התאריך של יום-ההולדת – כ"ף במרחשוון בשנת כתר"א, מורה על עניין הכי נעלה – כתר שבכתר, פנימיות הכתר, עד לפנימיות עתיק, עניין התענוג * רצונו ותביעתו של בעל יום-ההולדת, שאמר "את הכתבים הנני משאיר לכם", היה שלימוד חסידות יהיה באופן של הבנה והשגה אמיתית, כמו לימוד נגלה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. בעומדנו בכ"ף במרחשוון, יום-הולדת כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע – יש להוסיף בכל הקשור להליכה בדרכיו ואורחותיו, כולל ובמיוחד – לימוד תורתו באופן של הבנה והשגה.
ובהדגשה – שמדובר אודות נשיא בישראל, "הנשיא הוא הכל"1, שכולל הכל; וביחד עם זה, את הכל השאיר ונתן לנו,
ובלשון האמור: "די כתבים לאָז איך אַייך" ("את הכתבים הנני משאיר לכם"). ולא עוד, אלא שהכניס בזה את עצמותו, "אנא נפשי כתבית יהבית", ובאופן כזה – "יהבית", לשון נתינה, על-דרך ובדוגמת כללות העניין ד"מתן-תורה" – מלשון מתנה (כמבואר בכמה-מקומות, גם בדרושי בעל יום-ההולדת2), "מאן דיהיב מתנה בעין יפה יהיב"3,
ובזה מודגש שהדבר עובר (כביכול) לרשותו של המקבל – על-פי הלכה (כמבואר בשולחן-ערוך חושן-משפט).
ב. ישנו עניין נוסף ביום-ההולדת כ"ף במרחשוון בכל שנה ושנה – עצם התאריך של יום-ההולדת: היום בחודש – כ"ף במרחשון, ושנת ההולדת – שנת תרכ"א, שנת כתר"א, ובלשון המובא בקונטרס הידוע4, "כ"ף חשון תרכ"א, שיש בזה שני כפי"ן, שהוא רומז לכתרא עילאה".
והעניין בזה:
אודות עניינה של אות כ' – מבואר בכמה-מקומות5 שמורה על ספירת הכתר, וכמרומז גם בכך שאות כ' היא הראשי-תיבות ד"כתר".
ועל-פי זה, כאשר ישנם שני כפי"ן – הרי זה מורה על ב' הבחינות שבכתר: חיצוניות הכתר ופנימיות הכתר, אריך ועתיק, ולמעלה מזה – ב' הבחינות שבפנימיות הכתר (עתיק) גופא: חיצוניות עתיק ופנימיות עתיק, עד לדרגה הכי נעלית שבפנימיות עתיק (עד כמה ששייך לומר עניין של "דרגה" בפנימיות עתיק).
ובפרטיות יותר:
הכ' דשנת כתר"א, מספר השנים דבריאת העולם – שייך לגדרי העולם, ואילו הכ' דמרחשוון, מספר ימי החודש, הקשור עם כללות העניין דקידוש החודשים – הוא למעלה מגדרי העולם, ובלשון המדרש6, "משבחר הקב"ה בעולמו כו' ומשבחר ביעקב ובניו קבע להם ראש-חודש של גאולה", עניין התורה.
וב' עניינים אלו – עולם ותורה – כפי שהם ב"כתר", הם ב' הדרגות שבכתר, חיצוניות הכתר ופנימיות הכתר, אריך ועתיק, ובעתיק גופא – חיצוניות עתיק ופנימיות עתיק, כנ"ל.
ונמצא, שהתאריך של יום-ההולדת – כ"ף במרחשוון (שנת כתר"א) – מורה על עניין הכי נעלה: כתר שבכתר, פנימיות הכתר, עד לפנימיות עתיק.
ג. ונחזור לענייננו – ההוראה מיום-ההולדת בכ"ף במרחשוון שנת כתר"א, כתר שבכתר, פנימיות הכתר, עד לפנימיות עתיק – שהעבודה בכל ענייני תורה ומצוותיה צריכה להיות גם מתוך תענוג, ועד לשלימות התענוג.
ויש להוסיף, שעניין זה הוא בהדגשה יתירה בנוגע ללימוד החסידות – כפי שניתן להבין מדיוק לשונו של בעל יום-ההולדת לפני הסתלקותו בנוגע לכתביו: "די כתבים לאז איך אייך", הנני משאיר לכם.
והעניין בזה:
הלשון הרגיל בנוגע לתורה הוא – נתינה, "מתן-תורה", "אנא נפשי כתבית יהבית", ומכיוון שבעל יום-ההולדת שינה בלשונו ואמר "הנני משאיר לכם" ("לאז איך אייך"), בהכרח לומר, שבלשון "משאיר" מודגשת הוספה שאינה כלולה בלשון "נותן", דאם-לא-כן היה צריך לומר "הנני נותן לכם".
והחילוק שבין ב' הלשונות אלו – בפשטות:
לשון נתינה – מדגיש את מציאותו של ה"נותן", היינו, שהשייכות של הדבר עם המקבל אינה מצידו של המקבל, כי אם מצידו של הנותן, אשר, "כל הנותן בעין יפה נותן", ובמילא, יש לזכור תמיד שישנו מי שנתן לו את הדבר, ולכן אינו יכול להישאר כפוי טובה וכו'.
מה-שאין-כן לשון השארה ("משאיר") – מדגיש את מציאותו של זה שהדבר נשאר אצלו, שמשאירים את הדבר ברשותו ובבעלותו המוחלטת (מבלי שיהיה מודגש על כל צעד ושעל שבעצם אין זה דבר השייך אליו, אלא ישנו מישהו שנתן לו את הדבר).
וחילוק זה מתבטא בנוגע לעניין התענוג: בלשון "נותן", מכיוון שמודגש כאן מציאותו של הנותן – מתבטא הדבר בלימוד מתוך קבלת-עול, עד לתוקף הרצון כו', מבלי לערב את מציאותו; מה-שאין-כן בלשון "משאיר", מכיוון שעיקר ההדגשה היא שמשאירים את הדבר ברשותו ובבעלותו המוחלטת, שנעשה שלו ממש – מתבטא הדבר בלימוד (גם) מתוך תענוג, היינו, שעניין זה נעשה התענוג שלו כו'.
ד. ויש לקשר עניין זה עם ההדגשה המיוחדת שמצינו אצל בעל יום-ההולדת בנוגע ללימוד החסידות, באופן של "יתפרנסון", היינו, שענייני החסידות יבואו באופן של הבנה והשגה בשכלו של האדם הלומד.
ובהקדמה:
ידוע מה שכתב בעל יום -ההולדת בקונטרס עץ-החיים7 אודות גודל העניין דלימוד נגלה דתורה באופן של הבנה והסברה אמיתית, ולדוגמא, בלימוד פלוגתא או שקלא-וטריא שבגמרא – "ידע טעם וסברא של כל-אחד-ואחד... לידע היטב מה היתה סברתו תחילה בההלכה שמשום זה הוקשה לו, ומה נתחדש על-ידי התירוץ וכו'". וכמו כן תבע שאופן לימוד החסידות יהיה "כלימוד הסוגיות בגליא שבתורה"8.
וכפי שרואים במאמרי החסידות שלו: בעניינים שנתבארו במאמרים של הנשיאים שלפניו ואחר-כך נתבארו גם במאמריו של בעל יום-ההולדת, הרי החידוש במאמרים שלו (כפי שנראה לעניות דעתנו) – שבהם נתבארו העניינים באופן של אריכות ההבנה וההסברה ודעת כו', בריבוי יותר (בכמות, ובוודאי גם באיכות) לגבי המאמרים של הנשיאים שלפניו.
ומכיוון שעניין זה נתגלה לנו – על-פי תורת הבעש"ט9, שכל דבר שבעולם הוא בהשגחה-פרטית, ויש בו הוראה בעבודת ה', אפילו בענייני העולם, עולם מלשון העלם והסתר, ועל-אחת-כמה-וכמה בענייני תורה, ועל-אחת-כמה-וכמה בפנימיות התורה – מובן, שעניין זה מהווה הוראה שרצונו ותביעתו של בעל יום-ההולדת שלימוד החסידות יהיה באופן של הבנה והשגה אמיתית, להבין היטב בשכלו הוא, ובמילא, כאשר לומד ואינו מבין דבר מסויים, או שיש לו קושיה כו', עליו להתבונן ולעיין בדבר באופן של יגיעה כו', עד שהדבר יוקלט בשכלו והשגתו.
ועניין זה מודגש בלשונו "את הכתבים הנני משאיר לכם" – יותר מלשון נתינה:
בלשון נתינה – מכיוון שמודגשת מציאותו של הנותן, הרי הלימוד הוא באופן שמרגיש תמיד שישנו מישהו שנתן לו את הדבר, ולא ייתכן שיישאר כפוי טובה, ובמילא, כאשר מתעוררת אצלו איזו קושיה בלימוד – ירא ומפחד לשאול קושיה!
כיצד ייתכן – טוען הוא – לשאול קושיה על הרבי?! הרבי כתב מאמר בכתב-יד-קודשו (כפי שרואה בעצמו שכן הוא בכתב-יד-קודש), ואם-כן, כיצד יעיז להקשות שישנו מאמר של רבי שלפניו או רבי שלאחריו, או מאמר מתורה שבכתב ותורה שבעל-פה, שאינו מובן על-פי המבואר במאמר זה?!...
אמנם, בעל יום-ההולדת הדגיש ואמר "את הכתבים הנני משאיר לכם" – מכיוון שרצונו היה שילמדו את המאמרים באופן שתוכן המאמר יבוא בהבנה והשגה בשכלו של הלומד, היינו , שהדבר הוא ברשותו ובבעלותו, "תורתו – נקראת על שמו"10 [ונפקא-מינא להלכה – שיכול למחול על כבודו11], ובמילא, כאשר יש לו קושיא – הרי "לא הביישן למד"12.
[ומובן, שאין סתירה לזה ממאמר רז"ל13 "עז פנים כו'" (היפך העניין דגן-עדן) – שכן, בד בבד עם שלילת "עזות פנים" בתכלית, מדגישים ש"לא הביישן למד", ולכן, יכול וצריך לשאול, אלא שלא יהיה זה באופן של "עז פנים"].
ובזה מתבטא גם החילוק באופן הלימוד – מתוך קבלת-עול עד לתוקף הרצון או (גם) מתוך תענוג:
כאשר מדגישים את מציאותו של הנותן – אזי הלימוד הוא (בעיקר) מתוך קבלת-עול , דבר הבא לידי ביטוי גם בכך שמפחד לערב את מציאותו, לשאול שאלה כו': מה-שאין-כן כאשר מדגישים את מציאותו של הלומד ("את הכתבים הנני משאיר לכם"), דבר השייך לו – מתבטא הדבר בכך שמשתדל להבין בשכלו כל דבר, ובמילא, הלימוד הוא (גם) מתוך תענוג, כפי שרואים במוחש שכאשר לומדים עניין עמוק, אשר, בהתחלת הלימוד ישנם כמה וכמה פרטים שאינם מובנים, קושיות וכו', ולאחרי העיון והיגיעה נקלט הדבר בהבנה והשגה טובה, אזי מתענג ביותר על הבנת העניין.
בנוגע לעניין של מעשה בפועל – הרי בוודאי שההנהגה היא באופן של הקדמת נעשה לנשמע, היינו. שמקיים בפועל ממש גם כאשר אינו מבין את הדבר: אבל אף-על-פי-כן, לאחרי העניין ד"נעשה" צריך להיות גם "נשמע", הבנה והשגה דווקא, עד לעניין של תענוג.
ד. ולתוספת ביאור – יש להקדים ולבאר תחילה את כללות עניין הקושיות שבתורה:
בעניין הקושיות שבתורה – איתא בזוהר14 ומבואר באיגרת-הקודש15 שקושיות הן "מסטרא דרע", "שהקליפות שולטים עליהם ומעלימים חכמת התורה", וכמובן גם בפשטות – שהרי "קושיא" פירושה העלם והסתר על ההבנה וההסברה דשכל התורה.
ולאידך, גם כאשר לומדים קושיה בתורה – חייבים לברך "ברכת התורה": "נתן לנו את תורתו"! והגע עצמך: גם כאשר יהודי יודע שביום זה לא יספיק ללמוד גם את התירוץ, כי-אם את הקושיה בלבד (מאיזו סיבה שתהיה) – אסור לו להתבטל מלימוד התורה, אלא חייב ללמוד את חלק התורה העוסק בעניין הקושיה, ואסור לו להתחיל ללמוד את הקושיה לפני שיברך "ברכת התורה", אף-על-פי שהיום לא ילמד את התירוץ, ועל התירוץ – יברך "ברכת התורה" למחרת!
ונקודת הביאור בזה – שדווקא על-ידי העלם והסתר הקושיות באים לבירור העניין על בוריו, לאמיתתו ובשלימותו.
וכמבואר בכמה-מקומות16 העילוי דתלמוד-בבלי לגבי תלמוד-ירושלמי:
תלמוד-ירושלמי, הלימוד בארץ-ישראל, עליה נאמר17: "וזהב הארץ ההיא טוב", "אין תורה כתורת ארץ-ישראל"18 – הוא באופן ד"אור ישר", ולכן, אין בו ריבוי שקלא וטריא וקושיות כו', מכיוון שמלכתחילה כל העניינים הם באופן ברור ומואר כו'; מה-שאין-כן לימוד בבבל, "במחשכים הושיבני"19 – הוא באופן ד"אור חוזר", היינו, שישנו ההעלם והסתר דקושיה ורמינהו כו', ורק לאחרי כן באים לבירור העניין לאמיתתו.
ובכן, כדי לבוא להבנת העניין על בוריו, עד לאמת לאמיתתו – הרי זה דווקא באופן ד"אור חוזר", לאחרי שישנו ההעלם והסתר דקושיא כו' ואף-על-פי-כן, מבררים את ההלכה מן ההעלם וההסתר שמסטרא דרע, כמבואר באיגרת-הקודש "עניין פלא גדול...מאוד... (ש)נעשה בשמים ממעל על-ידי עיון ובירור הלכה... מהקליפות שהיו מעלימים ומכסים אותה", אשר, "העליונים – אין בהם כוח לברר ולהעלות... אלא התחתונים לבד, לפי שהם מלובשים בגוף חומרי... מקליפת נוגה, והם מתישים כוחה כו'", על-דרך ובדוגמת העילוי ד"זדונות נעשו לו כזכויות", עד ל"זכויות" ממש, "אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למתיקא", "לילה כיום יאיר"20.
ויש להוסיף, שמצד גודל העילוי ד"אור חוזר" – ישנו עניין של שקלא וטריא וקושיות גם בתלמוד-ירושלמי, אם כי שלא בריבוי כל-כך כמו בתלמוד בבלי.
ויתירה מזה: אפילו בפנימיות התורה, "עץ החיים", "מסטרא דאילנא דחיי, דלית תמן לא קשיא מסטרא דרע ולא מחלוקת מרוח הטומאה כו'" – הרי כאשר מסתכלים בזוהר בפשטות (על-כל-פנים בפשטות המתאימה ללימוד הזוהר), מוצאים כמה וכמה קושיות ורמינהו'ס, אם כי פחות מאשר בתלמוד-ירושלמי, וכמו כן מצינו בתורת החסידות "וצריך-עיון", או "דלא כנ"ל" (כלשון הרגיל במאמרי אדמו"ר האמצעי), וגם עניין זה הוא חלק מהמאמר!
וטעם הדבר – כדי שגם בפנימיות התורה יהיה העילוי דיתרון האור כו', עד כמה ששייך הדבר בפנימיות התורה (ועל-אחת-כמה-וכמה בנגלה דתורה, בתלמוד-ירושלמי, ובעיקר – בתלמוד-בבלי).
ולכן, גם לימוד הקושיות הוא חלק מלימוד התורה, וחייבים לברך על זה ברכת התורה – שהרי אדרבה, דווקא על-ידי הקושיות באים להבנת העניין על בוריו ולאמיתתו, כנ"ל בארוכה.
ו. על-פי זה מובן גם באיזה אופן צריכה להיות הגישה ללימוד התורה: מכיוון שלימוד התורה צריך להיות באופן של הבנה והשגה – הרי מובן, שכדי שיוכל להבין את התירוץ לאמיתתו, צריך להבין תחילה את הקושיה, כלומר, לימוד הקושיה אינו באופן שלומד שתנא או אמורא, פלוני הקשה כך וכך, כי אם באופן שמבין היטב את סברתו של התנא או האמורא, "לידע היטב מה היתה סברתו תחילה בההלכה שמשום זה הוקשה לו", עד שגם בשכלו מתעוררת קושיא זו, היינו, שזוהי קושיה שלו! ובאופן כזה, הרי כשלומד אחר-כך את התירוץ, אזי מבין היטב "מה נתחדש על-ידי התירוץ".
וכמו כן בנוגע ללימוד החסידות, פנימיות התורה (חלק מתורה שבעל-פה, שבה נוגע העניין דהבנה והשגה דווקא21) – שאינו יוצא ידי חובתו באמירת תיבות המאמר, הבנתם באופן שטחי, עד להבנה באופן פנימי, כל זמן שמפחד להתבונן ולהתעמק בשכלו, שמא תתעורר אצלו איזו קושיה או אי-הבנה במאמר!
ועל זה אומרים לו: בעל המאמר הודיע שמשאיר את כתביו לנו, היינו, שרצונו שלימוד הכתבים יהיה באופן של השגה בשכלו של הלומד, ובמילא, יש להתבונן ולהתעמק בהבנת הדברים, גם כאשר תתעורר אצלו קושיה בדבר, ואדרבה, דווקא כאשר יתעמק בדבר עד שתתעורר אצלו קושיה כו' – אזי יבוא להבנת העניין על בוריו ולאמיתתו.
וכאמור, דווקא באופן כזה הלימוד הוא מתוך תענוג, עד לתכלית השלימות בעניין התענוג – על-דרך ובדוגמת פנימיות עתיק, כמודגש בתאריך דיום-ההולדת, כ"ף במרחשוון דשנת כתר"א, כנ"ל בארוכה.
ז. ההוראה מכל האמור לעיל – בנוגע למעשה בפועל: יש להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בלימוד החסידות, ובמיוחד – בלימוד תורתו של בעל יום-ההולדת, ובאופן של הבנה והשגה דווקא, כהדגשת בעל יום-ההולדת: "את הכתבים הנני משאיר לכם", כולל – באופן של תענוג, עד לשלימות התענוג, פנימיות עתיק.
ודבר זה הוא ביכולתו ובכוחו של כל אחד ואחת, ובהדגשה, גם בנוגע לנשים – כמדובר כמה-פעמים22 שגם נשים חייבות בלימוד פנימיות התורה:
המצוות דאמונת ה', אהבת ה' ויראת ה' וכו' הם מצוות שחיובן תמידי בכל יום ובכל רגע (כמו שכתוב בהקדמת ספר-החינוך23,) ובמילא, גם נשים חייבות בהן, והרי פסק-דין מפורש ברמב"ם24 "היאך היא הדרך לאהבתו ויראתו – בשעה שיתבונן האדם במעשיו כו' ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ כו' לידע השם הגדול", שזהו תוכן העניין דלימוד החסידות.
וכמו כן פוסק בסיום וחותם הלכות תשובה שגם נשים וקטנים "מרגילין אותן... בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה", וכפי שממשיך שם, ש"על פי הדעה תהיה האהבה... לפיכך צריך האדם...להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כו'".
וכל זה – באופן של הבנה והשגה דווקא, כפי שמדייק ומונה את ג' הלשונות דחכמה, בינה ודעת25.
וכאמור לעיל – על כל עניינים אלו נאמר "כי קרוב אליך הדבר מאוד גו' לעשותו", היינו, ש"קרוב גו' מאוד" גם בנוגע להמשכת העניין בעולם העשייה, עד לעשייה שבעשייה, תחתון שאין למטה ממנו, ואין הדבר תלוי אלא ברצון, ובלשון הידוע: "עימדו אכן כולכם", שכן, הכוח והיכולת לדבר ישנו כבר מן המוכן, ולא רק באופן של העלם (העלם שאינו במציאות או העלם שישנו במציאות), כי אם באופן גלוי עד שהדבר הוא ברשותו ובבעלותו של כל-אחד-ואחד, כאמור, שאת הכתבים השאיר לנו.
ח. ועל-ידי מעשינו ועבודתינו בלימוד החסידות והפצת המעיינות חוצה – זוכים לקיום ההבטחה דקא אתי מר דא מלכא משיחא, שאז יהיה הגילוי דפנימיות עתיק – כתר שבכתר – "השמים החדשים והארץ החדשה", וכן "תורה חדשה מאיתי תצא".
(קטעים מהתוועדות ליל כ"ף במרחשוון ה'תשמ"ו. 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשמ"ו, כרך א, עמ' 555-578 – בלתי מוגה)
---------------
1) פרש"י חוקת כא,כא.
2) סה"מ א'עת"ר ע' סג בקשר להמשכת העצמות.
3) ב"ב נג, רע"א, וש"נ.
4) "חנוך לנער" עמ' 8 וראה "היום יום" – כ"ף במרחשוון.
5) ראה ספר-הערכים חב"ד – אותיות התורה עמ' ע. וש"נ.
6) שמו"ר פט"ו, יא.
7) פרק כח.
8) "התמים" ח"א עמ' יג.
9) ראה בארוכה כש"ט הוספות סקי"ט ואילך, וש"נ.
10) ע"ז יט,א.
11) קידושין לב, סע"א ואילך ובפרש"י.
12) אבות פ"ב מ"ה.
13) שם פ"ה מ"כ.
14) ח"ג קכד,ב – ברע"מ.
15) סימן כו.
16) המשך תרס"ו עמ' צ ואילך.
17) בראשית ב,יב.
18) ב"ר פט"ז, ד.
19) איכה ג,ו. וראה סנהדרין כד,א.
20) תהילים קלט,יב.
21) ראה הל' ת"ת לאדה"ז ספ"ב. וש"נ.
22) ראה לקו"ש ח"ז ס"ע 268, ועוד.
23) באגרת המחבר בסופה.
24) הל' יסוה"ת פ"ב ה"ב.
25) ראה גם לקו"ש חכ"ג עמ' 86 הע' 49 וש"נ. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
