חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:19 זריחה: 6:09 י"ט באב התשע"ט, 20/8/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

כל יהודי הוא 'נימול' בעצם ונאמר עליו "אב המון גויים"
דבר מלכות

נושאים נוספים
התקשרות גליון 641 - כל המדורים ברצף
כל יהודי הוא 'נימול' בעצם ונאמר עליו "אב המון גויים"
סמוך לגאולה יש להפיץ את פנימיות התורה בלא הגבלות
"האברכים-תלמידים-שלוחים"
פרשת לך-לך
הפרדה באירועים
הערות ללוח ראש-השנה, קריאת התורה בחנוכה באה"ק
הלכות ומנהגי חב"ד

ענייניהם של האבות נמשכים בירושה לבניהם אחריהם בכל דור ודור * על-דרך זה מובן שאצל כל אחד ואחד מישראל ישנו גם העניין ד"אב המון גויים נתתיך" ותפקידו להביא עניין זה מההעלם אל הגילוי * לא רק שהוא פועל ומשפיע על סביבתו הקרובה, אלא הוא פועל ומשפיע גם על העולם כולו * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. על הפסוק "ולא יקרא את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גויים נתתיך" (יז, ה), מעתיק רש"י את התיבות "כי אב המון גויים", ומפרש: "לשון נוטריקון של שמו, ורי"ש שהיתה בו בתחלה, שלא היה אב אלא לארם שהוא מקומו, ועכשיו אב לכל העולם. ואפילו רי"ש שהיתה בו מתחילה לא זזה ממקומה, שאף יו"ד של שרי נתרעמה על השכינה עד שהוסיפה ליהושע. שנאמר ויקרא משה להושע בן נון יהושע".

[ולהעיר: בנוגע ליו"ד של שרי מצינו במדרשי חז"ל שהיו"ד של שרי נתחלקה לב' אותיות ה"א: ה"א אחת לאברהם, וה"א אחת לשרה, ולפירוש זה אין מקום לתרעומת כו', אבל פירוש זה אינו שייך ללימוד על-דרך הפשט , כי: ב"פשוטו של מקרא" הרי האות יו"ד היא בפני-עצמה, ולא ב' פעמים ה"א, אלא שהמספר והגימטריא של האות יו"ד שווה למספר וגימטריא דב' פעמים ה"א, ולכן לא הביא רש"י פירוש זה].

וכאן רואים לכל לראש את גודל הדיוק של רש"י בהעתקת התיבות מהפסוק שהרי רש"י אינו מעתיק תיבת "נתתיך" שבסוף הפסוק (אף שאינה אלא תיבה אחת בלבד). ואפילו אינו מרמזה בהוספת תיבת "וגו'" מכיוון שבתיבה זו אינו מפרש מאומה, ולאידך מעתיק רש"י תיבת "כי", אף שפירושו קאי על התיבות "אב המון גויים", מכיוון שתיבה זו היא היסוד לכל פירושו: כיוון שנאמר בכתוב "ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גויים נתתיך", כלומר שזהו הטעם לקריאת השם "אברהם", לכן מפרש רש"י ש"אברהם" הוא "לשון נוטריקון של שמו כו'".

והנה בפירוש רש"י זה ישנם כמה וכמה פרטים הדורשים ביאור:

א) לשם מה צריכים ראיה והוכחה מ"יו"ד של שרי" שהיה לה תרעומת על השכינה כו' הרי מובן בפשטות שכאשר יטלו אות משמו של צדיק תתרעם האות על כך, ומה הצורך בראיות והוכחות על דבר פשוט כזה?

ב) מדיוק הלשון "ואף יו"ד של שרי נתרעמה כו'", משמע, שבעצם לא היה מקום לתרעומת אצל יו"ד של שרי, ולכן, מכיוון שאפילו ("אף") יו"ד של שרי נתרעמה, הרי על-אחת-כמה-וכמה שכן הוא בנוגע לרי"ש של אברם. ולכאורה: מהי הסברא לחלק בין היו"ד של שרי לרי"ש של אברם, ומה קל-וחומר יש בדבר שלכן כותב רש"י בלשון "ואף כו'"?

ג) הראיה מיו"ד של שרי היא לכאורה ראיה לסתור, שהרי היו"ד של שרי לא נשארה במקומה אלא ניתוספה בשמו של צדיק אחר יהושע, ועניין זה גופא רק לאחרי מאות שנים, ויתרה מזו בב' תקופות (הנהגות, מידות: אלף שנה[1]) שונות: שינוי שם שרה בזמן שקודם גלות מצרים, אבל לאחרי גזירת בין הבתרים על הגלות, ושינוי שם יהושע בקשר לביאת הארץ[2], ועד אז נשארה במצב של תרעומת על השכינה, ואם-כן, כאשר רש"י רוצה להביא ראיה בנוגע לרי"ש של אברהם שלא זזה ממקומה כיצד מתאים להביא ראיה מהתרעומת דיו"ד של שרי, שניטלה ממנה, ונשארה במצב של תרעומת משך זמן רב, עד שניתוספה לשמו של צדיק אחר?

ד) רש"י מפרש ש"רי"ש שהיתה בו בתחילה שלא היה אב אלא לארם". ולכאורה, מכיוון שבפסוק זה מדובר אודות הטעם לקריאת השם "אברהם", מדוע מבאר רש"י את הטעם על השם "אברם"?

וממה-נפשך: אם יש צורך בפשוטו-של-מקרא לבאר את הטעם  לשם "אברם" היה צריך רש"י לבאר זאת בפעם הראשונה שמופיע שם זה, ולא להמתין עד שלומדים אודות קריאת השם "אברהם"; ואם אין צורך ב"פשוטו של מקרא" לבאר עניין זה [כשאר העניינים שאינם דורשים ביאור ב"פשוטו של מקרא", וכמו שכתב אדמו"ר הזקן בקונטרס-אחרון (לאורח-חיים סימן רפ"ה) שמצינו "פסוקים שרש"י אינו מפרש שם מחמת פשיטותם, וכן בכל פסוק יש כמה וכמה תיבות שאין עליהם פירוש רש"י לפי שאין צריך"], אין צורך לבאר זאת גם בפסוק זה?!

וכמדובר כמה פעמים שכל פרטי הדיוקים בפירוש רש"י צריכים להיות מובנים בפשטות, ולכן לא הוצרך רש"י לכותבם בפירוש, בהסתמכו על ה"בן חמש שנים למקרא" שיבין זאת מעצמו.

ב. הביאור בפרש"י:

כאשר לומדים בתורה לראשונה אודות השם "אברם" אין צורך לבאר את הפירוש דשם זה, מכיוון שעניין זה אינו דורש ביאור בדרך הלימוד ד"פשוטו של מקרא", דאם-לא-כן, יצטרך רש"י לבאר את הטעמים דכל השמות שמצינו במקרא, ועל-כל-פנים שמותיהם של כל הצדיקים, חנוך, מתושלח, וכיוצא בזה, ומכיוון שלא מצינו ביאור טעמי כל השמות, כי אם שמות אחדים בלבד ["קין" "נח", וכיוצא בהם] הרי מובן, שבדרך הלימוד ד"פשוטו של מקרא", אין צורך לבאר את טעמי השמות, אלא אם כן ישנו עניין מיוחד בדבר ["זה ינחמנו", וכיוצא בזה].

אבל כאשר לומדים את הפסוק "ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם", והפסוק ממשיך לפרש ולבאר את טעם הדבר "כי אב המון גויים נתתיך", אזי מסביר רש"י את תוכן דברי הפסוק: "לשון נוטריקון של שמו", היינו שהשם "אברהם" הוא ראשי-תיבות "אב המון גויים".

ולהעיר שגם הלימוד ד"לשון נוטריקון" אינו על-פי "פשוטו של מקרא", שלכן לא מבאר רש"י את הפירוש ד"ראשי תיבות" בנוגע לכל התיבות שבמקרא [אף שבוודאי ישנו ביאור ופירוש בזה.] אלא שבעניין זה מוכרח רש"י לבאר זאת ב"פשוטו של מקרא", דמכיוון שהתורה אומרת שהעניין ד"אב המון גויים נתתיך" הוא נתינת טעם לקריאת שם "אברהם", בהכרח למצוא את קשר ושייכות העניינים, ולכן מפרש רש"י שזהו "לשון נוטריקון של שמו".

ולאחרי שיודעים שהשם "אברהם", הוא מהשמות המיוחדים שיש בהם ביאור וטעם השייך ל"פשוטו של מקרא" אזי צריכים כבר למצוא ביאור וטעם לשם "אברם", מכיוון שכללות שם זה הוא מהשמות שיש בהם ביאור והבנה (מה-שאין-כן בשמות סתם).

ועל זה מפרש רש"י "ורי"ש שהיתה בו מתחילה, שלא היה אב אלא לארם, שהוא מקומו, ועכשיו אב לכל העולם":

השם "אברם" פירושו אב לארם, ומאי שנא ארם דווקא "שהוא מקומו" של אברם, כמובן בפשטות שהשפעת האדם מתבטאת לכל לראש ובעיקר במקומו, ולכן היה "אב" למקום זה אב לארם. "ועכשיו אב לכל העולם", דמכיוון שנעשה "אב" גם מחוץ למקומו, שוב אין סיבה לחלק בין מקום זה למשנהו, ולכן נעשה "אב לכל העולם".

ג. על-פי זה נשאלת השאלה: מכיוון שנעשה "אב לכל העולם", "אב המון גויים" היה צריך להיקרא "אבהם" (ללא רי"ש), שפירושו "אב המון", ומדוע נקרא בשם "אברהם", הרי הרי"ש (דקאי על היותו "אב לארם")  מיותרת היא, ובמכל-שכן וקל-וחומר: אם הוא "אב לכל העולם", הרי בוודאי שהוא "אב לארם", שהרי "יש בכלל מאתיים מנה"?!

ועל זה ממשיך רש"י בפירושו "ואפילו רי"ש שהיתה בו מתחילה לא זזה ממקומה":

רש"י אינו כותב שהרי"ש לא ניטלה, לא נלקחה, וכיוצא בזה, אלא מדייק בלשונו וכותב "לא זזה ממקומה", כי: החידוש בדבר הוא לא רק בכך ש(תוכן) האות רי"ש נשארה ולא ניטלה משמו, היינו, שגם לאחרי שנעשה "אב המון גויים" נשאר "אב לארם" דמאי קא-משמע-לן, אלא החידוש הוא ש"לא זזה ממקומה", היינו שנשארה במקומה בתיבת "אברהם" כפי שהיתה מקודם ("לא זזה ממקומה"), ולא עברה למקום אחר באופן שתוכנה יהיה כלול באות ה' ד"אבהם", "אב המון גויים", וכל-שכן "אב לארם".

וטעם הדבר ש"לא זזה ממקומה" דלכאורה, סוף-כל-סוף הרי האות רי"ש מיותרת היא, מכיוון שתוכנה נכלל באות ה"א (במכל-שכן וקל-וחומר, כנ"ל) הנה על זה מביא רש"י ראיה מ"יו"ד של שרי", כדלקמן.

ומדייק רש"י בלשונו וכותב "שאף יו"ד של שרי כו'", לשון של קל-וחומר, כדלקמן. ובדיוק זה ("שאף כו'") מתרץ רש"י גם את השאלה שלכאורה הראיה מיו"ד של שרי היא ראיה לסתור, שהרי סוף-כל-סוף ניטלה משמה, מה-שאין-כן רי"ש של אברם שלא זזה ממקומה מכיוון שטענת הרי"ש של אברם היא גדולה (חמורה) יותר מטענת היו"ד של שרי, כדלקמן.

ד. והביאור בזה:

בנוגע לקריאת השם "שרה" במקום "שרי", "לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה" ילמד ה"בן חמש למקרא" בהמשך העניין את פירוש רש"י "לא תקרא את שמה שרי, דמשמע שרי לי ולא לאחרים. כי שרה שמה שתהא שרה על כל".

ולכאורה, פירוש הדברים הוא שלאחרי שנעשית "שרה על כל" היא עדיין "שרי לי" (לאברהם), על-דרך האמור לעיל בנוגע לאברהם, שגם לאחרי שנעשה "אב לכל העולם" נשאר עדיין "אב לארם".

אמנם, כד דייקת שפיר, אין לומר ש"שרה על כל" כולל גם "שרי לי" (לאברהם) כי מה ששיך לומר קל-וחומר בדבר, שמפני היותה "שרה" על כל העולם  הרי היא בוודאי שרה על אברהם אדרבה: מכיוון שמעלתו של אברהם גדולה ביותר, ייתכן שתהא "שרה" על כל העולם, מלבד על אברהם.

ובפרט שבהמשך העניין ילמד ה"בן חמש למקרא" שאברהם היה גדול משרה הן בנוגע למספר השנים, והן בנוגע למעלה כמובא בפרש"י (יז,יז) ש"אברהם האמין ושמח, ושרה לא האמינה ולגלגה". ומכיוון שכן, אין כל הכרח שמפני היותה "שרה על כל" תהיה גם "שרי לי", ואדרבה: על כל העולם יכולה היא להיות "שרה", מלבד על אברהם, שמעלתו גדולה יותר ממנה, וכל זה נוסף על מה שלמד בפרשת בראשית (ג,טז) "והוא ימשל בך".

ואף שמקודם לכן היתה נקראת "שרי", "שרי לי", היינו, שהיתה שרה לאברהם הרי בפסוקים אלו מדובר אודות הוספת עילוי גדול ביותר אצל אברהם, "התהלך לפניי והיה תמים ואתנה בריתי ביני ובינך גו' והיית לאב המון גויים", ולכן, לאחרי שאברהם נתעלה לדרגא נעלית ביותר שוב לא היתה שרה יכולה להיות "שרי לי" (לאברהם), כי אם "שרה על כל" על כל העולם (מלבד אברהם).

ה. והנה, על-פי האמור לעיל שלאחרי שנקראה בשם "שרה" לא היתה עוד "שרי לי" מובן, שאין מקום לטענת היו"ד של שרי מדוע נטלו אותה משמה:

מכיוון שעכשיו היא "שרה על כל", ולא "שרי לי" הרי אי-אפשר לקרותה "שרי" (להשאיר את היו"ד), מכיוון שאין זה נכון, שהרי אינה עוד "שרי לי" (לאברהם), כי אם "שרה על כל". ולכן, אין מקום לטענת היו"ד מדוע נוטלים אותה משם  זה מכיוון שתוכנה של האות ("שרי-לי") נתבטל.

וזוהי הראיה שמביא רש"י כדי לבאר את הטעם לכך ש"רי"ש שהיתה בו בתחילה לא זזה ממקומה":

תוכנה של האות רי"ש ("אב לארם") ישנו גם לאחרי שנעשה "אב המון גויים" [דלא כתוכן יו"ד של שרי שנתבטל כו'] אלא השאלה היא לשם מה צריכה האות רי"ש להישאר במקומה ("אברהם") הרי בלאו הכי כלולה היא באות ה"א ["אב המון גויים", וכל-שכן "אב לארם"].

 ועל זה מבאר רש"י שמצינו גדולה מזו: "שאף יו"ד של שרי נתרעמה על השכינה" למרות שלא היה מקום לטענתה להישאר בשם זה (מכיוון שתוכנה נתבטל), ואף-על-פי-כן התחשב הקב"ה בתרעומת של אות זו (ולכן הוסיפה ליהושע), הרי על-אחת-כמה-וכמה שיש להתחשב בטענת האות רי"ש של אברם, שרצונה להישאר במקומה, טענה שיש לה מקום בשכל [שהרי תוכנה של אות רי"ש קיים גם לאחרי שנעשה "אב המון גויים"], אף שהיא כבר כלולה באות ה"א.

ובזה מתרץ רש"י (בדרך ממילא) את הקושיה דלעיל, שלכאורה זוהי ראיה לסתור, שהרי היו"ד של שרי לא נשארה כו' כי בכותבו "שאף יו"ד של שרי נתרעמה", מדגיש רש"י שבעצם לא היה מקום לטענתה של היו"ד, ואפילו הכי נתרעמה [ומשום זה שייך קל-וחומר בדבר, כנ"ל]. ולכן, מובן ופשוט שיש חילוק בין היחס כלפי טענת יו"ד של שרי (טענה שאין לה מקום) ליחס כלפי טענת רי"ש של אברם (טענה שיש לה מקום).

ובזה רואים את גודל הדיוק שבפירוש רש"י שבתיבה אחת בלבד ("שאף") מבהיר רש"י ב' פרטים: א) הקל-וחומר מיו"ד של שרי לרי"ש של אברם, ב) טעם החילוק שביניהם, כנ"ל בארוכה. ועל-דרך זה בנוגע לשאר פרטי הדיוקים בפרש"י זה.

ו. והנה, תוכן הביאור דפירוש רש"י בפשטות הכתובים, ש"אפילו אות רי"ש שהיתה בו בתחילה לא זזה ממקומה" הרי זה מתאים גם עם ביאור הדברים בפנימיות התורה:

מבואר בדרושי חסידות (תורה-אור ריש פרשתנו, ועוד) ש"אברם" הוא "שכל הנעלם מכל רעיון", ומובן, שגם לאחרי שנתעלה לדרגא נעלית יותר "אברהם", הנה "אות רי"ש שהיתה בו בתחילה לא זזה ממקומה", שהרי בוודאי לא נתבטלה אצלו המעלה ד"אברם", שכל הנעלם מכל רעיון.

ויש לקשר זאת עם המבואר לעיל במאמר שלפני המילה היו נשמות גבוהות גם אצל אומות-העולם, מה-שאין-כן לאחרי המילה ניתנו לאברהם דווקא שזהו בדוגמת כללות העניין ד"רי"ש שהיתה בו בתחילה לא זזה ממקומה".

ז.  ביאור ההוראה הנלמדת מפירוש רש"י הנ"ל בנוגע לעבודת האדם:

ידוע ומבואר בכמה-מקומות שכל ענייניהם של ה"אבות" נמשכים בירושה לביניהם אחריהם בכל דור ודור. אצל כל אחד ואחד מישראל, ועל-דרך זה בענייננו הציווי על עניין המילה, שזהו עניין השייך לכל אחד ואחד מישראל, וכן בנוגע לנשים "אשה כמאן דמהילא דמיא", ועד כדי כך שאפילו מצד עצם מציאותו (עוד לפני פעולת המילה) נחשב כל אחד ואחד מישראל בין ה"מולים", כדאיתא במשנה (נדרים לא,ב) "קונם שאיני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל... שאיני נהנה למולים אסור בערלי ישראל כו'", כי כל בני-ישראל (אפילו מי שלא נימול בפועל ממש מפני אונס כו') הם בעצם "מולים" (ראה אור-התורה חנוכה שיב,א).

ומזה מובן, שאצל כל אחד ואחד מישראל ישנו גם העניין ד"אב המון גויים נתתיך" (כפי שנפעל אצל אברהם אבינו על-ידי עניין המילה), ותפקידו של היהודי הוא להביא כוחות אלו מההעלם אל הגילוי ומהכוח אל הפועל.

כלומר: לא מיבעי שיהודי נעשה "אב" במקומו [כדוגמת מעלתו של "אברם" לפני המילה "אב לארם, שהוא מקומו"], היינו, שהוא פועל ומשפיע על כל אלו שנמצאים במקומו ובסביבתו (ופשיטא שאינו מתפעל כלל ממצב המקום וממצבם של אנשי המקום), אלא יתירה מזו "אב לכל העולם", היינו, שהוא פועל ומשפיע בכל העולם כולו.

וכאמור עניין זה ישנו אצל כל אחד ואחד מישראל, מכיוון שמקבל זאת בירושה מאברהם אבינו, ועבודתו היא רק לגלות זאת מהכוח אל הפועל ומההעלם אל הגילוי.

ועניין זה נפעל על-ידי כללות מעשינו ועבודתנו בענייני התורה ומצוותיה, שעל-ידי זה פועלים את העניין ד"הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל" עניין של פריחה וגילוי, ובאופן ד"ומלאו פני תבל תנובה" פירות ופירי-פירות עד סוף כל העולם, וכפירוש החסידות שעושים "סוף" לעניין ה"עולם", מלשון העלם והסתר, היינו, שמבטלים את ההעלם וההסתר, וזוכים תיכף ומיד להתגלות הגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת לך-לך, ח' במרחשוון ה'תשד"מ. 'תורת-מנחם – התוועדויות תשד"מ, כרך א, עמ' 441-450 – בלתי מוגה)

---------------------

[1]     ולהעיר מרמב"ן (בראשית ב,ג) שתקופות שונות קשורות עם אלף שנה שונים (שית אלפי שנין דהווי עלמא), ע"ד ששת ימי בראשית, ששת מידות ידוע אשר כל מידה (ותקופה) כלולה מכל המידות, וכנראה במוחש אשר בכל אלף שנה דהנ"ל היו כמה שינויים, ובנדו"ד (אלף השלישי): גלות מצרים (גבורה שבו) וביאת הארץ (חסד שבו) ובסגנון הרמב"ן: כל אלף כלול מכל ששת האלפים, וגלות מצרים וביאת הארץ הם ב"אלף" שונה שבאלף השלישי עצמו.

[2]      שלא יכשל בעצת המרגלים ויכניס את בנ"י לארץ.   


   

     
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)