רגיל היה ר' דוד לשמוע מפי חברו, ר' חנוך, גדולות ונצורות על רבו הצדיק, רבי שמואל-אבא מזיכלין. בחיל וברעדה היה מספר על גודל יראת רבו, על עוצם קדושתו ועל רוח-הקודש המאירה בבית-מדרשו. "הרבי קורא את פנימיותו של כל אדם ואדם כמו היה ספר פתוח לפניו. בעיניו הטהורות הוא חודר כליות ולב ויודע את מעשי כל אחד ואחד מיום היוולדו", היה אומר ובשרו נעשה חידודין-חידודין.

ר' דוד, שלא נמנה עם עדת החסידים, ומעולם לא חש צורך להתקשר לצדיק, היה מקשיב לדברים בחצי-אוזן ופוטרם על-פי-רוב בחיוך לגלגני.

פעם אחת, כשהרבה ר' חנוך לדבר בשבח רבו, לא יכול עוד ר' דוד להתאפק ואמר: "הבה נעמיד סוף-סוף  את דבריך במבחן. הנה, אני נכשלתי במשך חיי בכמה וכמה עברות, שאיש מלבדי אינו יודע עליהן. ניסע כעת אל רבך. אם כדבריך, ודאי יעמידני על מקומי. או-אז אדע כי צדקת. ואם לאו - חדל מלהתהלל בנפלאות רבך". הסכים ר' חנוך לרעיון והשניים יצאו לדרך.

בבואם לזיכלין נכנסו לתת "שלום" לרבי, כנהוג. קיבלם הרבי בפנים מאירות, החליף עם ר' חנוך ועם רעהו אי-אלה מילים ונפטר מהם לשלום ולברכה.

בצאתם מלפני הרבי, שילח ר' דוד בחברו מבט מתגרה. "נו, היכן רוח-הקודש שעליה דיברת? הנה, רבך הביט בעיניי, אפילו הסביר לי פניו - ולא ראה דבר!"...

נתן ר' חנוך בחברו מבט נוזף. "וכי מה רצית, שמיד ברגע הראשון לבואך ייסר אותך הרבי על חטאיך?! אוהב ישראל הוא ואין דרכו להלבין פני יהודי בלי סיבה; מה עוד שגם אני הייתי נוכח בחדר. המתן כאן עוד יום-יומיים ובוודאי תיווכח במו-עיניך בצדקת דבריי".

אבל ר' דוד לא השתכנע מדברי חברו והחליט שאין לו עוד מה לחפש בזיכלין. מכיוון ששעת מנחה הגיעה, נכנס לבית-המדרש לתפילה קודם שובו לביתו. מפעם לפעם הגניב ר' דוד מבט חטוף אל הפינה שבה ניצב הרבי בתפילה - מנסה לבחון אותו על-פי חזותו ותנועותיו. "אפשר תלמיד-חכם הוא ואף ירא-שמים גדול, אך מכאן ועד לרוח-הקודש - רחוקה הדרך", הרהר.

תמה התפילה ור' דוד כבר עמד ברגל אחת על מפתן בית-המדרש ופניו כלפי חוץ. לרבי שמואל-אבא מזיכלין היה מנהג ללמוד ברבים בכל יום לאחר תפילת מנחה קטע ממדרש-רבה. אותו שבוע היה פרשת דברים, והצדיק החל לקרוא מן הספר. מכיוון ששמע ר' דוד דבר-תורה, שב על עקבותיו ונדחק בין החסידים כדי להקשיב.

החל הרבי לקרוא: "דבר אחר, אלה הדברים אשר דיבר משה; זהו שאמר הכתוב, 'אלה עשית והחרשתי דימית היות אהיה כמוך אוכיחך ואערכה לעיניך'". הרים הרבי את עיניו מהספר והחל לבאר: "יש מי שבאים לצדיק, מלאים פגמים וחטאים, ומעיזים בנפשם לומר כי מאחר שהצדיק אינו נוקב במפורש בחטאיהם, בוודאי אינו יודע דבר ואינו מרגיש כלום. אבל האמת אינה כן, כי הצדיק רואה ויודע, ורק כדי שלא לביישם שותק הוא ואינו מייסרם".

השתתק לרגע הרבי ומיד המשיך: "כל זאת בתנאי שהחוטא מצידו מכיר בחומרת חטאיו ומתעורר מעצמו לשוב עליהם בתשובה; אך אם החוטא אינו שם את ליבו לחזור בתשובה על מעשיו הרעים, אזי מוכרח הוא הצדיק למנותם באוזניו, אחד לאחד, ולעוררו לתשובה".

השפיל הרבי את עיניו אל הספר ואמר: "זהו שאמר הכתוב, 'אלה עשית והחרשתי' - אם פירשת לא-נכון את העובדה שהחרשתי על מעשיך הלא-טובים; 'דימית היות אהיה כמוך' - ועקב כך אמרת בלבך, כי הצדיק אף הוא אדם כמוני ואינו מסוגל לצפות לתוך נפשי פנימה; 'אוכיחך ואערכה לעיניך' - כי אז לא נותרה בידי ברירה אלא להוכיח אותך בפניך".

אנחה כבדה בקעה מליבו של הרבי. "יש הנכשלים לא-עלינו בחטא כזה ובחטא כזה"... וכך החל למנות שורה של חטאים, מפרט בצד כל אחד מהם את הדרך לתיקונו.

החסידים שהביטו בריכוז רב בפני רבם ושתו בצמא את מילותיו, לא הבחינו תחילה באורח שקילוח של דמעות חמות החל לזלוג במורד לחייו. ורק כשקול בכיו גבר והלך וכל גופו החל לרטוט - הבחינו בר' דוד שעמד על מקומו וגעה בבכי כתינוק.

לאחר שסיים הרבי את דבריו בבית-המדרש ופנה לחדרו, ביקש ר' דוד לשוב ולהתקבל אצלו - ונענה. הפעם התייצב לפני הרבי בלב שבור ובנפש כנועה.

הרבי נוכח בכנות כוונותיו וברצונו האמיתי לחזור בתשובה שלמה ולא ייסרו בדברים. להפך, חייך אליו וחיזק את ליבו בדברי חיבה וריצוי. הצדיק בירכו כי יזכה לשוב בתשובה שלמה.

ואמנם ברכת הרבי נתקיימה ור' דוד זכה לחזור בתשובה ולהיות חסיד וירא-שמים אמיתי.