כבן שבע היה אלי-לייב (בן ר' יצחק-מאיר) איצקוביץ' כשנחטף מחצר ביתו והובא למחנה צבא רוסי. זמן רב היה נתון ללעג ולהתעללויות מצד הממונים עליו. הללו לחצוהו ללא-הרף שימיר את דתו. לבסוף נשבר אלי-לייב הצעיר, ולמראית-עין התנצר. בתוך ליבו נשאר יהודי ואף השתדל לשמור בסתר כמה מהמצוות.
הזמן שחלף והסביבה הגויית עשו את שלהם. אט-אט התנתקו עוד ועוד נימים בחבל שחיבר אותו ליהדותו. דמות הוריו היטשטשה בזיכרונו והוא אימץ את אורחות חייהם של חבריו במחנה.
חלפו שנים רבות. יום אחד, כשכבר היה חייל לוחם, קיבל חופשה שבה הותר לו – בפעם הראשונה מאז נחטף מביתו – לבלותהּ היכן שירצה. הוא עוד זכר את שם עירו ואת שם הוריו. בלב פועם יצא לדרך, בתקווה לפוגשם.
התרגשות עזה מילאה אותו כשנקש על דלת בית-ילדותו. בפתח עמדה אישה מבוגרת. ליבו נחמץ למראה אימו, שעיניה היו כבויות ופניה חרושות קמטים. השנים הרבות והצער העמוק על היעלמות בנה נתנו בה את אותותיהם. אימו לא זיהתה אותו. קשה היה למצוא דמיון בין ילד החמד, בעל הפאות והכיפה, לחייל החסון שעמד כעת מולה.
הוא ביקש להיכנס פנימה והחל להתעניין בה ובבעלה. "הלך לעולמו לפני כמה שנים", אמרה בעצב. ליבו נצבט. פעמים רבות כל-כך הגה באביו, שאת פניו כמעט לא זכר. שוב לא יזכה לראותו. הוא הוליך את אימו סחור-סחור, כדי שלא תתרגש יתר על המידה, על שלבסוף נתוודע אליה.
אלי-לייב ואימו נפלו זה בזרועת זה. שעה ארוכה ייבבה האם בהתרגשות, מתקשה לעכל את הבשורה: בנה האובד, המת בעיניה, חזר אליה! שבוע ימים בילה בחברת אימו, מתענג על כל רגע, דולה ממנה פרטים על ילדותו, על עצמה ועל אביו המנוח; מספר לה את קורותיו כל השנים.
כשעמד לחזור למחנה פנתה אליו אימו בבקשה מיוחדת: "לא-הרחק מכאן, בעיר לאדי, יושב רב גדול. אנא ממך, סע אליו לקבל את ברכתו".
תחילה סירב. "שנים ארוכות אינני שומר תורה ומצוות ואני חי ונראה כגוי לכל דבר. איך אתייצב כך לפני הרבי?!", טען. האם לא ויתרה. חשוב היה לה שיתברך מפי הצדיק. "בכל-זאת", התחננה אליו, "אני רוצה שהרבי יברכך שתסיים את שירותך הצבאי ותחזור אליי בשלום. עתה, לאחר ששבתי וראיתיך, איני מוכנה לאבד אותך שנית!"...
החייל נכנע ונסע ללאדי. בפתח ביתו של הרבי השתרך תור ארוך, אולם הרבי הורה לגבאי הממונה, להניח לחיילים יהודים להיכנס אליו ללא המתנה. כשהבחין בו הגבאי הוליכו מיד לראש התור. קודם שנכנס פנימה, סייע לו הגבאי לרשום על פתק את שמו ושם אימו.
יראה גדולה אפפה אותו. בימי חלדו ידע יראה ופחד פעמים רבות. יראה מפני קצין בכיר, יראה בשדה הקרב; אך זו הייתה שונה. למראה דמות הרבי חש יראת רוממות. הוא הושיט את פתקתו לרבי, והרבי נטלה מידו ושאל כמה שאלות. "הקב"ה יצליחך בכל אשר תפנה", בירכו. אחר-כך העז וביקש מהרבי מטבע לשמירה, כפי שהורתה לו אימו לעשות. "הקב"ה ישמור אותך גם בלי מטבע וייתן לך תבונה לבחור בדרך הנכונה", אמר לו הרבי, נותן בו עיניים חודרות ומלטפות גם-יחד.
בצאתו החוצה חש אושר בלתי-מוסבר. כאילו הצליח לגשר על שנים רבות של נתק ולהתחבר שוב אל שורשיו היהודיים.
ביום שבו חזר למחנה התקבלה פקודה מהצאר, לאפשר לכל החיילים לחזור לדת אבותיהם. נתון לרושם הפגישה עם הרבי בלאדי, היה אלי-לייב הראשון שהזדרז להצהיר על שובו לדרך אבותיו.
מכיוון שהיה בחור נבון וחייל טוב, התאמצו מפקדיו להניאו מצעדו זה. כשנכשלו בניסיונם, גייסו לעזרה כומר צעיר, וזה דיבר על ליבו. "גורלך יהיה כגורל כל היהודים הנרדפים", אמר הכומר. "יהודי מצורע יקראו לך. לעומת זאת, אם תישאר עמנו תתקדם במעלות הקצונה ומצפים לך חיים טובים!".
אלי-לייב עצם את עיניו ונזכר בפניו של הרב מלאדי ובמילים שאמר לו בטרם נפרדו – "הקב"ה ישמור אותך... וייתן לך תבונה לבחור בדרך הנכונה". כן, ידע, הוא יבחר בדרך הנכונה.
"לא מרצוני המרתי את דתי אלא מתוך לחץ וייסורים", השיב לכומר. "ילד צעיר הייתי כשנחטפתי באכזריות מבית הוריי ואולצתי לנטוש את יהדותי. כעת חפץ אני לחזור בתשובה שלמה ולכפר על כל שנות חטאיי. ואשר לדבריך – מעדיף אני להיקרא 'יהודי מצורע' ולא 'יהודי מומר' או 'יהודי שהתנצר'".
אלי-לייב עמד בהחלטתו ושב ליהדותו בלב שלם. כעבור זמן תם חוק שירותו הצבאי. הוא חזר אל אימו המאושרת וזכה שגם חלקה הראשון של ברכת הרבי, יתקיים – הקב"ה אכן הצליח את דרכו בכל מה שעשה.
אלי-לייב הקים משפחה יהודית נאמנה והתפרנס כל ימיו בכבוד. לצאצאיו סיפר את סיפור חייו והיה גאה ומאושר על שברגע הנכון קיבל את ההחלטה הנכונה. "ראו מה רב כוחה של ראיית פני צדיק, אפילו פעם אחת", אמר להם. "בזכותה השתנו חיי מן הקצה אל הקצה, ונשמתי ניצלה מרדת שחת".
(על-פי 'על קידוש ה'' בהוצאת 'מישור'. זהות הצדיק איננה ידועה) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
