ר' משה ור' זימל היו שני גבירים אדירים, תלמידי-חכמים ומנכבדי העיר וילנה. ידידות רבת-שנים שרתה בין השניים, שהתעשרו מעסקי בנייה. יום אחד נתגלע ביניהם ויכוח על סכום כסף נכבד. כדי שלא תיפגע ידידותם, החליטו לפנות לרב גדול בתורה, שיכריע בדין בשקט ובמהירות. הבחירה נפלה על רבי משה-זאב מביאליסטוק (מחבר הספר 'מראות הצובאות' בענייני עגונות), שנודע בפיקחותו הרבה ובגאונותו בתורה.
נסעו ר' משה ור' זימל לביאליסטוק, והתדפקו על דלת ביתו של רבי משה-זאב. כשגילה השמש את זהות השניים, רץ אל הרב ובישר לו כי שני הגבירים הגדולים מווילנה מבקשים להתקבל. צינן רבי משה את התלהבות השמש וביקשוֹ לחזור אל השניים ולברר מה רצונם.
כעבור דקה חזר השמש אל רבי משה-זאב. "דין תורה", אמר. "אם-כן, יואילו-נא להמתין", הורה הרב לשמש הנבוך. תחילה סברו השניים כי מישהו שוהה בחדר הרב ומעכב אותו. כאשר התברר להם כי אין איש עם הרב, תמהו על ההמתנה שנכפתה עליהם.
הדקות נקפו וההזמנה להיכנס פנימה בוששה להגיע. ר' משה, שהיה איש נוח מטבעו, שמר גם עתה על ארשת רגועה ונינוחה; ואולם ר' זימל, שהתאפיין במזג חם וסוער, החל לשדר קוצר-רוח.
רק כעבור כשעה נקראו השניים אל הרב. רבי משה-זאב ישב בחדרו, עטוף בטלית שכיסתה את מצחו ומקצת עיניו. הוא לא קם לכבוד הבאים ולא הושיט להם יד לשלום. "הציגו עצמכם בשמותיכם ואִמרו מי התובע ומי הנתבע", אמר בנימה יבשה ועניינית.
לאחר שעשו כדבריו, פנה אל ר' משה ואמר: "אם-כן, משה, אתה התובע; השמע את דבריך". ר' משה, שלא הורגל שיפנו אליו בדרך נטולת כבוד, הופתע ואף נעלב, אבל כבש את עלבונו ושטח את טענותיו. "עתה השב לו, זימל, על טענותיו", פנה הרב לנתבע, כשסיים ר' משה להרצות את דבריו.
ר' זימל, שכאמור, היה חם מזג, התקשה לעכל את חוסר הכבוד שנהג הרב בו ובחברו. הוא נאלץ להתאזר בכל כוח סבלנותו כדי להבליג ולהשמיע את תשובתו לתביעת חברו.
לאחר שהשניים סיימו להרצות את דבריהם, החל רבי משה-זאב לסכם אותם בקול רם. "אם-כן, משה התובע טוען כך וכך, וזימל הנתבע משיב כך-וכך...". הוא הוסיף לנתח את הטענות והתשובות, בוחן כל אחת ואחת מהן על-פי השולחן-ערוך ונושאי-כליו. אט-אט נעשתה התמונה כולה בהירה לגמרי ופסק ההלכה ניצב מול העיניים, בדרך שאין עליה עוררין.
"האם אתם מקבלים עליכם את פסק הדין בלב שלם ובנפש חפצה?", שאל הרב את שני בעלי-הדין שלפניו. משתאים מהדרך הגאונית שבה 'חתך' את הדברים – השיבו לו השניים במנוד ראש נלהב.
באותו רגע הסיר רבי משה-זאב את טליתו מעיניו, קם מכיסאו והושיט לשניים יד לשלום. "שלום עליכם הגבירים הנכבדים, בעלי החסד הידועים, ר' משה ור' זימל", פנה אליהם בפנים מאירות. מיד ביקש מהשמש להציע להם כיסאות ותקרובת, והחל לשוחח איתם בחכמה ובנועם.
כעת לא הצליח עוד ר' זימל לעצור ברוחו וביקש להבין את פשר קבלת הפנים הצוננת ואת השינוי הקיצוני שחל בַיחס אליהם. "פשוט מאוד", נענה רבי משה-זאב בחיוך, "חכמינו הורו לנו במשנה – 'כשיהיו בעלי הדין עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים; וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאים, כשקיבלו עליהם את הדין'. כשבאתם אליי נהגתי בכם כאילו הייתם 'רשעים'. רשעים צריכים להמתין; לרשעים אין לוחצים יד לשלום, שהרי 'אין שלום לרשעים, אמר ה''; לרשעים גם לא מקדימים תוארי-כבוד. ואולם כשהוכרע הדין וקיבלתם אותו עליכם ברצון, נעשיתם 'זכאים', ומכאן ואילך ראויים אתם לכבוד על תורתכם, על עושרכם ועל נדיבות לבכם"...
התפעלות השניים מרבי משה-זאב גברה עתה שבעתיים. לאחר שהוסיפו ר' משה ור' זימל לשוחח עמו עוד שעה קלה, הוציא כל אחד ואחד מהם אלף רובלים וביקש להשאירם כ'שכר בטלה'. "יש לי ברוך השם פרנסה טובה ואינני זקוק לכך", דחה רבי משה-זאב את הכסף.
כשהוסיפו השניים ללחוץ עליו לקבל את כספם, קרא הרב לשמשו ואמר לו: "יש בעיר קופות שונות העוסקות בצדקה ובחסד. ספר להם עליהן והם בוודאי ישכילו להרים מכספם למטרות ראויות".
כל הדרך בחזרה לווילנה היה ר' זימל עטוף בשתיקה. גם בהגיעם לעירם הוסיף להיות מכונס בתוך עצמו. לשאלת חברו ניאות לשתף אותו בהרהוריו. "משוטט אני בארץ", פתח ואמר. "מנהל משאים-ומתנים קשוחים, עושה עסקאות גדולות, ומרגיש כמי שהעולם נתון בכיסו. והנה, יושב לו יהודי גאון, העוסק בשקט ובשלווה בתורה, ושום דבר לא חסר לו. אלפיים רובלים גם-כן אינם מרגשים אותו. ואני תוהה איזה ערך יש לכל עסקיי ועושרי, בשעה שאינני מתקרב כלל לעולם הבא של רבי משה-זאב, ואפילו העולם הזה שלו עולה על שלי"...
באותה שעה החליט ר' זימל להפריש מיליון רובלים למען בנו, כדי שבעתיד, כאשר יגדל, יוכל להקדיש את כל חייו ללימוד תורה בלבד. כך עשה וכך אמנם היה.
(על-פי 'מעשים נפלאים'; תודתנו נתונה לר' משה אסטריק, כפר-חב"ד) |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
