חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 16:37 זריחה: 6:18 כ"ד בחשון התש"פ, 22/11/19
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1020 - כל המדורים ברצף
ערב שבת פרשת מטות-מסעי, כ"ה בתמוז ה'תשס"ו (21/07/2006)

מדורים נוספים
שיחת השבוע 1020 - כל המדורים ברצף
מחיר מופרז לניקוי המצפון
יש חדש
לא סתם סימן
מסעי בני-ישראל
הפרעות לפני ואחרי
יהודי יקר
גילוי אלוקות
מגדים של זהב
החיפוש הוביל לתודעת המקדש
התרת נדרים

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1020, ערב שבת פרשת מטות-מסעי, כ"ה בתמוז תשס"ו (21.7.2006)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 

 עמדה שבועית

מחיר מופרז לניקוי המצפון

לא היה נופל דבר מתחושת הצדק שלנו אילו היינו מסתפקים בשכל הישר, ומבינים שבריחה ונסיגה לא יביאו שלום, במקום להתעקש לחוות זאת על בשרנו

מאחר שעדיין לא נקבע שם למלחמה שמתנהלת בימים האלה בלבנון וברצועת עזה, יורשה לנו להציע שם הולם: הלוא ההתפתחויות האלה היו צפויות לחלוטין. כל מי שעיניו בראשו הזהיר שזו תהיה תוצאת הבריחה מלבנון והמנוסה מרצועת עזה. ומה משיבים על כך מי שהיו שותפים למהלכים חסרי-האחריות? שבכל-זאת היה נכון לעשותם, כדי שעכשיו נוכל להכות באוייבינו במצפון נקי. מתאים אפוא לקרוא למלחמה – מלחמת ניקיון המצפון.

להתהלך בהרגשה של נפש יפה זה דבר נחמד מאוד, השאלה היא אם זה שווה את המחיר הנורא. משפחות ההרוגים במתקפות הטילים על ערי ישראל היו מעדיפות שנתהלך במצפון מצוחצח קצת פחות, ובלבד שיקיריהן יהיו עמן. גם יותר ממיליון התושבים שעזבו את בתיהם היו מעדיפים לוותר על ההרפתקה הזאת. לא היה נופל דבר מתחושת הצדק שלנו אילו היינו מסתפקים בשכל הישר, ומבינים שבריחה ונסיגה לא יביאו שלום, במקום להתעקש לחוות זאת על בשרנו.

רצו שלום, הביאו מלחמה

שימו לב לתופעה מדהימה: כל הממשלות שניסו להביא את השלום על-ידי נסיגות וּויתורים, הביאו עלינו במקום זאת את אימי המלחמה. ממשלת רבין רצתה להביא שלום על-ידי הסכמי אוסלו, וגרמה לפרץ של טרור ופיצוצי אוטובוסים בלב ערינו, שכמוהו לא היה מעולם. ממשלת ברק ביקשה לשים קץ לסכסוך על-ידי הוויתורים המפליגים ביותר בקמפ-דייוויד, והביאה עלינו את פרץ שפיכות-הדמים הנוראה, שנמשכת עד היום הזה. וממשלות שרון ואולמרט, שביקשו לפתור את הבעיות על-ידי 'התנתקות' ו'התכנסות', המיטו עלינו את המערכות הקשות של הימים האלה.

אומרים לנו: היינו חייבים לנסות, כדי שלא נתהלך בהרגשה שאולי החמצנו את הסיכוי לשלום. אבל יש דברים שלא מוכרחים לנסות, כדי לדעת מה תהיה תוצאתם. ילד חסר בינה חייב להיכוות באש כדי לדעת שהיא שורפת. מי שיש שכל בקדקודו אינו מוכרח לדחוף את ידו לתוך הלהבה. אצלנו התעקשו לנסות להפוך את הזאב הטורף ליונת שלום, ועכשיו מצפונם נקי: אכן הוכח שהזאב נשאר זאב.

הלוואי שיכולנו להאמין כי הלקחים הופקו וכי מעתה לא נחזור למדיניות מטופשת ומסוכנת זו. רבים סברו שכך יהיה אחרי מתקפת הטרור הרצחנית שבה פתחו ערביי יש"ע במענה להצעות הנדיבות בקמפ-דייוויד. באותם ימים היה נדמה שהלקח נלמד וכי לעולם לא נשוב עוד לדרך הנסיגות והוויתורים. אך לא חלפו אלא חמש שנים, ובאה ה'התנתקות', כאילו לא למדנו דבר.

עוצמה רוחנית

זה באמת הזמן להתפלל. קודם-כול, שאכן הלחימה בטרור תתנהל עד חיסולו והכנעתו. לצערנו הייתה לנו נטייה בעבר לסיים מבצעים כאלה ממש רגע לפני הניצחון וההכרעה, ואז כמעט הכול יורד לטמיון. נתפלל אפוא שהפעם ייתן הקב"ה למקבלי ההחלטות את הכוח והתבונה להילחם במחבלים ובתומכיהם עד כתישתם המוחלטת.

ואחרי כל זה ראוי להתפלל ולבקש מהקב"ה כי יפקח את עיני העם להבין את גודל הסכנה שבמדיניות הוויתורים והנסיגות, כדי שלא נשוב עוד למהלכים כאלה. עם טרור אין פשרות ועם מחבלים לא עושים הסכמים. קל-וחומר שאין מעניקים להם הישגים בדמות נסיגות ומתן שטחים.

כדי לחזק את רוח העם, ראוי להוסיף בימים האלה בתורה, בתפילה ובצדקה. כדאי במיוחד שתושבי האזורים המאויימים יבדקו את מזוזות בתיהם. כדאי להחזיק בבית ובמכונית ספר חת"ת (חומש, תהילים, תניא). כמו-כן כדאי להתחזק בהנחת תפילין, שיש בה סגולה מיוחדת להפיל פחד על האוייב. כל האמצעים הללו יוסיפו הגנה רוחנית לעם-ישראל, ויביאו את ברכת ה' לפעולות ההגנה הגשמיות, עד שיֵהפכו ימים אלה לששון ולשמחה.

 יש חדש

התחזקות רוחנית

ועד רבני חב"ד פרסם קריאה להוסיף בימים האלה בקריאת פרקי התהילים: כ, כב, סט, קה וקנ. כמו-כן הציבור נקרא להוסיף בצדקה, ובמיוחד לזכותם של החיילים המוסרים את נפשם. הרבנים גם קוראים להרחיב את הפעילות במבצע תפילין ובמבצע מזוזה, כדי להוסיף הגנה וחוסן לעם-ישראל.

חיזוק הרוח

צעירי-חב"ד מקיימים שורת פעילויות לנוכח הלחימה באזור הצפון וברצועת עזה. ביום שישי שעבר נשלח לתושבים הנצורים במקלטים משלוח מיוחד של חלות ויין לשבת. השבוע חולקו לילדים ספרונים וממתקים. מנהלי בתי-חב"ד וצוות הפעילים נשארו בעריהם, והם עוסקים בעידוד רוחם של התושבים ובהגשת הסיוע הנחוץ. המחלקה לסיוע לנפגעי הטרור מאמצת את המשפחות שנפגעו במתקפת הקטיושות והקסאמים, ומסייעת להם בכל הנדרש. פעילות זו נעשית בסיועו של מר ארקדי גאיידמק.

סיומים ברדיו

ידוע המנהג החסידי העתיק לערוך ב'תשעת הימים' סיומי מסכת, כדי להוסיף שמחה של מצווה המותרת בימים האלה. הרבי מליובאוויטש קרא לערוך את הסיומים בכל מקום, ולזכות בהם את המוני בית-ישראל. סיומים ייערכו אי"ה גם ברשתות הרדיו. ברשת מורשת (88.5, 104.8) של קול ישראל. בקול חי (93 ו-92.8): מדי יום בשעה 12:30 בצהריים, וביום שישי בשעה 1:30 אחה"צ. ברדיו בית-ישראל (107.7, 99.6): מדי ערב בשעה 9 וביום שישי בשעה 3 אחה"צ. הסיומים ישולבו בשיחות בענייני המקדש ובין המצרים.

 שלחן שבת

לא סתם סימן

בפרשת מסעי הקב"ה מצווה להכין בארץ-ישראל שש ערי מקלט, שנועדו לקלוט את מי שהכה נפש בשגגה, וכך נאמר: "שש ערי מקלט תהיינה לכם". בספר 'החינוך' מפורטות שש מצוות שהאדם נדרש לקיימן בכל עת – "מצוות שחיובן תמידי, לא ייפסק מעל האדם אפילו רגע אחד כל ימיו". והנה, ניתן שם סימן, כדי לזכור שמדובר בשש מצוות – "שש ערי מקלט תהיינה לכם".

נשאלת השאלה, מדוע נבחר דווקא הפסוק הזה, העוסק בעניינים שליליים (בהריגת נפש בשגגה), כסימן למצוות שחיובן תמידי?! הלוא אילו הייתה המטרה לציין פסוק שבו מוזכר המספר שש, היה אפשר להביא פסוקים אחרים, כמו הפסוק המדבר על אבני החושן – "שישה משמותם על האבן האחת" (שזה עניין של קדושה הקשור עם המשכן והמקדש).

תיקון תמידי

עלינו לומר שיש קשר פנימי בין שש המצוות התמידיות לבין עניינן של ערי מקלט, שנועדו לקלוט אל מי שהרג נפש בשגגה.

המצוות נועדו לפעול עניינים של תיקון וזיכוך בעולם. המצוות שחיובן תלוי בזמן ובמקום, נועדו לתקן עניינים שגם הם תלויים בתנאי זמן ומקום. אם בזמן מסויים ובמקום מסויים לא חלה החובה לקיים את המצוות, משמעות הדבר היא, שבזמן זה או במקום זה אין דברים שיכולים להיתקן על-ידי המצוות הללו. לעומת זה, המצוות שחיובן תמידי באות לתקן דבר כללי שקיים כל הזמן, ואינו משתנה בשינויי הזמן והמקום.

החטא הכללי

הדבר שתיקונו הוא תמידי, עד לעתיד לבוא, הוא עניין המוות, שנגזר על העולם לאחר חטא עץ הדעת. דבר זה הוא כללי ומקיף כל-כך, עד שאפילו צדיקים צריכים לעבור את השלב של "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". מכאן אנו יכולים לראות עד כמה זה עניין כללי, שתיקונו צריך להיעשות בכל זמן ועל-ידי כל אחד ואחד מישראל.

לכן מבאר רבנו הזקן שמאמר חז"ל "מצוות בטלות לעתיד לבוא" אמור על זמן התחייה, אבל קודם זמן התחייה, אפילו לאחר שיבואו ימות המשיח, לא יתבטלו המצוות. כי כל עוד האחרון מבני-ישראל לא עבר את השלב של "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", עדיין קיים שמץ מחטא עץ-הדעת, וממילא נדרש התיקון על-ידי המצוות.

חטא – רק בשגגה

עתה יובן מדוע הפסוק המדבר על ערי מקלט הוא הסימן למצוות שחיובן תמידי: המצוות הללו באו לתקן את הפגם התמידי של המוות. כשיהודי מתקשר עם הקב"ה, על-ידי המצוות הללו, הוא מתחבר עם מקור החיים, ועל-ידי זה מתקן את פגם המוות.

וההדגשה היא, שעניין המוות מיוצג דווקא בערי המקלט, שנועדו לקלוט הורג נפש בשגגה. כי גם החטא, אצל יהודי, אינו אלא שגגה. כשם שהחטא הראשון, חטא עץ-הדעת, בא בגלל הפיתוי של הנחש, כך כל חטא נגרם על-ידי פיתויו של יצר הרע, ואילו היהודי מצד עצמו אינו שייך לענייני חטא ועוון, מכיוון שנפשו קשורה עם הקב"ה קשר בל-יינתק.

(תורת מנחם כרך כב, עמ' 123)

 מן המעיין

מסעי בני-ישראל

מסעות היהודי

"אלה מסעי בני-ישראל אשר יצאו מארץ מצרים" (במדבר לג,א). אין בכלל אלא מה שבפרט – כל מ"ב המסעות של בני-ישראל קיימים גם אצל כל יהודי, מיום היוולדו עד שובו לעולמו.

(הבעל-שם-טוב)

ספר המסעות

משה רבנו כתב את כל מסעות בני-ישראל והדברים נעשו חלק מהתורה. עכשיו כותב אליהו הנביא את כל המסעות, הנדודים והתלאות של ישראל, וכשיבוא משיח-צדקנו זה יהיה ספר שהכול ילמדו בו.

(רבי דוד מללוב)

תמיד לנסוע

ההוראה משם הפרשה (מסעי) היא, שכל יהודי, מקטן ועד גדול, חייב 'לנסוע' ולהתעלות תמיד בעבודתו מחיל אל חיל. הקטן מסוגל לכך, והגדול חייב בכך. 'מסעי', לשון רבים, רומז לעליית הנפש והגוף, שכן על האדם לחזק ולזכך גם את גופו הגשמי.

(שיחות קודש)

מטרת המסע

על הפסוק "אלה מסעי בני-ישראל" אומר רש"י: "משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו". המסעות רומזים לירידת הנשמה מהעולם העליון לעולם הזה. רש"י רומז כאן שירידה זו היא לצורך עלייה – מטרת הולכתו של בן המלך למקום רחוק אינה אלא בשביל רפואתו.

(לקוטי שיחות)

יוצאים ממצרים

ממצרים יצאו ישראל במסע אחד, ובכל-זאת כל המסעות נקראים על שם יציאת מצרים –"אשר יצאו מארץ מצרים". כי כל עוד לא הגענו ל'ירדן יריחו', הרומז לגאולה העתידה (יריחו הוא רמז למלך המשיח, שעליו נאמר [ישעיה יא] "והריחו ביראת ה'") – אנחנו עדיין במצרים.

(לקוטי תורה)

מן הגלות אל הגאולה

פרשת מסעי נקראת לעולם בימי בין המצרים. כשם שחושך הגלות אינו אלא הכנה והקדמה לאור הגאולה, כך גם המשמעות הפנימית של מסעות בני-ישראל היא מסע הדורות מן הגלות אל הגאולה, מהמדבר, סמל הגלות, עד ל"ירדן יריחו" – הגאולה השלמה.

(הרבי מליובאוויטש)

לא נסעו בשבת

בכל פרשת המסעות לא כתובה האות ז, רמז שבני-ישראל לא נסעו בשבת. יש בזה גם רמז שבני-ישראל לא נזקקו לכלי-זין במסעם.

(אהבת תורה)

מסע מכפר

המסעות רומזים לגלויות, והם מכפרים. גם מי שמכתת את רגליו ללמוד תורה וגולה למקום תורה, נדידה זו היא מעין "מסעי בני-ישראל". לכן היו הראשונים נודדים מביתם למקום תורה.

(של"ה הקדוש)

 אמרת השבוע

הפרעות לפני ואחרי

רבי ברוך מקוסוב אמר: כשיהודי עומד להתפלל, שואף יצר הרע להפריעו מתפילתו על-ידי מחשבות זרות. אם הצליח היהודי להתגבר עליו, להדוף את המחשבות הזרות ולהתרכז בתפילה, היצר מנסה לקלקל את התפילה לאחריה, כשהוא מנסה להפיח באדם רוח גאווה: איך הצלחת לנצח את היצר!

על כך אנו מבקשים: "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו" – "מלפנינו" אלה ההפרעות שקודם התפילה, ו"מאחרינו" זו רוח הגאווה שהיצר מנסה להחדיר באדם אחרי התפילה.

וסיפר הצדיק: פעם אחת בא אליי היצר וניסה להפיח בי אשליות שתפילתי הייתה טובה. אמרתי לו: אם אכן תפילתי הייתה טובה ונתקבלה למעלה, איך יכולת לבוא אליי, והלוא ביקשתי "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו"...

מעשה שהיה

יהודי יקר

הצדיק רבי נפתלי מרופשיץ נודע בקדושתו ובפיקחותו והיה מורה דרך לאלפי חסידים. אך גם בשנות הנהגתו היה מסתתר מאחורי אמרות-שפר חריפות, שלעיתים קרובות נתפסו כהלצות. הוא גם היה מדבר בשפת רמזים, שרק מעטים ירדו לסוף כוונתה. על מצבתו נרשם, על-פי בקשתו, כי 'לבושיו' היו – 'לבוש השמחה', 'לבוש הניגון', 'לבוש הריקוד' ו'לבוש הבדחנות'.

ואולם מעל הכול הצטיין רבי נפתלי באהבתו היוקדת לכל יהודי. כל-כך הזדהה עם מידה זו, עד שנוהג היה להוסיף על כל איגרת שכתב, לצד חתימתו, את המילים "אוהב ישראל".

פעם אחת, כשעמד לחתום כדרכו, נשמט הקולמוס מידו. כשהרימו וניסה שוב לחתום, נשמט הקולמוס פעם נוספת. חש רבי נפתלי כי לא דבר ריק הוא, וכי מן השמים מעכבים בידו. דמעות חמות נשרו מעיניו. "אוי לי ואבוי לי", קונן, "נראה כי ניטלה ממני המידה הטובה שהייתי מתעטר בה, מידת אהבת-ישראל".

נשא עיניו למרום והוסיף בבכי: "ריבונו של עולם, שמא פגעתי בכבודו של אדם וזה עונשי?".

ערך רבי נפתלי חשבון-נפש ובחן את מעשיו באותו יום ובימים שקדמו לו, ולא מצא בהם פגם כלשהו. שלח את משמשו לקרוא לבני-ביתו. "האם ידוע לכם על פגיעה כלשהי שפגעתי אני או שמא אחד מכם נכשל, בשגגה, בכבודו של יהודי כלשהו?".

חשבו בני הבית וחשבו עד שנזכרו שבבוקר אותו יום התדפק על דלת הבית אדם מגושם, לבוש בגדים מרושלים וכובע כפרי גס על ראשו, וביקש להיכנס פנימה לסעוד את ליבו. השעה לא הייתה כשרה לאירוח, ובני הבית הציעו לו מטבע הגון או לחלופין מזון לסעוד את ליבו מחוץ לבית. האיש נעלב והסתלק לו בפנים זועפות.

למשמע הדברים נזדעק רבי נפתלי בחרדה וקרא: "מהרו למצוא את האיש ולהביאו הנה; מוכרח אני לפייסו!".

יצא המשמש ויצאו גם כמה מבני הבית, לתור אחר ההלך. חיפשו בבתי-הכנסת, חיפשו באכסניות ובכל מקום סביר אחר – ולא מצאוהו. אך מכיוון שחזקה עליהם מצוות הצדיק, לא התייאשו. חקרו עוברי-אורח אם ראו איש זר המתאים לתיאור שבידם. כעבור שעה ארוכה הצביע אחד הנשאלים לעבר אחת הסמטאות. "לשם הלך", אמר. והנה, התברר כי האיש שוהה ומבלה במקום בלתי-ראוי.

הזעיקוהו החוצה. "הרבי שלחנו לקרוא לך", אמרו לו. תחילה ניסה לחמוק מהם, אך כשעמדו על שלהם, נכנע ובא.

בשובם והאיש עמם, הכניסוהו לחדר הרבי, כשהם מגלים לצדיק בתוך כך מהיכן נאלצו לשלוף אותו. רבי נפתלי הֵשים עצמו כלא-שומע וקיבל את האיש בחמימות רבה ומופגנת. "ברוך הבא בצל קורתי!", קרא והושיט לו יד לשלום. "אני מתנצל מעומק ליבי על שבגלל שעת הבוקר המוקדמת והטרדות שהעסיקו את בני ביתי, לא נתקבלת פה בכבוד הראוי".

בתוך כך פנה רבי נפתלי אל רעייתו הרבנית וביקשהּ להכין עבור "האורח הנכבד" ארוחה דשנה.

האיש המגושם לא ידע כיצד לעכל את הכבוד והחמימות שהרעיף עליו הצדיק. אט-אט השיל מעליו את קליפת הגסות שעטפה את פניו וכל תנועה מתנועותיו. הוא נראה נבוך ומבוייש, כילד שהועמד על בימה.

מרגע לרגע נראה היה כי האיש מאבד את שליטתו בעצמו. כשהוגשה לו הארוחה והצדיק הוסיף לעמוד עליו ולשרתו, נצצו דמעות בזוויות עיניו. לפתע נשבר האיש ופרץ בבכי תמרורים. הוא הרחיק מלפניו את צלחת האוכל וביקש להסתגר עם הרבי.

שעה ארוכה בילה בחברת רבי נפתלי, משיח את ליבו ומתוודה על חטאיו המרובים.

לבסוף קיבל עליו לחזור בתשובה שלמה ולפתוח בחייו פרק חדש ונקי. כשיצא מהחדר, שוב לא נראה כאותו הלך מגושם וגס, כפי שהצטייר בבוקרו של יום. רבי נפתלי עמד על כך שיאכל את הארוחה עד תומה, ורק אז ימשיך בדרכו.

לאחר שעזב האיש את הבית, נדרש רבי נפתלי להסביר לבני-ביתו את פשר מעשיו והנהגתו.

"הייתה לי סייעתא דשמיא עצומה עם יהודי זה – שהכבוד והחיבה שהרעפתי עליו, המסו את ליבו ועוררוהו לתשובה", פתח ואמר. "אך דעו, כי מלכתחילה לא לכך התכוונתי. נוהג הייתי עמו באותה צורה גם אם ברור היה לי שאין בכוחי להחזירו בתשובה".

הצדיק הרהר רגע ואמר: "ובכן, כשהמשיח יבוא, ירוצו הצדיקים והחסידים לקבל את פניו, אך יהיו גם יהודים כאלה שישתהו ולא יבואו, מפני שיהיו שקועים במ"ט שערי טומאה. מה יעשו הגויים שיבקשו אף הם להציץ בפניו של המשיח? אלה יאחזו באותם יהודים עלובי-נפש, ויישאום על כפיהם כמנחה שלוחה ודורון למשיח. נו, אִמרו אפוא – האם ראוי לפגוע בכבודו של 'דורון' כזה? לכן חשוב היה לי כל-כך לפייסו ולרצותו".

 בית המקדש

גילוי אלוקות

באחת משיחותיו אמר כ"ק אדמו"ר הריי"צ (ספר השיחות תרצ"ו עמ' 297): "כשאמר הקב"ה לבני-ישראל 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', נבנה אצל כל יהודי שהיה שם – וכמו-כן אצל כל יהודי שעתיד להיוולד עד ביאת המשיח – 'בית-מקדש' קטן, בלב. כאשר היה יהודי נכנס לבית-המקדש, היה משתקף ומתגלה אותו בית קדוש וגדול בתוך בית-המקדש הקטן שלו".

רבנו הזקן מבאר (תורה אור בראשית מג,ג) את ההבדל בין המשכן ובין בית-המקדש: המשכן עשוי מדומם, צומח וחי – המכסה היה מיריעות ומעורות אילים ותחשים (חי), הקירות מארזים (צומח), והקרקע – מעפר (דומם). לעומתו, בית-המקדש נבנה מאבנים ומעפר, היינו מן הדומם בלבד. שכן המשכן היה דירת-עראי, ולכן היה בנוי כפי סדר ההשתלשלות בזמן הזה – דומם, מעליו צומח, ומעליו חי; ואילו בית-המקדש היה דירת-קבע, היינו שהוא מעין העולם הבא, שאז יתעלה הדומם למעלה ממדרגת הצומח והחי.

חיבור הפכים

כ"ק אדמו"ר הרש"ב מבאר (ספר המאמרים תרמ"ג עמ' קג), שבבית-המקדש התחברו שני הפכים בבת-אחת, מקום ולמעלה מן המקום, כמאמר רז"ל (יומא כא,א) "מקום הארון אינו מן המידה" (שכן קודש-הקודשים היה עשרים אמה על עשרים אמה, והארון היה אמתיים וחצי אורכו ואמה וחצי רוחבו, ועמד באמצע קודש-הקודשים, ובכל-זאת, מכל צד שמדדו, היו עשר אמות בינו ובין הכותל). נס מופלא זה אירע דווקא בבית-המקדש, מפני שהאיר בו מעין הגילוי דלעתיד, שאז יהיה המקום למעלה מגדר מקום, שכן הגשמיות תיראה כפי שהוא באמת, שכל מציאותו נובעת מן האור האלוקי שבו.

עוד הוא אומר (המשך תער"ב כרך ב, עמ' תתקלה), כי בבית-המקדש הייתה הכרה והרגשה באלוקות בבחינת ראייה ממש – "כדרך שבא ליראות כך בא לראות" (חגיגה ב,א). בשל כך היה המקדש כעולם אחר ממש. מי שנכנס לתוכו תפס והרגיש אלוקות 'בדרך פשיטות', לא 'בדרך התחדשות', ולא היה בו הרגש עצמו כלל.

הרבי מליובאוויטש מבאר (קונטרס שבת נחמו תש"נ), כי על מקום המקדש נאמר (בראשית כח,יז) "מה נורא המקום הזה", ותרגם אונקלוס: "לית דין אתר הדיוט". פירוש הדברים: העולם נקרא 'אתר הדיוט', משום שנברא בעשרה מאמרות, שנקראים 'מילין דהדיוטא'; אך מקום המקדש איננו 'אתר הדיוט', שכן בכל עשרת המאמרות נאמר "ויאמר אלקים", ואילו במקום המקדש היה גילוי שם הוי', ככתוב – "אכן יש הוי' במקום הזה" (שם כח,טז).

קיום נצחי

בית-המקדש השלישי מתאפיין בקיומו הנצחי. הזוהר (חלק ג, רכא,א) אומר על הפסוק (תהילים קכז,א) "אם ה' לא יבנה בית שווא עמלו בוניו וגו'" – שהבית הראשון והשני היו "בניינא דבר-נש דלית ביה קיומא כלל" (בניין מעשה אדם, שאין בו קיום כלל), ואילו הבית השלישי יהיה "בניינא דקוב"ה" (בניינו של הקב"ה) ויתקיים לעד.

גדולתו של הבית השלישי בכך, שבו יתאחדו הגילויים הנעלים מלמעלה עם ההזדככות וההתעלות מלמטה. מצד אחד, תהיה בו שלמות של ההתגלות מלמעלה, ומצד שני, הוא ייבנה אחרי תקופת הזיכוך וההתעלות של הגלות, שבה נתקדש העולם מלמטה ונעשה מוכשר לקבל את ההתגלות האלוקית שבאה מלמעלה. לכן יעמוד לנצח-נצחים.

הבית השלישי מייצג אמת שלמה, ולכן היא תקרין גם על אומות-העולם. הגמרא (יומא כא,ב) קושרת את הדברים עם הפסוק בישעיה (ב,ג): "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר-ה', אל בית אלוקי יעקב". הדגש הוא על "בית אלוקי יעקב" – שמציין את האמת השלמה, וזו מגיעה גם אל אומות-העולם.

 בציפייה לגאולה

מגדים של זהב

"בשעה שבנה שלמה בית-המקדש, נטע בו כל מיני מגדים של זהב, והיו מוציאים פירותיהם בזמנם... וכשנכנסו נכרים להיכל – יבש... ועתיד הקב"ה להחזירם" (יומא, כא,ב)

 חיים יהודיים

החיפוש הוביל לתודעת המקדש

לא קל לשוחח בימים האלה שיחה נינוחה עם הרב מנחם מקובר, ראש ארגון 'והראנו בבניינו', המתרוצץ מהרצאה להרצאה בעניין המקדש ועבודתו. מצוייד במכשור להקרנת מצגות ובידע רב שצבר בשנים ארוכות של עיסוק בנושא, מעביר הרב מקובר את קהל מאזיניו לעולם שכולו חוויה לימודית-רוחנית וערגה לגאולה ולבניין הבית השלישי.

מסכת חייו (47) וסיפור משפחתו נשזרים למארג מרתק במיוחד. אימו, דורה, כיום בת שמונים ושבע, נמלטה במלחמה מגטו דובנה והוסתרה על-ידי נערים גויים, שלימים הוכרו כ'חסידי אומות העולם'. כשנה וחצי התנהלו חייה בין קירותיו של קיר כפול. אחרי המלחמה עלתה לארץ ונישאה ליחיאל מקובר, בן למשפחה נכבדה בחסידות אלכסנדר. רוב בני משפחתו נספו במחנות, והוא והאחים ששרדו עלו ארצה, כשהם מתרחקים מחיי תורה ומצוות.

כיפה – בפעם הראשונה

יחיאל ודורה התגוררו ברמת-גן ושם נולד מנחם, בנם-יחידם. בגיל תשע התייתם מנחם מאביו. היתמות פיתחה בו עצמאות. האינטליגנצייה הגבוהה שלו עוררה אותו לחפש דרך ומשמעות. הוא למד בתיכון עירוני ט בתל-אביב, ואחר-הצהריים השתלם במתמטיקה בחוג למחוננים שבאוניברסיטת בר-אילן.

המפגש עם אנשי אקדמיה שומרי מצוות הרשים אותו מאוד. במיוחד הוא זוכר לטוב את מורו, הד"ר ציקוני, שהשיחות עמו וסעודות השבת על שולחנו, קירבוהו לתורה ולמצוות. "בגיל שבע-עשרה החלטתי לשמור מצוות", הוא אומר. "לא אשכח את מבטי התדהמה שננעצו בי כשהופעתי לראשונה בשערי התיכון וכיפה לראשי".

ישועה למעלה מדרך הטבע

מסע החיפושים הוביל אותו במסלול פתלתל שראשיתו בישיבת פוניבז', המשכו בישיבות תיכוניות וב'מרכז הרב', ומשם לקשר עם הרב יצחק גינזבורג, שפתח לפניו צוהר לעולם הסוד והחסידות ("הוא הדליק בי ניצוץ עמוק וחזק מאוד").

בצה"ל שירת כקצין ביחידת המחשב. את הידע והניסיון שרכש בצבא ניצל לאחר מכן לניהול פרוייקט השו"ת המפורסם. במסגרת הפרוייקט יצר קשר מכתבים מפותח עם הרבי מליובאוויטש, ואף נסע אליו עם רעייתו (בשנת תשמ"ח). "התפילות עם הרבי, ההתוועדויות שלו, העמידה מולו – אלה חוויות בלתי-נשכחות. נוסף על כך, ביקשתי מהרבי ברכות בשני עניינים אישיים חשובים מאוד, ובשניהם ראיתי ישועה והצלחה שלא כדרך הטבע", הוא אומר.

השתוקקות אמיתית

לפני כאחת-עשרה שנים הצטרף לצוות המחקר וההוצאה-לאור של 'מכון המקדש', בראשות הרב ישראל אריאל. מהמחקר עבר לניהול המדרשה, ולאחר מכן ניהל את המכון כולו. בזמן האחרון הוא מתמקד במתן הרצאות ושיעורים, במסגרת הארגון שהקים וששמו המלא הוא 'והראנו בבניינו – לימודי המקדש והקודשים, לקידום תודעת המקדש'. שיעוריו מלוּוים במצגות מחשב בשלל היבטים. ביניהם – תולדות המקדש, מבנה המקדש, המשכן, עבודת הקרבנות ומחשבת המקדש.

בהופעותיו המרובות הרב מקובר נחשף ל"עניין ציבורי גובר והולך, בכל מה שקשור לבית-המקדש". כפועל-יוצא מכך, לדבריו, "יש התעצמות בתחושת החסר כיום, ובהשתוקקות אמיתית לבניין בית-המקדש, עם כל המשמעויות הפנימיות שבכך" (טלפון הארגון 'והראנו בבניינו': 02-9998941).

הרב מקובר ותצוגת המקדש: "התעצמות בתחושת החסר"

 פינת ההלכה ומנהג

התרת נדרים

שאלה: מה יעשה מי שנדר נדר והתחרט עליו?

תשובה: הסעיף הראשון בהלכות נדרים הוא: "אל תהי רגיל בנדרים. כל הנודר –  אף-על-פי שמקיימו - נקרא 'רשע', ונקרא 'חוטא'". רק בעת צרה או כדי לתקן את ההתנהגות מותר לנדור, וגם זה לא מומלץ. יתרה מזו, גם מי שנדר – בדרך-כלל עדיף שיתיר את הנדר (ואם נדר לעשות דבר טוב או להימנע מדבר לא-רצוי, יעשה זאת "בלי נדר").

מי שנדר (גבר או אישה) ומתחרט על נדרו – יכול להתיר את הנדר על-ידי שלושה גברים בני-מצוות, המתמצאים קצת בהלכות נדרים. אנשים אלו יכולים להיות קרובים זה לזה או למבקש ההתרה. אפשר להתיר כמה נדרים יחד וכן לכמה אנשים יחד. מותר להתיר נדר בשבת, אם ההתרה היא לצורך השבת (כגון אם הנדר מונע אותו מעונג שבת בעניין כלשהו).

לפני ההתרה, על הנודר לפרט את הנדר, ודיי בפירוט לפני אחד המתירים. עקרונית, דיי בחרטה כדי להתיר את הנדר, בתנאי שזו חרטה מוחלטת, שאכן האיש מעדיף שלא היה נודר מעולם.

אם אין החרטה מוחלטת, חייבים למצוא 'פתח', היינו סיבה לביטול הנדר, שלוּ ידע שיקרה כך – לא היה נודר, ומדובר בסיבה שכיחה. על המתירים לחפש 'פתח' בישיבה דווקא.

לפי הרמ"א, נהגו להחמיר ולהפוך את החרטה ל'פתח', ולומר לו "לוּ ידעת שתתחרט – האם היית נודר?", וכשהוא משיב 'לא' – מתירים לו.

מכיוון שיש פרטים רבים בהלכה מה ואיך להתיר, יש להתייעץ לפני ההתרה עם רב המומחה בהלכות נדרים (בפירוט הנדר וסיבתו), כדי שההתרה תיעשה כדין.

מקורות: שו"ע יו"ד סי' רג, רכח ונו"כ.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)