כיצד שייך לגבי הקב"ה עניין של "סתירה", להסתתר ממנו? הרי הוא נמצא בכל מקום, "לית אתר פנוי מיניה"?! * גאווה הוא עניין של "סתירה" מהקב"ה, אשר אינו רואה, כביכול, את בעל-הגאווה * כאשר לומדים תורה באופן של חקיקה, המחילה מלמעלה מבטלת את ה"סתירה" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. כל זמן שלא באה הגאולה הכללית של כל אחד ואחד מבני-ישראל מן הגלות על-ידי משיח צדקנו, הרי זה סימן שיש עדיין אחיזה לעבירות, כי, כל מציאות הגלות היא מצד החטאים, "מפני חטאינו גלינו מארצנו"1, ומזה מובן, שבה בשעה שתהיה תשובה על החטאים, ועל-אחת-כמה-וכמה שלא יהיו חטאים מכאן ולהבא, אזי מתבטל הגלות מאליו וממילא.
והנה, בנוגע לכללות עניין העבירה, איתא בגמרא2 על הפסוק3 "איש כי תשטה אשתו", "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות".
ובהקדמה:
איש4 ואשה למטה על כל פרטיהם, הם דוגמה על השורש שממנו נלקחים עד לשורשם הראשון – להקב"ה (כביכול) וכנסת ישראל שנקראים איש ואשה5. ומזה מובן, שכל פרטי הדינים דסוטה ישנם גם בנוגע לכנסת ישראל עם הקב"ה6.
הדין דסוטה הוא – שכאשר האיש מקנא לאשתו, באומרו "אל תסתרי עם איש פלוני", ולא שמעה בקולו, הרי אף שיכול להיות שלא חטאה עם איש פלוני, הנה בשביל זה לבד שנסתרה עמו לאחרי אזהרת בעלה, נקראת סוטה7, וישנם כמה דינים שצריכים להעשות בעניין סוטה, כמבואר בפרטיות בתורה.
ובנוגע להקב"ה וכנסת ישראל – הקינוי הוא ציווי הקב"ה לכל אחד מישראל "לא יהיה לך (לשון יחיד) אלוקים אחרים על פני"8, שדוגמתו הוא "אל תסתרי עם איש פלוני".
אך אינו מובן: כיצד שייך לגבי הקב"ה עניין של "סתירה"9, להסתתר ממנו? כיוון שהקב"ה נמצא בכל מקום, "לית אתר פנוי מיניה"10, ובכל מקום שיסתתר האדם הרי הוא לעיניו של הקב"ה, כמו שכתוב11 "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה'"! – אם-כן מה משמעות ה"סתירה" של כנסת ישראל מהקב"ה?
והמענה על זה:
הקב"ה אומר על בעל-גאווה "אין אני והוא יכולים לדור"12. אני – אומר הקב"ה – ובעל-גאווה, לא יכולים להמצא באותו מקום. נמצא, שגאווה הוא עניין של "סתירה" מהקב"ה כביכול13; בבעל-גאווה לא נמצא הקב"ה14 והוא אינו רואה כביכול את הבעל-גאווה. וכפירוש הבעש"ט על הפסוק הנ"ל – בניחותא: "אם יסתר איש במסתרים ואני – לא אראנו", היינו, שכאשר האדם הוא במעמד ומצב ד"אני" (ער איז בא זיך א "איך"), אזי "לא אראנו", הקב"ה כביכול אינו רואה אותו.
ב. איתא בגמרא15 ש"בעל שמחל על קינויו קינויו מחול", היינו, שאפילו לאחרי שהבעל קינא לאשתו ואמר "אל תסתרי עם איש פלוני", ביכלתו להסיר את הקינוי, כמו שמעולם לא קינא לה. והגמרא פוסקת, שמחילת הבעל מועילה רק "קודם סתירה" (קודם שהאשה נסתרה עם האיש שעליו הזהירה הבעל "אל תסתרי"), אבל "לאחר סתירה", לא מועילה מחילתו.
וטעם הדבר: כל זמן שלא נסתרה, אין עדיין שום דבר מלבד הקינוי שלו, ועל הקינוי שלו הרי הוא בעל-הבית, ולכן יכול לבטלו. אבל לאחר הסתירה, ישנו הרי דבר נוסף שאינו תלוי בו, ולכן לא מועילה מחילתו.
אבל בירושלמי16 איתא, שהבעל יכול למחול על קינויו אפילו לאחרי שנסתרה, "כל זמן שלא נמחקה המגילה" (שכותבים עבור הסוטה).
ומבאר הרגצ'ובי17, שאין כאן פלוגתא בין הבבלי לירושלמי, אלא שהירושלמי מדבר אודות סתירה כזו שכל מציאותה היא רק מצד הקינוי18, כמו למשל בעת שאמר לה "אל תסתרי עם אביך" או "עם מאה בני אדם", שלולי הקינוי שלו אין זו סתירה כלל19, ולכן בשעה שהבעל מוחל ומסיר את הקינוי שלו, הרי ממילא בטלה גם הסתירה, הדבר כולו.
ומזה מובן בנוגע להקב"ה וכנסת ישראל, שכיוון שהאמת היא שתמיד "לית אתר פנוי מיניה", הרי באמת לא שייך אף פעם מציאות הסתירה; הסתירה אינה אלא מפני שהקב"ה אינו רוצה גאווה, "תועבת ה' כל גבה לב"20 ו"אין אני והוא יכולין לדור". וכיוון שכל המציאות של סתירה זו נעשית רק מצד רצונו יתברך – יכול הקב"ה למחול תמיד, אפילו לאחר שנסתרה.
ג. אמנם, מתי מועילה המחילה (אפילו כאשר כל מציאות הסתירה תלוי בהקינוי) – "כל זמן שלא נמחקה המגילה":
מחיקת המגילה כפשוטה, מתבטאת בכך, שמפרידים את האותיות מהקלף. ועניין זה מורה ומגלה שגם קודם המחיקה לא היו דבר אחד; אילו היו דבר אחד, לא היה שייך לחלק ביניהם. ולכן, באותיות החקיקה, כיוון שהם מציאות אחת עם הדבר שעליו הם חקוקים, לא שייך למחוק את האותיות לבדן, אלא אם-כן מסירים חלק מהדבר שעליו הם חקוקים21.
ולכן, בשעה ש"לא נמחקה המגילה", היינו, כאשר יהודי לומד תורה באופן של חקיקה, שלא שייך למחוק חס-ושלום את אותיות התורה ממנו, כיוון שהוא והתורה הם חד22, הנה אף-על-פי שהיתה אצלו "סתירה", שנכנסה בו ("עס האט זיך אין אים אריינגעכאפט") גאווה – הרי זה רק בחיצוניות, ומחילה מלמעלה מבטלת הכול, והרי הקב"ה הוא "רב23 לסלוח"24.
אבל אם "נמחקה המגילה" (שזה מורה שגם לפני זה היו הוא והתורה שני דברים) – אפשר שהישות וגאווה חדרו בו מעבר לעבר25 ("דורכגענומען דורך-און-דורך"), ואז יש לו דין של סוטה26: עליו להביא מנחה משעורים, מאכל בהמה27, והמנחה צריכה להיות עשירית האיפה – שמורה על דלי דלות28, היינו, שצריך לפעול בעצמו את הידיעה והרגש שהוא "עני בדעת"29, ועד כמו בהמה30, שאין לה דעת כלל.
ד. ויש31 להוסיף בזה – ובהקדמה:
מנחת סוטה אינה כמו שאר הקרבנות שבאים לכפרה, כפרת עוון, אלא כדברי הגמרא32 ש"מנחת סוטה... באה לברר עוון" (אם אמת אם שקר), על-דרך שתיית המים. והיינו, שעל-ידי המנחה יכול להתברר שמעיקרא לא היה עניין של עוון, ובמילא אין צורך בכפרה על עוון.
ועניינו בעבודה:
בירור העוון הוא לא רק בנוגע להעבר, שמלכתחילה לא היתה הנטייה מדרך הישר ("תשטה אשתו") באופן של חטא בפועל חס-ושלום, אלא גם בנוגע להבא, שלא יהיה מעמד ומצב ש"נכנס בו רוח שטות" שיכול להביא לנטייה מדרך הישר.
והעצה לזה היא – מנחה של דלי דלות (עניות בדעת) שבאה מן השעורים (מאכל בהמה):
ויובן על-פי מה שכתב בעל השמחה במאמר ד"ה הוי' לי בעוזרי33, ש"שאול, עם היותו גדול בתורה, מכל-מקום, חטא בזה שהלך אחר הטעם". ואם הדברים אמורים בנוגע לשאול שהיה "משיח ה'"34, על-אחת-כמה-וכמה בנוגע לאלו שנמצאים בדרגות נמוכות יותר, שאם הולכים אחר ההבנה וההשגה, אזי "לפתח חטאת רובץ"35, להיות נתינת מקום לנטייה מדרך הישרה.
והעצה לזה – שתהיה העבודה (קרבן) באופן של דלי דלות בדעת, היינו, לא מצד הבנה והשגה [כיוון שכבר נכשל בזה, ועל-דרך מה שכתב הרמב"ם בהלכות דעות36 ש"אם היה רחוק לקצה האחד ירחיק עצמו לקצה השני וינהוג בו זמן רב עד שיחזור בו לדרך הטובה והיא מידה בינונית"], אלא מצד "רעותא דלבא" כפי שבאה מצד קבלת-עול, שלזה שייך כל אחד ואחד מישראל, ועניין זה הוא ה"פתח""כחודה של מחט" שעל-ידי זה פותחים לו "כפתחו של אולם"37, שגובהו ארבעים אמה38, ב' פעמים כ', שמורה על פנימיות הכתר39, שזהו עניין רעותא דלבא40.
זאת ועוד:
כיוון שיש חשש ש"היא עשתה מעשה בהמה", לכן צריך להיות קרבנה "מאכל בהמה", היינו, שלא מספיק דלי דלות בדעת של בני-אדם, אלא באופן שגם בהיותם "ערומין בדעת", הרי הם "משימין עצמם כבהמה",
– ועניינו בעבודה, כמדובר בהמאמר41 שגם המצוות דעדות ומשפטים שיש עליהם טעם, צריך לקיים (בעיקר) מפני שהם רצון ה', כמו חוקים, "חוקה חקקתי גזירה גזרתי"42 ו"אין לך רשות להרהר אחריה"43 –
ועל זה נאמר44 "אדם ובהמה תושיע ה'", היינו, שכאשר אלו שמצד תכונת נפשם ועבודתם הרי הם במדריגת "אדם", על שם "אדמה לעליון"45, "משימים עצמם כבהמה" לגבי הקב"ה – אזי נמשכת ישועת ה' ביתר שאת וביתר עוז.
ה. וכאשר פועל בעצמו ביטול זה, הרי לא זו בלבד שנעשה טהור להקב"ה46, אלא עוד זאת, שמגיע לדרגה נעלית יותר מדרגתו הקודמת, כסיום הכתוב47: "ונקתה ונזרעה זרע", וכפירוש הגמרא48: "היתה יולדת (תולדותיהן של צדיקים – ועמך כולם צדיקים49 – מצוות ומעשים טובים50) בצער יולדת ברווח", ועד שמגיע למרחב העצמי – "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם"51.
כלומר52: כיוון שלפני זה "עשתה כמעשה בהמה", הרי כשנעשה מעמד ומצב של אתהפכא, אין זה רק כמו שפועלים על אדם להיות כדבעי, אלא כפי שמהפכים "בהמה" ל"אדם", ועד כפי שהאדם הוא בתכלית השלימות.
והרי זוהי מעלת בעל-תשובה לגבי צדיק, כולל גם לגבי העבודה בענייני הרשות באופן ש"בכל דרכיך דעהו"53 – שכן, בענייני הרשות, גם אם נכשל בהם, הרי אין זה עניין של עבירה שהוא מג' קליפות הטמאות שהם "אסורים וקשורים בידי החיצונים... עד עת קץ"54, כי אם עניין של קליפת נוגה, שיורד רק לפי שעה, ולאחרי זה יכול בנקל לחזור ולעלות לקדושה54, מה-שאין-כן בסוטה ("מעשה בהמה") שמדובר אודות דבר איסור, ובמילא, העלייה היא באופן ד"זדונות נעשו לו כזכיות"55.
ו. וזהו גם מה שנאמר בגמרא48 "היתה יולדת... נקבות יולדת זכרים":
החילוק שבין נקבה לזכר בעבודת ה' הוא – שנקבה "דעתה קלה"56 שיוכל להיות אצלה שינויים, היינו, שברגע זה הוא "עובד ה'", וברגע שלאחרי זה הוא במצב של נטייה מדרך הישר, מה-שאין-כן זכר, שהוא תקיף בדעתו.
וזהו "יולדת זכרים" – שנעשה אצלו התוקף ד"זכר" בעבודת ה', היינו, שעבודתו בהליכה מיום ליום "מחיל אל חיל" בתורה ומצוותיה היא קיימת לעד, "שפת אמת תיכון לעד"57, ובאופן כזה הולך לבטח דרכו להמשיך אלוקות בעולם, כמו שכתוב58 "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט", היינו, שעל-ידי "צדקה ומשפט" הרי הוא ממשיך "אמת הוי'"59 בענייני העולם.
והרי עניין זה ("יולדת זכר") קשור גם עם כללות עניין הגאולה העתידה – כדאיתא בתוספות60 (בשם המכילתא61) ש"כל השירות לשון נקבה חוץ משירה דלעתיד לשון זכר", ועל זה אומרים62 "ונודה לך שיר חדש", כמו שכתוב63 "שירו לה' שיר חדש", כיוון שהגאולה דלעתיד תהיה גאולה אמיתית חזקה וקיימת (שעל זה מורה התוקף של זכר) שאין אחריה גלות.
וזהו גם מה שנאמר64 "איש ואיש יולד בה", כמבואר בתורה-אור65 ובליקוטי-תורה66 שאף-על-פי שהסדר הוא ש"איש מזריע תחילה יולדת נקבה"67, מכל-מקום, לעתיד לבוא הנה גם כאשר איש מזריע תחילה תהיה יולדת זכר, והיינו, שאף-על-פי שהגאולה העתידה תהיה באתערותא דלעילא (שזהו עניין "איש מזריע תחילה"), בחסד וברחמים, כמו שכתוב68 "ברחמים גדולים אקבצך", מכל-מקום, תהיה הגאולה באופן ד"יולדת זכר", גאולה חזקה וקיימת שאין אחריה גלות.
(קטעים מהתוועדות יום ה' פ' פינחס, י"ב בתמוז ה'תשי"ז – בלתי מוגה. 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"ז, חלק שלישי (כ), עמ' 121-128 – בלתי מוגה)
-----------------------
1) נוסח תפלת מוסף דיו"ט.
2) סוטה ג,א.
3) נשא ה,יב.
4) המשך שיחה זו – הוגה על-ידי כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפס בלקו"ש ח"ד עמ' 1032 ואילך. במהדורה זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.
5) ראה לקו"ש ח"ג עמ' 984.
6) ונוסף על ענייני איש ואשה בכלל, הנה דיני סוטה דמתחיל בם "איש איש גו' ומעלה בו" (נשא שם), וארז"ל (יל"ש שם (רמז תשה), הובא בפרש"י עה"פ) באישה של מעלה ובאישה של מטה, הרי ברור רמזו בזה עניין המעילה דכנס"י באישה של מעלה.
7) הטיה מדרכי הצניעות (פרש"י עה"ת במקומו); כניסת רוח שטות (סוטה שם).
8) יתרו כ,ג.
9) ואם לא שייך עניין של "סתירה" – אזי לא שייך כל העניין של "סוטה", דהיינו עניין של חטא באמת, שהרי "כבודי לאחר לא אתן" (ישעיה מב,ח. וראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ז ריש עמ' 319. חט"ז ע' 150 הערה 22), וכמבואר בתניא (ספכ"ד) ש"אפילו בשעת החטא היתה באמנה אתו יתברך", ולכן "בל ידח ממנו נדח" (ע"פ ש"ב יד,יד. וראה תניא ספל"ט), וסופו לעשות תשובה באופן שעוקר את החטא מעיקרו (מהנחה בלתי מוגה).
10) תקו"ז תנ"ז (צא, סע"ב). ת"ע (קכב, ב)הובא בתניא שעהיוה"א פ"ז.
11) ירמיה כג,כד. וראה תהלים קלט,ז-יב.
12) סוטה ה,א.
13) ועפי"ז יש לבאר מה שסיום מס' סוטה הוא בעניין הענווה, כי על-ידי קניין מידה זו מתבטל כל עניין הסתירה, ונסתיים עניין סוטה (משיחת ערב חגה"ש תשי"ט).
14) היינו, שמסתלקת ממנו הארת אלוקות בגלוי, אף-על-פי שנשארת בהעלם והסתר (מהנחה בלתי מוגה).
15) שם כה, א.
16) סנהדרין פ"ח ה"ו.
17) צפנת-פענח על הרמב"ם הל' סוטה פ"א ה"ז.
18) מה-שאין-כן בסתירה סתם, אף שמצד הסתירה עצמה, מבלעדי הקינוי, לא חל עליה דין סוטה, מ"מ הרי זה מציאות סתירה.
19) ירושלמי סוטה פ"א ה"ב.
20) משלי טז,ה.
21) וכמדובר לעיל (בהמאמר הנחה בלתי מוגה. – לא נכלל בחלק שהוגה על-ידי כ"ק אדמו"ר הנדפס בסה"מ מלוקט ח"ב עמ' נה ואילך) שבתורה ישנם ב' עניינים – אותיות החקיקה ואותיות הכתיבה.
ובהתאם לכך, יש לימוד התורה באופן של חקיקה, היינו, שהאדם אינו מציאות בפני עצמו, אלא כל מציאותו היא מציאות התורה בלבד;
ויש לימוד התורה באופן של כתיבה, היינו, שאף שכתובה כאן "תורה שלימה", הרי זה באופן שהקלף היה תחילה מציאות בפני עצמו, והדיו מציאות בפני עצמו, ושניהם מתחברים, וגם בשעת חיבורם הרי הם שני דברים, והראיה, שיכולים למחוק את האותיות מהמגילה, והמגילה נשארת בשלימותה.
ודוגמתו בלימוד התורה – שלפתע יכול להיות אצלו מצב שלא ניכר שזהו קלף שעליו היו כתובים פעם אותיות התורה, ומתגלה שהוא מציאות בפני עצמו, כאילו לא היו אצלו עניינים של תורתנו תורת חיים, אשר, "אסתכל באורייתא וברא עלמא" (זח"ב קסא, רע"ב), שממנה נעשו כל ענייני המציאות עד למטה מטה.
וזהו שמבואר בתניא (פכ"ד) שבשעת מעשה החטא נעשה האדם נפרד מאלוקות, והרי זה כמו הנמצא במבואות המטונפות (שהוא עניין ג' קליפות הטמאות לגמרי), שזהו מקום שדברי תורה אינם יכולים להיכנס שם (מהנחה בלתי מוגה).
22) עיין סוטה כא,א.
23) תניא אגה"ת פי"א (ק,א). וראה ב"מ"מ, הגהות והערות קצרות" לשם (ס"ע פ ואילך).
24) כ"ה בכל החטאים, שכולם מקורם היא הגאווה, מציאות בפ"ע נפרד מרצה"ע (ובאים מצד רוח שטות, סוטה). מלבד חטא ע"ז (שנוגע בחכמה שבנפש, שמדרגתה שה' לבדו הוא כו' – ראה תניא פי"ט והג"ה בפל"ה שם), זה נוגע גם בבחינת חקיקה, שלכן, בחטא העגל, שבר משה את הלחות אף שהיו בחינת חקיקה.
25) וע"ד מ"ש אדמו"ר הזקן בתניא אגה"ת (פ"ג) מדברי הזוהר (ס"פ נח) "כיוון דחב ב"נ קמיה קוב"ה זמנא חדא עביד רשימו כו' זמנא תליתאה אתפשט ההוא כתמא מסטרא דא לסטרא דא כו'".
ולהעיר גם מדברי הגמרא (ר"ה יז,א) "נושא עוון ועובר על פשע... מעביר ראשון ראשון כו'", היינו, שהקב"ה מעביר עוון ראשון ושני, ומונה רק מעון שלישי. אלא, שאז מחשב גם את ב' העונות הראשונים, כהמשך דברי הגמרא: "ועוון עצמו אינו נמחק" (מהנחה בלתי מוגה).
26) שאסורה לבעלה, כביכול, שזהו מ"ש "ובפשעכם שולחה אמכם" (ישעיה נ,א. וראה סנהדרין קה,א).
והעצה לזה – שתיית מים המאררים, שבעצם הם מים קדושים, שנותנים בהם "מן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן" (נשא ה,יז), אלא שצריכים לידע כיצד להשתמש בהם.
וכללות העניין בזה – שמנצלים את ענייני הגלות כדי לברר ולזכך ולהעלות לקדושה, לא רק באופן של אתכפיא סט"א, אלא גם באופן של אתהפכא, שזהו העניין ד"ונקתה ונזרעה זרע" (מהנחה בלתי מוגה).
27) סוטה יד,א.
28) ויקרא ה,יא.
29) ראה נדרים מא, רע"א.
30) ראה חולין ה,ב: ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה.
32) סעיף זה – מהנחה בלתי מוגה.
32) כריתות כד, א (ובפרש"י). וראה לקו"ש חי"ח ע' 61 הערה 62.
33) סה"מ קונטרסים שם קפא, רע"א. תרפ"ז שם עמ' רד.
34) שמואל-א כד,ז-יא. ועוד.
35) בראשית ד,ז.
36) פ"ב ה"ב.
37) ראה שהש"ר פ"ה, ב.
38) מידות פ"ב מ"ג. פ"ג מ"ז.
39) ראה לקו"ת שה"ש לה,ג. ובכ"מ.
40) ראה בהמאמר פ"ח (סה"מ מלוקט ח"ב עמ' נט). וש"נ.
41) פ"ה (סה"מ מלוקט ח"ב עמ' נז). וש"נ.
42) ראה תנחומא חוקת ג. שם ח. במדב"ר רפי"ט. ועוד.
43) ראה יומא סז,ב. פרש"י ר"פ חוקת.
44) תהילים לו,ז. וראה חולין שם. לקו"ת בחוקותי נ,ב. ובכ"מ.
45) ראה של"ה ג, רע"א. ועוד.
46) כאשה שנעשית טהורה לבעלה, ובאופן של חביבות יתירה מכמו שהיה לפנ"ז, ככל קירוב שבא לאחרי הפירוד, ובלשון חז"ל (ראה ברכות לד,ב. זח"ג כא,א. דרמ"צ לט,ב. ועוד) "לרחוק שנעשה קרוב" (מהנחה בלתי מוגה).
47) נשא ה,כח. ובפרש"י.
48) סוטה כו,א. וש"נ.
49) ישעיה ס,כא. וראה סנהדרין ר"פ חלק.
50) ב"ר פ"ל, ו.
51) ברכות שם. וראה סה"מ תש"ט עמ' 183 בהערה.
52) מכאן ואילך – מהנחה בלתי מוגה.
53) משלי ג,ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.
54) תניא פ"ז.
55) יומא פו,ב.
56) ראה שבת לג,ב. וש"נ.
57) משלי יב,ט. וראה תניא פי"ג.
58) וירא יח,יט.
59) תהילים קיז,ב.
60) ד"ה ה"ג ונאמר – פסחים קטז,ב.
61) בשלח טו,א.
62) בנוסח הגש"פ.
63) ישעיה מב,י. ועוד.
64) תהילים פז,ה.
65) מקץ לז,ג ואילך.
66) תזריע כ,ג.
67) ברכות ס,א. וש"נ.
68) ישעיה נד,ז. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
