חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 18:01 זריחה: 6:50 א' בחשון התשע"ח, 21/10/17
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

שיחת השבוע 1017 - כל המדורים ברצף

נושאים נוספים
שיחת השבוע 1017 - כל המדורים ברצף
מלחמה צריך להכריע
יש חדש
טעם שלמעלה מטעם
גאווה וענווה
בין חסיד למלאך
דמעות של ילד
השכל אינו הכול
הפרה האדומה העשירית
המורה הווירטואלי לבר-מצווה
ארוחה בטיסה

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 1017, ערב שבת פרשת חוקת, ד' בתמוז תשס"ו (30.6.2006)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

 עמדה שבועית

מלחמה צריך להכריע

כאשר אוייב מכריז עליך מלחמה ופוגע ביישובים אזרחיים – עליך לעצור זאת מיד. אם אינך עושה כך, המשמעות היא שאתה חלש או פחדן

בשעה שהשורות האלה נכתבות עומד 'הצבא החזק ביותר במזרח התיכון' ומפריח איומים, בעוד ארגוני המחבלים מפרסמים את רשימת תביעותיהם בתמורה למסירת מידע בלבד על החייל החטוף. החוצפה הזאת מתרחשת משום שהוכחנו בשנים האחרונות כי אנחנו חזקים באיומים ובהצהרות, אבל חלשים מאוד ביכולת הביצוע.

כולנו זוכרים את ההצהרות המפוצצות קודם החרבת גוש קטיף. אם יעזו לירות עלינו ולשגר טילים לעבר יישובים ישראליים אחרי הנסיגה מכל רצועת עזה – תגובתנו תהיה קשה ביותר. ומה הייתה התגובה הקשה? ירי תותחים לעבר שטחים פתוחים. התוצאה הייתה הגברת הירי, והפיכת החיים בשדרות ובכל יישובי מערב הנגב לבלתי-נסבלים.

איפוק הוא חולשה

שלא כססמאות הריקות, איפוק אינו כוח אלא חולשה. כאשר אוייב מכריז עליך מלחמה, פוגע ביישובים אזרחיים, מתגרה בעזות-מצח בריבונותך – עליך לעצור זאת מיד. אם אינך עושה כך, המשמעות היא אחת – אתה חלש או פחדן.

לנגד עינינו מתחולל אחד המחדלים הגדולים ביותר בתולדותינו. 'צבא ההגנה לישראל' עומד חסר-אונים מול רשות טרוריסטית, המפעילה כנופיות מרצחים. פרשנים בגרוש מסבירים לנו למה אי-אפשר לפעול, אבל כל אדם, בעל חושים בריאים, חש ומבין את האבסורד. הלוא לשם כך קמה המדינה היהודית, כדי שנוכל להגן על חיי יהודים; והמדינה מתנהגת כאילו אלה ימי הכנופיות של תקופת המנדט.

אנחנו עסוקים כל הזמן במגננה. מעמידים שוטר בכל פינה ומאבטח בכל מסעדה. בונים גדרות ומקימים חומות. אבל תמיד יימצא סדק בלתי-מאובטח. תמיד תיחפר המנהרה שתעקוף את הגדרות. אי-אפשר לנצח טרור על-ידי אבטחה. אפשר לנצחו רק על-ידי מלחמת חורמה, שבה גורמים לאוייב להבין שהמחיר שישלם על הטרור יהיה נורא כל-כך מבחינתו, עד שמוטב לו לוותר על הרעיון.

באיוולתנו איבדנו את הדבר החשוב ביותר במערכה צבאית – יכולת ההכרעה. כאשר אוייב מכריז עליך מלחמה, עליך להכותו שוק על ירך, להביאו לידי כניעה ולנצחו. לא תוכל לנצח במלחמה אם אינך מוכן להכות באוייב במלוא העוצמה. אם תסתפק בתגובות מדודות וזהירות, תוך התחשבות מופרזת בדעת הקהל העולמית, לא תהיה לאוייב סיבה להפסיק את המלחמה. רק מכה קשה ומכאיבה עשויה להרתיעו ולגרום לו להרים ידיים ולהפסיק לתקוף.

אמת פשוטה ובסיסית זו נעלמה מהשיח הציבורי בישראל. בחמש שנות המלחמה שנכפו עלינו היו מעשי טבח מחרידים, שאחריהם העולם כולו ציפה לתגובה קשה ומכאיבה, אבל הממשלה בחרה להגיב בתגובות זהירות, שלא גרמו לאוייב להגיע למסקנה שהמלחמה אינה כדאית. שיא האיוולת היה בנסיגה מרצועת עזה, שבה קיבל הטרור את הדלק החשוב ביותר – תחושת הניצחון וההישג.

מה הפתרון? לומר תהילים

אין איש אוהב מלחמות. אנחנו עם שוחר שלום. אנחנו עם הרוח והספר. אבל כדי שלא יהיו מלחמות, יש צורך להילחם במלוא הנחישות במבקשי נפשנו. עדינות-היתר גורמת לנו לבוסס בדם, כאשר המצב נעשה קשה יותר ויותר.

זה הפתרון ואין בלתו – להפעיל כוח, הרבה כוח. להכות בעוצמה אדירה, מהממת, משתקת, עד שבצד השני יצרחו מרוב כאב. תגובה כזאת תסמן את הקו האדום, שאותו לא יעז האוייב לחצות. תגובה כזאת היא היחידה שיכולה לגרום להפסקת שפיכות-הדמים ולהחזרת ההרתעה שאבדה לנו, בגלל המדיניות השגויה והמתרפסת.

בינתיים לא נראה שזה עומד לקרות, ולא נותר אלא לומר עוד פרק תהילים, כי ההיגיון הבריא, שעל-פיו נוהג כל עם נורמלי, כבר מזמן אינו רלוונטי במדינת היהודים.

 יש חדש

עצרת שלושים

הציבור מוזמן לעצרת ה'שלושים' לזכרו של הרב יוסף-יצחק איידלמן ע"ה, חבר במערכת ההוצאה לאור של צעירי-חב"ד, שנפטר באמצע שנותיו והניח אלמנה ותשעה יתומים. העצרת תהיה אי"ה ביום ראשון י"ג בתמוז (9.7.06) בשעה 8 בערב, ב'ארמונות המלך שלמה', הטיילת 2, חוף מי-עמי באשדוד. העצרת מאורגנת על-ידי 'איגוד בוגרי מוסדות חב"ד מרוקו – בישראל', לזכרו של המנוח ולכבוד אביו הדגול, הרב שלום איידלמן יבלחט"א, מוותיקי שלוחי הרבי מליובאוויטש במרוקו. בעצרת ישתתפו הרב הראשי לישראל, הרב שלמה עמאר, עוד רבנים ונכבדי העדה, והיא תשולב בהתוועדות חסידית לרגל חג הגאולה של אדמו"ר הריי"צ – י"ג בתמוז. לפרטים: 08-6233197.

מחנה לילדי יש"ע

לאחר ההצלחה בשנים שעברו, איגוד בתי-חב"ד ביש"ע מארגן גם השנה מחנות-קיץ לילדי היישובים ביש"ע, ומבטיח "חוויה לכל החיים". המחנה לבנים יהיה בישיבה התיכונית מבשרת ציון, מי"ד באב עד י"ט בו, והמחנה לבנות יהיה באותו מקום, מכ' באב עד כ"ד בו. מוקד הרשמה: 03-9604169.

'אזכרה נגינתי'

להקת עלי עשור, המורכבת מארבע מוזיקאיות, מגישה את אזכרה נגינתי בלילה – תקליטור ובו שלושה-עשר ניגוני נשמה, רובם ניגוני חב"ד. הנגניות שמרו על אופי אותנטי, תוך שימוש בכלים אקוסטיים בלבד – כינור, קלרנית, נבל, פסנתר וחלילית. להשיג ביודאיקה, טל' 1-700-704120.

 שלחן שבת

טעם שלמעלה מטעם

מצוות פרה אדומה מייצגת יותר מכל מצווה אחרר את המצוות שלמעלה משכלו של האדם. שלמה המלך, החכם מכל אדם, הודה כי אף הוא לא הצליח להבינה: "על כל אלה עמדתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, אמרתי אֶחְכָּמָה והיא רחוקה ממני".

לעומת זה מספר המדרש שמשה רבנו זכה שיתגלה לו טעמה של מצווה זו: "אמר לו הקב"ה למשה, לך אני מגלה טעם פרה". נשאלת אפוא השאלה, אם בן-אדם מסוגל להגיע לטעמה של המצווה, מדוע שלמה המלך, שעליו נאמר "ויחכם מכל האדם" (אף ממשה רבנו), לא הצליח לגלות את טעמה? ועוד, מדוע לא גילה משה רבנו לישראל את טעם המצווה שנתגלה לו, כשם שנהג בכל ענייני התורה?

גילוי בכוח אלוקי

עלינו לומר שבאמת מצוות פרה אדומה היא למעלה מהשגתו של נברא, וכפי שהקב"ה אמר למשה: "חוקה היא וגזרה גזרתי ואין כל ברייה יכולה לעמוד על גזרתי". לכן לא היה משה רבנו יכול לגלות את טעם המצווה לבני-ישראל, כי לא הייתה להם שום אפשרות להבינו. משום כך לא הצליח אפילו שלמה המלך להגיע לטעמה של מצווה זו, שכן היא למעלה מהשגת שכל נברא.

אלא שהקב"ה, שהוא כול-יכול ושאין לפניו שום מגבלות, גילה, בכוחו וביכולתו האין-סופיים, למשה רבנו את טעם המצווה – "לך אני מגלה טעם פרה", אף-על-פי שיצור נברא מצד עצמו אינו יכול להשיגו.

השכל אינו הכול

נשאלת אפוא שאלה חדשה: אם הקב"ה העניק למשה רבנו יכולת להבין את טעמה של המצווה, הרי בכוחו האין-סופי היה יכול לגלות זאת גם לאחרים?

כאן אנו מגיעים למהותה של מצווה זו, שלכן נאמר עליה "זאת חוקת התורה", כי היא משקפת יסוד מרכזי בכל התורה כולה. אכן, יש בתורה מצוות שכליות, ויש מצוות שיש לנו בהן הבנה כלשהי, אבל ביסוד גישתו של יהודי לתורה צריכה לעמוד תחושת התבטלות לרצון האלוקי. גם עניינים המובנים בשכל הם ביסודם ציווי אלוקי שלמעלה משכל אנושי.

מצווה אחת בלי הסבר

אם יהודי יבסס את הקשר שלו לקב"ה על השכל, הוא עלול להגיע אפילו למצב המוגדר "נבל ברשות התורה", כי השכל יכול למצוא נימוקים והסברים לכל דבר. לכן השאיר הקב"ה מצווה אחת בלא שום הסבר הגיוני וטעם שכלי, כדי להחדיר בעם-ישראל את יסוד מסירות-הנפש וההתבטלות לרצון האלוקי.

אולם למשה רבנו אמר הקב"ה "לך אני מגלה טעם פרה". אין פירוש הדבר שהקב"ה גילה למשה טעם שכלי, אלא שבשכלו של משה רבנו התגלה הרצון האלוקי הטהור, שלמעלה מכל שכל והיגיון. דווקא משה רבנו, שכל מהותו היא מסירות-נפש לקב"ה, היה יכול להכיל את הגילוי הזה, שביסודו הוא למעלה מכל שכל והיגיון.

(לקוטי שיחות כרך יח, עמ' 229)

 מן המעיין

גאווה וענווה

דרך המיצוע

"ולקח הכהן עץ ארז ואזוב" (במדבר יט,ו). 'ארז' רומז לגאווה ו'אזוב' רומז לשפלות ולענווה. שתי המידות אינן יפות לאדם – כשם שאין אדם רשאי להיות בעל-גאווה, כך אל לו להיות שפל-רוח יותר מדיי. ראוי לאדם שילך בדרך המיצוע.

(כלי יקר)

שני כיסים

כל אדם צריך שיהיו לו שני כיסים, האחד – "ואנוכי עפר ואפר", והשני "בשבילי נברא העולם". חסיד ובר-דעת צריך לדעת כיצד להשתמש בכל אחת  ואחת מהמידות הללו במקומה ובזמנה.

(רבי בונם מפשיסחה)

לנצל לטוב

יש מי שמנצל את הגאווה לעשיית טוב – הוא עושה מצוות גדולות, בבחינת "ויגבה ליבו בדרכי ה'" (דברי-הימים-ב יז,ו), ויש מי שמנצל את הענווה לרעה, הוא שפל בעיני עצמו שלא לעשות מצוות.

(כתר שם טוב)

המקור למידות הרעות

גס-הרוח רואה בעצמו איש-המעלה. הוא מרגיש את עצמו חשוב, ולפיכך הוא 'תופס מקום' בעיני עצמו. הרגשה זו היא המקור לכל מיני מידות רעות.

(ספר המאמרים קונטרסים)

שני הקצוות

'אדם' מלשון 'אדמה לעליון' וגם מלשון 'אדמה'. צריך שיהיו בו שני הדברים – שיזכור כי הוא עפר ואפר, ושעליו להידמות לעליון.

(רבי אברהם-מרדכי מגור)

מאין ולאן

"ולקח אזוב" (במדבר יט,יח). טעמי המקרא על המילים הללו הם "קדמא ואזלא". "אזוב" מסמל את מידת הענווה, כדברי חז"ל: "ישפיל עצמו כאזוב". הדרך להגיע למידת הענווה היא לדעת "מאין באת" – בחינת "קדמא", "ולאן אתה הולך, למקום עפר רימה ותולעה" – בחינת "אזלא".

(בארות המים)

פגיעה בשם הוי'ה

מי שהוא גס-רוח בעצם מהותו, גם הרוחניות שלו היא בגסות. לכן 'גאוה' עולה בגימטרייה חמש-עשרה, משום שהיא פוגמת באותיות ו' וה' של שם הוי'ה, שגם הן בגימטרייה חמש-עשרה.

(ספר המאמרים תש"ט)

ענווה למרות המעלות

העניו אינו מחזיק את עצמו פחוּת ושפל. הוא יודע את מעלת עצמו, אך מתוך ביטולו הגדול לקב"ה, הוא מרגיש שמעלה זו היא כאין וכאפס.

(אור התורה)

 אמרת השבוע

בין חסיד למלאך

יהודי שעמל קשה על תיקון מידותיו, נכשל פעם אחת במידת הכעס. הדבר ציערו מאוד, והיה נדמה לו כי כל עמלו לשווא. הלך לשאול בעצתו של רבי אברהם אזולאי (סבו של החיד"א).

אמר לו רבי אברהם: "המשנה אומרת 'קשה לכעוס ונוח לרצות – חסיד'. יכולים היינו לחשוב כי חסיד הוא מי שאינו כועס מימיו, ואם קרה שנכשל וכעס – שוב אינו יכול להיקרא חסיד. מלמדת אותנו המשנה כי מי שאינו כועס מימיו הוא מלאך, אבל חסיד הוא מי שעבד על עצמו שלא יהיה מהיר-חימה, אלא הוא 'קשה לכעוס', ואף אם נכשל בכעס – מיד הוא 'נוח לרצות'. מי שהגיע למדרגה זו – חסיד ייקרא".

 מעשה שהיה

דמעות של ילד

ימי שלטון הצארים ברוסיה. ילדים יהודים נחטפו בגיל רך מחיק הוריהם, כדי לנתקם מיהדותם ולהכשירם לעבודת הצבא. ההורים השגיחו על ילדיהם בשבע עיניים, אך שליחי הצאר היו אורבים להם ו'צדים' אותם בדרכם ל'חדר', בזמן ששיחקו זה עם זה ברחובות העיירה ואף מחצרות בתיהם.

החטופים הצעירים הופקדו תחילה בידי כפריים נבערים מדעת, שהעבידו אותם בעבודות קשות ומנעו מהם בקנאות מרושעת קיום מצוות. כעבור כמה שנים, כשגדלו והיו לנערים, נשלחו למחנות צבא, שם הוסיפו למחות מליבם בשיטתיות כל קשר לעברם ולזהותם היהודית.

כל זה נעשה תוך כדי אימונים מפרכים, שנועדו לעשותם לוחמים ללא-חת, אשר יקריבו בבוא היום את חייהם למען הצאר. לפעמים הובאו החטופים היישר למחנות הצבא.

רבים מהחטופים היהודים התבוללו בין הגויים ושכחו את מוצאם ואת עמם. לא-מעטים מהם לא שבו כלל משדות הקרב. אך היו גם מי שבמסירות-נפש עילאית נשארו נאמנים לאלוקיהם, ובתום עשרים וחמש שנות שירות כפוי, שבו לסביבתם הטבעית ולחיק משפחתם.

לייב טויבר היה ילד כבן תשע כשנחטף יום אחד, בלכתו באחת מסמטאות עיירת מגוריו. זה היה בעיצומו של חג הפורים. עד מהרה מצא את עצמו במחנה צבא, עם עוד כשבעים נערים יהודים, בני גילים מגוּונים. הנערים עברו עינויי גוף ונפש קשים כל-כך, עד שחודש אחד בלבד לאחר מכן, בחג- הפסח – כבר היה קשה לזהותם. תלבושתם ותספורתם שונו, והם עצמם נעשו כחושים וכבויי עיניים.

בשלב הזה נשברו כמעט כל הילדים והסכימו להמיר את דתם. תשעה מן הנערים במחנה שמרו על עוז-רוח ודבקו בכל כוחם ביהדותם. לייב היה אחד מהם. חברו של לייב, יעקב הרצל, נמנה אף הוא עם הנערים הגיבורים, שעמדו מול הלחצים והעינויים של מפקדי המחנה.

יום אחד חמק יעקב מהמחנה לכמה שעות. הוא קיווה שאיש לא יבחין בכך, אבל הדבר נודע למפקדיו. כשחזר, הובילוהו לחדר החקירות הנודע לשמצה. בחקירתו הודה יעקב כי בהיעדרו מהמחנה התגנב אל העיירה הסמוכה, להתפלל שם בבית-הכנסת.

המפקדים רתחו מזעם על חוצפתו וגם רצו לשבור אותו – למען יראו וייראו. הם החלו להצליף בו בשוט ולהלום בו באגרופים עד שכל גופו זב דם. גם לאחר שכבר שכב חבול כולו וכמעט בלי נשימה, הוסיפו לחבוט בו. לבסוף כשל כוחו של יעקב ובגרון ניחר קרא: "אתנצר!"...

המפקדים הרפו ממנו וחייכו בתחושת ניצחון. לא הייתה להם סבלנות להמתין עד שיתאושש ויחזור לאיתנו. "מחר בבוקר ייערך טקס הטבלתך!", הודיעו לו חגיגית.

אך העינויים הקשים שעבר יעקב גרמו לעליית חום גופו, ועוד באותו לילה הועבר למרפאת המחנה. המפקדים המאוכזבים נאלצו אפוא להשלים עם דחייה זמנית של הטקס.

שבוע ימים שכב יעקב וטופל במרפאה. כעבור שבוע הופיע במרפאה כומר. הוא פנה היישר למיטתו של יעקב והחל לדרוש בשלומו. יעקב הבין מיד את מטרת בואו של הכומר. "בוודאי בא לדרוש את מילוי הבטחתי", חשב בליבו וצמרמורת הרעידה את גופו.

הכומר פסע עוד פסיעה לעברו ונתן בו מבט חודר. יעקב נשבר ופרץ בבכי מר. פתאום, מבעד לדמעות, נדמה היה לו כי צפה ונגלית לפניו דמות אימו. והיא בוכה בדמעות שליש. "יענקלה, בני יקירי", קוראת היא לו, "יהודי נולדת ויהודי תמות! אל תשכח את אביך, את בית-הכנסת ואת החינוך שקיבלת... אל תתנצר!".

הבכי והחיזיון ערפלו את חושיו של יעקב והוא נפל על צווארו של הכומר, מוסיף למרר בבכי. ליבו של הכומר נכמר למראה הנער הצעיר הגועה בבכי. "אל תבכה, בני", אמר ליעקב, "אני יודע שקשה לך כעת. אבל לאחר שתמיר את דתך יהיה לך טוב. האמן לי"...

דבריו של הכומר החזירו את יעקב לצלילות מלאה. הוא חדל מלבכות והביט באומץ לתוך עיני הכומר. "אדוני הכומר", אמר, "כיצד היית חש לו בנך-שלך היה נוטש את אמונתך ומאמץ לעצמו את הדת היהודית?".

רטט של זעזוע חלף על פניו של הכומר. "אילו היה בני עושה זאת, הייתי מבכה אותו ומתאבל עליו וחש כאילו כל עולמי חשך עליי", השיב לו בכנות.

"אם-כן, זו בדיוק תהיה הרגשתם של אבי ואימי, הוריי-מולידיי, אם ייוודע להם כי המרתי את דתי ונעשיתי נוצרי".

הכומר השפיל לרגע את עיניו ואז שב והביט ביעקב. ניצוץ של הבנה ואנושיות חלף בהן. הוא הנהן בראשו ועזב את חדר המרפאה.

מאותו יום לא הציקו עוד ליעקב בדבר יהדותו – לא מפקדיו ולא הכומר. נראה כי דמעותיו של ילד שנקטף באכזריות מבית הוריו, שׁחקו גם ליבות אבן.

כעשרים וחמש שנים חלפו עד אשר שוחררו יעקב הרצל, לייב טויבר ושאר חבריהם מהמחנה וחזרו לבתיהם. יעקב ולייב עמדו ביהדותם במשך כל השנים הקשות והארוכות הללו, וכמובן גם אחריהן.

(על-פי תיאורו של לייב טויבר – 'היהודים באורקוטסק')

 חסידות

השכל אינו הכול

יהודים שומרי תורה ומצוות עומדים פעמים רבות מול הצורך לנסות להסביר בהיגיון את טעמי המצוות. יש מצוות שקל יותר להסביר ויש מצוות שאינן מובנות על-ידי השכל, ואז אנו כאילו מרכינים ראש ואומרים – לא הכול אנחנו מבינים; יש מצוות שלמעלה מהשגתנו, ואנו מקיימים אותן בבחינת "חוקה חקקתי, גזֵרה גזרתי, אין לך רשות להרהר אחריה".

ברור שהנטייה הטבעית היא להרגיש טוב יותר עם המצוות הניתנות להבנה. השאיפה שלנו היא לקיים באותה שלמות והכרה פנימית גם את המצוות הבלתי-ניתנות להבנה. באה תורת החסידות ואומרת שהשאיפה צריכה להיות הפוכה: "השכל האנושי אומר, שיש לקיים את ה'חוקים' באותה חיות שמקיימים 'משפטים'. כלומר: כשם שמשפטים היו צריכים לקיימם מצד חיוב השכל, גם לולי ציווי ה', כמו-כן צריכים לקיים את החוקים להיותם ציווי ה'. אבל האמת היא, שצריכים לקיים את המשפטים כמו שמקיימים את החוקים, משום שעיקר קיום המצוות צריך להיות לפי שהם ציווי ה'" (ספר המאמרים קונטרסים כרך א, עמ' פד).

התבטלות לקב"ה

תורת החסידות דורשת מאיתנו לקיים כל מצווה, גם את המצווה הפשוטה וההגיונית ביותר, לא בגלל הבנתנו והשגתנו, אלא מפני שכך ציוונו הקב"ה. עלינו לכבד הורים לא מפני ששכלנו מחייב זאת, אלא משום שזה רצון ה'. עלינו להימנע מלפגוע מרכוש הזולת לא מפני שזה מוסרי ושבלעדי זאת לא תוכל החברה האנושית להתקיים – אלא משום שהקב"ה ציוונו שלא לעשות כן.

כאשר התורה מתחילה לפרט את דיני הפרה האדומה, היא פותחת במילים: "זאת חוקת התורה". היא אינה אומרת "זאת חוקת הפרה" (כמו "זאת חוקת הפסח" וכדומה), אלא "זאת חוקת התורה". בכך היא רומזת, שרעיון זה של 'חוקה' – קיום מצווה רק מתוך ציות לרצון העליון, בלי שום ידיעה והבנה – צריך לאפיין את כל התורה כולה ולא רק את מצוות פרה-אדומה; את כל המצוות צריכים אנו לקיים, כאמור, מתוך התבטלות לקב"ה ולא מפני הבנתנו.

אמנם יש חשיבות גדולה בהבנה והשגה. האדם מזדהה יותר עם הדברים, מרגיש את משמעות מעשיו ומקיימם בצורה מושלמת יותר, אבל אי-אפשר לבסס את התורה והמצוות רק על ההבנה ועל ההיגיון. השכל גמיש מאוד ויכול להוכיח דבר והיפוכו. היום הוא מבין את משמעות המצווה, ומחר הוא עלול להבין אחרת. זאת ועוד: כאשר המצווה נשענת כולה על ההיגיון, נשאר פתח רחב למיקח-וממכר ולהתפשרויות, כשהאדם עושה, כביכול, את חישוביו של הקב"ה.

אמונה בימות המשיח

לכן תורת החסידות מדגישה את הצורך בקבלת עול, כיסוד כל התורה והמצוות. פתגם חסידי אומר: "בעל שכל, הנשען על בינתו, עלול יותר לטעות ממי שעושה בקבלת עול" ('רשימות' חוברת ט, עמ' 16).

החסיד רבי הילל מפאריטש היה אומר, שכל עוצם גודל זהירותו ביראת שמים היא כדי שייקלטו אצלו ענייני חסידות. אמר על כך כ"ק אדמו"ר הרש"ב: "ואני אומר, שכל ענייני חסידות וטיב קליטתם היא כדי להרגיש יראת שמים בחיות פנימית. המתיקות הגדולה ביותר של השכלה – אינה בעלת ערך כלל לגבי הידור דהידור של מצווה וגרם מצווה" (אגרות-קודש אדמו"ר הריי"צ, כרך ד, עמ' פ).

הרבי מליובאוויטש אמר (שיחת ש"פ שמות תשכ"ג): "דברים שהיום צריכים עליהם אמונה, בימות המשיח יהיה אפשר להשיגם בשכל, בהבנה והשגה. והאמונה תהיה אז על דברים נעלים הרבה יותר, שהיום אין לנו מושג בהם אפילו בבחינת אמונה".

 בציפייה לגאולה

"תשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצווה זו עד שחרב הבית בשנייה. ראשונה עשה משה רבנו, שנייה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חורבן הבית. והעשירית יעשה המלך המשיח, מהרה ייגלה" (רמב"ם הלכות פרה אדומה פרק ג הלכה ד)

 חיים יהודיים

המורה הווירטואלי לבר-מצווה

פעמים רבות אנשים מפתחים להם תחביבים, מתוך זיקה לתחום עיסוקם העיקרי. אצל זכי (זכריה) ליברמן, התהליך היה הפוך: הוא הגיע לעבודתו כמנהל יחידת המחשב של המרכז הרפואי 'הרצוג' בירושלים בעקבות מיזם צדדי שביקש לפתח. ביקש וגם הצליח. מדובר באתר אינטרנט אינטראקטיבי – 'המדריך הכולל לבר-מצווה'.

"הרעיון היה להגיע אל כל אותם נערים שהוריהם מסרבים או מתקשים לשלוח אותם ל'רב', שיכין אותם לקראת בר-המצווה", מסביר זכי. "מניעיהם של הורים כאלה עשויים היות אידאולוגיים, כלכליים או טכניים. למשל, ילדים המתגוררים ביישובים קטנים שאין בהם רב, או במקומות נידחים בחו"ל. בעבור כל אלה הקמתי את האתר, שבאמצעותו הנער יכול לשבת בביתו ולהתכונן כראוי ליום שבו יהיה לאיש".

אם אין כסף, בונים לבד

זכי (39), בוגר ישיבת הכותל, נשוי ואב לחמישה, המתגורר ברמת בית-שמש, לא ידע כמה כבדה המשימה שקיבל עליו. בימים שהרעיון החל להתבשל במוחו – לפני יותר מעשר שנים – היה תחום המולטימדיה עדיין בחיתוליו. גם הוא-עצמו נעדר אז כל ידע בסיסי במחשבים. "הצעתי את הרעיון לכמה חברות גדולות, אך הן דרשו סכום-עתק של מאות-אלפי שקלים. לא הייתה לי ברירה אלא ללמוד בעצמי מחשבים", הוא אומר.

וכך, בעמל וביזע, כאשר פעם אחת אף נאלץ לגנוז את כל עבודתו – שפתאום התברר כי היא מפגרת אחר קצב ההתקדמות הטכנולוגית – ולהתחילה מחדש, הקים במו ידיו את האתר:  www.bar-mitzva.com.

לנצל את חלון-ההזדמנויות

בין התכנים המרכזיים באתר: הלכות ציצית ותפילין, לימוד טעמי המקרא, הקלטות של כל הפרשיות וההפטרות (בנוסח אשכנז ובנוסח ספרד), ברכות התורה וההפטרה, עצות מועילות לנער הנרגש, והפניית ההורים למגוון שירותים הקשורים בחגיגת בר-המצווה. הגולש יכול לבחור בין אנגלית לעברית, והשימוש באתר אינו כרוך בתשלום.

כעת זכי עובד על הוספת עוד תכנים יהודיים, שאינם קשורים בהכרח לבר-מצווה. "אני מעוניין לנצל את חלון-ההזדמנויות הקטן והחולף הזה, הנפתח באופן טבעי בליבו של בן-המצוות, ולהכיר לו עולם שלם של יהדות, שברוב המקרים זר לו לחלוטין. לשם כך כללתי באתר את ברכות שני הרבנים הראשיים לשעבר, הרב לאו והרב בקשי-דורון, לבר-המצווה. כשנער צעיר יושב לו אי-שם בקיבוץ בצפון הארץ או באיזו עיר רחוקה בארצות-הברית, ופתאום רואה את הרב הראשי מיישיר אליו מבט ומברך אותו אישית – זה עושה לו משהו".

גם מבוגרים מתעניינים

בקרוב יעלה זכי לאתר דרשות לחתני המצוות, לפי פרשיות השבוע ומועדי השנה. הוא משוכנע כי לא רק נערים ישתמשו באתר, אלא גם מבוגרים. "אני מכיר לא-מעט אנשים שכבר חגגו בר-מצווה לילדיהם ואף לנכדיהם, המבקשים יום אחד להתחיל לקרוא בתורה. על-ידי האתר שלי יוכלו ללמוד את טעמי המקרא ולהתכונן לקריאה של כל פרשה ופרשה".

לימודי המחשבים הובילו את זכי לתפקידו ב'הרצוג', שם הוא עובד רוב שעות היום. אך אם תשאלו אותו במה הוא רואה את ייעודו ומה נותן לו את עיקר סיפוקו, התשובה שלו תהיה קצרה וחד-משמעית: האתר.


ליברמן והאתר שהקים: לפרוץ את המחסומים

 פינת ההלכה ומנהג

ארוחה בטיסה

שאלה: האם אפשר לאכול בלי נטילת ידיים 'לחמניית-מזונות' המוגשת בטיסה לצד ארוחה שבה בשר, תוספות וסלטים?

תשובה: לדעת רוב הפוסקים, הכיתוב 'לחמניית-מזונות' (וכן 'פיצה-מזונות' וכדומה) מטעה ומכשיל את הציבור, ולא רק בטיסה.

האוכל כזית (ולדעה אחרת 'כביצה') מ'לחמניית-מזונות' (או מ'פיצה-מזונות' וכדומה) ושבע ממנה, אף כשהשובע בא על-ידי תוספת בשר, דגים, סלטים וכדומה – נמצא בספק דאורייתא של חיוב ברכת המזון. לכן לכתחילה עליו ליטול ידיים ולברך 'המוציא' על לחם גמור לפני-כן. גם אם לא עשה כן (או שאינו יכול לעשות זאת) יצטרך לברך לאחר האכילה ברכת המזון.

מי שאינו יכול ליטול ידיו, יאכל תחילה את הלחמנייה לבדה, אפילו בפעמיים, תוך כדי הפסקה ביניהן, באופן שלא תשביע אותו, ויברך אחריה 'על המחיה'. רק לאחר מכן יאכל את הבשר והסלטים, ויברך אחריהם 'בורא נפשות'.

לנטילת ידיים במטוס: רגילים לחשוב שהדבר קשה, ואין זה נכון. אפשר לבקש מים מהצוות, וליטול ידיים על-ידי הספל שבמארז הארוחה. את הנטילה אפשר לעשות במטבחון, או שהנוסע מביא מביתו קערה קטנה, ושופך אחר-כך את המים במטבחון או בשירותים. כך אפשר ליטול ידיים גם בשחרית, שחייב בה גם מי שלא ישן בלילה.

מקורות: ברכות מא,ב. רמב"ם ברכות פ"ג ה"ט. ב"י, שו"ע ונו"כ סי' קסח, שו"ע אדמו"ר הזקן, משנ"ב והכ"ח, הגהות ר"ח צאנזער ו'דעת תורה' שם. סידור אדמו"ר הזקן, סדר ברכת הנהנין פ"ב, ו'ביאור' הרב גרין שם. ברכה כהלכה פ"ח, ברכת ה' ח"ב פ"ב ס"מ, וזאת הברכה (תשס"א) עמ' 216 ואילך וש"נ. ראה גם שו"ת: אגרות משה או"ח ח"ג סי' לב וח"ד סי' מא. יחוה דעת ח"ג סי' יב בהערה. מנחת יצחק ח"ט סי' יז.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)