א. בקשר למה שנדון בגיליון תרל"א בעניין תחנון בימי שמחה, יש להעיר בב' אופנים על-פי מה שכתב כ"ק אדמו"ר במכתב קודש (ליקוטי-שיחות כרך ל, עמ' 289):
יהודי אחד כתב לרבי, שהרב בבית-הכנסת שבשכונתו שואל בנוגע לי"ט כסלו: למה לא ירשו לאלו הרוצים לומר תחנון, שיאמרו זאת?
והתשובה [טעם הב'. תרגום מאידיש] :
"בעת שמאות אלפים יהודים יראי-שמים קיבלו על עצמם במשך שבעה דורות לחגוג את יום י"ט כסלו ליום טוב, הרי כל עניין הוא בהשגחה פרטית. ובטח שנמשך בהסכמה מלמעלה שביום זה יש הארת פנים נוספת, באור פני מלך חיים, ואז הדינים והקטרוגים הם חלושים... אבל על-ידי אמירת תחנון מעוררים דינים, וכמו שכתוב בלבוש אורח-חיים סי' קלא ובעטרת-זקנים (שם) סק"ג והובא במשנה-ברורה (שם) סק"כ. ובמילא אם אדם רוצה לעורר דינים ביום שבו מאות אלפים יהודים אינם אומרים תחנון, הרי עושה בזה היזק לא רק לעצמו כי אם לכל מניין היהודים המתפלל שם".
מזה נמצא שאמירת תחנון ביום שמחה אכן מעוררת דינים, וזה גורם היזק ר"ל.
ב. בנוגע לסגירת הספר בעצמו ולא על-ידי שליח – הרבי אמר זאת בשיחת שבת-קודש פרשת תשא תשכ"ד ס"ב. ['שיחות קודש' תשכ"ד עמ' 246*].
הרב מיכאל אהרן זליגסון, קראון-הייטס, ברוקלין נ.י.
הערת המערכת
*) שם נאמר שעצם ההוראה לסגירת הספר (ללא פרט זה שעל הפותח דווקא לסגור אותו) כתובה ב'ספר חסידים'. לע"ע לא מצאנו זאת שם, ונבקש מציבור הקוראים אם יוכלו לציין לנו מקומה.
חתן שאינו מתפלל עם המניין
ב'התקשרות' גיליון תקכ"א (ובגיליונות נוספים) נכתב לעניין חתן בשבעת ימי המשתה, הנוכח במניין אך אינו מתפלל עמהם, שהרבי הורה (או הפנה לרב שהורה) לומר תחנון.
אמנם ידוע על פעמים רבות שהחתן לא היה עטוף בטלית ותפילין, ולא אמרו תחנון במניין של הרבי.
דוד קרץ, עפולה
תשובת המערכת:
אכן בכסלו תשכ"ה (ועוד) אירע כמו שצויין ב'התקשרות' שם, אך נכון שבשנות הלמ"ד כנראה כבר נהגו אחרת, והיו מקרים רבים כאלה (כמדומני שציינו לי את יו"ד שבט תשל"ה), וזו כנראה 'משנה אחרונה'.
אמירת פרק התהילים הפרטי
ב'לוח השבוע' בגיליון תרי"ח דובר אודות הלימוד בראש-חודש של פסוק עם פירש"י מתוך פרקי התהילים הפרטיים לפי גיל האדם וב"ב בכל יום.
והנה לעניין אמירת פרקי הילדים בכל יום, ראה אג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"א עמ' לא. ולעניין אמירת הפרק של האשה, כך נהג הרבי [עד שנת תשמ"ח] בימי שני וחמישי כשנכנס לקרה"ת, ואחרי הקריאה כשהציבור אמר 'אשרי' וכו', 'ובא לציון', אמר הרבי את הפרקים שלו ושל הרבנית.
ואגב, יש חידוש בכך שאמר פרקים אלו קודם התפילה, אף שהלשון בזה היא "אחר תפילת שחרית, קודם אמירת שיעור תהילים בכל יום כנהוג" (אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"י עמ' נג; קובץ מכתבים שבסו"ס תהילים 'אוהל יוסף יצחק' הקצר, עמ' 214. ב'תקנת אמירת תהילים בציבור' שבראש ס' התהילים הנ"ל, נשמטו תיבות אלו "אחר תפילת שחרית". ולהעיר מאג"ק חט"ו עמ' רלד; 'שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א ס"ע קצא, שם הורה הרבי שניתן לומר פרק זה לאחר השיעור החודשי, על-כל-פנים בשעת הדחק.
מכתב זה מופנה אל ר' שמואל שי' ליברוב מפה ק"ק לונדון. בזמנו כמדומה עבד כשוחט, וייתכן שהיה מתפלל שחרית ביחידות – כי השחיטה היתה נעשית באשמורת הבוקר, שבכהאי-גוונא מובנת ההוראה להקדים את הפרק לפי שנותיו לשיעור החודשי. מה-שאין-כן בציבור, אם כל אחד יקדים לומר פרק שנותיו, הרי זה יקצר וזה יאריך, ויופסד אמירת פרקי שיעור החודשי יחד בציבור. וכשהתפלל הרבי עם הציבור, לא אמר פרק זה לפני או אחרי השיעור החודשי. וע"ע.
הרב לוי יצחק ראסקין, דומו"צ דקהילת חב"ד, לונדון
נפילת-אפיים כשאין ספר-תורה
ב'התקשרות' נמסר בזמנו (גיליון קסד עמ' 15) בשם הרה"ח רי"ל שי' גרונר שפעם אחת בחזרת הרבי מהאוהל ראה הרבי שהשקיעה מתקרבת וביקש לעצור ולהתפלל באיזה מקום. נכנסו לבית הדפוס 'בלשן', שם התפלל הרבי ביחידות, ובהגיעו לתחנון – ישב על כסא, וכיסה עיניו בידו השמאלית הק' כרגיל, אף-על-פי שלא היה שם ספר-תורה.
כן נמסר שם בשמו, שכמה פעמים אירע שהרבי התפלל מנחה ב'גן-עדן התחתון' (במניין קטן, כדי שלא להפריע לסדרי הישיבה), ואף שאין שם ספר-תורה, נהג כנ"ל.
ומזה הביאו ראיה שיש לנהוג כדעת הברכי-יוסף שם, שכמעט כל הפוסקים אינם סוברים כדעת הרוקח (שהובא ברמ"א סי' קלא ס"ב כ"י"א... וכן נוהגים" ובשו"ע אדמוה"ז שם ס"ג, כ"יש נוהגים"), שיש ליפול רק במקום שיש ספר-תורה, אלא כדעת הב"י שהשמיטו בשו"ע, וכן כתב הכף-החיים (שם ס"ק מ) על-פי קבלה ומנהג הספרדים. ע"כ.
והעירונו, שאולי אין ראיה מכל האמור, כי אדמו"ר הזקן מסיים שם: "אפילו יחיד המתפלל בביתו כשמתפלל בשעה שהציבור מתפללים בבית-הכנסת – יכול ליפול עמהם בשעה שהם נופלים, שהרי הוא כאילו עומד עמהם, שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים כל שיש עשרה במקום אחד, כמו שנתבאר בסימן נ"ה", אלא ששם (סכ"ב) מביא "יש אומרים שמכל מקום צריך שלא יהא מפסיק טינוף או עבודה-זרה... ויש לחוש לדבריהם". ואם-כן, לפחות מההנהגה בבית חיינו, שיש בו מניינים כמעט כל הזמן (אם כך היה גם באותם זמנים), צ"ע מה הראיה ממנה. ובקשר לדפוס – יש לברר את המציאות בזה.
המערכת
קביעת חתונה ליום הילולא
ב'התקשרות' גיליון תקמ"ו (עש"ק וארא תשס"ה) ב'לוח השבוע' ס"ע 15 מסופר שאחד השלוחים הציע לרבי כמה תאריכים לחתונתו, ומהם יו"ד שבט, והרבי מחק תאריך זה. בהערה 16 מוצע הסבר לזה, מדין אבלות הנוהג ביארצייט (פרטי).
הסבר זה תמוה ביותר:
(א) כבר הוכיח שם בהערה 16 מכמה מקורות להיפך, שקבעו חתונות בימי ההילולא של רבותינו.
(ב) על-פי פנימיות העניינים, ידוע שיום הילולא של צדיק הוא יום שמחה ועלייה שלו ולמקושריו, ואינו יום של צער.
(ג) מה שהרבי מחק תאריך יו"ד שבט שלא לקבוע בו החתונה, פירש הרבי בעצמו באותו מענה (שצוטט גם בפנים הלוח) את הטעם לזה - שזהו [רק] על-פי שיטתו שצריך לקבוע את החתונה "בהקדם הכי אפשרי".
הרב יעקב הלוי הורוביץ, משפיע קהילת חב"ד ראשון-לציון
תשובת המערכת:
מקבל המענה, הרה"ח ר' אהרן-אליעזר שי' צייטלין, מסר לנו שהוא הציע לרבי את התאריכים: יב טבת, ז שבט, אור לי' שבט, ז אדר; והרבי מחק רק את יו"ד שבט, ולא את התאריכים שלפניו ושלאחריו. הנ"ל מספר, שלא מצאו לכך הסבר אחר מלבד האמור. ומה שקבעו זקני החסידים חתונות בב' ניסן, אינו חתום בחותם המלך. ומי שכבר קבע חתונתו ליום זה, לא היה מקום לכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע להגיב לאחר מעשה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 18:50
זריחה: 6:24
