מדורים נוספים
	התקשרות 618 - כל המדורים ברצף
	'לחטוף' יהודי ולצרפו למניין ישראל
	בקשה ודרישה לצאת מהגלות מיד!
	כשרות האכילה והשתייה
	"נאה לצדיקים ונאה לעולם"
	הלכות ומנהגי חב"ד

ההכנה למתן-תורה היא - להכניס יהודים רבים ככל האפשר לתוך מחנה ישראל * לגבי הזולת אין להתעקש כל-כך על האיכות, אבל בנוגע אליו-עצמו, צריך לעשות חשבון אמיתי ממעמדו ומצבו * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. המצווה¹ הראשונה דספר במדבר היא: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל"², מניין בני-ישראל. ועל שם זה נקרא כל החומש בגמרא³ בשם "פקודים".

מניין - הוא דבר שאינו קשור ואינו מורה כלל על תוכנו של הדבר הנמנה, שהרי במניין מונים את כולם בשווה, ללא חילוק בין גדול לקטן, בכמות או באיכות. הדבר הגדול יותר נחשב במניין כמספר אחד בלבד, והקטן יותר - אינו נמנה בפחות ממספר אחד. מניין אינו מורה כלל על חשיבות הדבר.

וגם התנאי "מבן עשרים שנה ומעלה"⁴, שכל הנכללים במניין היו צריכים להיות בני עשרים - אין זה עניין שבא על-ידי השתדלות או עבודה⁵, אין זה קשור עם מהותו של האדם, אלא בא ממילא עם הזמן, ו"מחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה"⁶.

וכיוון שזהו דבר חיצוני, שאינו שייך כלל לתוכן וחשיבות - אינו מובן: איך ייתכן שעניין זה יהיה המצווה הראשונה והיסודית של החומש, עד שכל החומש נקרא בשם "ספר הפקודים"?

ב. הדין הוא ש"דבר שבמניין לא בטל"⁷, כי, כאשר מונים דבר, הרי זה מורה על חשיבות המין. מצד חשיבותו של מין זה, מונים כל אחד בנפרד. ונמצא, שאף שמניין אינו מבטא את תוכנו וחשיבותו של כל פרט לגבי חבירו, מכל-מקום מבטא הוא את חשיבותו של המין כולו לגבי מינים אחרים.

אלא שלכאורה אין די בהסברה זו. הן אמת שמהמניין מבינים אנו את חשיבותו של המין כולו, אבל, מניין זה אינו אלא סימן והוראה על החשיבות, ולא סיבה, דהיינו - שהחשיבות אינה נעשית על-ידי המניין⁸.

ובזה יובן גם החילוק בין "את שדרכו לימנות" (דבר שנמכר תמיד במניין) ו"כל שדרכו לימנות" (דבר שנמכר במניין, אבל לא תמיד):⁷ אילו היתה מעלת דבר שבמניין עצם העובדה שמונים אותו - לא היה צריך להיות נפקא מינה בין "את" ו"כל"; למאי נפקא-מינא מהו הסדר בכל פעם, כיוון שהפעם מנו את הדבר - לא היה לו ליבטל. ומזה ראיה, שהמעלה היא בהדבר שהוא בעצם דבר חשוב, והמניין אינו אלא סימן לחשיבותו. ולכן, דבר שלפעמים נמנה ולפעמים לא - סובר ר' יוחנן (וכן היא ההלכה) שבטל, כיוון שהדבר עצמו אין בו מספיק חשיבות⁹.

ונמצא, שכל עניינו של מניין הוא עניין חיצוני בלבד. ואם כן, איך ייתכן שמצוות המניין היא יסודית כל-כך, עד שכל הספר נקרא על שם המניין - "חומש הפקודים"?

ג. כל העניינים, ובפרט תורה ומצוות, אינם באקראי חס-ושלום, אלא בהשגחה פרטית. ומזה מוכרח, שגם סימן לדבר - יש לו שייכות להדבר עצמו¹⁰.

וכן הוא גם במניין: מזה גופא שמניין הוא סימן לחשיבות - בהכרח לומר, שהוא עצמו עניין של חשיבות.

האמור לעיל שמניין אינו עניין של חשיבות - הרי זה כפי שהוא מצד עצמו, כאשר אינו קשור עם דבר חשוב. אבל כאשר המניין קשור עם דבר חשוב - הרי חשיבות הדבר בעצם נמשכת גם בהמניין, היינו, שבהמניין נמצאת חשיבותו של הדבר. אלא, כפי שהחשיבות באה בהמניין, הרי היא חשיבות חיצונית בלבד.

על-פי זה יובן הטעם שכל ספר במדבר נקרא בשם "חומש הפקודים" - כי, אף-על-פי שמניין מצד עצמו אינו עניין של חשיבות, מכל-מקום, כיוון שבהמניין מתבטאת חשיבות הדבר, אתי שפיר שכל הספר נקרא על שם המניין, "חומש הפקודים".

ד. אלא שעניין זה גופא צריך ביאור: כיוון שמניין מצד עצמו הוא עניין חיצוני שאינו קשור כלל עם תוכן הדבר - במה הוא "כלי", שבו יתבטא תוכן וחשיבות הדבר?

ובכן: קושיא זו היה לה מקום - אילו היו כמות ואיכות שני עניינים נפרדים, שאז אי-אפשר שחשיבות (איכות) תתבטא במניין (כמות). אבל המדובר כאן הוא אודות בני-ישראל וענייניהם - שהם "גוי אחד בארץ"¹¹, וכפירוש כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע¹², שגם "בארץ", בעניינים ארציים, בדברים גשמיים וחומריים, פועלים הם "אחד", דהיינו שהם מחברים כמות עם איכות, ולכן אצלם אפשר שכמות תתבטא גם באיכות.

ה. מצד השייכות דכמות ואיכות, רואים אנו גם שבשעה שניתוסף בכמות, אפשר שיתוסף על-ידי זה באיכות¹³.

הדין הוא, שכאשר ישנם עשרה מישראל, אין שום נפקא-מינא מהי האיכות של עשרה אלו; אם רק בכמות הם עשרה - שורה שם שכינה, "אכל בי עשרה שכינתא שריא"¹⁴, ואפשר לומר דבר שבקדושה, שזוהי הוספה באיכות.

ודומה לזה - הדין לגבי זימון: כאשר ישנם שלושה מישראל, מחוייבים הם בזימון. כאשר ישנם עשרה, צריכים לומר "אלקינו", ויש דיעות¹⁵ במשנה¹⁶ שבמאה צריכים לומר "ה' אלוקינו" וכו'. כלומר: מצד השינוי בכמות - נשתנית גם האיכות, מכיוון שכמות ואיכות קשורים זה לזה, ובכמות - ישנה איכות.

ו. וכן הוא גם בקיום המצוות, ש"העוסק במצווה פטור מן המצווה"¹⁷, דהיינו, שכאשר עוסק במצווה איזו שתהיה - פטור הוא גם ממצווה גדולה, כהלשון:¹⁸ "קלות שבקלות וחמורות שבחמורות שווין".

ויתרה מזו: העוסק במצווה פטור בשעת מעשה גם מתלמוד תורה¹⁹. כלומר: אף שמצוות לגבי תורה הם כגוף לגבי נפש²⁰, וכאיברים לגבי "הדם הוא הנפש"²¹ שבאיברים²², שזהו בדוגמת כמות לגבי איכות, מכל-מקום, בשעה שעוסק במצווה, אפילו במצווה קלה, הרי זה פוטר אותו בשעת מעשה מתלמוד תורה, כיוון שבכמות עצמה ישנה איכות (כנ"ל).

ז. וכן מצינו גם במתן-תורה: במתן-תורה הוצרכו להיות שישים ריבוא, ואילו היה חסר אחד, אפילו אם אחד זה היה הפחות שבשבט דן - לא היה הקב"ה נותן את התורה חס-ושלום לישראל²³, אפילו לגדול שבגדולים, כיוון שהיה חסר בהכמות דשישים ריבוא. ועל-דרך ברכת "חכם הרזים", שבהכרח שתהיה כמות של שישים ריבוא דווקא²⁴.

ח. עניין הפקודים בספר במדבר קשור גם עם עניין הדגלים. בעניין הדגלים מסופר במדרש²⁵ שבשעת מתן-תורה "ראו אותן ישראל (את המרכבה ומחנות המלאכים) שהם עשויים דגלים דגלים, התחילו מתאווים לדגלים... ואמר (הקב"ה) למשה לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו".

וכשם שבמתן-תורה הוצרך להיות המספר דשישים ריבוא דווקא - כך בדגלים, שנלקחו ממתן-תורה, הוצרך להיות המספר השייך לזה, וכמאמר רז"ל²⁶ שהמספר דדגל מחנה יהודה הוא כמספר המלאכים שבמחנה מיכאל וכו'²⁷. ועל-ידי הכמות דווקא - נפעל עניין האיכות.

ט. ההוראה מהאמור:

עתה הוא זמן שהכמות נוגעת יותר מהאיכות. ולכן, יש צורך להכניס מספר רב ככל האפשר בדגלי ומחני ישראל, וכשיתוסף בכמות - בדרך ממילא יתוסף סוף-סוף גם באיכות.

בתחילה - לא נוגע כל-כך עד כמה יפעלו בהם בעומק ובאיכות ("ווי טיף און איכות'דיק מען וועט אין זיי אויפטאן"); בעיקר נוגע עצם העניין - להכניס יהודים במחנה ישראל. וכפירוש אדמו"ר הזקן²⁸ במאמר רז"ל¹⁴ "אכל בי עשרה שכינתא שריא", שגם כשאינם עוסקים בדברי תורה, כיוון שנמצאים עשרה מישראל - "שכינתא שריא". וכן הוא בענייננו: עצם העובדה שתהיה כמות גדולה יותר במחנה ישראל - יפעל גם באיכות, ותתמלא הכוונה ד"נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים"²⁹.

י. יום השבת-קודש זה הוא שבת מברכים חודש סיוון.

עניינו של שבת מברכים החודש - שבו מברכים את כל ימי החודש, ובפרט בנוגע להעניין המיוחד של חודש זה.

וכיוון שבשבת זו מברכים את כל ימי חודש סיוון, שעניינו המיוחד הוא העניין דמתן-תורה, נמצא, שנכלל בזה גם העניין דמתן-תורה.

כלומר: העניין דמתן-תורה בגילוי הוא אמנם בשישי בסיון (ובחוץ-לארץ - גם בשביעי בו), אבל עניין זה ישנו כבר בהעלם - ובאופן של המשכה וברכה - בשבת מברכים.

ומובן, שגם בנוגע להמשכת העניין דמתן-תורה בהעלם, יש צורך בהכנה ועבודה, וההכנה צריכה להיות מעין ודוגמת ההכנה לעניין זה כמו שהוא בגילוי.

יא. והעניין בזה:

איתא בר"ן:³⁰ "בהגדה... אמרו, בשעה שאמר להם משה תעבדון את האלוקים על ההר הזה³¹, אמרו לו ישראל, משה רבינו אימתי עבודה זו, אמר להם לסוף חמשים יום, והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו (מצד גודל תשוקתם למתן-תורה), מכאן קבעו חכמים לספירת העומר".

כלומר: אף שמדובר אודות עניין של ספירת הימים בלבד, מניין, שאינו מורה על תוכן הדבר (כנ"ל סעיף א), שהרי כל הימים הם בשווה - אף-על-פי-כן מודים להקב"ה ומברכים "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר", ועד שמצוה זו היתה הכנה למתן-תורה.

ועניין זה הוא מצד גודל מעלת המניין - כמבואר לעיל (סעיף ד), שאף שמניין הוא עניין של כמות בלבד, הרי זה קשור גם עם עניין האיכות, כיון ששינוי הכמות פועל גם באיכות.

ומזה מובן גם בנוגע להכנה למתן-תורה שמתחילה כבר בשבת מברכים החודש סיוון [שבו מברכים את החודש בשישה לשונות של ברכה, עד "ולנחמה" שעניינו נחמה על הגלות, דהיינו שיש להמשיך עניין זה על כל הזמנים, כולל גם על זמן הגלות] - שיש להכניס במחנה ישראל יהודים רבים, שכן, אף שזהו עניין של כמות בלבד, הרי זה הכנה להאיכות דמתן-תורה.

[ועל-דרך שמצינו בלימוד התורה, שאף שבוודאי צריכה להיות היגיעה בתורה, ואי-אפשר בלא יגיעה, כמאמר רז"ל³² "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין", מכל-מקום, מצינו³³ שעל-ידי הצדקה "נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה", והיינו, שאף שצדקה לגבי תורה היא בדוגמת כמות לגבי איכות (כנ"ל בנוגע לכל המצוות לגבי התורה), מכל-מקום, פועלת היא גם בלימוד התורה].

יב. וזוהי נקודת ההוראה דשבת מברכים החודש סיוון:

ההכנה למתן-תורה היא - להכניס יהודים רבים ככל האפשר במחנה ישראל, "לחטוף" יהודי ("כאפן א אידן") ולצרפו למניין ישראל. וזוהי ההכנה לקבלת התורה שתהיה - כפי שהיה נוהג כ"ק מו"ח אדמו"ר לומר - בשמחה ובפנימיות.

כלומר: גם אם במשך תקופה זו, משבת מברכים עד שבועות, לא יהיה בידו לפעול על הזולת להפכו מן הקצה אל הקצה - הרי זה על-דרך המדובר שבשבת מברכים ישנם כל העניינים בכללות ובהעלם, ואחר-כך באים לידי גילוי, ועל-דרך זה בנדון דידן, שבמשך הזמן יפעל בו גם בפרטיות.

ולעת עתה - כאשר "חוטף" את הזולת ומצרפו למחנה ישראל, הרי צירוף זה כשלעצמו (תוספת בכמות שעל-ידה ניתוסף גם באיכות) פועל בהזולת הזזה עצמית, ופועל גם בו עצמו, ועל-ידי זה יוכל לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות.

יג. אבל³⁴ צריכים לדעת, ש"ומבשרך לא תתעלם"³⁵. ההכנה למתן-תורה אינה רק עבודה עם הזולת, אלא גם עבודה עם עצמו. מצינו במדרש³⁶ שבשעת מתן-תורה לא היו חרשים ולא סומים, או בעלי מומין אחרים רחמנא-לצלן, אלא כולם נתרפאו. יש לדעת, שצריכים לבוא למתן-תורה עם כל האיברים בשלימות, ללא מומים.

בנוגע לזולת - אין להיבהל מהאיכות הבלתי רצויה. יש לקרב כל יהודי, כפי שהיה במתן-תורה - "ויחן" לשון יחיד, כולם כאחד³⁷. אבל בנוגע לעצמו - יש לדעת את החשבון ממעמדו ומצבו ("דארף מען וויסן דעם חשבון וואו מען האלט"). אם ישנו פגם - יש לתקנו, לתקן את חוש הראייה, את חוש השמיעה וכו'³⁸.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת במדבר ה'תשי"ד. תורת-מנחם - התוועדויות' תשי"ד, חלק שני, כרך יא, עמ' 273 - בלתי מוגה)

----------

1) מכאן עד סוס"ט - הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפס בלקו"ש ח"ב עמ' 292 ואילך. במהדורא זו ניתוספו כמה פרטים מהנחה בלתי מוגה, וגם כמה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.

2) פרשתנו א,ב.

3) יומא סח,ב (במשנה). סוטה לו, רע"ב.

4) שם,ג.

5) משא"כ עניינים הבאים ע"י עבודה - לא היו ניכרים במניין (מהנחה בלתי מוגה).

6) ראה יומא סב, סע"ב. וש"נ. הנסמן בשד"ח קונטרס הכללים (כרך ג) מערכת המ"ם כלל קסא.

והטעם לזה - כיוון שעניין התלוי בזמן אינו תלוי כלל בהשתדלות, כי בין אם ישתדל בזה ובין אם לאו, ובין אם יחפוץ בזה ובין אם לאו - מוכרח הדבר לבוא בדרך ממילא כשמגיע הזמן לזה (מהנחה בלתי מוגה).

7) ערלה פ"ג מ"ז. ביצה ג,ב. וש"נ. טושו"ע יו"ד רסק"י.

8) בסגנון דסיבה ומסובב - שהמניין אינו סיבה, אלא מסובב: במניין עצמו אין שום מעלה, אלא החשיבות היא הסיבה, והמניין הוא המסובב מעניין החשיבות. וכן בנוגע להדין ש"דבר שבמניין לא בטל" - שהטעם לזה שהדבר אינו בטל אינו משום שהוא "דבר שבמניין", אלא משום שהוא "דבר חשוב", אלא שהסימן לזה שהוא "דבר חשוב" - היותו "דבר שבמניין" (מהנחה בלתי מוגה).

9) והיינו שזהו תוכן המחלוקת דר"י ור"ל - אם זה שהדבר נמנה לפעמים הוא הוראה על חשיבותו או לא (מהנחה בלתי מוגה).

10) ראה תורת מנחם - התוועדויות ח"ח ס"ע 145 ואילך. וש"נ.

11) שמואל ב - ז,כג. דברי הימים א - יז,כא.

12) "היום יום" כז אלול. וראה תניא אגה"ק רס"ט. ובכ"מ.

13) ויובן ביתר ביאור על-פי הענין דחצי שיעור אסור מן התורה משום דחזי לאצטרופי (יומא עד,א). ואכ"מ.

14) סנהדרין לט,א.

15) אף שאין הלכה כן (מהנחה בלתי מוגה).

16) ברכות מט,ב.

17) סוכה כה, סע"א. וש"נ.

18) יל"ש משלי רמז תתקלז. ועוד.

19) ראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ה"ג ואילך. וש"נ.

20) ראה תניא פכ"ג.

21) פ' ראה יב, ג.

22) לקו"ת במדבר יג,א.

23) מכילתא יתרו יט,יא. יל"ש שם רמז רפ. ב"ר פ"ע, ט. דב"ר פ"ז, ח.

24) ברכות נח,א ובפרש"י שם.

25) במדב"ר פ"ב, ג.

26) זח"ג קנד,א ואילך.

27) והיינו, שכדי שתהיה ההשראה וההמשכה שהיתה בדגלים, שהיא בדוגמת המרכבה - היה צ"ל אותו המספר והכמות כמו במרכבה. וזהו גודל מעלת המניין, שמצד זה נקרא כל החומש בשם "ספר הפקודים" - כי, דווקא ע"י מניין זה, הכמות המסויימת דבנ"י שהיתה בדגלי ישראל ומחנה ישראל, נפעלה ההמשכה שבדוגמת המרכבה שראו בנ"י במ"ת (מהנחה בלתי מוגה).

28) תניא אגה"ק סכ"ג.

29) ראה תנחומא בחוקותי ג. נשא טז. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. ובכ"מ.

30) סוף פסחים.

31) שמות ג,יב.

32) מגילה ו, רע"ב.

33) תו"א בתחילתו (א,ב).

34) סעיף זה הוא המשך השיחה המוגהת דלעיל (הערה 1).

35) ישעיה נח, ז.

36) במדב"ר רפ"ז. מכילתא ופרש"י יתרו יט,יא. כ,טו. יל"ש שם רמז ש.

37) יתרו יט,ב ובפרש"י. וראה מכילתא שם.

38) עד היכן שידו מגעת (מהנחה בלתי מוגה).