ר' איצ'ה ור' שלמה, חסידיו של הרבי מצ'רנוביל, היו ידידים טובים וגם שותפים במסחר. לר' שלמה היה בן ולר' איצ'ה בת. לימים החליטו השניים להשתדך ביניהם, ואף תקעו כף זה לזה, שבבוא היום יהיו מחותנים.
יום אחד החליט ר' שלמה לעזוב את רבו ולנסוע אל הצדיק רבי ישראל מרוז'ין. ר' שלמה נעשה אפוא חסיד רוז'ין ובכך נגדעה ידידותו עם ר' איצ'ה.
השניים הפסיקו את השותפות ביניהם ואף את השידוך ביקשו לבטל. אלא שהבן והבת, שבינתיים גדלו ועמדו על דעתם, לא הסכימו לביטול קשר השידוכין. אף-על-פי-כן, מנוי וגמור היה עם ההורים לפרק את החבילה סופית.
ר' איצ'ה ידע שתקיעת כף אינה דבר של מה-בכך, ולכן נסע לרבו לשאול בעצתו. "תקיעת כף מוכרחים לקיים, ואל לכם לבטלה בגלל ריב מיותר שפרץ ביניכם!", פסק הרבי.
"אבל ר' שלמה פגע בכבודו של הרבי, כשעזב לחצר אחרת; איני רוצה להשתדך איתו!", התעקש ר' איצ'ה. הרבי מצ'רנוביל דבק בדעתו. "אינך צודק. כל יהודי רשאי לבחור לו את הרבי שליבו נמשך אחריו", הטעים.
בשוב ר' איצ'ה לעירו פנה לבית חברו לשעבר. "אמנם קרע עמוק יש בינינו, אך את תקיעת הכף עלינו לקיים. כך הורה לי רבי הקדוש", אמר. ר' שלמה ביטל את דבריו ושב והודיע כי לא ישתדך עמו.
בימים הבאים החל ר' שלמה לחפש כלה אחרת לבנו. כשראה ר' איצ'ה כך, החל אף הוא לחפש חתן אחר לבתו. חיפשו ומצאו. כל אותו זמן חזרו הבן והבת והודיעו להוריהם כי נחושים הם בדעתם להינשא זה לזה, כמתוכנן, וכי לא יסכימו לשום שידוך אחר.
ההורים העקשנים התעלמו מרצון ילדיהם. כשנקבע מועד חתונתה של הבת, היא התחננה לפני אביה לבל יחתנה שלא כרצונה, אך הוא אטם את אוזניו.
ימים מספר לפני החתונה המתוכננת נעלמה הבת מביתה. באותו יום נעלם גם החתן מבית הוריו. ההורים ומכריהם חיפשו אחר ילדיהם האובדים בכל מקום אפשרי, אך אלה לא השאירו שום עקבות.
נסע ר' שלמה אל הרבי מרוז'ין וסיפר לו על אסונו ועל הרקע שהוביל לכך. "לא אוכל לעזור לך", אמר לו הרבי, "חטא גדול חטאת כשביטלת את תקיעת הכף. כעת לא נותר לך אלא לשבת 'שבעה' על בנך ולומר אחריו קדיש, כדי לזכך את נשמתו, שכן אותו-עצמו אין להאשים במה שעשה". לאחר שהפציר ברבו לגלות לו היכן בנו, ניאות הרבי לומר רק כי "נמחה שמו מישראל".
גם ר' איצ'ה נסע לרבו, לצ'רנוביל, לתנות את יגונו. זה היה כמה ימים לפני חג השבועות. "אמנם אינך אשם בביטול תקיעת הכף, אך גם עליך לסבול, בגלל מעשה בתך", אמר לו הרבי. "ואולם עדיין לא אפסה התקווה. הישאר כאן עד לאחר החג, אולי ירחם ה'", הוסיף הרבי.
ביום השני של חג השבועות, לפני קריאת מגילת רות, הודיע הרבי מצ'רנוביל למשמשו, כי הפעם בכוונתו לקרוא את המגילה לפני הציבור בעצמו.
הרבי קרא את המגילה בדבקות עצומה, והאריך במיוחד בקטעים המספרים על בקשת נעמי מכלותיה להיפרד ממנה ועל בכיין שבא בתגובה על דבריה. בתוך כך החל גם הרבי עצמו לבכות. במיוחד בכה בהגיעו לפסוק "ותאמרנה לה, כי איתך נשוב לעמך".
הרבי חזר כמה וכמה פעמים על המילה "לעמך". כשהגיע לפסוק "כי עמך עמי ואלוקייך אלוקיי", קראו כמה פעמים, בכמה נעימות – פעם בלשון בקשה, פעם בלשון פקודה, פעם בלחש ופעם בקול רם; פעם כמי שנכנע ופעם כפוקד פקודה. לפתע קרא הרבי בקול: "כה יעשה ה' לי", וחזר על המילה "לי" פעמים רבות, כשנראה שהוא מבקש מה' שיעשה זאת למענו.
לבסוף ניכר היה עליו כי הוא חדור אמונה וביטחון שהקב"ה אכן ייענה לבקשתו. מכאן והלאה הוסיף לקרוא את המגילה בשטף ובשמחה.
במוצאי החג קרא הרבי לר' איצ'ה ואמר לו: "שוב לביתך. החתן המיועד מת, אך בתך בחיים, ובקרוב תחזור הביתה. דע כי התחרטה חרטה גמורה וכי תהיה בת נאמנה לעמה. עליך לקבלה ללא שאלות וללא טענות. עם זה, לא תוכל להישאר בעירך. יהיה עליך לארוז את חפציך ולעקור עם משפחתך למקום אחר, שבו אין מכירים אתכם".
חזר ר' איצ'ה לביתו והחל מיד להתכונן לנסיעה. כעבור כמה ימים, בשעת לילה מאוחרת, נשמעה נקישה בדלת. בפתח עמדה הבת האובדת, בראש מושפל ובעיניים נכלמות. בקול שבור סיפרה את שאירע: "ברגע של אי-שפיות נמלטנו אל הכומר כדי להינשא אצלו. הכומר העבירנו לטיפולו של כומר אחר, וזה ציווה עלינו להמיר תחילה את דתנו ורק לאחר מכן להינשא כגויים. חיים (הוא החתן) מת כעבור זמן-מה – בידי שמים או שמא משיברון-לב על המעשה הנורא שעשה. אף אני לא ידעתי את נפשי מרוב כאב וחרפה. לפתע נתקפתי געגועים חזקים, וכמו כוח נסתר משך אותי משם חזרה לכאן. בכל ליבי מתחרטת אני על המעשה ומבטיחה לשוב אליכם ואל עמי בלב שלם". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 17:53
זריחה: 5:45
