נושאים נוספים
	התקשרות גליון 645 - כל המדורים ברצף
	בכוח ה"שלום" ממשיכים שפע רב, יותר מכפי שנקבע בראש-השנה!
	לפעול מתוך רצון לסיים השליחות ולשוב בשלום אל "בית אבי"
	בלי חסידות לא חשים טעם בתפילה
	"ימי סגולה דחודש כסלו"
	פרשת ויצא
	הפרדה באירועים / אמן ללא כוונה / תענית חתן
	ברכת אבלים / "אוכלין תחת המיטה"
	הלכות ומנהגי חב"ד

הפרדה בין גברים לנשים באירועים חברתיים

ב'התקשרות' (גיליון תרמא עמ' 16) הופיע בירור בעניין הפרדה בין אנשים לנשים באירועים חברתיים שאינם של שמחה ואינם תפילה (כגון 'דינר' וכיו"ב). תוכן הבירור הוא שאלת הכותב מאת הרה"ח הר"ר י"ל שי' גרונר, מזכירו ונאמן ביתו של רבינו, ותשובתו של הנ"ל עליה. לענ"ד, הדברים כפי שנדפסו מיותרים ומטעים, מפני כמה סיבות.

א) השאלה שנשאלה מאת הרי"ל גרונר היא, האם שמע איזו הוראה מהרבי בעניין זה, והוא משיב שלא שמע כלום בזה. אם-כן לשם מה יש לפרסם זאת? מעתה זוהי התכתבות פרטית בין השואל לנשאל, אבל מה זה נוגע לכללות ציבור אנ"ש שי' קוראי 'התקשרות'?

ב) לאחר מכן משחזר הנשאל (כנראה מהזיכרון) מענה מסויים מהרבי, שנוטה לחומרא בזה. אבל לא מובן לשם מה עלינו להזדקק לציטוט מהזיכרון (שהוא רק בערך), אם יש לנו הלשון המדוייקת של הרבי במענה בתוכן זהה, ונעתק שם על-ידי העורך (בהערה 6)?

ג) השאלה שנשאלה ב'התקשרות' היא בעניין מחיצה, אם יש צורך בהפרדה על-ידי מחיצה דווקא (או שדי בישיבה נפרדת). ואילו המענה הנ"ל מתייחס לצורך בהפרדה בכלל, היינו שלילת תערובת, ולא נכנס שם לשאלת המחיצה.

ד) לאחר מכן נכתב שהיחיד שהקפיד על מחיצה ב'דינרים' שארגן, היה עסקן פלוני (ר"מ טייטלבוים), ומזה מתקבל הרושם ששאר העסקנים, רובם ככולם, לא נהגו לעשות מחיצה, ומכיוון שהם הרוב הרי זיל בתר רובא, ואפשר לערוך 'דינר' בלי מחיצה. וזה לכאורה אינו נכון כלל, כי יש תשובה מהרבי משנת תשל"ט (נדפסה בשערי הלכה ומנהג ח"ג ע' רמג) לשאלה שנשאלה מברית-המועצות דאז, בעניין ארגון שיעורי תורה שם, והרבי התיר קיום שיעור תורה לאנשים ונשים בישיבה נפרדת (ללא מחיצה). והוא הדגיש בהדגשה כפולה ונחרצת, שהיתרו זה ניתן רק בגלל כמה תנאים: (א) שהשיעור הוא שיעור תורה שילמדו בו גם דברים הנוגעים לנשים. (ב) שהשאלה הגיעה מבריה"מ, ומפני ההתחשבות ב"תנאים ובקשיים המיוחדים" דשם, ו"בהעדר דרך אחרת להצילם מהתבוללות ונישואי תערובת".

הווי אומר, שאם זה לא שיעור תורה אלא 'דינר' – שהוא אירוע חברתי של בילוי, ובדרך כלל יש בו גם תזמורת והלבבות נפתחים (והמארגנים אכן מתכוונים לזה מלכתחילה) – הרי זה אסור (אפילו בבריה"מ); ואם זה שיעור תורה שמתקיים במדינה אחרת (לא בבריה"מ) – גם כן אסור (ועוד כתב שם שאפילו בבריה"מ אם התנאים ישתפרו "אין לסמוך על היתר זה". עיי"ש). הרי שהרבי החמיר בזה, ואם-כן לא נכון לכתוב שעסקן אחד החמיר, שמזה מתקבל הרושם ששאר העסקנים רובם ככולם מקילים וזיל בתר רובא.

ה) בסוף הדברים נכתב שהמקילים לקיים אירועים חברתיים ללא מחיצה אולי סומכים על הלבוש שכתב ש"אפשר שעכשיו  מורגלות הנשים הרבה בין האנשים ואין כאן הרהורי עבירה כל-כך". אבל מה לעשות והרבי לא קיבל סברא זו של הלבוש (על-כל-פנים לעניין ההנהגה שמלכתחילה), ראה באג"ק (ח"ט ס"ע ג) שכתב על זה "בעוונותינו הרבים רואים אשר לעת עתה אין הדבר כך". ואם-כן, לשיטת הרבי אין לסמוך על זה לכתחילה.

ו) למעשה נראה לכאורה, שאם האירוע מתקיים בבית ונושא אופי משפחתי צנוע יש מקום להקל (על-כל-פנים בשעת הדחק), אך אם האירוע מתקיים במקום ציבורי, בהשתתפות קהל רב, ובפרט כשהוא נושא אופי של בילוי חברתי (שהלבבות נפתחים בו), ובמיוחד אם הוא מלווה בהופעת תזמורת או זמר (אפילו ללא ריקודים), הרי זה עניין של פתיחות (ו'פריצת גדר', מבחינת הרגש שבלב), ובזה לא די בישיבה נפרדת אלא צריכים למחיצה ממש כדי שלא יראו אלו את אלו.

הרב יעקב הלוי הורוביץ, ראשון לציון

הערת המערכת:

כחיזוק לדברים הננו להעתיק מהספר "צעירי אגודת חב"ד" (עמ' 127) מה שהובא תחת הכותרת "מחיצה בעת שיעורי תורה":

מענה לצעירי אגודת חב"ד מי"ח טבת תשכ"ט, שכתבו שעורכים שיעורי תורה באחד הקיבוצים ומתחילה היתה הסכמה שתהי' מחיצה בין האנשים לנשים, ועתה התחרטו, ושאלו כיצד לנהוג:

הרי כותבים להנ"ל בפירוש שלדעתם שמקור הענין בהלכה ושאפילו מה"שומר הצעיר" דרשו זה וכו'. ועל פי זה תמי' הכי גדולה לשאלתם: לאחרי כל זה איך אפשר שפתאום יתחרטו מהלכה וכו'.

(אג"ק חכ"ו (תשכ"ט-תש"ל) עמ' ע)

עניית אמן ללא כוונה לצאת

הגיע לידי גיליון התקשרות (תרל"ד), ורציתי להעיר בנקודה אחת על הבירור בנושא הצטרפות לאמירת סליחות דרך הטלפון:

בעניין אמירת דבר שבקדושה על-ידי טלפון וכיוצא בזה, הביא הא דאסור לענות אמן על ברכה שחייב בה אם לא שמע בעצמו את הברכה (כפי שיטת הרמב"ם והטור), וציין בהערה ב', דעל-פי מכתב הרבי (ליקוטי-שיחות, כרך כא, עמ' 497) יוצא שעונה גם אם חייב בברכה זו, וסיים בצ"ע.

ברצוני להעיר, שגם לי היה נראה בתחילה במכתב זה חידוש עצום בדברי הרמב"ם, והתקשיתי בזמנו, דלפי זה באיזה מקרה אסור לענות אמן והווי "אמן יתומה"?

אלא דלאחר מכן ראיתי, שכך מפורש בדברי שו"ע אדמו"ר הזקן (סי' קכד סי"א). שם, בבארו את דברי הרמב"ם, מוסיף בזה אדמוה"ז דהאיסור הוא רק אם חייב בברכה ורוצה לצאת ידי חובתו בעניית אמן, אבל אם אינו רוצה לצאת, גם אם הוא מחוייב בברכה זו, לא הווי אמן יתומה ומותר לענות, ובלשונו: "במה דברים אמורים, כשהוא חייב באותה ברכה לברך אותה ורוצה לצאת ידי חובתו בעניית אמן אחר המברך אותה, אבל אם אינו חייב בה שאינו רוצה לצאת ידי חובתו בזה – רשאי לענות אחר כל ברכה, אף-על-פי שלא שמעה...".

דהיינו, שבפירוש כשהוא חייב באותה ברכה מוסיף "ורוצה לצאת ידי חובתו", ובפירוש אינו חייב בה מפרש "שאינו רוצה לצאת ידי חובתו". וכך גם בהמשך הדברים, כשמסכם את ההלכה.

ובמראה-מקומות (הישן) מציין כמקור "משמעות הפוסקים הנ"ל". וכן כתוב בתלמידי רבינו יונה שם (ברכות לה,א מדפי הרי"ף) "כשמתכוין לצאת מחיוב בעניית אמן"¹. וכ"כ במשנה-ברורה שם (ס"ק לא). נמצא לפי זה דלא הווי "אמן יתומה" אלא אם כן התכוון לצאת ידי חובתו.

ומובן אם-כן דמה שכתב הרבי דעונה גם אם הוא חייב באותה ברכה, הוא כשאינו מתכוון לצאת.

ואם תאמר, אם-כן, מה חידושו של הרבי, שכותב עליו שהוא רק "בדרך אפשר"?

הרבי מחדש, דמכיוון שיש שני סוגים בעניית אמן: א) אמן דמשמעותו דהווי כמברך ויוצא בזה ידי חובתו (רמב"ם פ"א מהל' ברכות הי"א). ב) כל השומע ברכה אע"פ שאינו חייב בה, חייב לענות אמן (רמב"ם שם הי"ב), ועניינה – התאמתות, שמאמין ומאמת את הדברים.

ומחדש הרבי, דאע"פ דבעניין הראשון הנ"ל גרע המחוייב ברכה ממי שאינו מחוייב, דהוי "אמן יתומה" אם מתכוון לצאת ידי חובתו, הנה בעניין השני הנ"ל, והוא התאמתות הברכה, הרי אדרבה, מי שמחוייב בה – שייך עוד יותר לעניית אמן מאשר מי שאינו מחוייב בה. ולהעיר שאדמוה"ז כתב שרשאי לענות (ולא שחייב בזה²).

ומדי דברי בזה, לפני שבועות אחדים שמעתי ממי ששמע מהרב יעקב שי' יוסף, שהשומע שידור דרך רדיו או טלפון וכיוצא-בזה, כיוון שלפי דבריו עוברת כשנייה וחצי בין האמירה במקור לבין השמיעה בשידור, הווי לאחר "כדי דיבור" ואינו עונה אמן. אמנם, כפי הרשום בזיכרוני, הרבי ענה אמן אחרי ברכות הדלקת נר חנוכה בשידור על-ידי הלוויין³.

הרב יעקב שוויכה, נחלת-הר-חב"ד, קרית-מלאכי

עוד על תענית חתן

בקשר לדיון אודות תענית חתן כשחופתו חלה בראש-חודש (גיליון תרל"א ס"ע 16 וגיליון תרמ"ג עמ' 17), העירונו מרשימת ראש ה'מזכירות' ויו"ר אגודת חסידי חב"ד העולמית, הרה"ח ר' חיים-מרדכי אייזיק חודקוב ז"ל, ששאל את כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ אם לומר 'על חטא' במנחה של יום חופתו, שהיה בעש"ק (ה' אדר תרצ"ט, בריגא) אחר חצות, ונענה שצריכים לומר (מתוך 'תשורה' שי"ל לאחרונה ע"י משפחתו. אגב, שם בהערה צויין לנטעי גבריאל הל' נישואין ח"א, וצ"ל: פ"ח ס"ח, ובהערה טז).

הרב יוסף-שמחה גינזבורג, רב אזורי עומר

---------------

הערות המערכת:

1)    ועל-דרך-זה הביאו מלשון הריטב"א (סוכה נא,ב). וכ"כ הפרמ"ג במשבצות ריש ס"ק ד.

2)    מאידך, הרבי נקט בלשון "וצריך לענות אמן". וראה במשבצות שם קרוב לסופו "צריך שישמע, ולא יצא בעניית אמן". וראה כף החיים סוף ס"ק מז, ואשי ישראל פ"ד הערה לב.

3)    שאלנו יודעי דבר, ונאמר לנו שהמציאות היא שבלוויין בעבר (שידור אנלוגי מלוויין אחד, כפי שהיה בשנת תש"נ ואילך אצל הרבי) וכן בטלפון כיום (שעובר דרך סיבים אופטיים) אין משך זמן כזה, ורק בשידור באולפני רדיו וטלוויזיה (ובתקופה מסויימת בעבר גם בטלפון) וכן בשידור של הגר"ע שי' יוסף, שעובר דרך לוויין, בעידן החדש שבו יש שידור דיגיטלי החוסך משאבים בלוויין, עובר זמן בעת הקידוד-תרגום לשידור דיגיטלי ובחזרה. אם מעבירים שידור דרך לוויין נוסף, כגון מקנדה לישראל, תמיד יהיה העיכוב יותר משנייה וחצי, ולכן לנו היתה בעיה לענות אמן על ההדלקה אז.