הצדיק רבי נפתלי מרופשיץ נודע בקדושתו ובפיקחותו והיה מורה דרך לאלפי חסידים. אך גם בשנות הנהגתו היה מסתתר מאחורי אמרות-שפר חריפות, שלעיתים קרובות נתפסו כהלצות. הוא גם היה מדבר בשפת רמזים, שרק מעטים ירדו לסוף כוונתה. על מצבתו נרשם, על-פי בקשתו, כי 'לבושיו' היו – 'לבוש השמחה', 'לבוש הניגון', 'לבוש הריקוד' ו'לבוש הבדחנות'.
ואולם מעל הכול הצטיין רבי נפתלי באהבתו היוקדת לכל יהודי. כל-כך הזדהה עם מידה זו, עד שנוהג היה להוסיף על כל איגרת שכתב, לצד חתימתו, את המילים "אוהב ישראל".
פעם אחת, כשעמד לחתום כדרכו, נשמט הקולמוס מידו. כשהרימו וניסה שוב לחתום, נשמט הקולמוס פעם נוספת. חש רבי נפתלי כי לא דבר ריק הוא, וכי מן השמים מעכבים בידו. דמעות חמות נשרו מעיניו. "אוי לי ואבוי לי", קונן, "נראה כי ניטלה ממני המידה הטובה שהייתי מתעטר בה, מידת אהבת-ישראל".
נשא עיניו למרום והוסיף בבכי: "ריבונו של עולם, שמא פגעתי בכבודו של אדם וזה עונשי?".
ערך רבי נפתלי חשבון-נפש ובחן את מעשיו באותו יום ובימים שקדמו לו, ולא מצא בהם פגם כלשהו. שלח את משמשו לקרוא לבני-ביתו. "האם ידוע לכם על פגיעה כלשהי שפגעתי אני או שמא אחד מכם נכשל, בשגגה, בכבודו של יהודי כלשהו?".
חשבו בני הבית וחשבו עד שנזכרו שבבוקר אותו יום התדפק על דלת הבית אדם מגושם, לבוש בגדים מרושלים וכובע כפרי גס על ראשו, וביקש להיכנס פנימה לסעוד את ליבו. השעה לא הייתה כשרה לאירוח, ובני הבית הציעו לו מטבע הגון או לחלופין מזון לסעוד את ליבו מחוץ לבית. האיש נעלב והסתלק לו בפנים זועפות.
למשמע הדברים נזדעק רבי נפתלי בחרדה וקרא: "מהרו למצוא את האיש ולהביאו הנה; מוכרח אני לפייסו!".
יצא המשמש ויצאו גם כמה מבני הבית, לתור אחר ההלך. חיפשו בבתי-הכנסת, חיפשו באכסניות ובכל מקום סביר אחר – ולא מצאוהו. אך מכיוון שחזקה עליהם מצוות הצדיק, לא התייאשו. חקרו עוברי-אורח אם ראו איש זר המתאים לתיאור שבידם. כעבור שעה ארוכה הצביע אחד הנשאלים לעבר אחת הסמטאות. "לשם הלך", אמר. והנה, התברר כי האיש שוהה ומבלה במקום בלתי-ראוי.
הזעיקוהו החוצה. "הרבי שלחנו לקרוא לך", אמרו לו. תחילה ניסה לחמוק מהם, אך כשעמדו על שלהם, נכנע ובא.
בשובם והאיש עמם, הכניסוהו לחדר הרבי, כשהם מגלים לצדיק בתוך כך מהיכן נאלצו לשלוף אותו. רבי נפתלי הֵשים עצמו כלא-שומע וקיבל את האיש בחמימות רבה ומופגנת. "ברוך הבא בצל קורתי!", קרא והושיט לו יד לשלום. "אני מתנצל מעומק ליבי על שבגלל שעת הבוקר המוקדמת והטרדות שהעסיקו את בני ביתי, לא נתקבלת פה בכבוד הראוי".
בתוך כך פנה רבי נפתלי אל רעייתו הרבנית וביקשהּ להכין עבור "האורח הנכבד" ארוחה דשנה.
האיש המגושם לא ידע כיצד לעכל את הכבוד והחמימות שהרעיף עליו הצדיק. אט-אט השיל מעליו את קליפת הגסות שעטפה את פניו וכל תנועה מתנועותיו. הוא נראה נבוך ומבוייש, כילד שהועמד על בימה.
מרגע לרגע נראה היה כי האיש מאבד את שליטתו בעצמו. כשהוגשה לו הארוחה והצדיק הוסיף לעמוד עליו ולשרתו, נצצו דמעות בזוויות עיניו. לפתע נשבר האיש ופרץ בבכי תמרורים. הוא הרחיק מלפניו את צלחת האוכל וביקש להסתגר עם הרבי.
שעה ארוכה בילה בחברת רבי נפתלי, משיח את ליבו ומתוודה על חטאיו המרובים.
לבסוף קיבל עליו לחזור בתשובה שלמה ולפתוח בחייו פרק חדש ונקי. כשיצא מהחדר, שוב לא נראה כאותו הלך מגושם וגס, כפי שהצטייר בבוקרו של יום. רבי נפתלי עמד על כך שיאכל את הארוחה עד תומה, ורק אז ימשיך בדרכו.
לאחר שעזב האיש את הבית, נדרש רבי נפתלי להסביר לבני-ביתו את פשר מעשיו והנהגתו.
"הייתה לי סייעתא דשמיא עצומה עם יהודי זה – שהכבוד והחיבה שהרעפתי עליו, המסו את ליבו ועוררוהו לתשובה", פתח ואמר. "אך דעו, כי מלכתחילה לא לכך התכוונתי. נוהג הייתי עמו באותה צורה גם אם ברור היה לי שאין בכוחי להחזירו בתשובה".
הצדיק הרהר רגע ואמר: "ובכן, כשהמשיח יבוא, ירוצו הצדיקים והחסידים לקבל את פניו, אך יהיו גם יהודים כאלה שישתהו ולא יבואו, מפני שיהיו שקועים במ"ט שערי טומאה. מה יעשו הגויים שיבקשו אף הם להציץ בפניו של המשיח? אלה יאחזו באותם יהודים עלובי-נפש, ויישאום על כפיהם כמנחה שלוחה ודורון למשיח. נו, אִמרו אפוא – האם ראוי לפגוע בכבודו של 'דורון' כזה? לכן חשוב היה לי כל-כך לפייסו ולרצותו". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
