זריזות בהוצאה-לאור תקדים היציאה למרחב * הסבר מאלף מדוע יוסף ובנימין בכו איש על חורבן המקדש שבנחלת זולתו * הרבי משיב על מכתב שנכתב בתשעה באב, ומוצא קשר בין תוכנו למהות היום
מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר
בתחילת חודש מנחם-אב תשמ"ט הוכנסו לרבי עלי הגהה של כרך י"ג מסדרת אגרות-קודש. בתשובה כתב הרבי לעורך, הרה"ח הרב שלום-דובער שיחי' לוין: שההוצאה-לאור בבין-המצרים ("מן המיצר קראתי י-ה") תקדים הענייה במרחב ועד לי' ("ענני במרחב י-ה") כשם שלם.
להלן נוסח המענה המקורי ('עבודת הקודש' עמ' נד):
ההקדמה בההו"ל בביהמ"צ [=בהוצאה-לאור בבין –המצרים] בודאי תקדים העני' במרחב ועד לי' כשם שלם.
ריקוד לכשייהפכו לששון ולשמחה
אור ליום שישי, ערב שבת חזון, ג' במנחם-אב תשמ"ט ('התוועדויות' תשמ"ט, כרך ד, עמ' 98) מסיים הרבי את שיחתו באיחול:
והעיקר – שמהדיבור בזה [בעניין ביאת אליהו] נרקוד תיכף ומיד להמעשה בפועל, ולא יהיו שאלות אם מותר לרקוד בתשעת הימים, כי כשבא משיח-צדקנו בפועל, "מראה באצבעו ואומר זה", והגאולה האמיתית והשלימה ישנה בפועל, הרי לא זו בלבד שמותר לרקוד, אלא יתירה מזה – שייהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים, וביתר שאת וביתר עוז (לפי ערך גודל הירידה)...
"דבר חידוש"...
בשמחת-תורה תש"מ (שיחות-קודש תש"מ, כרך א, עמ' 177) הסביר הרבי את משמעות היום 'שמחת תורה' כאשר השמחה והתורה משתלבות זו בזו. והרבי פירש את דבריו:
ייתכן עניין של "תורה" כאשר איננו קשור בעניין של "שמחה", כפי שרואים ביום שבו אסורה השמחה, שגם אז חייבים בלימוד התורה, אלא שהלימוד צריך להיות בעניינים שאינם קשורים בשמחה.
הרבי הוסיף וציין מיד במעין מאמר-מוסגר:
שזהו דבר-חידוש, שהרי על כללות התורה נאמר "פיקודי ה' ישרים משמחי לב"...
בשולי הדברים יש להעיר כי נראה שבהזדמנות זו, בשמחת-תורה, נמנע הרבי במכוון מלזכיר במפורש את המילים "תשעה באב".
בבכי בלבד לא ניוושע
בשיחת שבת-קודש פרשת ויגש תשכ"ה (ליקוטי-שיחות, כרך י, שיחה א' לפרשת ויגש) ביאר הרבי את מאמר חז"ל על הפסוק "ויפול על צאוורי בנימין אחיו ויבך, ובנימין בכה על צוואריו" (מה,יד) – "יוסף בכה על שני מקדשין שעתידין להיות בחלקו של בנימין ועתידין ליחרב ובנימין בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף ועתיד ליחרב" (מגילה ט"ז, ב). דלכאורה צריך ביאור, הרי "אדם קרוב אצל עצמו", ולכל לראש היה צריך כל אחד מהם לבכות על חורבן המקדש שבחלקו; מדוע אפוא יוסף בכה על המקדשות של בנימין ובנימין בכה רק על המשכן שבחלקו של יוסף?
וביאר זאת הרבי, על-פי מאמר רז"ל (ירושלמי יומא פ"א) ש"כל דור שלא נבנה בית-המקדש בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו". זאת אומרת שבניין בית-המקדש תלוי במעשינו ועבודתינו, דאם אנו עושים תשובה הרינו גורמים לבניין המקדש, וכמבואר בספר התניא (איגרת-הקודש סימן ד) שבעבודת האדם יש בחינת "גאולה פרטית", שביד כל אחד ואחד להגיע אליה. ועל-ידי זה שכל אחד ואחד יפעל בנפשו בחינת "גאולה פרטית" זוכים ישראל ל"גאולה כללית".
זהו אפוא הטעם – מסביר הרבי – שיוסף ובנימין לא בכו על המקדש שבחלקם, כי עניין הבכייה אינו פועל כלום לתקן את הדבר הגורם לצער, ואינו אלא גילוי של הצער העמוק, המועיל להקל מצער הבוכה. לכן לא היה מקום לבכות על חורבן בית-המקדש שבחלקו, כי בבכייה לחוד לא דיי לתיקון המצב. בכל מה שנוגע לבית-המקדש שבחלקו אי-אפשר להסתפק בבכייה, אלא דורשים מהאדם מעשה בפועל; לעשות את כל התלוי בו ולבנות את מקדשו הפרטי שבנפשו פנימה ובכך לתרום את חלקו לבניין המקדש הכללי.
ולכן הדגישו חז"ל שבכייתם של יוסף ובנימין היתה אך ורק על המקדש שבחלקו של חברו שבזה אין בידו לפעול מאומה (כי זה שייך לחברו), אלא שהוא משתתף בצער חברו.
"עבודת ה' בפועל-ממש"
בשעת אמירת השיחה (שיחות-קודש תשכ"ה, כרך א, עמ' 247) ביאר הרבי את העובדה הבאה:
וזהו מה שבליובאוויטש היו שעות בתשעה באב אשר היו בשמחה.
לכאורה, על מה מבוסס הדבר, הרי גם תורה שהיא למעלה מהגבלות של זמן ומקום, הרי הלימוד בה אינו מותר אלא בהגבלה (מצד אבילות) ואיך שייך לומר שתהיה שמחה?
אלא, דמכיוון שעיקר חובתו של היהודי איננה הבכייה, אלא עבודת ה' בפועל-ממש שדווקא על-ידי-זה בונים את בית-המקדש הפרטי שמזה – כמבואר באגה"ק ס"ד – באים לגאולה הכללית כו'.
[השווה ל'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"א, כרך ג' עמ' 262: "בתשעה באב לאחר חצות היום לא היתה ניכרת עליו [על כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ] מתיחות ועצבות. בליובאוויטש היו משחקים בתשעה באב עם 'בערעלאך'... ולא היה זה 'שלא ברצון חכמים'..."]
"שייכות לתאריך מכתבו"...
וממש כהמחשה לכך: בשנת תשמ"א כתב יהודי (שלא הקפיד כל-כך על שמירת תורה ומצוות) ששכל את בנו, מכתב לרבי. המכתב נכתב ביום תשעה באב ובו בישר האיש לרבי כי החליט לקיים את הצעתו של הרבי, להנציח את זכר בנו בהענקת תרומה להחזקת תלמידי-חכמים.
הרבי השיבו (אלול תשמ"א):
במענה למכתבו מיום צום תשעה באב – ייהפך לששון ולשמחה – שהגיעני באיחור זמן רב. ת"ח על הבשורה הטובה. והרי בזה שייכות גם לתאריך מכתבו, וכמדובר כמה פעמים שהסיבה הבלעדית לצום תשעה באב היא, כפי שאומרים בתפלת העמידה לפני בורא העולם ומנהיגו, ודווקא בימי החגים – ומפני חטאינו גלינו מארצנו. שלכן, כל מעשה טוב שמוסיפים, הרי זה מחליש את סיבת הגלות. וכשכמה וכמה מבני ישראל עוסקים בזה, מעשיהם מצטרפים לחשבון גדול וסוף-סוף מבטלים את סיבת הגלות, ומיד הם נגאלים. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
