום': למנהג רבותינו נשיאינו, קוראים ביום חמישי בערב את פרשת וישב עד 'שני' או 'שלישי'. ביום שישי, אחר חצות היום (11:36), קוראים שוב את הפרשה מתחילה ועד סוף, עם הפטרת הפרשה "כה אמר ה'". בשבת-קודש לפני התפילה, קוראים שוב מ'שביעי' עד גמירא, עם הפטרת שבת ראשונה של חנוכה "רני ושמחי".

למנהג חב"ד הרגיל: קוראים את כל הפרשה עם שתי ההפטרות ביום שישי אחר חצות היום.

נר חנוכה: מקדימים להתפלל מנחה, ומדליקים נר חנוכה בבית הכנסת [וטוב שיהיו עשרה בבית הכנסת בשעת ההדלקה49, ואחר-כך מדליקים אותו בבית50 [ראה להלן], ואחר-כך מדליקים נר שבת51, אבל אין להתפלל מנחה ביחידות לצורך כך52.

היום, מכיוון שמדליקים לפני זמן הדלקת נרות-שבת-קודש, שהוא מוקדם לפחות בכ-20 דקות מזמן ההדלקה בכל יום, יש להקפיד לצקת יותר שמן, כדי שידלקו הנרות לפחות חמישים דקות אחרי שקיעת החמה (המדליקים בנרות מוצקים – יש לעוררם שידליקו בנרות גדולים יותר מבכל יום).

יש לזכור [במקביל] להדליק היום נר חנוכה גם במקומות ציבוריים, כפי שהנהיג הרבי (פירוט המבצעים, ראה מדור 'הזמן גרמא'), ולעשות זאת אחרי פלג המנחה (שהוא היום 3:35 אחר הצהריים).

הדלקה בבית-הכנסת:

החנוכייה בכותל דרום, והנרות ממזרח למערב53 (גם בבוקר). מקומם גבוה, למעלה מעשרה טפחים54. מדליקים במנחה לפני עלינו, ואין ממתינים (גם בכל יום) לשקיעה55.

הנר הראשון – בקצה הימני של החנוכייה (ובימים הבאים – בכל יום הנר החדש משמאל לנר של אתמול, ומתחילים תמיד מן החדש. וכן בבית)56. אחר-כך שרים 'הנרות הללו' בניגון הידוע57.

אין אדם יוצא ידי חובתו בנרות בית-הכנסת, ואפילו שליח ציבור שהדליקם צריך לחזור ולהדליק בביתו, אך לא יברך 'שהחיינו' בביתו, אלא אם-כן מדליק להוציא גם את בני-ביתו ידי חובתם58.

"כדי להוסיף בהתעוררות דנר-חנוכה, כדאי שתהיה מנורה דלוקה בבית-הכנסת (שכולם מתכנסים שם) במשך כל המעת-לעת, אם אין חשש כלל שישחקו התינוקות"59.

"מהנכון להחזיר עטרה ליושנה – לצייר את מנורת המשכן והמקדש כשקניה באלכסון, כדעת רש"י והרמב"ם, ועל-פי זה יש מקום לומר שגם החנוכיות60 כדאי לעשות קניהן באלכסון. ולמה לשנות בגוף המנורה שקניה היו ביושר ולא כחצי עיגול"61.

הדלקה בבית:

"הציווי 'זה א-לי ואנווהו – התנאה לפניו במצוות', כולל בנוגע לחנוכה – מנורת חנוכה נאה"62.

הנשואים מדליקים בחגירת אבנט63.

בימינו מחנכים את הבנים להדליק נרות חנוכה מגיל רך ביותר64.

הנהגת בית הרב, שהבנות (בכל גיל) לא הדליקו נרות חנוכה, אלא יצאו בזה על-ידי אביהן, ואחר-כך – בעליהן65.

כשכ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה עוזב את ביתו לפני חנוכה, היה מצווה לזוגתו הרבנית שטערנא-שרה נ"ע שתדליק את החנוכייה בעצמה (אף שאת הברכות היתה שומעת מאחד הגברים)66.

מעמידים את החנוכייה על כיסא, מעל שלושה טפחים – ואין מדייקים שתהיה למעלה משבעה טפחים או סמוך לשלושה טפחים67, אך לא מעל עשרה טפחים68. ה'שמש' קצת למעלה69 מן הנרות70.

"קרה שצריך היה לטלטל את המנורה טפח וטפחיים לקרבה לאדמו"ר כדי שיוכל להדליק הנרות, ואחר-כך היו מעמידים אותה במקומה. ובכל-זאת בירך בעצמו והדליק"71.

אין מדליקים נר חנוכה מנר חנוכה אחר, אלא מהשמש או מנר של חול72.

מנהג רבותינו נשיאינו שהיו מדליקים נר חנוכה על פתח אחד החדרים ולא על החלון73, משמאל הנכנס, דהיינו מול המזוזה, כדי שתהיה מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל ונמצא שהוא מסובב במצוות74.

צריך להדליק את הנרות בבית שבו האדם אוכל בקביעות, ויש להעדיף את מקום האכילה על מקום השינה. ההולך לאכול באקראי בבית חברו, צריך לחזור לביתו ולהדליק שם75.

מניחים את החנוכייה סמוך לעובי מזוזת-הפתח, בחלל פתח החדר, ואין מדייקים אם הנרות מונחים ממזרח למערב או מצפון לדרום76.

כדאי ונכון שהילדים ידליקו נר חנוכה בפתח חדרם הפרטי [אם תנאי המקום וכללי הבטיחות מאפשרים], ויש בזה גם מעין חינוך 'מקדש-מעט' שלהם בחנוכה77.

* מגש, ואף כיסא או שולחן שהניחו עליו נר-חנוכה, נעשה בכך 'בסיס לדבר האסור', ונאסר בטלטול בשבת. אם יודעים שיזדקקו במשך הערב לשימוש בכיסא, או להזיזו הצידה כדי לעבור שם (ולא רק כדי "שלא ישחקו בו הילדים" וכדומה), קיימות שתי אפשרויות:

א) להניח את החנוכייה על מגש, ויחד איתה להניח שם מבעוד-יום חלה (או גביע-קידוש חשוב), שאז יהיה המגש מותר בטלטול, לאחר שיכבו הנרות, כ"בסיס לדבר האסור ולדבר המותר", עם החנוכייה שעליו, לכל מקום שרוצים, כ"טלטול מן הצד לצורך דבר המותר", והכיסא יתפנה.

ב) להניח את החנוכייה על הכיסא יחד עם חלה כנ"ל. לאחר שיכבו הנרות ויזדקקו למקום-הכיסא, יהיו רשאים לטלטל הצידה, לכל מקום שרוצים, את הכיסא וכל אשר עליו, כנ"ל במגש, והמקום יתפנה78.

הנרות יעמדו בשורה ישרה ולא בעיגול. כמו-כן לא יהיה נר יוצא ונר נכנס, ולא אחד גבוה ואחד נמוך (הקובע לעניין זה הוא גובה השלהבת). חייב להיות הפסק בין נר לנר, כדי שלא יתקרבו השלהבות זו לזו וייראו כמדורה. כן יש להרחיק את החנוכיות של בני הבית זו מזו, כדי שיהיה היכר לכל אחת מהן לחוד79.

מדליקים כשהחנוכייה מונחת במקומה, ומשאירים אותה במקומה כל משך הזמן שעליה לדלוק80.

התחלת ההדלקה היא לאחר סיום כל הברכות. מדליקים בשמן זית, וה'שמש' שבו מדליקים את הנרות הוא נר של שעווה81. מתחילים להניח את הנרות בקצה הימני של המנורה82.

אמירת 'הנרות הללו' – לאחר גמר ההדלקה83.

היום אין מתעכבים חצי שעה סמוך לנרות84.

ממנהגי חנוכה: בימי החנוכה צריכה להיות הוספה מיוחדת גם בלימוד התורה. כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע היה יושב אחרי הדלקת נר חנוכה בסמיכות לנרות חנוכה ולומד תורה85.

יש אומרים שיש לאכול בחנוכה מאכלי חלב וגבינה, זכר לנס שהיה על-ידי יהודית, בתו של יוחנן כהן גדול86.

מנהג ישראל (תורה היא) לאכול מאכלים שעשויים בשמן, לזכר נס השמן87.

----------------

1)    וראה להלן הערה שגיאה! הסימנייה אינה מוגדרת..

2)    ספר-המנהגים עמ' 32. לוח כולל-חב"ד.

3)    ובמדובר להלן על י"ט בכסלו עצמו, הכוונה לחגיגת הסיום ברבים.

לשאלה אודות אדם שלא יכול היה לסיים את המסכת דחלוקת הש"ס עד י"ט בכסלו, האם צריך להשלימה אחר-כך, והאם יש איזה עניין לסיים עד כ"ד בטבת [תאריך חלוקת הש"ס בשנים תרס"ג-תשי"ב, כמובא לקמן], ענה הרבי: "וכל ההקדם – ישובח, כמובן." (נדפס ב'כפר חב"ד', גיליון 927 עמ' 21).

4)    לוח כולל-חב"ד.

5)    ספר-המנהגים עמ' 92.

6)    אג"ק חט"ז עמ' קלב.

7)    בכל מקום ומקום האפשרי – ספר-השיחות תנש"א ח"א עמ' 178.

8)    הגאולה הייתה לאחר חצות היום (בעת תפלת המנחה), ונמשכה בתוך הלילה דכ' בכסלו (לאחרי ג' השעות וכו' עד שהגיע לדירת החסידים); ומטעם זה נהגו רבותינו נשיאינו לסדר ההתוועדות די"ט בכסלו – באור לכ' בכסלו. ומכיוון שנהגו כן ברבים ובפירסום – הרי זו הוראה לרבים (ספר-השיחות תשמ"ח ח"א עמ' 155, וש"נ).

9)    אג"ק ח"ה עמ' מח. ספר המנהגים עמ' 93.

10)  סה"ש תשנ"ב ח"א עמ' 166.

11)  בעיר מרקש במרוקו, אג"ק ח"ח עמ' קמו.

12)  בקשר לביקורת על הזמנת אישי ציבור שלעת-עתה אינם שומרי תורה ומצוות וכו' לאירועים כיו"ב – ראה תגובת הרבי שנדפסה ב'התקשרות' סוף גיליון יז.

13)  אג"ק ח"י עמ' קצח.

14)  אג"ק ח"ד עמ' סו.

15)  בי"ט בכסלו, לבש כ"ק אדמו"ר בגדי שבת (יומן תשכ"ה אות קנו, 'כפר חב"ד' גיליון 692 עמ' 32.

16)  וכיוון שלא יצא אדמוה"ז מבית המנגד אלא בערב, מתוועדים ועושים יו"ט גם בכ' בכסלו ('בית רבי' ח"א פי"ח). פרשת היום ב'ספר התולדות – אדמו"ר הזקן', כרך ג, תשמ"ו. מסמכים מקוריים בקובץ 'כרם חב"ד', גליון 4, מכון 'אוהלי שם – ליובאוויטש' תשנ"ב.

17)  היום-יום דהיום. בסה"ש תש"ב עמ' 19, שמנהג חסידי אדה"ז היה לומר 'גוט יו"ט' לפני ואחרי מעריב, ובמשך כל המעל"ע די"ט בכסלו כשחסידים נפגשים.

18)  אג"ק שלו ח"ז עמ' ל. הקדמת 'היום יום'. נתבאר בלקו"ש ח"ה עמ' 436, חכ"ה עמ' 385.

19)  ספר-השיחות תשנ"ב ח"ב עמ' 483, ועיי"ש שגילויו למעלה מגילוי פנימיות התורה לע"ל.

20)  ליקוטי-שיחות ח"ב עמ' 468.

21)  תולדותיו בס' 'רבי דובער – הרב המגיד ממעזריטש', הוצאת קה"ת, תשל"ה.

22)  בליובאוויטש היו עורכים סעודה (ראה אג"ק אדמו"ר מהורש"ב ח"ד עמ' עג. אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"א עמ' סט), וכן נהגו בבתי-כנסת חב"ד בכל מקום (אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ה עמ' תמג), ובה אכלו 'שוואַרצע קאַשע' [=דייסה שחורה, מקטנית הנקראת כיום בטעות באה"ק 'כוסמת'] – זכר למאכל אדמוה"ז בהיותו במאסר – ובבישול והכנת ה'קאשע' ראו זכות מיוחדת (ראה סה"ש תרח"ץ ס"ע 250). [זו המסורת בין אנ"ש ברוסיה, ולע"ע לא מצאתיה בכתובים. ראה סה"ש תרח"ץ... הובא גם בתורת מנחם – התוועדויות חכ"א עמ' 240, אך במקורות הללו לא נזכר טעם המנהג].

בדורנו נערכת התוועדות י"ט כסלו 'ברוב עם – הדרת מלך' ללא סעודה, וכההוראה לוועד כפר-חב"ד (אג"ק חט"ז עמ' קז): "במ"ש בהנוגע להסעודה, בכלל ראוי שבעיקר יהיה מיני מזונות, אלא שכיותר ממניין יטלו ידיהם לסעודה כדי שיוכלו לברך ברכת המזון בעשרה, משא"כ האורחים שלא תמיד נשארים... לברהמ"ז... נוסף על הקושי בנט"י כדבעי", ולמעשה אף הרבי לא היה נוטל ידיו: "משנת תש"א ואילך, בכל שנה ביום י"ט כסלו הכינו גבאי ביהכ"נ סעודה לכבוד יו"ט ואח"כ עלו (מי שזכה להיכנס) להתוועדות כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע – למזונות ומשקה – אבל כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו לא נטל ידיו לסעודה אחרי הנ"ל, להוציא פעם אחת בי"ט כסלו תשי"ב" (הרה"ח רי"ל שי' גרונר). מאידך, בכמה מקומות של ציבור אחב"י הספרדים שהתרגלו בסעודות-מצווה גדולות מסודרות ואין חשש כהנ"ל, יש שהחזירו עטרה ליושנה.

23)  היום-יום ח"ב, ממכתב כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, י"ט כסלו תרפ"א. המכתב טרם נדפס לע"ע בסידרת אג"ק שלו, וראה שם ח"א עמ' קכב.

24)  עד סוף המזמור – ספר-הניגונים, ח"א ניגון נ"ה.

25)  כגון: שיחת י"ט בכסלו תשכ"ב סכ"ג, תשכ"ד ס"א, ש"פ מקץ תשכ"ד ס"א.

26)  ראה שיחת ש"פ תולדות תשי"ד ס"א, ועוד.

27)  ס' 'חג החגים' (להרה"ח ר' מיכאל-אהרון שי' זליגזאן, ברוקלין תשנ"ט) עמ' 66.

28)  היום-יום דהיום.

29)  אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"י עמ' שכב, ח"ט עמ' שנד.

30)  אג"ק חכ"ב עמ' עו.

31)  סה"ש תש"נ ח"א עמ' 182, תנש"א ח"א עמ' 191, ועוד.

32)  סה"ש תנש"א עמ' 191.

33)  אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"א עמ' תקנג. ח"ב עמ' תעד.

34)  אג"ק כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו חכ"ב עמ' שע.

35)  אג"ק שלו ח"י עמ' סא-סב.

36)  אגה"ק ד"ה 'הוכח תוכיח', שבסו"ס התניא.

37)  היום-יום י"ח אדר-ב; ובענייננו, סה"ש תשנ"ב ח"ב עמ' 499.

38)  סה"ש שם עמ' 492. ובמקור: 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"ג ח"א עמ' 216.

39)  ס' ליובאוויטש וחייליה עמ' 45.

40)  מכתב בסה"ש שם עמ' 497.

41)  ממכתב בסה"ש תשנ"ב עמ' 496. 'בית חיינו', גיליון 117 עמ' 29.

42)  ספר-המנהגים שם.

43)  אג"ק ח"כ עמ' סא.

44)  'שיחות קודש' (מהדורת תש"ס) עמ' 125. וכנראה הפירוש, שמייד לאחר שיסיימו, גם יתחילו מחדש [ולכאורה גם בזמן המקורי של הסיום, ח"י כסלו, שייך להתחיל, אף שטרם הגיע זמנו – כמו בשמח"ת שמתחילים לקרוא 'בראשית']. והגירסא שב'תורת מנחם – התוועדויות' תשי"ב ח"א עמ' 200 צ"ע.

45)  שיחת ליל י"ט בכסלו תשמ"ט ס"ב ('תורת-מנחם – התוועדויות' ח"ב עמ' 4), ועיי"ש במעלת לוח זה בכלל. ואכן רבים מאנ"ש נוהגים ללמדו כסדרו מידי יום ביומו (וידוע שגם הרבי הקפיד שיידעו אותו), בציבור או ביחידות, ולסיימו ולהתחילו מחדש היום.

46)  סה"ש תש"ב עמ' 19. הובא בספר-המנהגים.

47)  ספר-המנהגים עמ' 16 ועמ' 92. לוח כולל-חב"ד.

48)  ליקוטי-תורה ד"ה "ציון במשפט תפדה" ס"ג (דברים, דף א סוף טור ב). וכתב על כך הרבי בס' המאמרים מלוקט ח"א עמ' קס (ובמהדורת 'תורת מנחם' ח"ד עמ' קלד) הערה 4: "כן הוא בלקו"ת (כבדפוסים הראשונים וכו' דהתרגום – ולא 'קדמאה'". וכ"ה בתאג' התימני, כנעתק בחומש 'תורת חיים', וב'תורה שלמה' (בפנים) שם, ובחומש 'העמק דבר', ודלא כרוב החומשים המצויים, כולל 'ספר חת"ת' וחומש 'שי למורא' (ובהערה ב'תורה שלמה') שגרסו 'קדמאה'.

49)  לוח כולל-חב"ד.

50)  למרות האמור בספר-המנהגים שמדליקים בלבושים הרגילים, הנה בהדלקת נר חנוכה בעש"ק (שמפני המהירות כבר לבושים בבגדי שבת) ובמוצש"ק (שעדיין לבושים בהם) מדליקים בבגדי שבת.

51)  ספר-המנהגים, ראה שם הטעמים לזה, מפני שקרבן התמיד קדם להדלקת הנרות (שע"ת ופרמ"ג סי' תרע"ט). ועוד, שלא יהיה תרתי דסתרי – שההדלקה שייכת לשבת ואילו מנחה שייכת לעש"ק.

52)  קיצור של"ה הל' חנוכה, וא"ר ר"ס תרע"ט. וכן נהג הרבי אחרי שנת תשמ"ח, כאשר חזר מן ה'אוהל' סמוך לשקיעה: הדליק נר חנוכה, נר שבת, ואחר-כך התפלל מנחה בציבור.

53)  שו"ע ורמ"א סי' תרע"א ס"ז.

54)  פרי-מגדים סי' תרע"ה בא"א ס"ק ב.

לגבי מיקום השמש, כתב בכף-החיים ס"ק מא שנוהגים תמיד – גם בביהכ"נ – שהשמש למעלה מן הנרות, ע"פ מהרי"ל "שרפים עומדים ממעל לו". וכן מובא מס' קב-הישר פרק צו, שהשמש דוגמת כה"ג בביהמ"ק. וראה מנהגים שונים בנטעי-גבריאל – חנוכה פ"כ ס"ב-ג וש"נ, והמובא להלן הערה שגיאה! הסימנייה אינה מוגדרת..

55)  אלא מברכים מפלג המנחה ואילך, ראה ב"ח ר"ס תער"ב ופר"ח סי' תרע"ט. בשיחות-קודש תשכ"ג עמ' 401, ר"ד מנר ג' דחנוכה, איתא: "כ"ק אד"ש דיבר עם הרש"ל [הרה"ג הרה"ח ר' שמואל לוויטין ע"ה] על-דבר שבימי חנוכה יתפללו מנחה בשעה 3:30, בכדי שהדלקת נרות בביהכ"נ יהיה בזמן פלג המנחה". ואכן ידוע ומפורסם, אשר כ"ק אדמו"ר דייק מאוד לא להדליק לפני פלג המנחה, אפילו בימים שהיו כינוסים וכו'". וכ"ה באג"ק ח"י עמ' רכח. וע"ע 'התקשרות' גיליון עג, עמ' 13 הערה 4, ודיוק המסופר שם – ב'כפר חב"ד', גיליון 740 עמ' 76.

56)  שו"ע ואחרונים סי' תרע"ו ס"ה. וע"ע שו"ת הצמח-צדק או"ח סי' סז ס"ה, וב'התקשרות' גיליון רעד עמ' 18.

57)  ספר-הניגונים ח"א, ניגון נג. בשנים האחרונות ניגנו זאת במניין של הרבי בכל יום.

58)  רמ"א סי' תרע"א סוס"ז ושערי תשובה שם.

59)  סה"ש תש"נ ח"א עמ' 193 הערה 81. 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב סי' רפ (וראה ד"מ תער"ב סוף ס"ק א. אנציקלופדיה תלמודית כרך טז, ערך 'חנכה', ציון 139. ואולי משום כך נפוץ להדליק בבית-הכנסת בנרות הרגילים, הדולקים זמן רב, ולא בשמן, ראה בס' דרכי חיים ושלום אות תתיט, ובס' 'עדות ביהוסף – מנהגי וויז'ניץ', עמ' קיח).

60)  כמדומה, זה שימוש נדיר של הרבי (בשיחה מוגהת) במילה מחודשת זו.

61)  ליקוטי-שיחות חכ"א עמ' 169 והערה 44 [וראה 'התקשרות' גיליון ח"י עמ' 11, שהורה הרבי לצא"ח שבלית-ברירה ניתן לוותר בעניין צורת המנורה, כיוון שכמה מגדולי ישראל עוד בימי הרמב"ם חלקו עליו בזה, משא"כ בציור הלוחות מרובעות שמפורש בש"ס]. והמדובר כשעושים אותה קנים בדוגמת המנורה, ובפרט בהדלקות פומביות. אבל אין קפידא לעשות בצורה כזו דווקא, ואדרבה רבים מהחסידים בדורות הקודמים נהגו להדליק בחנוכיה ללא קנים [עם דופן, ראה לקו"ש ח"ה עמ' 456, ואולי נובע הדבר ממה שהיו מדביקים את הנרות בכותל עצמו ללא חנוכייה, כמבואר בסידור אדמוה"ז], ואף בס' 'ימי בראשית' עמ' 50 נדפס צילום מכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ בחנוכה תש"י, שהדליק בחנוכייה כזאת. אך לפעמים כששהה הרבי בספריה (וי"א שכך נהג גם בביתו), הדליק בחנוכייה פשוטה, ללא קנים וללא דופן. והיו פעמים שהדליק בחנוכיה ללא דופן עם קנים מרובעים, והשמש באמצע בין הנרות.

62)  סה"ש תש"נ ח"א עמ' 207 [אף שא"צ כלי, ראה סידור אדמוה"ז, ולקו"ש ח"ה עמ' 445]. וראה א"ר וברכ"י סי' תרע"ג ס"ג.

63)  ספר-המנהגים. וכן הקפיד הרבי לנהוג כו"כ שנים.

64)  בשנים האחרונות הנהיג הרבי שגם בנרות חנוכה מתחילים הבנים בגיל רך, ראה מדור 'הזמן גרמא' (בגיליון זה) ס"ב ובהערה, ו'שבח המועדים' (תשנ"ג) עמ' 101. 'התקשרות' גיליון ח"י עמ' 14 הע' 11, וש"נ. ומשתדלים לחנכם עם כל ההידורים (ע' ליקוטי-שיחות חי"ב עמ' 251).

65)  ספר-המנהגים, עיי"ש. לקו"ש חלק ל' עמ' 312. ועל-אף האמור ב'שלשלת היחס' שבראש ס' 'היום יום' מהדורת תשנ"ה עמ' 34, על שנת תשמ"ח (מוגה?), שהרבי "מעורר שכל ילד/ה ידליק נרות חנוכה בפתח חדרו", והכוונה להנדפס ב"משיחות ש"פ וישב, כ"א כסלו" ס"י (סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 162), הנה הרבי נשאל על כך כמה שאלות, ומהן: "האם גם הבנות צריכות להדליק?", והשיב: "יש לעיין ולבדוק בכל מקום לגופו של עניין את התוצאות בפועל, באיזה אופן יוסיפו בחינוך" (שיחת כ"ד כסלו בעת ה'יחידות' לאורחים ס"ו, התוועדויות תשמ"ח ח"ב עמ' 91, בלתי מוגה. ולכאורה ידוע שהדלקתן מוסיפה בחינוך, וצ"ע). ולמעשה, המשיך הרבי לציין את 'מנהג בית הרב' שהבנות אינן מדליקות, גם בשנים הבאות – בסה"ש תש"נ ח"א עמ' 194 הערה 84. וכן בסה"ש תנש"א ח"א עמ' 165 הערה 110. וראה שיחות קודש תשל"ה ח"א עמ' 34. ראה גם אנציקלופדיה-תלמודית ערך 'חנוכה', כרך טז עמ' רמח ו-רנב, ובהמצויין שם.

66)  ליקוטי-שיחות חלק ל' שם. ועיין במשנה-ברורה סי' תרע"ה ס"ק ט (העניין סופר בשיחת שבת חנוכה תש"ו, שנדפסה בשנת תשי"א בקונטרס 'ברוך שעשה ניסים', ושם בהערה 14 נסתפק "צ"ע, בברכה או לא". אך בשיחה הנ"ל שנאמרה בנר ה' דחנוכה תשי"ב נפשט הספק, שהדליקה ללא ברכה. הלשון בשיחת ו' תשרי תשל"ה – הנ"ל בהערה שגיאה! הסימנייה אינה מוגדרת. – שציווה לה לברך, אולי הכוונה רק להדליק ושיגרא דלישנא נקט). ולכאורה צ"ע, כיוון שהיא היתה מחוייבת בהדלקה, והדלקת אדמו"ר מהורש"ב במקום שהוא לא הוציאתה י"ח, עפ"ד אדמוה"ז (קו"א סי' ערב ס"ק ב, ובכ"מ), שהיודע לברך – לא ייתן לאחר לברך עבורו.

67)  ספר-המנהגים.

לעניין ג' טפחים ועשרים אמה – נחשב הגובה לפי השלהבת, ולעניין עשרה טפחים – לפי בסיס הנרות, ובכל אופן, לא לפי בסיס החנוכייה (ראה שו"ת מנחת-יצחק ח"ו סי' סה אות ב' וש"נ).

68)  שו"ע סי' תרע"א ס"ו.

69)  חשוב שהשלהבת תהיה למעלה מזו של שאר הנרות. ראה משנה-ברורה סי' תרע"ג סק"כ. ובהנסמן לעיל הערה שגיאה! הסימנייה אינה מוגדרת..

70)  ספר-המנהגים, שו"ע סי' תרע"ג ס"א בהג"ה ונו"כ.

רבים מאנ"ש אינם מקפידים שיהיה השמש דווקא "ממעל", ומניחים אותו בצד, בנפרד (על גבי פמוט וכדומה, ויש מניחים משמאל למנורה) וי"א שכך נהגו רבותינו.

71)  ספר-המנהגים שם. ומשמע, שלדעת הרבי טילטול טפח מהווה הזזה (בשו"ת שצויינה שם לא הוגדר המרחק כלל). ועיין 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"ב ס"ע רי. חו"מ סי' קצח ס"ב.

72)  שו"ע סי' תרע"ד ס"א בהג"ה.

73)  לקו"ש ח"ה עמ' 456, ועיי"ש.

74)  סי' תרע"א ס"ז, לבוש וט"ז שם.

75)  רמ"א סי' תרע"ז ס"א, ט"ז ומ"א שם. בעניין פנימיות של ישיבות ומוסדות חינוך, בס' 'חובת הדר' (עמ' קו) כתב שהתלמידים כבני-בית וחובתם מדינא בחדר האוכל, ואם ירצו – יכוונו שלא לצאת בהדלקה שבחדר האוכל ואז ידליקו בברכה בחדר השינה. ובשו"ת אגרות-משה (או"ח ח"ד סי' ע אות ג ויו"ד ח"ג סי' יד אות ה) ומנחת-יצחק (ח"ז סי' מח) כתבו שמן הדין עליהם להדליק בחדר השינה כיוון שרק הוא מיוחד לכל אחד מהם. ועליהם להסדיר תור לשמירה מפני סכנת דליקה ח"ו.

76)  ספר-המנהגים.

77)  סה"ש תשמ"ח ח"א עמ' 162. וכיוון שמדובר בבית אחד, מדליק בעל-הבית במקום המרכזי, והילדים רשאים להדליק בחדרם, בקל-וחומר מהאמור בהערה שגיאה! הסימנייה אינה מוגדרת..

78)  הרה"ג ר' לוי-יצחק שי' הלפרין, ע"פ שו"ע אדמוה"ז סי' רע"ז ס"ו, רע"ט ס"ד, ש"ט ס"ו, שי"א ס"ט (העניין נדון ונתבאר לפרטיו ב'התקשרות', גיליונות: רפג, שפה, שפז, שפט וש"נ).

במקרה של צורך גדול לטלטלו לפני-כן, יעשה שאלת חכם ע"פ המבואר בסי' רע"ז ס"ג.

79)  דרכי-משה והג"ה סי' תרע"א ס"ד ואחרונים, וראה אנציקלופדיה-תלמודית ערך 'חנכה' עמ' שלו.

80)  שו"ע תרע"ה ס"א, ובמשנ"ב ס"ק ו.

81)  ספר-המנהגים, שערי הלכה ומנהג שם, ועיי"ש הטעם.

82)  ספר-המנהגים מסידור אדמוה"ז, ושם נסמנו מקורות נוספים.

83)  ספר המנהגים.

84)  היום-יום, כ"ה בכסלו (ומהלשון משמע, שבכל זאת התעכב מעט), ספר-המנהגים.

85)  'התוועדויות' תשמ"ב ח"ב עמ' 599 ועמ' 618. ובשיחת מוצאי זאת חנוכה תשל"ה ס"ט (מוגה, שיחות-קודש תשל"ה ח"א עמ' 284), שמיד לאחרי ההמתנה ע"י הנרות ישב ללמוד שיעור גמרא.

86)  הוספות לשו"ע אדמוה"ז סי' תר"ע ס"ג, מהרמ"א שם.

87)  סה"ש תשנ"ב ח"א עמ' 196 הערה 26.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)