בפרשתנו מסופר על בלעם הרשע, נביא הגויים, שזמם לקלל את ישראל, והקב"ה הפך את הקללות לברכות. אך בסופו של דבר יעץ עצות כיצד להחטיא את ישראל, ובגלל זה חטאו רבים מבני-ישראל ומתו במגפה.
בתחילת שנות המדבר ארב אויב אחר לישראל, מתוך מטרה למנוע מהם לקבל את התורה. זה היה עמלק, המסמל חוצפה והחדרת קרירות בעבודת ה'. בעקבות זאת הורה הקב"ה למשה "צא הילחם בעמלק", ומאז הוטל עלינו לזכור את מעשיו הרעים ולמחותו.
צירוף מילים
כתוב בספרים, ששני הרשעים הללו קשורים קשר הדוק. הדבר נרמז אף באותיות שמם: כשכותבים 'בלעם' ו'עמלק' בשתי שורות, כש'בלעם' למעלה ו'עמלק' מתחתיו – אפשר לקרוא את המילים 'בלעם' ו'עמלק' הן מימין לשמאל הן מלמעלה למטה (כאשר שתי אותיות מופיעות בשורה העליונה ושתי אותיות בשורה התחתונה).
התשובה לרוע המיוצג על-ידי בלעם ועמלק היא יראת ה' ואהבת ה'. גם שתי המילים הללו קשורות זו לזו באותה מתכונת – כשכותבים 'יראה' ו'אהבה' בשתי שורות, כש'יראה' למעלה ו'אהבה' למטה – אפשר לקרוא את המילים הללו הן מימין לשמאל הן מלמעלה למטה.
מרגיש 'מיוחס'
עמלק ובלעם היו מסוגלים לפגוע בעם-ישראל משום שהייתה להם קרבה משפחתית למקור חוצבו של עם-ישראל. עמלק הוא צאצא של עשיו, ועל-כן הרגיש שיש לו הזכות לחוות דעה בענייני אמונה, בהיותו נינו של יצחק אבינו ובן-נינו של אברהם אבינו. גם בלעם מוצאו מלבן הארמי, ועל-כן הרגיש גם הוא שיש לו קשר לבני-ישראל, שנולדו מבנותיו של לבן.
הדרך להתמודד עם עמלק ולבן אינה על-ידי ליבון הטענות שהם מעלים והתחשבות ב'ייחוסם'. יש לבחון דבר אחד – אם דבריהם עולים בקנה אחד עם דבר ה' הכתוב בתורה. המודד היחיד בעבורנו הוא התורה, ולא 'ייחוס' כזה או אחר. אם הדברים מתאימים לדברי התורה, יתקבלו ממי שיבואו, אפילו מבלעם ומעמלק, ואם לאו – אין לנו כל עניין בהם.
בלי הרגשה עצמית
אך כיצד מבחינים בוודאות אם הדברים מתאימים לדברי התורה? הלוא האדם עלול להטעות את עצמו ולחשוב שדבר-מה משרת את התורה, בשעה שהאמת הפוכה?
לשם כך יש צורך ביראת ה' ובאהבת ה', והיראה צריכה לבוא לפני האהבה. כשיהודי חדור בגישה זו, אין הוא חש את מציאותו העצמית, אלא הדבר האחד והיחיד שמנחה אותו הוא – הרצון האלוקי. כשהוא חדור יראת ה' ואהבת ה', אין לו מה לחשוש מפני עמלק ובלעם, והוא יכול לעמוד כנגדם ולנצחם.
(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 338)
| 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
