בבוקר יום חמישי, ט"ז במרחשוון תרצ"ט, למחרת 'ליל הבדולח', נשמעו בסביבת מגורינו, בעיר מנהיים (העיר השנייה בגודלה במדינת באדן-ווּרטמברג שבגרמניה) הדי התפוצצויות רבות. אבי, אליעזר שטיין, אחז בידו של שלמה אחי בן התשע ויחדיו החישו את צעדיהם לעבר בית-הכנסת הסמוך לביתנו.
הלם וצער אחזו באבי בראותו את בית-הכנסת בוער באש. מתוך סיכון עצמי נכנס פנימה והוציא מתוך ארון-הקודש ספר-תורה אחד ושתי מגילות נביאים. עם השלל הקדוש הזה מיהר לחזור הביתה, שם עטף את ספר-התורה והמגילות בכמה שכבות של נייר ושמיכות וטמן אותם במקום סתר.
בי"ז באלול תרצ"ט פרצה המלחמה. זמן-מה לאחר מכן הועברו כל יהודי מנהיים למחנה ריכוז. מחלון ביתנו ראינו אלפי יהודים מובלים בידי חיילי אס-אס. משפחתנו לא נלקחה עם שאר היהודים, מפני שהיינו בעלי אזרחות רומנית.
תקופת המלחמה הייתה קשה מכל בחינה אפשרית. בלילות היו הפצצות, ואנחנו נאלצנו לרוץ עד לקצה הרחוב, שם שכן מקלט ציבורי. לילה אחד, בצאתנו מהמקלט לאחר הפגזה כבדה, היינו עדים למחזה קשה. כמעט כל הבתים ברחוב בערו באש מפצצות פוספור שהוטלו מן האוויר. הבית שלנו אפילו לא נשרט. הרגשנו שנס נעשה לנו והאמנו כי זה בזכות ספר-התורה הטמון בבית.
יום אחד לקח אבא את ספר-התורה ושתי המגילות ומסרם לידי שכן גוי, שהיה נאמן עליו. אבא שילם לו מטבע הגון בתמורה לשמירת הספר והמגילות עד סוף המלחמה. "לאחר המלחמה אבוא לקחתם", אמר לו אבא, כשהוא נושא תפילה חרישית לה' כי אמנם יזכה לכך.
בערב יום-הכיפורים תש"ד באו חיילים גרמנים לביתנו, ובתוך שעתיים הובילו אותנו ברחובות העיר לבית-הסוהר. שם הפרידו בינינו – את אימי, אותי ואת אסתר אחותי שלחו לאגף הנשים ואילו את אבי ואת שלמה אחי כלאו באגף הגברים. בחג-הסוכות הועלינו לרכבות והוסענו למחנות נפרדים. אבא ושלמה נשלחו לבוכנוולד ואותנו לקחו למחנה רוונסבריק.
עם תום המלחמה, לאחר התלאות הרבות שפקדו אותם ובחסדי ה' שרדו מהן, חזרו אבא ושלמה מבוכנוולד למנהיים. אבא שקל אז ארבעים ושמונה קילוגרם ונראה מחריד. כל משך שהייתו במחנה התפלל לשלום אשתו ובנותיו, וכעת קיווה בכל ליבו לפגוש אותן. אבל אמא, עטל-ליבה, כבר לא הייתה בין החיים. כוחה לא עמד לה והיא נפטרה במחנה.
לצד הדאגה לבני משפחתו, לא חדלה להטרידו המחשבה על גורל ספר-התורה. עם שובו למנהיים פנה היישר לבית הגוי שבידיו הפקיד את הספר והמגילות. ליבו התמלא דאגה בראותו את ההרס הנורא בכל פינה. העיר מנהיים הוחרבה כמעט כליל!
ואולם בהגיעו לבית הגוי נוכח לשמחתו כי הבית עומד על תילו ללא כל פגע. לאחר כמה נקישות בדלת, פתח אותה השכן, והפגין שמחה למראה אבא ושלמה.
הם נכנסו פנימה ואז סיפר להם השכן: "בכל פעם שאירעה הפצצה, הייתי בא לכאן ומחבק את יריעות הקלף הקדושות. הבתים סביב נפגעו ואף נחרבו, ואילו הבית שלי – עיניכם הרואות – נשאר שלם. אין לי ספק כי זה בזכות היריעות הקדושות שהפקדתם בידיי. על כך אני אסיר תודה לכם".
חצי שנה עברה עד שאני ואסתר אחותי מצאנו את אבא, במחנה הפליטים צלסהיים שליד פרנקפורט. יצרנו קשר עם ארגוני העלייה לארץ וציפינו לתורנו. שלמה ואסתר עלו ב'עלייה ב', דרך קפריסין, ואני חיכיתי עוד שנתיים עד שעליתי ארצה. גם אבא הגיע לארץ, ובידיו ספר-התורה שניצל.
כאשר קבע שלמה את מגוריו בקיבוץ הדתי שלוחות, שבעמק בית-שאן, מסר לו אבא את ספר-התורה ואת שתי המגילות. שלמה שמר עליהם כעל בבת-עינו. כל סכום כסף שהגיע לידיו הקדיש לספר-התורה. הוא קנה לו מעיל קטיפה ירוקה, עם רקמה מיוחדת, כתר כסף מפואר ויד לבעל הקריאה.
בכל פעם שהגענו – בני המשפחה – לביקור בקיבוץ, הוא היה לוקח אותנו לבית-הכנסת ומראה לנו את ספר-התורה של אבא, שעמד ספון בארון-הקודש. הוא היה גאה בו ודיבר עליו באהבה רבה, כאילו היה בנו-יקירו.
מנהג קבוע היה לנו לשוחח זה עם זה בכל יום שישי. בהרבה מאוד משיחותינו עלה עניין ספר-התורה. "אתמול היה ראש-חודש וקראו בספר-התורה שלנו", "בשבת הקרובה מוציאים שני ספרי-תורה ויקראו גם בספר-התורה שלנו", וכך הלאה והלאה. וכשהיה מזכיר את ספר-התורה, מיד היינו מעלים זיכרונות מן העבר.
אחי שלמה שטיין ז"ל וספר-התורה שלו נשארים בשלוחות לעולמי-עד.
(תודתנו לשולחת הסיפור הגב' מרים שטיין, אלמנתו של שלמה ז"ל, קיבוץ שלוחות, ולאחותו הגב' רות וייס שכתבה את הסיפור) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 18:50
זריחה: 6:24
