אל יאמר אדם שאין רצונו לרדת במדרגה ולעסוק בעניינים גשמיים וחומריים, שכן "דיו לעבד להיות כרבו" * כשם שהקב"ה נתאווה להיות לו 'דירה בתחתונים', כך גם לו צריך להיות 'מתאים' לעסוק עם הזולת שנמצא במצב ירוד * ועל-ידי זה שעבודתו תהיה "להיות כרבו", נעשה "עבד נאמן" שכל מציאותו אינה אלא מציאות רבו * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. בהמשך להמבואר לעיל (בהמאמר ד"ה "כי תבואו אל ארץ מושבותיכם") על-דבר עניין הנסכים בעבודת האדם שזהו עניין ההמשכה למטה – יש להוסיף:
בליקוטי- תורה פרשתנו1 איתא ש"צריך האדם להשפיל עצמו ולומר, דיו לעבד להיות כרבו ולעשות מכון לשבתו להיות לו דירה בתחתונים".
כלומר: אל יאמר האדם שאין רצונו לירד ממדריגתו כדי לעסוק בעניינים גשמיים וחומריים, שכן, "דיו לעבד להיות כרבו"2, וכשם שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים3, כך צריך להיות מתאים לו ("עס זאל אים אנשטיין") לירד ולעסוק בעניינים גשמיים וחומריים לעשותם דירה לו יתברך.
וכיוון שצדיקים דומין לבוראן4, הרי, גם ביחס אליהם צריך לומר "דיו לעבד להיות כרבו", ובנידון דידן, שיש ללמוד מהנהגתו של הרבי, כ"ק מו"ח אדמו"ר, כדלקמן.
ב. ובהקדמה – שיום השבת-קודש זה הוא שבת מברכים חודש תמוז, אשר, בו ישנו היום המיוחד די"ב תמוז, יום ההולדת ויום הגאולה של כ"ק מו"ח אדמו"ר. ולכן, הזמן המתאים להתבונן בהנהגתו של הרבי בעת המאסר והגאולה:
גם במשך הזמן שבין היציאה מבית-האסורים להגאולה בי"ב תמוז – היותו בעיר מקלטו (קאסטראמא), פינה נידחת – המשיך הרבי לעסוק בהרבצת התורה והפצת היהדות, כמו ייסוד חדר, מקווה וכיוצא-בזה5.
ביום השבת-קודש האריך הרבי בתפילתו בבית-הכנסת – דבר שעורר רושם רב ופלא גדול: יהודי מתפלל עד השעה שלוש-ארבע אחר הצהרים!… כולם כבר סיימו מזמן את התפילה, סעדו סעודת שבת וגם הספיקו לישון ("מ'האט שוין אפגעגעסן און זיך אויסגעשלאפן"…), וכאן עומד לו "ראבין" (רב) ומתפלל עדיין!… ועד כדי כך נעשה רעש בעיירה, שאפילו הכומר של העיירה בא בעצמו לבית-הכנסת לראות את הפלא הגדול!…
ולמרות כל זה, הרי העובדה שבימים אלה לא היה הרבי יכול לכתוב מכתב ליהודי בנוגע לעניינים פשוטים, הכאיבה לו וציערה אותו, עד כדי כך, שהתבטא בפני אחד מהחסידים המקורבים ששהו עמו [החסיד ר' אליהו-חיים6 או החסיד ר' מיכאל דווארקין7], שאם כן הוא המצב, לשם מה צריכים את היד?! – מוטב שהיתה היד נעשית רזה ומצומקת ("עס וואלט זיין בעסער די האנט זאל חס ושלום אפדארן")!…
הגע עצמך:
למרות שמדובר אודות ידו הקדושה של הרבי, שעליה הניח תפילין, ועשה בה כמה וכמה עניינים של קדושה וכו' – אומר הרבי, שכיוון שעברו ימים ספורים שבהם לא הייתה יכולה יד זו לכתוב מכתב ליהודי [אף שבאותם ימים עצמם עשה כמה וכמה פעולות גם בהפצת התורה והיהדות, נוסף לכך ששהותו בעיר מקלטו הייתה חלק מכללות המאסר בשביל עבודתו בהפצת התורה והיהדות], מוטב לה שתיעשה רזה ומצומקת ("זי זאל אפדארן")…
ג. הנהגה זו מהווה לימוד והוראה לכל אחד ואחד בנוגע להתעסקות עם הזולת:
ישנם כאלה הטוענים מדוע צריכים הם לירד ממדריגתם כדי להתעסק עם זולת שנמצא במעמד ומצב ירוד, הרי מוטב יותר אם היו מנצלים זמן זה בשביל ההתעסקות בעניינים נעלים בעבודה עם עצמם ("טאן מיט זיך").
הם יודעים אמנם שיש צורך לעולם בהתעסקות עם דברים תחתונים, ובלשון חז"ל8 "אי אפשר לעולם… בלא בורסקי", אבל, כל אחד מהם טוען מדוע צריך הוא להיות ה"בורסקי"!…
ומה גם – מוסיפים לטעון – שהם אינם פועלים מאומה בהדברים התחתונים, שהרי הם אינם רואים שפעלו משהו… ולאידך, רואים הם היטב שהירידה לעסוק בעניינים תחתונים מפריעה להם ומבלבלת אותם בעבודתם הם, ואם כן, טוענים הם, מה רוצה הקב"ה מהם ("וואס וויל דער אויבערשטער פון זיי האבן"…), למה להם לירד לעסוק בעניינים תחתונים ("נאך וואס דארף מען קריכן אין נידעריקע עניינים"), ולהסתכן בכך שעלולים לבוא חס-ושלום למצב ד"יפתה לבבכם", ועד לההמשך "וסרתם ועבדתם גו'9– על-כל-פנים בדקות דדקות, על-דרך מאמר רז"ל10 "ישראל שבחו"ל עובדי עבודה-זרה בטהרה הן".
והמענה לכל זה – "דיו לעבד להיות כרבו":
למרות הפלאת מעלתו של הרבי, היה לו מתאים ("אים איז אנגעשטאנען") להתעסק בעניינים פשוטים, ולא עוד אלא שהתמסר להתעסקות זו עד כדי כך שאמר שלולי זאת מוטב שידו תהיה רזה ומצומקת… ואם כן, אם לרבי היה מתאים להתעסק בעניינים פשוטים, הרי בוודאי שההתעסקות בעניינים פשוטים יכולה להיות מתאימה לאנשים כערכנו, אשר, לאחרי כל המעלות… הן המעלות האמיתיות ואפילו המעלות המדומות, "וויפל ער זאל ניט האלטן פון זיך" (ככל שרק שיחזיק מעצמו), מבין הוא שאין לו ערך כלל אל הרבי!
ואם כן, אם אינו יכול לפעול על עצמו להתעסק עם הזולת על-ידי התבוננות אחרת – יפעול זה בעצמו על-ידי זה שיתבונן ש"דיו לעבד להיות כרבו".
ולא עוד אלא שעל-ידי זה שיפעל על עצמו "להיות כרבו" – אזי "יהיה כרבו", ובזה גופא – תחילה "כרבו", בכ"ף הדמיון, ולאחרי זה גם ללא כ"ף הדמיון, כיוון שכל מציאותו נעשית מציאותו של רבו, בדוגמת שליח שכל מציאותו נעשית מציאות המשלח11.
ד. בהמשך להאמור על-דבר עניין הנסכים, ההמשכה למטה שבההתעסקות עם הזולת – יש להוסיף ולהבהיר גם לאידך גיסא על-דבר הצורך וההכרח בעבודה עם עצמו, אשר, בעניין זה יש לימוד והוראה מההנהגה בנוגע לקריאת-שמע ותפילין, שהם בדוגמת זבח ונסכים, כמובן ממאמר רז"ל12 "כל הקורא קריאת-שמע בלא תפילין… כאילו הקריב… זבח בלא נסכים" (כנ"ל בהמאמר).
ויש להקדים ולבאר תחילה ההנהגה שמצינו אצל חסידים ואנשי מעשה לקרות קריאת-שמע קטנה ללא תפילין.
– ברשימותיי13 ציינתי מה ששמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר, שאביו כ"ק אדנ"ע, היה קורא את קריאת-שמע קטנה בתפילין. אבל אף-על-פי-כן, רואים בפועל שעמא-דבר דהחסידים נוהגים לקרות קריאת-שמע קטנה בלא תפילין –
דלכאורה, כיוון שקריאת-שמע קטנה היא מפני שחוששים שמא יאחרו זמן קריאת-שמע, היינו, שאין זה "כאדם הקורא בתורה"14, אלא כדי לצאת ידי חובת מצוות קריאת-שמע מדאורייתא – כיצד קורין קריאת-שמע בלא תפילין, היפך מאמר רז"ל12 "כל הקורא קריאת-שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו"?
וכבר שקלו וטרו בזה כמה וכמה15, ומסקנת דבריהם שהפירוש ד"הקורא קריאת-שמע בלא תפילין" (שחשיב כעדות שקר) הוא לפי שאינו מניח תפילין כלל, אבל הא שאינו מניח תפילין בשעת קריאת-שמע (אלא לאחרי זה) ודאי לא חשיב עדות שקר ח"ו.
ה. ובפרטיות יותר:
מהביאורים הידועים בזה – בשם החוזה מלובלין16 – שכיוון שאמרו שקריאת-שמע בלא תפילין הווי כזבח בלא נסכים, הרי כשם שיכולים להביא הנסכים לאחרי הזבח, דקיימא לן שאדם מביא זבחו היום ונסכיו למחר (עד עשרה ימים)17, כך יכולים להניח תפילין לאחרי קריאת-שמע, ולא הווי עדות שקר.
אמנם, ביאור זה אינו מחוור לגמרי, כי, קריאת-שמע ותפילין אינם דומים לגמרי לזבח ונסכים, שהרי בזבח ונסכים יכול להביא הנסכים גם למחר, מה-שאין-כן בקריאת-שמע ותפילין אינו יכול לדחות הנחת תפילין למחר, ואם לא יניח תפילין בו ביום בוודאי ייחשב לעדות שקר?
ואין לתרץ שבתפילין יש סיבה צדדית שמונעת צירוף הנחת תפילין דמחר לקריאת-שמע דיום שלפניו (שלא תחשב לעדת שקר), בגלל הפסק הלילה שלאו זמן תפילין הוא18, כי:
גם נסכים זמנם ביום דווקא ולא בלילה19, כמו קרבנות שאין מקריבים אותם אלא ביום, שנאמר "ביום צוותו"20, ואף-על-פי-כן, אין הלילה מפסיק צירוף הנסכים לזבח דיום שלפניו, ומאי שנא תפילין.
ויתירה מזה: בנסכים, חיוב הבאתם ביום ולא בלילה הוא מדאורייתא, ואף-על-פי-כן אין הלילה חשיב הפסק לצירוף הנסכים לזבח, ועל-אחת-כמה-וכמה בתפילין, שמדאורייתא זמנם גם בלילה, אלא שחכמים גזרו שלא להניח תפילין בלילה (שמא יישן בהם)21, ודאי שאין הלילה חשיב הפסק לצירוף התפילין לקריאת-שמע.
ו. ויש לומר הביאור בזה:
הגדר דעדות שקר בקריאת-שמע בלא תפילין אינו אלא כשמבטל מצוות תפילין (שאינו מניחם כלל), אבל זה שבשעת קריאת-שמע אינו מקיים מצוות תפילין (אלא מניחם לאחר זמן), לא חשיב עדות שקר, כיוון שאינו מבטל המצווה דתפילין, שהרי מקיימה לאחר זמן22.
ועל-פי זה אתי שפיר שהנחת תפילין דמחר לא מהני לקריאת-שמע דיום שלפניו שלא תחשב לעדות שקר – דכיוון שעבר כל היום ולא הניח תפילין הרי ביטל המצווה דתפילין [ופשיטא שלא מהני הא שמדאורייתא הווי לילה זמן תפילין, דכיוון שבנוגע לפועל אינו יכול להניח תפילין בלילה, הרי ביטל מצוות תפילין מדאורייתא, גם אם הסיבה שלא הניחם בלילה היא גזירת חכמים23], ובמילא הווי הקריאת-שמע עדות שקר.
ז. ועניין נוסף בטעם המנהג דקריאת-שמע קטנה בלא תפילין דווקא (נוסף על האמור שאפשר לקרות קריאת-שמע בלא תפילין דלא חשיב עדות שקר) – כפי שמבאר הרה"צ ממונקאטש24 שיש מעלה בקודש לתפילין שהם בעשייה לגבי קריאת-שמע שהיא (במחשבה ו)בדיבור (כמוזכר בהמאמר), ולכן צריך לקרות קריאת-שמע תחילה ולאחרי זה להניח תפילין, משום "מעלין בקודש"25.
ובהקדם – שמצינו כן לעניין ציצית ותפילין, שכיוון שקדושת התפילין גדולה מקדושת הציצית [שהרי תפילין הם "תשמישי קדושה"26, מה-שאין-כן ציצית שאינם אלא "תשמישי מצווה"26 בלבד, וגם: תפילין היא מצווה ש"אדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה"27, מה-שאין-כן ציצית, "אין אדם מחוייב לקנות לו טלית (שחייבת בציצית) ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית"28, אלא יכול לילך בבגד שאינו חייב בציצית], לכן הסדר הוא ש"אחר שלבש טלית מצוייץ יניח תפילין, שמעלין בקודש"29.
והא דהקשו האחרונים30 שהכלל ד"מעלין בקודש" הוא רק במצווה אחת [כמו בנר חנוכה, ש"ביום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך… דמעלין בקודש ואין מורידין"31, ועל-דרך זה בלחם-הפנים, ש"על של כסף נותן לחם-הפנים בכניסתו, ועל של זהב ביציאתו, שמעלין בקודש ולא מורידין"32], מה-שאין-כן בכגון דא שישנן ב' מצוות, לא אמרינן "מעלין בקודש", אלא להיפך, ש"כל המקודש מחבירו קודם את חבירו"33 – כבר תירצו על זה34 שכיוון ששניהם (הטלית והתפילין) על גופו של האדם שמתקדש בהם, שייך בזה שפיר מעלין בקודש, שתחילה לובש על גופו הטלית, ואחר-כך מוסיף ומניח על גופו התפילין, שעל-ידי זה ניתוסף בקדושת האדם.
ועל-דרך זה מובן בנוגע לקריאת-שמע ותפילין, שעם היותם ב' מצוות, שייך בהם שפיר מעלין בקודש, כיוון שעל-ידם נמשכת קדושה על האדם, ולכן צריך להיות הסדר דקריאת-שמע ואחר-כך תפילין, שמתחיל בהקדושה דקריאת-שמע, ואחר-כך מוסיף בהקדושה היותר נעלית דתפילין.
ח. והנה, כל השקלא וטריא הנ"ל היא בנוגע לקריאת-שמע קודם הנחת תפילין, אבל לאחרי שכבר הניח תפילין, בוודאי יוכל לקרות קריאת-שמע במשך כל היום גם בלא תפילין, ואין בזה חשש דמעיד עדות שקר.
אמנם, מצינו35 במנהג הגאונים שהיו קורין גם קריאת-שמע דערבית בתפילין, ובסיום פרשה שנייה (לאחרי הפסוק "וקשרתם גו'") היו חולצין התפילין [כלומר, אף שמנהגם היה להתפלל ערבית מבעוד יום (כדאיתא בתוספות36), מכל-מקום, לא רצו שיהיו התפילין עליהם במשך כל תפילת ערבית כיוון ששייכת ללילה שאינו זמן תפילין], ועל כן צריך לומר שגם בקריאת-שמע דערבית (לאחרי שכבר קיימו מצוות תפילין) היו חוששין להעניין דעדות שקר בקריאת-שמע ללא תפילין, עד כדי-כך, שהעדיפו להפסיק באמצע קריאת-שמע (בין פרק לפרק) לצורך חליצת התפילין מאשר לקרות קריאת-שמע ללא תפילין!
ועל-דרך זה מצינו37 שהחתם-סופר נהג שלא לקרות קריאת-שמע בתפילין דרבנו תם, משום שאם ההלכה כרש"י (כמנהג העולם) נמצא שלדינא אין תפילין דרבנו תם חשובים תפילין38, ואם יאמר בהם שמע הווי קריאת-שמע בלא תפילין. ומזה מוכח שהחשש דעדות שקר בקריאת-שמע בלא תפילין הוא גם לאחרי קיום מצוות תפילין.
וההסברה בזה39 – שהחשש דעדות שקר ללא תפילין גם לאחרי הנחת תפילין אינו אלא להדעה שמצוות תפילין היא (לא רק להניח התפילין, וברגע שהניחם, כבר קיים המצווה, אלא) "להיות תפילין על הראש"40, ובכל רגע ורגע שהתפילין עליו הרי הוא מקיים מצוות תפילין, ולכן, גם לאחרי שכבר הניח תפילין, יש חשש דעדות שקר אם יקרא קריאת-שמע בלא תפילין, מצד ביטול המצווה תפילין, ולכן, גם לאחרי שכבר הניח תפילין, יש חשש דעדות שקר אם יקרא קריאת-שמע בלא תפילין, מצד ביטול המצווה ברגע זה.
מזה מובן שכל זה אינו אלא בדורות שלפנינו כשהיו נוהגים לישב בתפילין כל היום, מה-שאין-כן בימינו שנהגו שלא להניחם כל היום (מפני שצריכים גוף נקי ואין כל אדם יכול להיזהר שלא יפיח בהם כו')41, הנה לאחר הנחת תפילין, שוב אין חשש דעדות שקר בקריאת-שמע בלא תפילין, ולכן, גם כשמתפללין ערבית מבעוד יום, אין אנו קורין קריאת-שמע של ערבית בתפילין (דלא בזמן הגאונים), וכן נוהגים אנו לקרות קריאת-שמע גם בתפילין דרבינו תם (ועל-דרך זה בתפילין דראב"ד ושימושא-רבה – אלה שנוהגים להניחם), כהוראת רבותינו נשיאינו בזה42 (דלא כהחתם-סופר).
ט. ויש להוסיף בזה – על-פי פנימיות העניינים:
הטעם שבימינו אין מניחים תפילין כל היום, הוא, מצד ירידת הדורות – "אכשור דרא" בתמיהה)43 – שאין בכוחנו לפעול המשכה יתירה על ההמשכה שכבר נפעלה על-ידי הפעולה דהנחת תפילין, דלא כבזמן הגאונים שבכל רגע ורגע היו פועלים המשכה חדשה.
ואף שהטעם על-פי נגלה הוא מצד הזהירות דגוף נקי (כנ"ל), הרי, הא גופא שבגלל חשש זה נמנעים מהנחת תפילין כל היום, הוא, משום שבלאו הכי אין אנו יכולים להוסיף ולפעול המשכה חדשה על-ידי זה שיהיו התפילין מונחים עלינו במשך כל היום.
י. ומכל הנ"ל יש לימוד והוראה בנוגע לסדר העבודה עם עצמו ועם הזולת – שהם בדוגמת ב' העניינים דקריאת-שמע (עולה, העלאה, עבודה עם עצמו) ותפילין (נסכים, המשכה, עבודה עם הזולת).
ובהקדמה:
ישנם כאלה שנתמנו על עניינים של עסקנות ציבורית, ובמהלך עסקנותם התחילו להרגיש תענוג גדול ("א גרויסן געשמאק") בעסקנות, וכל-כך נשתקעו בזה ("זיי האבן זיך אויף אזוי פיל אריינגעלאזט אין דעם") עד ששכחו לגמרי על עצמם…
– ה"געשמאק" שבעסקנות ציבורית הוא בעצם העובדה שבהיותו "עסקן ציבורי" פטור הוא מלחשוב על עצמו, מעמדו ומצבו כו', ובוודאי שאינו צריך לחשוב אודות ביטול עצמו (וגם לא אודות ביטול זולתו, כיוון שיש לו "משמשים" ו"משמשי משמשים" שיעשו זאת עבורו)…
ועל זה באה ההוראה מסדר ההנהגה דקריאת-שמע ותפילין – שלמרות גודל המעלה שבתפילין ועד שגדלה מעלתם גם לגבי קריאת-שמע, אין מניחים תפילין כל היום, ולא עוד אלא שמקדימים קריאת-שמע לתפילין:
א) למרות גודל המעלה שבעסקנות ציבורית, יש להגביל את הזמן המוקדש לעסקנות שיהיה בהתאם למה שנצטווה (שעה אחת, ב', ג' או ד' שעות, וכיוצא בזה), שכן, במשך זמן זה פועל הוא כל מה שביכולתו לפעול, ובמילא אין לו להשקיע בזה זמן נוסף, כיוון שעל-ידי זה לא יתוסף בפעולתו (כשם שהנחת תפילין היא במשך בזמן מוגבל, כיוון שאי-אפשר להוסיף בהמשכה דתפילין על-ידי הנחתם במשך כל היום).
ב) בד בבד עם פעילותו בעסקנות ציבורית, צריך לחשוב גם אודות עצמו, כמו שכתוב44 "ומבשרך לא תתעלם", היינו, לעסוק בבירור עצמו, לטבול במקווה ("גיין אין וואסער"), ללמוד חסידות ולהתפלל באריכות וכו', ובכללות, כפתגם החסיד ר' גרשון-דוב שה"מחר" צריך להיות באופן אחר לגמרי45. ולא עוד אלא שהמחשבה אודות עצמו היא ההקדמה (בדוגמת ההקדמה דקריאת-שמע לתפילין) שעל-ידה תהיה העסקנות כדבעי, שלא יבוא למצב שישתקע בהעסקנות עד שישכח לגמרי על עצמו ("ער וועט ניט וויסן פון זיין לייב און לעבן").
יא. ועל-ידי זה שעבודתו תהיה "להיות כרבו", הנה סוף סוף "יהיה כרבו", ולא רק "כרבו", בכ"ף הדמיון, אלא יתירה מזה, שכל מציאותו היא מציאות הרב, היינו, שתמורת היותו תחילה בבחינת "עבדא בהפקירא ניחא ליה" (שזהו עניין דעבד כנעני46), נעשה עבד שכל מציאותו אינה אלא מציאות האדון (הרב), שזהו עניין ד"עבד נאמן"47, על-דרך ובדוגמת הרב שנקרא "עבד נאמן", ועליו נאמר48 "בכל ביתי נאמן הוא".
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שלח, כ"ח בסיוון, מברכים החודש תמוז ה'תשי"ב. 'תורת מנחם – התוועדויות' תשי"ב, חלק שלישי (י), עמ' 22-12 – בלתי מוגה)
_____________
1) מ,ד.
2) ברכות נח,ב. ועוד.
3) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.
4) ב"ר פס"ז, ח. רות רבה פ"ד, ג. ועוד.
5) ראה סה"ש תש"א עמ' 139. לקו"ש ח"ד עמ' 1063.
6) אלטהויז – ראה אודותיו סה"ש תרפ"ב עמ' 30 הערה 17. וש"נ.
7) ראה אודותו – סה"ש תרצ"ט ע' 302. וש"נ.
8) פסחים סה, רע"א. וש"נ.
9) עקב יא,טז.
10) ע"ז ח,א. וראה תו"א בראשית כ,ב. ובכ"מ.
11) ראה לקח-טוב (להר"י ענגל) בתחילתו. וראה גם לקמן סוסי"א.
12) ברכות יד, סע"ב. וש"נ.
13) נדפס ב"רשימות" חוברת קנו עמ’ 11.
14) ברכות ט,ב (במשנה).
15) ראה שו"ת בית-יצחק או"ח סי"ז. 'אות חיים ושלום' (לבעל מנח"א) סכ"ה סק"ו. ועוד.
16) הובא בבית-יצחק ו'באות חיים ושלום' שם.
17) מנחות טו,ב. רמב"ם הל' מעשה הקרבנות פ"ב הי"ב.
18) זבחים יט,א. וש"נ.
19) תמורה יד, סע"א. רמב"ם שם פ"ד ה"ה.
20) צו ז,לח. מגילה כ,ב. רמב"ם שם ה"א.
21) טושו"ע ואדה"ז או"ח רס"ל.
22) אא"כ נאמר שיש מצווה במשך כל היום, כדלקמן ס"ח.
23) דוגמא לדבר: קניין דרבנן מהני לדאורייתא (ראה הדעות בזה: פס"ד להצ"צ חאו"ח סתמ"ח ס"ג; ספרים שנסמנו בשד"ח כללים מערכת הקו"ף כלל ח"י. ועוד). פסולי עדות דרבנן פטורים משבועת העדות דאורייתא (ראה שבועות לא,א. רמב"ם הל' שבועות רפ"י. אנציק' תלמודית ערך 'דברי סופרים' ס"ו (עמ’ קא ואילך). וש"נ).
24) 'אות חיים ושלום שם'. וראה בית-יצחק שם.
25) ברכות כח,א. וש"נ.
26) מגילה כו,ב.
27) רמב"ם הל' ברכות פי"א ה"ב.
28) שם הל' ציצית פ"ג הי"א.
29) שו"ע או"ח ר"ס כה.
30) ראה שאגת-אריה סכ"ח. נו"כ השו"ע שם (דגול מרבבה. יד-אפרים). ועוד.
31) שבת כא,ב.
32) מנחות צט,א.
33) זבחים פט,א (במשנה). וש"נ. רמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ט ה"ב.
34) ראה יד-אפרים שם. שבילי-דוד או"ח שם. 'אות חיים ושלום' שם.
35) הגה"מ (להרמב"ם הל' תפילין ספ"ד) בשם בעל-העיטור (הל' תפילין שער ראשון חלק השישי) – הובא בב"י טואו"ח שם (ד"ה כתבו).
36) ריש מס' ברכות.
37) בס' ליקוטי חבר בן חיים מהג' תלמיד החת"ס זצ"ל – הובא ב'אות חיים ושלום' שם.
38) אף ששניהם (גם דר"ת) אמת – בנוגע לרוחניות העניינים למעלה, או לעתיד-לבוא (ראה פע"ח שער התפילין פ"ט).
39) 'אות חיים ושלום' שם.
40) ראה לקו"ש ואתחנן תנש"א ס"ג. וש"נ.
41) טושו"ע ואדה"ז או"ח סל"ז ס"ב.
42) 'היום יום' יט מנחם-אב (מ'ילקוט רשימותי' – נדפס ב'רשימות' חוברת ט עמ’ 7 ואילך. וש"נ).
43) יבמות לט,ב (ובפרש"י). וש"נ.
44) ישעיה נח,ז. וראה סה"מ קונטרסים ח"ב שז, סע"ב.
45) ראה 'תורת-מנחם – התוועדויות' ח"א ריש ע' 65. וש"נ.
46) ראה סה"מ מלוקט שם, ובהנסמן שם הערה 21.
47) ראה המשך תרס"ו עמ’ שיח. ובכ"מ.
48) בהעלותך יב,ז. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
