נושאים נוספים
	התקשרות גליון 644 - כל המדורים ברצף
	עניינו של יצחק – ביטול וקבלת-עול
	התייצבות משטרו האמיתי של הקב"ה
	שלוחים בעבודתם
	פרשת תולדות
	שני כיסאות בברית-מילה / קדיש על בן (רח"ל)
	מענות קודש
	הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

מקור המנהג להעמיד שני כיסאות בברית-מילה הוא בפרקי דרבי אליעזר¹: ""אמר לו הקב"ה [לאליהו]: לעולם אתה מקנא... חייך, שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך. מכאן התקינו חכמים שיהיו עושים מושב כבוד לאליהו שהוא מלאך הברית".

וכן הוא בזוהר² "ועל דא תנינן, דבעי בר נש לתקנא כרסייא אחרא ליקרא דיליה [=לכבוד אליהו הנביא]", הובא להלכה בטור ושולחן-ערוך הלכות מילה³. והוסיף בשולחן-ערוך: "וכשמניחו, יאמר בפיו שהוא כיסא אליהו"⁴.

במכתבו של הרבי מיום כ"ב טבת תשי"א⁵ אל הרה"ח ר' אהרן אליהו אקסלרוד ע"ה, איתא:

"בנוגע לשאלתו, אם נוהגין להעמיד ב' כיסאות בברית-מילה,

הנה זה לשון הספר-מנהגים "כתר שם טוב"⁶: "המנהג בארץ-ישראל וסת"ם [=סוריה, תורכיה, מצרים] ואמשטרדם ובכל ערי המערב [=צפון אפריקה], להכין שני כיסאות, האחד עבור אליאו [=אליהו], והשני להסנדק, ומשימים אותם זו מצד זו. בלונדון מכינים כיסא אחת לשניהם", עד כאן.

ובספר "דרכי חיים ושלום"⁷, כתב, וזה לשונו: "הא דמבואר ב'דרך פקודיך'⁸ שהכיסא יהיה חלוק ונראה כשתיים, אחד לאליהו הנביא ואחד לסנדק⁹ (ועיין ג"כ ברוקח סי' קי"ג¹⁰) – רבינו לא הקפיד על זה, רק שהיתה רחבה"¹¹. עד כאן.

איברא, דבזוהר¹² משמע קצת דצריך שני כיסאות, מדכתב "כרסייא אחרא"¹³.

והנה כיצד מנהגנו – לא שמעתי ברור, אבל כמדומה קרוב לוודאי שכשהייתי נוכח בברית מילה שהיה כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ סנדק (בוורשא¹⁴) לא היה אלא כיסא אחד". עכלה"ק.

מכתב זה נעתק גם ב'קובץ מנהגי חב"ד בעניין הריון, לידה, ברית-מילה...'¹⁵. ואף הוסיפו שם בהערה על לשון הרבי בעניין זה "קרוב לוודאי", את דברי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, לאביו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע: "מה שאצלך 'בדרך אפשר' – נעשה אצלי ודאי"¹⁶. קובץ זה היה למראה עיני הרבי לפני הדפסתו, והגיהו מעט¹⁷. המכתב נעתק גם בספר 'שערי הלכה ומנהג'¹⁸, וכן נפוץ למעשה בין אנ"ש.

אמנם כבר אמרו חז"ל¹⁹: "...עד שיאמרו לו הלכה למעשה". ואכן, חמישה חודשים לאחר-מכן, בברית-מילה אצל הרה"ח ר' אברהם-יצחק שי' הכהן רוזנפלד²⁰, ביום כ"ד אייר תשי"א, הורה הרבי במפורש לנהוג כפי שהביא מלשון הזוהר – להעמיד שני כיסאות ממש. הדבר לא נזכר ב'הנחות' השיחות שהיו בעת ברית-מילה זו²¹, אבל הננו לפרסם בזה קטע ממכתבו של הרה"ח ר' דוד שי' רסקין לאביו המוהל הרה"ח ר' יעקב-יוסף [ע"ה], מיום א', כ"ח אייר תשי"א²²:

"בשבוע העבר היה פה ברית-מילה אצל נכד של ר' אליהו-יאכיל²³. וכ"ק אדמו"ר שליט"א היה הסנדק.

בכלל המוהל הוא מפולין, וכנראה היה נוהג רק כיסא אחד להסנדק ואליהו הנביא²⁴.

כ"ק אד"ש אמר שבזהר נכתב שצריכים ב' כיסאות, עבור אליהו הנביא כיסא מיוחד".

וכן נהג המוהל הרב רסקין ע"ה (ובנו הרה"ח ר' שלום דובער שי', שו"ב ומוהל בלונדון) כל השנים, וכן לימד לתלמידו המוהל הרה"ח ר' אליהו שי' לנדא, וכן קיבל גם מאביו הרה"ח ר' יעקב לנדא ז"ל שראה כך עוד מזמן כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע. ומוסיף ע"ז, שיש לכסות את שני הכיסאות בכיסוי אחד²⁵. כן מספר על הברית הנ"ל בווארשא, שבה ציווה כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ להניח את התינוק (לא על הכסא הריק, אלא) על הכסא שהסנדק יושב עליו²⁶.

--------------------------

1)    פרק מא – כן הלשון ברד"ק מלאכי ג,א (פסוק "ומלאך הברית...") ובטור יו"ד סו"ס רסה. ע"פ הדרישה שם, הכוונה שכיוון שקינא לה' על מצות מילה, לכן זוכה לראות זאת.

2)    פ' לך-לך, ח"א דף צג ע"א.

3)    טור שם, ושו"ע שם סעיף יא.

4)    והוא מהמשך דברי הזוהר שם, מייד לאחר הנ"ל: "ויימא: 'דא כרסייא דאליהו', ואי לאו – לא שרי תמן" ופי' הרמ"ק בס' אור יקר (שיצא לאור בדורנו מכת"י, כרך ד עמ' קפח) "שאין הרוחני שורה על הגשמי אלא ע"י אמירה בפה" משמע שאינו שורה בלא אמירה (שו"ע הזהר יו"ד סי' רסה באבן יקרה אות נט). וכן מובא מס' תולעת יעקב "וצריך לומר בפירוש... ואם אין אומרים כן, אינו בא לשם".

5)    אג"ק ח"ד עמ' קכט. כאן נפתחו ר"ת וקיצורים, נוספו סימני-פיסוק, והמ"מ הועברו להערות.

6)    להרב שם טוב גאגין, לקט מנהגי קהילות ספרד בארה"ק ובחו"ל, עמ' תקע"ד סקל"א.

7)    מנהגי הרה"צ ר' חיים אלעזר שפירא ז"ל, האדמו"ר ממונקאטש, בעל המחבר שו"ת 'מנחת אלעזר', סי' תתקי"ט.

8)    לזקנו של הרה"צ ממונקאטש, הרה"צ ר' צבי אלימלך ז"ל מדינוב, מצוות מילה [חלק המעשה] אות יג.

9)    כדי שהסנדק ישב לצד ימין, ואליהו ז"ל ישב למטה ויהא הסנדק בשמאלו של אליהו (כמרז"ל שהתלמיד יושב משמאל רבו). וכן מדייק בהערות הרד"ל על המדרש שם, שאסור לסנדק לשבת על כסא זה, וכתב "וכן ראיתי נוהג בקצת מקומות", ובס' עדות-לישראל (להרב יעקב ורדיגר, עמ' קמא) מביא שבבתי הכנסת העתיקים (בפולין?) היה "כיסא אליהו" רחב כמו ספסל בן שני מקומות, ובאמצעו עבר חריץ עמוק המבדיל ביניהם.

10)  הל' שבת סי' קיג (וכ"כ בארחות-חיים הל' מילה אות ט) בשם רב ניסים גאון: "הגידו לי זקנים שבדור, שביום שהכניסני לברית מרנא אבא אלוף ז"ל, כשנכנס לביהכ"נ ואני בידו, ישב שעה אחת על אותו כיסא המוכן, ואח"כ עמד והושיבני על הכיסא האחר של מילה..., ובס' אוצר-הברית (תשנ"ג, עמ' קצב) ציין גם לאור זרוע הל' מילה סי' קז [מביא בשם רב שרירא גאון: "מנהג בישראל להעמיד קטידרא [=כיסא] מכוסה במעיל אצל בעל ברית, משום כבודו של אליהו ז"ל דמתקרי מלאך הברית..."], ובס' עדות-לישראל (להר"ר יעקב ורדיגר) עמ' קמא מביא מר"י הגוזר "ומתקנים שני קטדראות ועליהם שני כרי פסים ופורסים עליהם מעיל או כל דבר יקר ותפארת להידור המצווה", וממחזור ויטרי "ופורסין עליהם מעיל או כל דבר תפארת לנוי" – בכולם ברור שמדובר בשני כיסאות ממש.

11)  ומסיים "וכשלא היתה רחבה, העמידו ב' ספסלים [=כיסאות] עם כרים". ובאוצר-הברית מביא שכ"כ בערוך-השולחן סעיף לד, שהסנדק ישב על כסא קדוש (אבל שם לא מזכיר כלל שצ"ל רחב), וכך נהגו הרבה גדולים, וכן הוא מנהג אדמו"רי גור שמכינים כסא אחד בלבד (כנראה- לא רחב).

12)  הנ"ל הערה 2.

13)  כן הוא בדברי הרמ"ק בספרו אור יקר (הנ"ל, כרך י, עמ' ק) על דברי הזוהר הללו: "אין הכיסא עצמו מספיק, אלא כיסא שני, מפני שהנימול בו היסוד בעצמו, ואליהו מלאכא איהו בסוד השכינה ועביד שליחותא, ולכך אינו שורה על כיסא הברית עצמו, אלא כיסא שני בסמוך, בסוד (תהלים מה,י) "נצבה שגל לימינך" לימין הנימול מלאך הברית עומד" (הובא בשו"ע הזוהר שם באבן-יקרה ס"ק נז). וכן בס' דמשק-אליעזר לזוהר שם "שצריך לתקן שני כיסאות, אחת להכין לאליהו, ואחת להכין לתינוק שמלין אותו שם. ולא כמו שעושין כיסא גדולה, אלא דייקא שני כיסאות יהיו ביחד" (הובא שם ס"ק נח). וכן מנהג ירושלים ורבני צפת ועוד, שצ"ל שני כיסאות ממש (אוצר-הברית עמ' קצב הע' ג*).

14)  בחורף תרצ"ה, 'תורת-מנחם – התוועדויות' (ב) תשי"א ח"א עמ' 277.

15)  שליקט הרה"ת ר' אברהם ישעיה שיחי' הולצברג, בהוצאת קה"ת, ברוקלין נ.י., חנוכה תשנ"ב, עמ' 25-24.

16)  ספר המאמרים – מלוקט ח"א, עמ' מד, הערה 11.

17)  כגון: מחק משם את ההוראה (שניתנה פעמים רבות לאנשים פרטיים, ומקורה בעבודת הקודש להחיד"א חלק מורה באצבע סי' ג אות ד, וראה המובא ע"ז בס' אוצר הברית, תשנ"ג, עמ' נו) שמי שזוגתו בהריון בחודש התשיעי, ישתדל לקבל את 'פתיחת הארון' להוצאת ספר-תורה (כנראה משום שאיננה "הוראה לרבים").

18)  ירושלים תשנ"ג, יו"ד (ח"ג) ריש סי' צז. וכן בס' 'אוצר מנהגים והוראות – יורה דעה' (ירושלים תשס"ו) עמ' קעח.

19)  בבא בתרא קל,ב.

20)  לבנו [כיום – הרה"ח ר'] יוסף שי' הכהן, כיום שליח הרבי בעיה"ק צפת.

21)  'תורת מנחם – התוועדויות' (ג) תשי"א ח"ב עמ' 102.

22)  מתוך 'תשורה' לברית-מילה במשפ' ראסקין, ברוקלין, כ"ח אייר תשס"ו.

23)  סימפסון.

24)  כנראה כנ"ל הערה 11. כפי הנראה ממכתב זה, לא ידעו אז על מכתבו של הרבי הנ"ל.

25)  כנ"ל סוף הערה 10.

26)  כנ"ל בהערה 13, ולא כנ"ל בהערה 10.

קדיש על בן (רח"ל)

מעשה באברך מאנ"ש שנפטר לו רח"ל בנו כבן שנה, ושני הוריו (יבלח"ט) בחיים, והרשו לו לומר קדיש, והוריתי לו לומר קדיש עליו, והתפלל לפני התיבה ואמר קדיש כמו "חיוב" זה כמה חודשים.

בינתיים שמעתי בשם הרה"ח הרב יעקב לנדא ע"ה¹, שנוהגים שאין האב אומר קדיש על בנו. ואודות הרה"ח הרב אברהם-צבי הכהן ע"ה², שבשנת תשי"ב נפטר בנו כבן י"ח חודש, ולא אמר עליו קדיש, וגם לאחר שהורי הרא"צ נפטרו לא אמר קדיש על בנו, וגם לא ביארצייט.

כמו-כן נאמר לי בקשר לזה, שמנהג ירושלים שלא לומר כלל קדיש על תינוק (עד בר-מצווה?). אך בספר גשר-החיים³ כתב, שבירושלים כן נוהגים לומר קדיש על תינוק מבן ל' יום ואילך, הן בבית-העלמין והן בביתו.

והעיקר, יש להעיר ממכתב הרבי בנדון זה⁴, שם מביא (מכלי שני) מכתב מהרב צבי-פסח פראנק ע"ה, רבה של ירושלים: "שקודם י"ג שנה אין נוהגין בו לא יארצייט ולא קדיש", ודחה זאת הרבי: "אבל לא הביא כל סמוכין לדבריו, והרי בספרים הנ"ל⁵ איפכא מסתבר".

לעניין "מנהג העולם" בזה: לדברי הרה"ג ר' יעקב שי' רוז'ה, רב חברה-קדישא תל-אביב, רווח המנהג בכל החוגים שהאב אומר קדיש על בנו. מאידך, בספר נטעי-גבריאל⁶ כתב: "המנהג שאין האב אומר קדיש על אחד מבניו שנפטר, אם הוריו הם בחיים, אלא לכתחילה יאמר אחד מבני המשפחה שאין לו הורים, או ישכרו אדם אחר".

ולעניין מנהג חב"ד בזה:

במכתב האמור, שנכתב להרב שמואל יאלאוו, דן "בנוגע לקדיש ויארצייט דתינוק – ע"י אביו שי' וכו', ונראה מסגנון כת"ר שהורי האב אין מקפידין על זה", ומביא את הנ"ל, וכן את קושיית הנודע-ביהודה⁷ מהגמרא ש"אבא לא מזכי ברא", ומביא את תירוץ התוספות⁸ על זה "דתפילה מצלת", ומסיים עניין זה: "ומבואר בארוכה בזה, בצוואת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע⁹... ומשם מוכח גם-כן דמעלה באב לגבי שאר קרובים¹⁰, וק"ל".

מאידך, במכתב אחר¹¹, ובו תנחומין לאב על פטירת בנו, מורה לו הרבי: "מהנכון היה לשכור מי שהוא שיאמר קדיש לעילוי נשמת בנו ע"ה, אבל לא שהוא יאמר הקדיש, והוא יפריש בכל יום חול בבוקר איזה פרוטות לצדקה לעילוי נשמת הבן...".

ייתכן שבמקרה זה היו לאבל הורה או הורים ולא השיג את הסכמתם, או שכיוון שמכתב זה מתחיל ממה שקשה היה לאב לקבל תנחומין, קשה היה לו גם לומר קדיש. על-כל-פנים מסתבר שזו הוראה פרטית, מה-שאין-כן במכתב הקודם שנכתב לרב, עם דיון הלכתי, וללא כל הסתייגות.

בנוסף, התפרסמה בספר נטעי-גבריאל¹² הוראה (מהשנים האחרונות) בשם הרבי: "כשאין להנפטר בנים, ויש לו חתן או שאר קרובים, אם הקרוב יש לו הורים – לא יאמר קדיש אפילו ברשותם, ואם אחד מההורים אינו בעולם – אז יבקש רשות מאביו או אמו כדי לומר קדיש". כאן לכאורה שולל הרבי לחלוטין את נתינת-הרשות כששני ההורים בחיים, בניגוד למכתב הראשון¹³. ואולי נראה לו שהמציאות כיום, כששני ההורים בחיים, היא שאינם נותנים רשות בלב שלם.

למעשה, במצב הקיים, לכאורה יצטרך להפסיק לומר קדיש ולשכור אחר תחתיו (השכיר אומר קדיש בלבד, ואינו מתפלל לפני התיבה). בכל אופן, לא ראינו שהרבי חזר בו מדעתו שצריך לומר קדיש גם על תינוק, וכן שעדיפה אמירת האב על בנו אם אפשר כנ"ל. ומסיימים בטוב.

--------------

1)    מבנו הרה"ח ר' אליהו שי'.

2)    מבנו הרה"ח ר' אשר לעמיל שי'.

3)    להרה"ג ר' יחיאל-מיכל טוקצינסקי ז"ל, שכל ימיו עסק בכתיבת ופירסום מנהגי ירושלים בלוחות שלו (עץ חיים) ובספריו - ח"א עמ' קיח.

4)    אג"ק, כרך יט, עמ' מד וליקוטי-שיחות, כרך יד, עמ' 229 – נעתק גם ב'שערי הלכה ומנהג' חיו"ד סי' קמב, ובס' 'תורת מנחם – מנחם ציון' ח"ב עמ' 516. ולפלא שבס' החדש 'אוצר מנהגים והוראות – יו"ד' (ירושלים תשס"ו) עמ' שכד, נעתק רק המכתב דלהלן הערה 11 שבו מורה הרבי להיפך, ומכתב זה נשמט לגמרי!

5)    שהביא שם לעיל: פתחי-תשובה יו"ד שעד ס"ק ג. שדי-חמד אסיפת דינים מערכת אבילות ס"ק: קנא,קסב,ריב (וש"נ), ועוד.

6)    הל' אבילות ח"ב פרק מט ס"ב. זאת למרות שמביא שם בהערה ב שו"ת רב פעלים דלהלן הערה 47 שמעדיף אמירת האב, ובהערה ה מביא דעת שו"ת חיים ביד (למוהר"ר חיים פאלאג'י, נזכר בשדי-חמד שם אות קנב) שעדיף שהאב יאמר קדיש "לפי שהוא מר נפש, ונפשו עליו תאבל על מות הבן", וכן הביא שם ממטה-אפרים שער ד אות ז, ואלף-המגן שם ס"ק יג. ועיי"ש בנטעי-גבריאל פמ"ג הע' ג, שהורה לאדם שנפטר לו ילד קטן בחיי הוריו והוריו נתנו לו רשות לומר קדיש "ואמר שאדרבה נוח לו, שיהיה לבנו התחייבות להתפלל תמיד במניין" שאז ודאי רשאי לומר.

7)    מהדו"ת או"ח [כן צ"ל, ולא כנדפס "יו"ד"] סי' ח, מש"ס [כצ"ל, וכן נדפס גם ב'שערי הל' ומנהג'] סנהדרין קד,א.

8)    סוטה י,ב ד"ה דאייתי.

9)    מציין לקונטרס 'חנוך לנער', ובדפוס הנוכחי הוא בעמ' 30.

10)  גם בשו"ת רב פעלים (לבעל הבן-איש-חי) ח"ד סי' ז כתב שיש יותר תועלת באביו מאשר באיש זר, הובא בס' נטעי-גבריאל פמ"ג ס"א.

11)  אג"ק כרך טו עמ' של, ליקוטי-שיחות, כרך לה, עמ' 335. נדפס גם ב'תורת מנחם – מנחם ציון' ח"ב עמ' 506, וב'אוצר מנהגים והוראות' הנ"ל הערה 4, אבל לא נעתק ב'שערי הלכה ומנהג' חיו"ד.

12)  הל' אבילות ח"ב פרק מג הערה ו (המקור הוא המזכיר, הרה"ח ר' יהודה-לייב שיחי' גרונר).

13)  ולמקומות נוספים בהם התיר הרבי אמירת קדיש לבן ששני הוריו בחיים ע"י נתינת רשות, כמו שהעתיק זאת מהרמ"א באו"ח קלב ס"ב וביו"ד שעו ס"ד במכתב הידוע אודות חשיבות אמירת כל הקדישים בתפילה (אג"ק, כרך י, עמ' שג, הוספות לתהלים 'אהל יוסף יצחק' עמ' 221, ליקוטי-שיחות, כרך יד, עמ' 230).